מנדי גרוזמן | 26/7/2014 17:03 הוסף תגובההדפס כתבהכתוב לעורךשלח לחבר

חצי שעה לאחר ההודעה על כניסת כוחות צה“ל לעזה, מיהרו בכירי המנהיגים החרדים לפרסם קריאות לתפילה להצלחת הלחימה ולזכות החיילים בחזית. לא כולם השתמשו באותו ניסוח, ועוד ניגע בכך בהמשך, אולם המהירות שבה פורסמו הקריאות לימדה על רצון להוכיח שייכות ושותפות בנטל המלחמה. גם במבצעים קודמים נערכו תפילות בערים החרדיות, אך המבצע הנוכחי מתקיים זמן קצר אחרי שסוגיית גיוס החרדים לצה“ל עמדה בראש סדר היום וחוק הגיוס החדש אושר. על רקע השיח החריף שהתקיים בחודשים האחרונים, בולטת, אולי באופן מפתיע, התנהלות שונה לגמרי בציבור החרדי בזמן המלחמה, כשהיוזמות והתפילות לא פוסקות. מלבד התועלת הרוחנית, שרבים לא יראו אותה כשוות־ערך לגיוס בפועל לצה“ל, ודאי שיש בהם כדי ללמד דבר או שניים על יחסי החרדים והמדינה: מתברר שהספידו אותם מוקדם מדי.

“תמיד התפללו בזמן מלחמה“, אומר בנימין ליפקין, עורך העיתון החרדי ‘המבשר‘, “אולם במבצע הנוכחי, שבא לאחר תקופה שהחרדים נתונים למשיסה על רקע הבחירה שלהם ללמוד תורה, הציבור החרדי בהחלט רוצה להוכיח שהטענות שהוא כביכול מנוכר מוטעות מיסודן. הציבור מרגיש חלק בלתי נפרד מהעם ובזמן מלחמה גם הוא מתנהל באופן שונה. אחינו מחרפים את נפשם, ודאי שאנחנו לא מסוגלים להמשיך כרגיל. התרומה שלנו היא תורה ותפילה, ובעינינו היא לא פחות חשובה, ועל כן בזמן מלחמה אנו מתאמצים הרבה יותר“.

עיתון ‘המבשר‘ מזוהה עם סיעת ‘שלומי אמונים‘ באגודת ישראל, המייצגת שורת חצרות חסידיות. בתוככי התקשורת החרדית הוא נחשב כמוביל קו ימני בסוגיות מדיניות. מתחילת המבצע קורא העיתון לתלמידי ישיבה ואברכי כוללים להקדיש שעות לימוד עבור החיילים גם במהלך הלילה, במטרה שבזמן החירום לימוד התורה לא ייפסק בכל שעות היממה. מוקד מיוחד שהוקם מרכז את הפניות ומפרסם בכל יום מעל דפי העיתון את הישיבות והכוללים שהצטרפו. היוזמה הזו, שיצאה מעיתון רשמי היא רק אחת מעשרות יוזמות ועצרות תפילה, אך הסיפור המעניין מתרחש בכלל בשטח, ומשנה את פניו ללא הכוונה מלמעלה. בבתי הכנסת, בישיבות, בסמינרים לבנות ובחצרות הבתים מתקיימים אלפי מניינים לאמירת תהילים בכל שעות היום. “‘חבורות תהילים‘ הן מוסד מוכר בשכונות החרדיות ופועלות בדרך כלל בשבת, אך בימים הללו הוא נמשך לאורך כל השבוע“, מספרת לימור שטרן, עורכת אתר החדשות החרדי ‘קוּקר'.

"הילדים מארגנים הכול, מתחילה ועד סוף. הבת שלי מיוזמתה אוספת בכל יום אחרי הצהריים את ילדי השכונה וקוראת איתם תהילים. היא מתרימה כספים עבור ממתקים בכדי למשוך את הילדים, מכיוון שהיא מרגישה שחייבים לעשות משהו. מחזות כאלה אפשר לראות בכל הערים החרדיות".

השיח השתנה

ילדים לא משקרים ולא משחקים ביחסי ציבור. התנהגותם מבטאת חיבור בסיסי מאוד בין הקהילה החרדית וההוויה הלאומית, חיבור שבעבר נראה מובן מאליו, אך כיום קצת מפתיע בעמידותו לאור הקרע בין החרדים למדינה בעקבות חוק הגיוס והקיצוץ בתקציבי הכוללים ומוסדות החינוך. בחודשים האחרונים דיברו רבים על שינוי מגמה ביחס בין החרדים למדינה, והיו שאף הזהירו כי המיינסטרים החרדי, שעד עתה דגל בשותפות במערכות השלטוניות, ילך ויקצין וחלקים ממנו יצטרפו לפלג האנטי־ציוני שלא בוחר ולא נבחר לכנסת.

הדיבורים הללו לא באו בחלל ריק: קמפיין פרסום מאסיבי שנועד להשחיר את פני החיילים החרדים אמנם לא יצא מההנהגה הרשמית, אך לא זכה לגינויים גם כשהוביל לתקיפה בפועל של חיילים חרדים. בחג הפורים האחרון נמנעו רבים מלחפש את ילדיהם לחיילי צה“ל, ונתונים רשמיים שפורסמו הראו על עצירה בהתגייסות החרדים לצה“ל, אחרי שנרשמה בה מגמת עלייה בשנים האחרונות. אין ספק שצבא ההגנה לישראל הפך למעורר רגשות שליליים בחברה החרדית, אך המבצע הנוכחי מוכיח שלא היה מדובר ביותר מאשר גל חולף.

“הקמפיין נגד הגיוס נקבר מאז אירוע החטיפה של שלושת הנערים“, אומר השבוע גורם ב‘יהדות התורה‘. “כל השיח השתנה. בתחילה נוצר החיבור החוזר עם הציבור הדתי־לאומי שהחטופים באו משורותיו, וכעת שבה הסימפתיה לחיילי צה“ל, המובנית אצל כל אחד. צריך להיזכר מה היה לנו בשנה החולפת: סדרה של תקיפות והשמצות נגד הצבא ונגד חרדים שהצטרפו אליו; לא נשמע שום גינוי נגד תקיפת חיילים חרדים; פתאום כולנו עם הצבא. מילה אחת לא תשמע כעת נגד צה“ל. אמירה קיצונית של הרב אויערבך (מנהיג פלג ליטאי המוביל קו קיצוני, מ“ג) לא תעניין אף אחד“.

המהירות שבה הכול נשכח והושם מאחור לא נעלמה מעיני עורכי עיתון ‘הפלס‘, המזוהה עם הרב שמואל אויערבך. האחרון לא מקבל את סמכותו של המנהיג המרכזי הרב אהרן לייב שטיינמן ומוביל קו קיצוני יותר. מאמר שפורסם השבוע בעיתונו תקף את האווירה החדשה שנוצרה: “גורמים שונים מנצלים את אווירת הדאגה והערבות ההדדית בעם ישראל להחדיר בדלת האחורית מסרים סמויים. נתבשרנו על מטה הפונה אל הציבור החרדי ומבקש מכל בן תורה לאמץ לעצמו לוחם. כביכול לומר לאותו חייל: אני זקוק כאוויר לנשימה לך ולכוחך הצבאי, אתה תהיה שלוחי האישי בשדה הקרב בעזה ואני בתורתי ותפילתי אשמש כוח החיפוי שלך בבית המדרש. כביכול, שתי זרועות של גוף משותף“.

בהמשך מבהיר כותב המאמר כי ודאי שיש להתפלל עבור כל יהודי בצרה, ובכלל זה חיילים, אך הוא מתנגד לכבוד המיוחד שמעניק הרחוב החרדי לצה“ל. הטרמינולוגיה בתקשורת החרדית, המכנה בטבעיות את חיילי צה“ל “כוחותינו“, היא לצנינים בעיני מי שמבקשים לגרום לנתק מוחלט בין ההוויה החרדית וזו הממלכתית. אף שטענותיהם נשמעות קיצוניות ותלושות מהמציאות, יש יסוד סביר לחשש שימי החירום הנוכחיים יסייעו להחזרת מגמת העלייה במספר המתגייסים החרדים לצה“ל. הגורם שעמו שוחחנו השבוע הודה כי “קשה לצפות מראש, אך אם נושאי דת ומדינה היו ממשיכים לעמוד בראש סדר היום בשנה הקרובה ייתכן שהנתק היה גובר. המבצע הנוכחי, והסטת תשומת הלב לנושאי ביטחון, עצר את המגמה הזו“. עם זאת, לדבריו, יותר משהמבצע גרם לשינוי יחס החרדים, הוא בסך הכול מהווה הוכחה למפרע שמלכתחילה המחזות שנראו בחודשים האחרונים “לא היו באמת שוברי מציאות“. אם בסמיכות זמן כזו לחוק הגיוס - שהושווה על ידם ללא פחות מאשר גזרות שמד היסטוריות - הציבור החרדי הצליח לעבור ממתקפה להזדהות, נראה שהרגשות הקשים שעליהם דובר לא היו חזקים כל כך.

קולו של ‘הפלס‘ ודומיו בודד במערכה כעת, אך אזכור מפורש של חיילי צה“ל אינו מובן מאליו גם מצד המנהיגים החרדים המרכזיים. עיון קל בקריאות לתפילה שפורסמו עם תחילת המבצע הקרקעי מגלה הבדלי התנסחויות. הקריאה שפרסמו הרב אהרן לייב שטיינמן והרב חיים קנייבסקי, שנחשבים הרבנים המרכזיים של היהדות החרדית־אשכנזית, ביקשה להתפלל “לאור המלחמה בדרום והסכנות הגדולות שבהם נתונים יושבי ארץ הקודש“.

לעומת זאת, הודעתו של נשיא מועצת חכמי ש“ס הרב שלום כהן קראה “להעתיר בתפילה על חיילי צה“ל היוצאים להגן במסירות נפש על העם היושב בציון מפני הקמים עליו“. הבדלי הניסוח הללו אינם מפתיעים. באופן מסורתי היהדות הספרדית הייתה מחוברת יותר ללאומיות, והתנגדותה לציונות נובעת מהשפעות אשכנזיות. מעניין לגלות שמלבד ההודעה הרשמית של המנהיגים הליטאיים, הפרסומים האחרים לא נמנעים מאזכור החיילים וכתיבת דברי שבח עליהם. כך גם בדרשות ראשי הישיבות, שמדרבנים בימים אלו את התלמידים להתמיד בלימודם מעבר לרגיל, מכיוון שזו ההצדקה לאי־גיוסם לצה“ל.

ניסיון לבדוק את השיח בקרב בחורי הישיבות עצמם, בני גילם של החיילים, העלה ממצאים מעניינים. מתברר שכל מה שנאמר עד כאן נכון כפליים כשמדובר בצעירי החברה החרדית. הסימפתיה שהם רוחשים לצה“ל בולטת והם וגאים בהצלחות ישראליות ומרגישים חלק בלתי נפרד מהן. ביקור בחדר אוכל ישיבתי (ולא בבית המדרש) והאזנה לשיחות שמתנהלות בו, מגלה חברה מעורה ומעורבת היטב. בשונה מההנהגה החרדית, שנחשבת מתונה בסוגיות מדיניות, הצעירים החרדים ברובם אוחזים בעמדות ימניות. הנתון האחרון אינו חדש והוא מבוסס מחקרית, אך גם סקר רחוב מהיר בקרב תלמידי ישיבה מגלה התנגדות גורפת להפסקת אש, למשל. הם דורשים כוח, והרבה, אם כי לפעמים מוסיפים הסתייגות “אנחנו לא יכולים להחליט כשאחרים הם אלו שמסכנים את חייהם בפועל“.

בשיחות הפנימיות שהם מקיימים ביניהם בזמן המבצע עולה לא אחת השאלה “איך אנחנו רגועים כשהחיילים בחזית“. השאלה אמנם לא מובילה אותם לגיוס, אבל כן לניסיון להיות שותפים באמצעים רוחניים או ביוזמות של שליחת חבילת סיוע לחיילים. “מבחינת האידיאולוגיה החרדית המבצע לא משנה דבר, אולם רגשית הוא כן מעורר מחשבות“, הסביר לי תלמיד ישיבה בירושלים. “זה מכניס לפרופורציות. גורם להבין מה המשמעות של מדינה, מה הצורך בצבא. יש אנשים שמסכנים את חייהם בגבולות, ואין תלמיד ישיבה שלא מבין את זה“. וחבר נוסף אומר: “בכל השנה האחרונה הצהרנו שלא נתגייס מכיוון שהתפקיד שלנו הוא לשבת וללמוד תורה. כעת זו שעת המבחן. לא ייתכן אחרת. אנו חייבים לחיות וליישם את מה שאנו אומרים כל הזמן“.

* * *