"תניא: מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים - מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם. ואם בשביל עקיבא באתם - הרי כמה עקיבא בשוק. אלא כך אמרתם: (תהלים לז, לא) תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ, וכל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום".

מעשה זה מפורט יותר במסכת שמחות פרק ח הלכה יג:
"נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של רבי עקיבא, אמר להם הוציאו לי ספסל מן הקברות, הוציאו לו ספסל מן הקברות, וישב עליו ודרש ואמר, אחינו ישראל שמעו, לא שאני חכם, יש כאן חכמים ממני, ולא שאני עשיר, יש כאן עשירים ממני, אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא, אנשי גליל מאין מכירין, האנשים מכירין את רבי עקיבא, הנשים והטף מאין? אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה, מנוחם אני, {כ}אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני, ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו".

וצריך להבין, מה היתה כוונת רבי עקיבא באומרו: "אלא כך אמרתם: תורת אלהיו בלבו"? וכי החזיק טובה לעצמו על שלמד תורה הרבה?! הלא רבי עקיבא מפורסם בענוותנותו היה, ואף זה עתה אמר: "יש כאן חכמים ממני"!
ומה בכך שעשו לו כבוד? וכי מה יש באותו כבוד מדומה של בשר ודם העשוי לנחם אב שכול?

אלא שדרך העולם שמאשים האב השכול את עצמו שמשום חטאיו מת בנו. לכן רובם של התנחומים שבדברי חז"ל משמעותם היתה שהמנוחם צדיק הוא, אלא שהקב"ה מדקדק עם חסידיו ומייסרם ביסורין של אהבה http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=17769 בעטיים של חטאים שאין בהם קלון.
וכוונת רבי עקיבא היתה לסוף הפסוק: (תהלים לז, לא) תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו. כיון שחכם גדול בתורה היה, ודאי שלא מעד בעוון חמור, כי לא היתה רשות לשטן להכשילו. כמו שאמרו במסכת קידושין דף פא ע"א: "רבי עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא, נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל. כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה, אמר: אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי".
וכיון שאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב במסכת שבת דף קנג ע"א: "מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו", הרי שיש חשיבות רבה לדברי המספידים והמנחמים, שדבריהם הם הקובעים אם קלון של חוטא יש כאן, או כבוד של צדיק. ומשום כך ההבדל במסכת ברכות דף ה ע"ב בין נגעים שבצנעא לנגעים שבפרהסיא, כמבואר בקישור זה http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=14999 .

כמו כן קבל רבי ישמעאל על עונותיו לקמן בדף כח ע"ב, ואמר: "רבו עונותיו, תכפוהו אבליו, הטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה". וניחמוהו שבניו ודאי צדיקים היו.

וכן במסכת שמחות פרק ח הלכה ח קבל רבן שמעון בן גמליאל בפני רבי ישמעאל כהן גדול על כך שיוצאים הם להיות נהרגין כשופכי דמים וכמחללי שבתות כביכול. וניחמו רבי ישמעאל כהן גדול שאי אפשר שלא חטא בגרימה לאלמנה להמתין רגע קט בבואה לשאול שאלת חכם, והעונש הכתוב בתורה על כל עינוי אלמנה הוא מיתה.

ושם בהלכה ט אמרו: "וכשנהרג רבי עקיבא בקיסרין באתה שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חנינא בן תרדיון, עמדו וחגרו את מתניהם שקים, ואמרו אחינו ישראל שמעונו, לא נהרג רבי עקיבא על הגזל, ולא על שלא עמל בתורה בכל כחו, לא נהרג רבי עקיבא אלא למופת, שנאמר והיה יחזקאל לכם למופת...".

ובמסכת כתובות דף ח ע"ב ניחם יהודה בר נחמני את רב חייא בר אבא על מות בנו באומרו לו שחשוב הוא להתפס בעוון הדור.

ובמסכת עבודה זרה דף ט ע"ב לא נחה דעתו של רבי אליעזר ולא קיבל עליו תנחומין, עד שהבין שלא נענש אלא על שנהנה מחידודו של מין.

ובמסכת סנהדרין דף קא ע"א ניחם רבי עקיבא את רבי אליעזר באומרו לו שיסורין באים עליו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

אבל הרשעים, מותם ועונשם גנאי הוא להם, והבריות מגנות אותם בעוונם. וכך אמרו במסכת שמחות יב הלכה יג:
"ומעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון שיצא לתרבות רעה, תפשוהו ליסטין והרגוהו, ונמצא תפוש לאחר שלשה ימים, נתנוהו בכרכדות, והניחוהו על גבי המיטה, והכניסוהו לתוך העיר, והיו מקלסין לפניו בכבודו של אביו, וקרא עליו אביו המקרא הזה, ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך, ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי, ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני, כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה, וחזר לתחילת המקרא, ואמו קראה עליו המקרא הזה, כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו, ואחותו קראה עליו המקרא הזה, ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ".