משנה תרומות פרק י
א. בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ בְתוֹךְ עֲדָשִׁים, אִם שָׁלֵם, מֻתָּר. וְאִם חֲתָכוֹ, בְּנוֹתֵן טָעַם. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ, בְּנוֹתֵן טָעַם. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּצַחֲנָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לִטּוֹל אֶת הַזֻּהְמָא:

ברטנורה:
(א) בצל שנתנו לתוך עדשים. וה''ה בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים:
(בצל שנתנו לתוך עדשים. בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים . והוא הדין לבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה. ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בישולו) ויצאו ממנו מימיו, שאז אין הבצל כשהוא שלם פולט בעדשים ולא בולע מהם. אבל אם נתבשל הבצל בעדשים פשיטא דיהיב ובלע טעמא אף כשהוא שלם:
בנותן טעם. דטעים להו כהן, שמותר בחולין ובתרומה, אי אית בהו טעמא דתרומה הכל אסור לזרים, ואי לא, הכל חולין כשהיה:
ושאר כל תבשיל. כגון שום וקפלוט וכיוצא בהן:
מתיר בצחנה. אם נתן בצל של תרומה בצחנה, שהם דגים קטנים הכבושות בציר, נוטל את הבצל והצחנה מותר, ובלבד שיהיה הבצל שלם שלא נימוח ולא נתערב עם הצחנה. שאין הבצל ניתן לתוכו אלא להעביר זוהמת הדגים ולא כדי ליתן בו טעם. ואין הלכה כר' יהודה:

ב. תַּפוּחַ שֶׁרִסְקוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִסָה וְחִמְּצָהּ, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. שְׂעוֹרִים שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ , מֵימָיו מֻתָּרִין:

ברטנורה:
(ב) תפוח. של תרומה, שרסקו ונתנו כשהוא מרוסק וכתוש לתוך העיסה, וחמצה, הואיל וחולין מחמת התרומה נתחמצה, העיסה אסורה לזרים:
אף על פי שהבאישו. מחמת השעורים של תרומה, מימיו מותרים:

ג. הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי יוֹסֵי, מַתִּיר בְּשֶׁל חִטִּים, וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת:

ברטנורה:
(ג) הרודה. הוצאת הפת מן התנור נקראת רדייה:
ונתנה על פי חבית של יין של תרומה. דהשתא הפת קולטת ושואבת מריח היין:
ר' מאיר אוסר. דסבר ריחא מילתא היא:
ר' יהודה מתיר. דסבר ריחא לאו מילתא היא:
מפני שהשעורים שואבות. מושכות מלחלוחית יין של תרומה. והלכה כר' יוסי:

ד. תַּנּוּר שֶׁהִסִיקוֹ בְכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְאָפָה בוֹ, הַפַּת מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין טַעַם כַּמּוֹן, אֶלָּא רֵיחַ כַּמּוֹן:

ברטנורה:
(ד) אלא ריח כמון. דדוקא ריח של (פטום) נכנס לתוך הפת, וריחא לאו מלתא היא בין בתרומה בין בכל איסורין שבתורה, ואי משום דהוסק התנור בתרומה אין איסורה איסור הנאה:

ה. תִּלְתָּן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אִם יֵשׁ בַּזְּרַע כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, אֲבָל לֹא בָעֵץ. בַּשְּׁבִיעִית וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְהֶקְדֵּשׁ, אִם יֵשׁ בַּזְּרַע וּבָעֵץ כְּדֵי לִתֵּן טָעַם:

ברטנורה:
(ה) תלתן. בערבי חילבא, ובלע''ז פינגרי''גו:
אבל לא בעץ. אף על פי שטעם עצו ופריו שוה, אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור יין של חולין, לפי שאין העץ קדוש בתרומה. אבל שביעית וכלאים והקדש אף העץ אסור. והעץ של תלתן ביין, נותן טעם לשבח הוא:

ו. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, יִדָּלֵקוּ. הָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל, כּוֹתֵשׁ וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זְרַע יֶשׁ בָּהֶם, וּמַפְרִיש אֶת הַזְּרַע, וְאֵינוֹ צָרִיך לְהַפְרִישׁ אֶת הָעֵץ. אִם הִפְרִישׁ, לֹא יֹאמַר אֶכְתּוֹשׁ וְאֶטּוֹל אֶת הָעֵץ וְאֶתֵּן אֶת הַזְּרַע, אֶלָּא נוֹתֵן הָעֵץ עִם הַזָּרַע:

ברטנורה:
(ו) ידלקו. שאף העץ נאסר וכלאי הכרם טעונים שריפה דכתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה, פן תוקד אש:
ומחשב כמה זרע יש בהן. דתרומה ניטלת במחשבה ובאומד הדעת:
ואינו צריך להפריש את העץ. ואף על פי שטעם עצו ופריו שוין:
ואם הפריש. קודם כתישה, אינו יכול לכתוש ולהפריש מן הזרע וישאר העץ לעצמו, דכיון שקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן:

ז. זֵיתֵי חֻלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם שְׁלֵמֵי תְרוּמָה, אוֹ בְמֵי תְרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל שְׁלֵמֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, מֻתָּר:

ברטנורה:
(ז) שכבשן עם זיתי תרומה. דרך זיתים לכבשן במים ובמלח, וכשזיתי חולין פצועין דהיינו כתושים או מרוסקים בולעים מזיתי תרומה אף אם זיתי תרומה הם שלימים. ואף אם כבשן במים שנכבשו בהן זיתי תרומה אסור:
אבל שלימי חולין. כשזיתי חולין שלימים אף אם כבשן עם זיתי פצועין אין בולעין מהם:

ח. דָּג טָמֵא שֶׁכְּבָשׁוֹ עִם דָּג טָהוֹר, כָּל גָּרָב שֶׁהוּא מַחֲזִיק סָאתַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז בִּיהוּדָה שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה סְלָעִים בַּגָּלִיל דָּג טָמֵא, צִירוֹ אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית בְּסָאתַיִם. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

ברטנורה:
(ח) גרב. חבית:
כל גרב שהוא מחזיק סאתים. אם נכבש דג טמא עם הרבה דגים טהורים בתוך חבית, והחבית מחזיק סאתים, ויש מציר דג טמא משקל עשרה זוזים של יהודה, שהם חמשה סלעים של גליל, וכל השאר ציר דג טהור, שנמצא ציר של דג טמא אחד מתשע מאות וששים של דג טהור, אסור. ואם היה הציר של דג טמא פחות מכן מותר:
ר' יהודה אומר רביעית לסאתים. כשיהיה רביעית לוג של ציר טמא בתוך סאתים של טהור אסור הכל. פחות מכן מותר. ושיעור זה הוא קרוב למאתים. ואף על גב דר' יהודה סבר מין במינו לא בטיל, שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ואין איסורו אלא מדרבנן לכך אמר ר' יהודה דבטל בקרוב למאתים:
ורבי יוסי אומר. דבטל בששה עשר. והלכתא דציר בטל ביותר מאלף, אם יש יותר מאלף מדג טהור ואחד מדג טמא הכל מותר, ואם לאו הכל אסור:

ט. חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים, לֹא פָסְלוּ אֶת צִירָם. הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים, שֶׁהוּא טָהוֹר:

ברטנורה:
(ט) לא פסלו את צירן. דהקילו בציר של חגבים טמאים שאינו אוסר, מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא:
שהוא טהור. לא מבעיא דאינו אסור את תערובתו אלא הוא עצמו טהור. והלכה כעדותו של ר' צדוק:

י. כָּל הַנִּכְבָּשִׁים זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַחֲסִית. חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר:

ברטנורה:
(י) כל הנכבשים זה עם זה. ירקות חולין שנכבשו עם ירקות של תרומה אין התרומה אוסרת את החולין:
חוץ מן החסית. שום ולוף ובצל וכרתי קרויים חסית. דאגב חורפייהו יהבי טעמא בכל מידי דנכבשין עמהן, וכשהן של תרומה אוסרים בין ירק בין חסית של חולין, ושאר ירקות של תרומה אינן אוסרים כשהן נכבשים, אבל מבושלים או נשלקים אוסרים:

יא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַנִּשְׁלָקִים עִם הַתְּרָדִים, אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נוֹתְנִין אֶת הַטָּעַם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּרוּב שֶׁל שִׁקְיָא עִם כְּרוּב שֶׁל בַּעַל, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל הַמִּתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַבָּשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת:

ברטנורה:
(יא) ר' יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים. רבי יוסי פליג אתנא קמא וסבר דכל שאר ירקות אינן אוסרים אפילו נשלקים, חוץ מן התרדים של איסור כגון של תרומה ושל כלאי הכרם שהן נותנים טעם בשליקתן:
כרוב של שקיא. הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותה, אם עם כרוב של תרומה הגדל בארץ לחה שאין צריך להשקותה, אסור, דשל שקיא מחמת יבשותו הוא בולע:
רבי עקיבא אומר. כל איסור והיתר המתבשלים זה עם זה והם מין אחד מותרים, שאין נותנים טעם זה בזה, חוץ מבשר איסור והיתר שנתבשלו יחד דאסור. ולית הלכתא כחד מהנך תנאי אלא כתנא קמא בלבד, דאמר כל הנכבשים מותרים חוץ מן החסיות, אבל מבושלים או שלוקים כולן אוסרים:
הכבד אוסרת. כבד של טריפה שבישלה עם היתר, אוסרת כל המתבשל עמה:
ואינה נאסרת. אם נתבשלה עם דבר איסור, דמתוך שהיא טרודה לפלוט תדיר ריבוי דם שבה, לא בלעה. והלכתא, כבד שנתבשלה אפילו היא של היתר אסור לאכלה, ואוסרת כל מה שנתבשל עמה לפי שהיא מלאה דם ופולטת וחוזרת ובולעת מהדם שפלטה ואין לה תקנה בבישול, אלא אם כן הבהבה באור תחילה יפה, וכן נהגו העם:

יב. בֵּיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּתַבְלִין אֲסוּרִין, אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. מֵי שְׁלָקוֹת וּמֵי כְבָשִׁים שֶׁל תְּרוּמָה, אֲסוּרִים לַזָּרִים:

ברטנורה:
(יב) בתבלים אסורים. כגון תבלין של תרומה או של ערלה וכלאי הכרם:
אפילו חלמון. האודם של ביצה שהוא מבפנים, וכל שכן החלבון שהוא מבחוץ:
מי כבשים ומי שלקות. שנכבשו או נשלקו בהן תרומה, אסורים לזרים:

גמרא ברכות דף סג ע''ב

וְעוֹד פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה בִּכְבוֹד תּוֹרָה וְדָרַשׁ. (דברים כז) הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם. וְכִי אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וַהֲלֹא אוֹתוֹ יוֹם סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה עַל לוֹמְדֶיהָ בְּכָל יוֹם וָיוֹם כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה מֵהַר סִינַי. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָּיא. אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ:
תֵּדַע שֶׁהֲרֵי אָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וְעֶרֶב אֶחָד אֵינוֹ קוֹרֵא דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע מֵעוֹלָם. הַסְכֵּת עֲשׂוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בַּחֲבוּרָה. כִּדְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא:
מַאי כְּתִיב (ירמיה ג) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנוֹאֲלוּ חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בַּד בְּבַד וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּטַפְּשִׁים. כְּתִיב הָכָא וְנוֹאֲלוּ וּכְתִיב הָתָם (במדבר יב) אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִים שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ וְאִי בָּעִית אִימָא מֵהָכָא (ישעיה יט) נוּאֲלוּ שָׂרֵי צוֹעַן. דָּבָר אַחֵר:
הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כַּתְּתוּ עַצְמְכֶם עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כִּדְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִנַּיִן שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל:

רש''י:
הסכת עשו כתות כתות. דריש הם כמו עשו:
כתתו עצמכם. ודרשו נמי הס כמו עשה עשו עצמכם ככתותים להצטער על דברי תורה:
זאת התורה. היכן מצויה באדם שימות באהלי תורה:

______________

זוהר וילך דף רפד ע''א

רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (ישעיה כד) מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַדִּיק וְגוֹמֵר. וַוי לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִנּוּן דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן וְלָא מִסְתַּכְּלִין בִּקְדֻשָּׁה עִלָּאָה לְאִתְקַדָּשָׁא בְּהַאי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי קַדִּישִׁין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. מִכְּנַף הָאָרֶץ. דָּא כְּסוּתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ כְּמָה דְּאָמַר (איוב לה) נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה זְמִירוֹת תֻּשְׁבְּחָן דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּלַּיְלָה בְּזִמְנָא דְּאִיהִי אִזְדַּמְּנָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס''א אִזְדַוָּגָא דִּשְׁכִיחָא) וּשְׁכִיחָא לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (כַּלַּיְלָה כְּזִמְנָא דְּאִיהִי אִזְדַוָּגָא) מִשְׁתַּעְשַׁע עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן וְאֵימָתַי מִפַּלְגוּת לֵילְיָא וָאֵילָךְ וּכְדֵין זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ (כַּלַּיְלָה) תֻּשְׁבְּחָן וּזְמִירוֹת כְּמָה דְּאָמַר (ויקרא כה) לֹא תִזְמוֹר וּכְתִיב (ישעיה כה) זָמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה אַעֲקְרוּתָא מֵאַתְרַיְהוּ כָּל אִנּוּן תַּקִּיפִין דְּהָא כַּד עַיִּל לֵילְיָא כַּמָּה עָרִיצִים גַּרְדִינֵי נִמּוּסִין שְׁכִיחִין בְּעָלְמָא אָזְלִין וְשַׁטְיָן בְּעָלְמָא לְקַטְּרְגָא מִפַּלְגוּת לֵילְיָא וָאֵילָךְ אִתְעָר רוּחָא חָדָא וְאַעֲקַר לְכֻלְּהוּ מֵאַתְרַיְהוּ וְאַעֲבַר לוֹן דְּלָא יִשְׁלְטוּן זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ תֻּשְׁבְּחָן דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּלַּיְלָה וְכָל דָּא לָמָּה צְבִי לַצַדִּיק לְאִזְדַוָּגָא בְּזִוּוּגָא חָדָא לִקְדֻשָּׁה דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְקַדְּשָׁא בִּקְדֻשָּׁה חָדָא וְאוֹמֵר רָזִי לִי רָזִי לִי דָּא הוּא רָזָא עִלָּאָה דָּא הוּא רָזָא קַדִּישָׁא אֲבָל אוֹי לִי עַל דָּרָא וְעַל עָלְמָא בּוֹגְדִים בָּגְדוּ דְּכֻלְּהוּ מְשַׁקְּרָן בֵּיהּ. מְשַׁקְּרָן בְּהוּ בְּגַרְמַיְהוּ וְלָא דִּי דִּמְשַׁקְּרָן בְּגַרְמַיְהוּ (מַמָשׁ) אֶלָּא אִנּוּן בְּנִין דְּאוֹלִידוּ מִתְשַׁקְּרָן בְּהַהוּא שִׁקְרָא דִּלְהוֹן וְאִשְׁתַּכָּחוּ פְּגִימִין לְעֵילָא וְתַתָּא כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל יְשַׁעְיָהוּ בְּהַאי כָּנִישׁ לְאִנּוּן דָּחֲלִין חַטָּאָה וְאוֹלִיף לוֹן אוֹרַח קַדִּישָׁא לְאִתְקַדָּשָׁא בִּקְדֻשָּׁה דְּמַלְכָּא וּלְאִשְׁתַּכָּחָא בָּנַיְהוּ קַדִּישִׁין כֵּיוָן דְּאִתְקַדְּשׁוּ אִלֵּין אִנּוּן בְּנִין דְּאוֹלִידוּ אִקְּרוּן עַל שְׁמֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה ח) הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאוֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל דִּפְרִישָׁן מִשְּׁאָר עַמִּין:

תרגום הזוהר. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח. מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַדִּיק וְאָמַר רָזִי לִי רָזִי לִי אוֹי לִי בּוֹגְדִים בָּגָדוּ וְגוֹ'. אוֹי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם אֵינָם מַשְׁגִּיחִים וְאֵינָם עוֹסְקִים בִּכְבוֹד אֲדוֹנָם, וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, לְהִתְקַדֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים בָּעוֹלָם הַבָּא. מִכְּנַף הָאָרֶץ, זֶהוּ כְּסוּת עֶלְיוֹנָה הַקְּדוֹשָׁה, זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה, דְּהַיְנוּ הַזְּמִירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּלַּיְלָה. בַּלַּיְלָה, פֵּרוּשׁוֹ, בַּזְּמָן שֶׁהִיא מוּכֶנֶת וְנִמְצֵאת לְשַׁבֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשְׁתַּעְשַׁעַת עִם הַצַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן. וּמָתַי, הִיא מוּכֶנֶת לְשַׁבֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הוּא מֵחֲצוֹת לַיְלָה וָהָלְאָה. וְאָז זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ. דְּהַיְנוּ תִּשְׁבָּחוֹת. וּזְמִירוֹת, פֵּרוּשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תִזְמוֹר. וְכֵן כָּתוּב, זָמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה. שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, עֲקִירַת כָּל אֵלּוּ הֶעָרִיצִים מִמְּקוֹמָם. כִּי כְּשֶׁהַלַּיְלָה נִכְנָס כַּמָּה עָרִיצִים חוֹקְרֵי דִּין שְׁכִיחִים בָּעוֹלָם, הוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם לְקַטְרֵג. מֵחֲצוֹת לַיְלָה וָהָלְאָה, נִתְעוֹרֵר רוּחַ אֶחָד וְעוֹקֵר אֶת כֻּלָּם מִמְּקוֹמָם וּמַעֲבִירָם שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ. זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ, הַיְנוּ תִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה. וְכָל זֶה לָמָּה, צְבִי לַצַדִּיק, לְהִזְדַוֵּג בְּזִוּוּג אֶחָד עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְהִתְקַדֵּשׁ עִמּוֹ בִּקְדֻשָּׁה אַחַת. וְאוֹמֵר רָזִי לִי רָזִי לִי זֶה הוּא סוֹד עֶלְיוֹן, כִּי רָז פֵּרוּשׁוֹ סוֹד. רָזִי לִי הַב', זֶהוּ לְהַמְּשִׁיךְ רוּחַ קָדוֹשׁ. אֲבָל אוֹי לִי עַל הַדּוֹר וְעַל הָעוֹלָם בּוֹגְדִים בָּגָדוּ. שֶׁכֻּלָּם מְשַׁקְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁמַּכְּחִישִׁים הַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה מְשַׁקְּרִים בְּעַצְמָם, שֶׁאֵינָם מִתְקַדְּשִׁים בִּשְׁעַת הַזִּוּוּג, וְלֹא דַּי שֶׁמְּשַׁקְּרִים בְּעַצְמָם, אֶלָּא הַבָּנִים שֶׁמּוֹלִידִים יִהְיוּ מְשַׁקְּרִים מֵחֲמַת הַשֶּׁקֶר שֶׁלָּהֶם שֶׁבְּעֵת הַזִּוּוּג, שֶׁהָיָה בְּלִי קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, וְנִמְצָאִים פְּגוּמִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל יְשַׁעְיָהוּ בָּזֶה, קִבֵּץ כָּל יְרֵאֵי חֵטְא, וְלִמֵּד אוֹתָם דֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ אֵיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת הַמֶּלֶךְ, בִּשְׁעַת הַזִּוּוּג, כְּדֵי שֶׁבְּנֵיהֶם יִהְיוּ קְדוֹשִׁים. כֵּיוָן שֶׁאֵלּוּ נִתְקַדְּשׁוּ, נִקְרְאוּ הַבָּנִים שֶׁהוֹלִידוּ עַל שְׁמוֹ. זֶה שֶׁאָמַר, הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאוֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל. דְּהַיְנוּ שֶׁנִּבְדָּלִים מִשְּׁאָר הָעַמִּים.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו
א. מַיִם שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נַעֲשָׂה מֵהֶן מְלָאכָה אוֹ לֹא נַעֲשָׂה אִם יֵשׁ בָּהֶן כְּשִׁעוּר אוֹ שֶׁאֵין בָּהֶן אִם הֵן טְהוֹרִין אוֹ טְמֵאִים סָפֵק נָטַל יָדָיו סָפֵק לֹא נָטַל יָדָיו סְפֵקוֹ טָהוֹר שֶׁכָּל סָפֵק שֶׁבְּטָהֳרַת יָדַיִם טָהוֹר:
ב. מַיִם הָרִאשׁוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. וְאַחֲרוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחַ הַמֶּלַח מֵעַל יָדָיו. מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי כְּלִי. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטְּלִין בֵּין בְּחַמֵּי הָאוֹר בֵּין בְּצוֹנֵן. אַחֲרוֹנִים אֵין נִטָּלִין בְּחַמִּין. וְהוּא שֶׁהָיוּ חַמִּין שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזֻּהֲמָא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶן, אֲבָל הָיוּ פּוֹשְׁרִין נוֹטְלִין מֵהֶן בָּאַחֲרוֹנָה:

______________

מוסר

שערי תשובה דף לא עב
הַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע וְלֹא דַּיּוֹ אֲשֶׁר לֹא יוֹכִיחֵהוּ בְּשֵׁבֶט פִּיו וְהַרְחֵק לֹא יַרְחִיקֵהוּ, אֲבָל כְּמוֹ חָבֵר יַקְרִיבֵהוּ וְנֶאֱמַר (דה''ב ב) בְּהִתְחַבֶּרְךָ לָרָשָׁע פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ. וְהַצַדִּיקִים מָאוֹס יִמְאֲסוּ אֶת הָרָשָׁע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טו) נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה:
לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ. וְאָמַר:
כָּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכֹּן וּבֶן אָדָם לְדוֹמֶה לוֹ. וְאָמְרוּ:
אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (מ''ב ג) לוּלֵא פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נוֹשֶׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. וְאָמְרוּ:
כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע עֵינָיו כֵּהוֹת לְעֵת זִקְנָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת. מִפְּנֵי שֶׁהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת עֵשָׂו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה מַכִּיר מֵעֲבָדָיו כִּי הָיָה עֵשָׂו מַסְתִּיר מַעֲשָׂיו כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כט) וְהָיָה בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם. וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ לְהוֹדִיעֲךָ בָּאֵר הֵיטֵב כִּי רַבּוּ דַרְכֵי מָוֶת הַנִּמְצָאִים אֶל הַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, ה' יַצִילֵנוּ:

משנה מועד קטן פרק א
א. מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁיָּצָא בַּתְּחִלָּה, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִלָּה. אֲבָל אֵין מַשְׁקִין לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן. וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים:

ברטנורה:
(א) משקין בית השלחין. ארץ עיפה וצמאה למים. תרגום עיף ויגע, משלהי ולאי:
משקין במועד. דדבר האבד מותר במועד. ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותה אם אינו משקה אותה תדיר מיד נאבד, כדתנן בסוף מתניתין , זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד, דלא פסדי, אבל שתו לפני המועד ישקם במועד. ודוקא שדה לבן של תבואה שהיא שלחין משקין במועד, אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד, דלא פסדי. ובשביעית שרי להשקות בין שדה בין השלחין בין שדה בית הבעל. ובית השלחין, משום מועד בלבד נקט לה:
שיצא בתחלה. שיוצא עכשיו מתחלה. ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טרחא:
שלא יצא בתחלה. שהוא ישן:
אבל לא ממי גשמים. גזירה משום מי קילון. קילון הם מים של בור עמוק ובו מי גשמים מכונסים, דביה איכא טרחא יתירה לדלות:
עוגיות. חריצים שעושים בעיקרי הזיתים ובעיקרי הגפנים כדי שימלאו מים:

ב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּשְּׁבִיעִית, וּמְתַקְּנִין אֶת הַמְקֵלְקָלוֹת בַּמּוֹעֵד. וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחוֹטְטִין אוֹתָן. וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְוָאוֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין (אַף) עַל הַכִּלְאַיִם:

ברטנורה:
(ב) האמה. חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה ומשדה לשדה, קרויין אמה, לפי שהן רוחב אמה ברום אמה:
בתחילה. אם לא היתה מעולם אין עושין אותה בתחלה במועד, משום טרחא:
ובשביעית. מפני שנראה כחופר בקרקע בשביעית:
ומתקנים את המקולקלות. אם נפל לתוכה עפר ואינה מקלחת, מתקנים אותה, אבל אין עושים אותה בתחלה במועד. והלכה כחמכים:
ומתקנים קלקולי המים. מים המכונסים בגומות לשתות מהן:
וחוטטין. מנקין ומנקרין ומוציאין מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפל בהן:
ומציינין. עושין ציונין על הקברות. שהיו ממחין סיד ושופכין על הקבר, והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה:
ויוצאין. שלוחי בית דין במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים, לעקור אותם. לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה, ובימי המועד נשכרים בזול, מפני שהן בטלים:

ג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מוֹשְׁכִים אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה. זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד, לֹא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה:

ברטנורה:
(ג) מושכים את המים. שתחת אילן זה, לאילן אחר, דליכא טרחא. אבל לא ישקה כל השדה. ובשדה בית הבעל איירי, דלא פסדי, שמי גשמים מספיקין לו, אלא כשמשקין אותו הוי הרווחה טפי:
שלא שתו. דלא פסדי:
בזה ובזה. אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל, דמשום הרווחה שרו חכמים. והלכה כר' אליעזר בן יעקב, דסתם מתניתין משקין בית השלחים דלעיל כוותיה. ומיהו שדה לחה שהקרקע שלה כמו טיט מותר להשקותה במועד אפילו לרבי אליעזר בן יעקב, דכזרעים ששתו לפני המועד דמו:

ד. צָדִין אֶת הָאִישׁוּת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הָאִילָן וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן, (שֶׁלֹּא) כְּדַרְכּוֹ, בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ, וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה בַּמּוֹעֵד, וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ:

ברטנורה:
(ד) האישות. תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים. ומפסדת את השדות:
ומשדה הלבן. שחורשין וזורעין אותו לתבואה ואין בו אילנות:
בשדה האילן כדרכו. דמפסדי טפי, ולהפסד מרובה חששו. לפיכך חופר גומא כדרכו ותולה בה מצודה:
שלא כדרכו. נועץ שפוד בקרקע בחוזק ומנענע אילך ואילך ומוציא, ונמצאת גומא נעשית מאיליה. אבל לא על ידי חפירה. והלכה כחכמים. ובשדה לבן הסמוכה לשדה אילן, חופר כדרכו, שמא יצאו משדה לבן ויחריבו האילנות:
ומקרין את הפרצה. מסדרין את האבנים זו על זו כדרך בנין, ואינו טח בטיט. ובפירצה של גינה מיירי. אבל כותל חצר שנפל, בונה כדרכו, מפני הגנבים:

ה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְהָקֵל, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵבֶל הִיא לוֹ. לֹא יְעוֹרֵר אָדָם עַל מֵתוֹ וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קדֶם לָרֶגֶל שְׁלשִׁים יוֹם:

ברטנורה:
(ה) רואין את הנגעים במועד להקל. שאם טהור הוא, אומר לו הכהן טהור אתה, ששמחה היא לו:
אבל לא להחמיר. שאם טמא הוא, ישתוק, ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה:
לא להקל ולא להחמיר. מתוך שנזקק לראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו, הוא נזקק להחמיר שאם הוא טמא צריך לומר לו טמא אתה, כדכתיב (ויקרא יג) לטהרו או לטמאו, שאין כהן רשאי לשתוק, ומוטב לו שלא יראהו הכהן כלל:
מלקט אדם עצמות אביו ואמו. במועד, כדי לקברם במקום הגון:
ששמחה היא לו. כשרואה אותם . ואין הלכה כר מאיר בשתיהן:
לא יערער על מתו. לא יביא ספדן לערער על מתו שמת זה ימים רבים, לחזור על קרובי המת כדרך שחוזר הספדן שצועק ואומר בואו בכו עמי כל מרי לב, ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו:
ולא יספידנו. לא ישכור ספדן על מתו שמת לו באותה שעה:
קודם לרגל ל' יום. תמיד. דאמרי טעמא בגמרא, שדרך בני אדם לכנוס מעות לצורך הרגל קודם לרגל שלשים יום מכי שמע שדורשים בהלכות הרגל, ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן, וימנע משמחת הרגל. ואית דאמרי, שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שלשים יום אחר הספדו:

ו. אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מְחַנְּכִים אֶת הַכּוּכִין בַּמּוֹעֵד. וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת בַּמּוֹעֵד, וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ נְסָרִים:

ברטנורה:
(ו) אין חופרין כוכין וקברות במועד. להקבר בו מת שימות לאחר המועד. כוכין, במערה שתחת הקרקע. וקברות, בבנין:
אבל מחנכין. שאם היה ארוך, מקצרו. ואם היה קצר, מאריך ומרחיב בו:
נברכת. של כובסין מקום מתוקן לכבס בו הבגדים, ולית ביה טרחא כולי האי:
וארון עם המת בחצר. שמת שם, מותר לנסר הנסרים ולעשות לו ארון. אבל בחצר אחרת לא, שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה. ולא שנו אלא באדם שאינו מפורסם, אבל אדם מפורסם עושין לו ארון ואפילו בשוק. ולדידן שאנו מתי מספר, כל אדם הוי מפורסם:
רבי יהודה אוסר. להביא עצים לעשות נסרים בתחלה לצורך הארון אלא אם כן מונסרות קודם יום טוב. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת, וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא תָּסוּד מִפְּנֵי שֶׁנִּוּוּל הוּא לָהּ:

ברטנורה:
(ז) מפני ששמחה היא לו. ואין מערבים שמחה אחרת בשמחת הרגל, דכתיב (דברים טז) ושמחת בחגך, בחגך ולא באשתך:
אבל מחזיר הוא את גרושתו. דאינה שמחה כל כך אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם:
ועושה אשה תכשיטיה. כגון לתת כחול בעיניה, ולהשוות שער ראשה שלא יתפזר, ומעברת צבע אדום על פניה, ומעברת סכין על פני מטה, וכן כלי כיוצא בזה:
שניוול הוא לה. צער הוא לה. ואין הלכה כר' יהודה:

ח. הַהֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, וְהָאֻמָּן מַכְלִיב. וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף) מְמַתְּחִין:

ברטנורה:
(ח) ההדיוט תופר כדרכו. הדיוט מקרי כל שאינו יודע לכוין שפה לבגד שתהא שוה ומכוונת בו, אלא מעקם לכאן ולכאן ועושהו רחב במקום זה וקצר במקום אחר:
מכליב. עושה תפירות כעין שיני הכלב, שאינן שוין זו כנגד זו, אלא אחת למעלה ואחת למטה:
ומסרגין את המטות. אורגין אותן בחבלים שתי וערב:
ממתחין. אם היה ארוג זה ימים רבים ורפו החבלים, ממתחין. אבל לא מסרגין. ואין הלכה כר' דּוסי:

ט. מַעֲמִידִין תַּנּוּר וְכִירַיִם (וְרֵחַיִם) בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְכַבְּשִׁין אֶת הָרֵחַיִם בַּתְּחִלָּה:

ברטנורה:
(ט) מעמידין. בונין ומושיבין ומתקנים תנור שצריך לו במועד. ולפי שתנורים שלהם מיטלטלין היו ממקום למקום להכי תני מעמידין:
אין מכבשין. מנקרין ומכין בפטיש על הרחים כשהן חלקים יותר מדאי ואין טוחנות יפה. ואין הלכה כר' יהודה:

י. עוֹשִׂין מַעֲקֶה לַגַּג וְלַמִּרְפֶּסֶת מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂה אֻמָּן. שָׁפִין אֶת הַסְדָקִין וּמַעְגִּילִין אוֹתָן בַּמַּעְגִּילָה בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בַּמַּחְלְצַיִם. הַצִיר וְהַצִנּוֹר וְהַקּוֹרָה וְהַמַּנְעוּל וְהַמַּפְתֵּחַ שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וְכָל כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן:

ברטנורה:
(י) ולמרפסת. הילוך שלפני עליה שבני העליה הולכין בו ויורדים דרך סולם לחצר:
ושפין את הסדקין. גגות שאינן משופעין טוחין אותן בטיט. וכשיש סדקים בטחיית הטיט הדלף יורד בבית ואיכא פסידא. שפין, טחין:
מעגילה. עץ עגול שבו מחליקין הגגות:
במחלצים. כלי אומנות של ברזל רחבה כעין כף ולה בית יד:
הציר. רגל הדלת הסובבת בתוך חור האסקופה התחתונה של פתח:
צינור. החור שבאסקופה:
והקורה. קורת הבית ממש, שנשברה אפילו קודם יום טוב:
ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שלא יאמר אמתין עד המועד שאין לי מלאכה אחרת ואעשה את זאת:
כבשים. כגון דגים וירקות וכיוצא בהן שכובשין במלח וחומץ:
שיכול לאכלן במועד. שיהו נכבשין מהר וראויין לאכול מיד:

גמרא מועד קטן דף ו ע''ב

צָדִין אֶת הָאִישׁוֹת. מַאי אִישׁוֹת. אָמַר רַב יְהוּדָה:
בִּרְיָה שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם. אָמַר רָבָא בַּר יִשְׁמָעֵאל וְאִיתֵימָא רַב יֵימַר בַּר שְׁלֵמְיָא מַאי קְרָא (תהילים נח) כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ. תָּנוּ רַבָּנָן:
צָדִין אֶת הָאִישׁוֹת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וּמִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ וּמַחֲרִיבִין חוֹרֵי נְמָלִים. כֵּיצַד מַחֲרִיבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
מֵבִיא עָפָר מֵחוֹר זֶה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ חוֹר זֶה וְהֵן חוֹנְקִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רִבִּי יֵימָר בַּר שְׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי וְהוּא דְּקָאִי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא וְהוּא דְּלֵיכָּא גִּשְׁרָא וְהוּא דְּלִיכָּא גַּמְלָא וְהוּא דְּלִיכָּא מַצְרָא עַד כַּמָּה עַד פַּרְסָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן:
כֵּיצַד כְּדַרְכּוֹ. חוֹפֵר גּוּמֶא וְתוֹלֶה בָּהּ מְצוּדָה. כֵּיצַד שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. נוֹעֵץ שְׁפוּד וּמַכֶּה בְּקוֹרְדוֹם וּמְרַדֶּה הָאֲדָמָה מִתַּחְתֶּיהָ. תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
כְּשֶׁאָמְרוּ מִשְּׂדֵה לָבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לָעִיר, אֲבָל בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן אֲפִלּוּ כְּדַרְכּוֹ. שֶׁמָּא יֵצְאוּ מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וְיַחֲרִיבוּ אֶת הָאִילָנוֹת:

רש''י:
בריה שאין לה עינים. וחופר בקרקע:
מאי קרא. דאישות בריה שאין לה עינים דכתיב כמו שבלול תמס יהלך. שבלול שקורין לימצין תמס יהלוך. כלומר כשיוצא חוץ מנרתיקו רירות נופלות ממנו עד שהוא נימוח ומת תמס כמו ונמס:
נפל אשת בל חזו שמש. כלומר כך אישות נופלות פתאום לארץ ומתים דלא חזו:
וחונקים זו את זו. מפני שמריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר:
והוא דקאי בתרי עברי נהרא. דכיון דאיכא הפסק מים בין הני תרתי חורי נמלים אין מכירין הני בעפר דהני:
גושרא. גשר:
גמלא. שאין לו גשר אלא מנסר אחד:
ומצרא. עדיין קטן מגמל' אין יכול להלך עליו אלא כשקושרים חבל אחד משני עברי הנהר בשני יתידות ואוחזין בו והולכין על אותו גשר צר אבל אי איכא חד מהן מכירין הני בחורי דהני:
ועד כמה. מרוחקין הני תרי חורי נמלים דכי איכא נהרא בינייהו וליכא גישרא דאין מכירין הני בחורי דהני:
עד פרסה. אי ליכא פרסה בינייהו אף על גב דאיכא נהרא וליכא מעבר מכירין הני בחורי דהני:
נועץ שפוד. במקום שהן מצויין ומרדה האדמה וממעך אותן:

______________

זוהר וילך דף רפה ע''א

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וּבוֹזַי יֵקָלוּ מַאן דְּלָא יָדַע לְאוֹקִיר לְמָארֵיהּ וְלָא אִתְכַּוַּן בְּאָמֵן דְּתָנֵינָן גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְּבָרֵךְ וְהָא אוֹקִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמֵן מָשִׁיךְ בִּרְכָאָן מִמַּבּוּעָא לְמַלְכָּא וּמִמַּלְכָּא לְמַטְרוֹנִיתָא (דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל) וּבְאַתְוָן גַּלִּיפָן דְּרַבִּי אֶלְעָזָר מֵאָלֶ''ף לְמֵ''ם וּמִמֵּ''ם לְנוּ''ן כֵּיוָן דְּמָטוּ בִּרְכָאָן לְנוּ''ן מִתַּמָּן נָגְדִין וְנָפְקִין בִּרְכָאן לְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וּמִתְפַּשְּׁטֵי בְּכֹלָּא וְקָלָא נָפִיק אִתְשַׁקְּיוּ מִשַּׁקְּיוּתָא דְּבִרְכָן דְּאַפִּיק פְּלַנְיָא עַבְדָּא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְכַד יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מְשַׁמְּרִין לַאֲתָבָא אָמֵן וּלְכַוְּנָא לִבַּיְהוּ כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ כַּמָּה פִּתְחִין דְּבִרְכָאן פְּתִיחָן לֵיהּ לְעֵילָא כַּמָּה טָבָאן מִשְׁתַּכְּחִין בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כַּמָּה חִידוּ בְּכֹלָּא מַאי אֲגַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל דְּגָרְמִין הַאי אֲגַר לְהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. בְּעָלְמָא דֵּין בְּשַׁעְתָּא דְּעָאקִין לְהוּ (לְיִשְׂרָאֵל) וּמַצְלָן צְלוֹתָא קַמֵּי מָארֵיהוֹן קָלָא מַכְרְזָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין (ישעיה כ''ז) פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבוֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אַל תִּקְרֵי אֱמוּנִים אֶלָּא אָמֵנִים פִּתְחוּ שְׁעָרִים כְּמָה דְּיִשְׂרָאֵל פָּתְחִין לְהוּ תַּרְעִין דְּבִרְכָאן כָּךְ הַשְׁתָּא פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְתִתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן מֵאִנּוּן דְּעָאקִין לְהוּ. הַאי בְּעָלְמָא דֵּין. בְּעָלְמָא דְּאָתֵי מַאי אֲגְרַיְהוּ דְּכַד יִפּוֹק בַּר נַשׁ מֵהַאי עָלְמָא דַּהֲוָה שׁוֹמֵר לַאֲתָבָא אָמֵן מַאי שׁוֹמֵר כְּלוֹמָר נוֹטֵר הַהִיא בְּרָכָה דְּאָמַר הַהוּא דִּמְבָרֵךְ וּמְחַכֶּה לֵיהּ לַאֲתָבָא אָמֵן כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ נִשְׁמָתָא סָלְקָא וּמַכְרְזֵי קַמֵּיהּ פִּתְחוּ שְׁעָרִים קַמֵּיהּ כְּמָה דְּאִיהוּ הֲוָה פָּתַח תַּרְעִין כָּל יוֹמָא כַּד הֲוָה שׁוֹמֵר אֱמוּנִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַאי אָמֵן אָמַר רַבִּי אַבָּא הָא אוֹקְמוּהָ כֹּלָּא אָמֵן אִקְּרֵי מַבּוּעָא דְּהַהוּא נַחֲלָא דְּנָגִיד אָמֵן אִקְּרֵי דִּכְתִיב (משלי ג') וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוּן אַל תִּקְרֵי אָמוּן אֶלָּא אָמֵן קִיּוּמָא דְּכֻלְּהוּ הַהוּא נַחֲלָא (ס''א טַלָּא) דְּנָגִיד וְנָפִיק אָמֵן אִקְּרֵי. דְּתַנְיָא (תהלים מ''א) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם עוֹלָם דִּלְעֵילָא עוֹלָם דִּלְתַתָּא אוֹף הָכָא אָמֵן וְאָמֵן אָמֵן דִּלְעֵילָא אָמֵן דִּלְתַתָּא אָמֵן קִיּוּמָא דְּכֻלְּהוּ וְהָא אוֹקִימְנָא אָמֵן בְּאִנּוּן אַתְוָן:

תרגום הזוהר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וּבוֹזַי יֵקַלּוּ, הַיְנוּ מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְכַבֵּד אֶת אֲדוֹנוֹ, וְלֹא נִתְכַּוֵּן בְּאָמֵן, שֶׁלָּמַדְנוּ, גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְּבָרֵךְ. וְהִנֵּה הֶעֱמַדְנוּ לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר, שֶׁהָעוֹנֶה אָמֵן, מוֹשֵׁךְ בְּרָכוֹת מִמַּבּוּעַ, שֶׁהוּא בִּינָה, אֶל הַמֶּלֶךְ, וּמִמֶּלֶךְ אֶל הַמַּלְכָּה. וּבָאוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר, אוֹמֵר, מִן אָלֶף, דְּאָמֵן, אֶל הַמּ' דְּאָמֵן וּמִמ' דְּאָמֵן לְן', כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעוֹת הַבְּרָכוֹת לְן' נִמְשָׁכוֹת וְיוֹצְאוֹת מִשָּׁם בְּרָכוֹת לָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וּמִתְפַּשְּׁטוֹת בַּכֹּל. וְהַקּוֹל יוֹצֵא, שְׁתוּ מִשִּׁקּוּי הַבְּרָכוֹת שֶׁהוֹצִיא פְּלוֹנִי, עֶבֶד מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל לְמַטָּה שׁוֹמְרִים עַצְמָם לַעֲנוֹת אָמֵן וּלְכַוֵּן לִבָּם כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ, כַּמָּה פִּתְחֵי בְּרָכוֹת פְּתוּחִים לְמַעְלָה, כַּמָּה טוֹב נִמְצָא בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, כַּמָּה שִׂמְחָה הִיא בַּכֹּל. וּמַהוּ שְׂכָרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּרְמוּ לָזֶה. שְׂכָרָם הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁמֵּצִירִים לָהֶם, וּמִתְפַּלְּלִים תְּפִלָּתָם לִפְנֵי אֲדוֹנָם, הַקּוֹל מַכְרִיז בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים. אַל תִּקְרֵי אֱמוּנִים אֶלָּא אָמֵנִים. דְּהַיְנוּ שֶׁשּׁוֹמְרִים לַעֲנוֹת אָמֵן. פִּתְחוּ שְׁעָרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל פָּתְחוּ לָהֶם שַׁעֲרֵי הַבְּרָכוֹת, כָּךְ עַתָּה פִּתְחוּ שְׁעָרִים, וְתִתְקַבֵּל תְּפִלָּתָם עַל אֵלּוּ שֶׁמְּצִירִים לָהֶם. זֶה שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. בָּעוֹלָם הַבָּא מַהוּ שְׂכָרָם. כִּי כְּשֶׁיֵּצֶא הָאָדָם מֵעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהָיָה שׁוֹמֵר לַעֲנוֹת אָמֵן. מַהוּ שׁוֹמֵר, כְּלוֹמָר, שֶׁשּׁוֹמֵר אוֹתָהּ הַבְּרָכָה שֶׁאוֹמֵר הַמְּבָרֵךְ וּמְחַכֶּה לוֹ לַעֲנוֹת אַחֲרֶיהָ אָמֵן, כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ. אָז נִשְׁמָתוֹ עוֹלָה וּמַכְרִיזִין לְפָנָיו פִּתְחוּ שְׁעָרִים לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא הָיָה פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים כָּל יוֹם, כְּשֶׁהָיָה שׁוֹמֵר אֱמוּנִים, דְּהַיְנוּ אָמֵנִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַהוּ אָמֵן. אָמַר רַבִּי אַבָּא, הֲרֵי הֶעֱמִידוּ הַכֹּל. אָמֵן נִקְרָא, הַמַּבּוּעַ שֶׁל נַחַל הַהוּא הַנִּמְשָׁךְ, שֶׁהוּא בִּינָה, וְנִקְרָא אָמֵן, כִּי כָּתוּב, וָאֶהֱיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אָמֵן. קִיּוּם כָּל הַמַּדְרֵגוֹת, דְּהַיְנוּ אוֹתוֹ נַחַל הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹצֵא נִקְרָא אָמֵן. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם פֵּרוּשׁוֹ מֵעוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה לְעוֹלָם שֶׁלְּמַטָּה, אַף כָּאן, אָמֵן וְאָמֵן, אָמֵן שֶׁל מַעְלָה אָמֵן שֶׁל מַטָּה אָמֵן, פֵּרוּשׁוֹ קִיּוּם שֶׁל כֻּלָּם. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ אָמֵן בְּאֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבּוֹ.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו
א. נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן כָּל הַיּוֹם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל אֶת יָדָיו לְכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה וְהוּא שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. אֲבָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו בְּכֶל עֵת שֶׁצָרִיךְ נְטִילָה:
ב. לָט אָדָם אֶת יָדָיו בְּמַפָּה וְאוֹכֵל בָּהֶן פַּת אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהָאוֹכֵל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּמַאֲכָל וְהוּא הַדִּין לְאוֹכֵל בְּמַגְרֵפָה שֶׁצָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם:

______________

מוסר

שערי תשובה דף לא עג
אִישׁ כִּי יַאֲמִינוּ בְּנֵי אָדָם בִּדְבָרָיו וְסָמְכוּ כָּל הַשּׁוֹמְעִים עַל מַאֲמָרָיו וְיִתְכַּוֵּן לְנַשֵּׂא אַחַד הָעָם אוֹ גּוֹאֲלוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ וְיֹאמַר עָלָיו כִּי הוּא אִישׁ חָכָם וְהוּא בֵּן לֹא חָכָם וְהָיָה לְפוּקָה וְצוּר מִכְשׁוֹל כִּי יִסְמְכוּ עַל הוֹרָאוֹתָיו וְעַל פִּיו יִהְיֶה כָּל רִיב וִיעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאֶת הָעוֹלָם יַחֲרִיב. וְכֵן כִּי יֹאמַר עַל אִישׁ כִּי הוּא נֶאֱמַן רוּחַ וְלֹא הִכִּירוֹ אִם הוּא אִישׁ אֱמוּנִים אוֹ בֵּן לֹא אֵמוּן בּוֹ. וְאוּלַי יִשְׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ וְיַפְקִידֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֵשׁ לוֹ יִתֵּן בְּיָדוֹ וְכִחֵשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִיךָ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ:
כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִלּוּ נָטַע אֲשֵׁרָה וּבִמְקוֹם תַּלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ נְטָעוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ וְהָיָה מִי שֶׁהֵקִים לְרֹאשׁ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹרוֹת וְקָרְאוּ עָלָיו מִקְרָא שֶׁכָּתוּב (חבקוק ב) הוֹי אוֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לְהִפָּרַע מִמַּעֲמָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ:

ברטנורה:
(א) ואלו מותרין. חולין שאוכל לך. לסימן בעלמא נקטיה, כשם שחולין שאוכל לך אין צריך שאלה לחכם, כך כל הני דאמרינן במתניתין ברישא אין צריכין שאלת חכם:
כעורות לבובין. היו נוקבים הבהמה מחיים כנגד הלב ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע''ז, ותקרובת ע''ז אסור בהנאה:
כחלת אהרן. שהיה ראשון לכהנים. ולא הוי דבר הנדור, שאין חלה ותרומה באין בנדר ונדבה:
הרי זה מותר. דאמר קרא (במדבר ל) איש כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור. וחטאת שאיני אוכל לך דאמרינן בפרק קמא דאסור ואף על פי שאינו דבר הנדור, הוי טעמא, דאפשר שיביא חטאת על ידי נדר, כגון שנדר בנזיר ומתחייב להביא חטאת:
הרי את עלי כאמא. אע''ג דלאו דבר הנדור הוא, חמור מכל הני דלעיל, דצריך התירא מדרבנן אם הוא עם הארץ, ופותחין לו פתח ממקום אחר, כלומר מבקשים לו פתח וטעם לחרטתו. ולא סגי בכדו תהית או לבך עלך. וכל זה שלא יקל ראשו ולא ירגיל לאסור אשתו עליו:
קונם שאיני ישן כו'. הרי זה בבל יחל מדרבנן אבל מן התורה אין הנדר חל, דנדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש:
קונם שאיני משמשך. בגמרא מקשה, והא משועבד לה והיאך יכול להפקיע שעבודה בנדרו והא הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו. ומשני, כגון דאמר הנאת תשמישך עלי קונם, שאסר ההנאה עליו, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו:
שבועה שאיני ישן וכו'. אסור מן התורה, דשבועות חלין בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש. ואם נשבע שלא יישן שלשה ימים רצופין לילה ויום, לוקה ויישן מיד, מפני שנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו:

ב. קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, מֻתָּר. שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לָךְ, לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, אָסוּר זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד, אָמַר, קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ, בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת:

ברטנורה:
(ב) קרבן לא אוכל לך כו'. מותר, דהוי כנשבע בקרבן ונעשה כאומר בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר:
שבועה לא אוכל לך. ולא אמרינן בחיי שבועה קאמר כדאמרינן בקרבן, דשבועה לית בה מששא ולא שייך לומר בה בחיי שבועה:
שבועה שאוכל לך. זמנין דשבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע, כגון שהיה חבירו מסרב בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ושוב אמר שבועה שאוכל לך, דלא אכילנא משמע, והכי קאמר בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך:
זה חומר בשבועות. לא מצינן לאוקמה אשבועה שלא אוכל לך וכו', דמדקתני זה חומר משמע דנדר הוי אלא דאינו חמור כשבועה, וגבי קרבן לא אוכל לך תנן מותר דלא הוי נדר כלל. משום הכי צריך לאוקמה אדלעיל דתנינא קונם שאיני ישן שאיני מדבר הרי זה בבל יחל, ואוקימנא מדרבנן, דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש, וזה חומר בשבועות מבנדרים, ששבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש:
תפילין שאני מניח. משום דאסר חפצא עליה, ואינו נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קיבל על עצמו, אלא אסר החפץ עליו, ואם יקיים המצוה הויא מצוה הבאה בעבירה ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי פסח ולא מצא אלא מצה של טבל או של הקדש, שאסור לאכלה. אבל כל לשון שבועה הוא אוסר את עצמו מלעשות הדבר וכיון שהוא מחוייב לעשות המצוה לאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה. ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין, חל הנדר וחייב להביא קרבן אם הניח תפילין:
חייב על כל אחת ואחת. ויהיה נזיר שלשים יום אם אמר הריני נזיר סתם ויביא קרבן נזיר ויחזור להיות נזיר כמספר הפעמים שאמר שיהיה נזיר. ובשבועה אינו חייב אלא אחת, שאינו לוקה אלא מלקות אחת. אבל אם נשאל על השבועה הראשונה, חלה השבועה השניה. וכן אם נשאל על השניה, חלה השלישית. ואסור לאכול עד שיותרו כולם, מדלא תנן הרי זו שבועה אחת, אלא אינו חייב אלא אחת:

ג. יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, וְאָכַל, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת:
ד. סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָּׂר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כָּחֵרֶם, אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, אָסוּר. וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כַּמַּעֲשֵׂר, אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כַּתְּרוּמָה, אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. סְתָם חֲרָמִים בִּיהוּדָה מֻתָּרִין, וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים:

ברטנורה:
(ד) ופירושם להקל. אע''ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו, כי סתם ולא פירש אזלינן להחמיר, דסתם נודר דעתו לאסור:
כבשר מליח. היינו קרבן, דכתיב (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח:
כחרם של כהנים מותר. אע''ג דחרמי כהנים מועלים בהם עד שיבואו לידי כהנים והוי דבר הנדור, מ''מ סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו ליד כהן:
אם כמעשר בהמה אסור. דהוי דבר הנדור, שצריך להקדישו, ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו שמעשר דגן אוסר הגורן:
שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. לפי שהיו רחוקים מירושלים:
שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים. וכל מה שהיו מחרימין היו מפרישין לבדק הבית והלכה כרבי יהודה:

ה. נָדַר בַּחֵרֶם וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. בַּקָּרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. הֲרֵי עַצְמִי קָּרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנִית לִי, וְאָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי, עַל כֻּלָּן אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶן. וְאִם נִשְׁאָלוּ, עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִים אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים:

ברטנורה:
(ה) בחרמו של ים. לשון מצודה, כמו אשר היא מצודים וחרמים (קהלת ז):
הרי עצמי קרבן. אסר עצמו כקרבן על חבירו:
אין נשאלים עליהם. אין צריכין שאלת חכם, שאינן חלים:
ואם נשאלין. ואם עם הארץ הוא זה שנדר כהאי גוונא ובא לישאל על נדרו, אין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו. ואם עבר על נדרו זה מנדין אותו:
פותחין לו פתח ממקום אחר. מראים לו שהדבר קיים ופותחין לו פתח מטעם אחר ומתירין לו נדרו. אבל לא עונשין ולא מחמירין. וכן הלכה:

______________

גמרא נדרים דף כ ע''א

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח וְכוּלֵי. תַּנְיָא לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בַּנְּדָרִים שֶׁסּוֹפָךְ לִמְעֹל בִּשְׁבוּעוֹת. וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל עַם הָאָרֶץ שֶׁסּוֹפוֹ לְהַאֲכִילְךָ טְבָלִים. וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ שֶׁסּוֹפוֹ לְהַאֲכִילְךָ תְּרוּמָה. וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשּׁה שֶׁסּוֹפָךְ לָבֹא לִידֵי נִיאוּף. רִבִּי אַחָא בְּרִבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר:
כָּל הַצוֹפֶה בְּנָשִׁים סוֹפוֹ בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. וְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲקֵבָה שֶׁל אִשָּׁה הַוְיָן לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהֻגָּנִים. אָמַר רַב יוֹסֵף וּבְאִשְׁתּוֹ נִדָּה. תַּנְיָא (שמות כ) בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם זוֹ בּוּשָׁה. לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא מִכָּאן אָמְרוּ:
סִימָן יָפֶה בָּאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים:
כָּל אָדָם הַמִּתְבַּיֵּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בּשֶת פָּנִים בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבָאי:
אַרְבָּעָה דְּבָרִים סָחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת:
חִגְּרִין מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִים אֶת שֻׁלְחָנָם. אִלְּמִים מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשְּׁקִין עַל אוֹתוֹ מָקוֹם. חֵרְשִׁים מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. סוּמִים מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וּרְמִינְהִי שָׁאֲלוּ אֶת אִמָּא שָׁלוֹם:
מִפְּנֵי מָה בָּנַיִךְ יָפְיָפִין בְּיוֹתֵר. אָמְרָה לָהֶן:
אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה אֶלָּא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח וְדוֹמֶה עָלָיו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד. וְאָמַרְתִּי לוֹ:
מַה טַּעַם. וְאָמַר לִי כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן אֶת עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת וְנִמְצְאוּ בָּנַי בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת. לָא קַשְׁיָא הָא בְּמִילֵי תַּשְׁמִישׁ הָא בְּמִילֵי אַחֲרָנַיְיתָא (במדבר טו) וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם. מִכָּאן אָמַר רִבִּי:
אַל יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו בְּכוֹס אַחֵר. אָמַר רַבִינָא:
לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא דַּאֲפִלּוּ שְׁתֵּי נָשָׁיו (יחזקאל כא) וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמּוֹרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי. אָמַר רִבִּי לֵוִי:
אֵלּוּ בְּנֵי תֵּשַׁע מִדּוֹת בְּנֵי אסנ''ת משגע''ח בְּנֵי אֵימָה, בְּנֵי אֲנוּסָה, בְּנֵי שְׂנוּאָה, בְּנֵי נִדּוּי, בְּנֵי תְּמוּרָה, בְּנֵי מְרִיבָה, בְּנֵי שִׁכְרוּת, בְּנֵי גְּרוּשַׁת הַלֵּב, בְּנֵי עֵרְבּוּבְיָא, בְּנֵי חֲצוּפָה. אֵינִי וְהָאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן:
כָּל אָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעְתּוֹ הַוְיָן לוֹ בָּנִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶה רַבֵּנוּ לֹא הָיוּ כְּמוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. וּכְתִיב וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם. וְלֹא כְּתִיב נְבוֹנִים. וּכְתִיב (בראשית מט) יִשָּׂשכָר חֲמוֹר גָּרֶם. וּכְתִיב (דה''א יב) מִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים הַהִיא דִּמְרַצְיָא אַרְצוּיֵי:

רש''י:
שסופך למעול בנדרים. אם תרבה לנדור:
שהופכין שלחנם. היא למעלה והוא למטה:
אינו מספר. אינו משמש:
מגלה טפח. מבגדה ומכסה אותו טפח מבגדו וכן עושה עד שיבא עליה ודומה כמו שכפאו שד שבא עליה בכח ודומה כמו ששד כפאו:
בני אימה. לשון יראה שמטיל אימה על אשתו להזקק לה שלא ברצונה:
בני שנואה. של בועל אחרת בשעת תשמיש:
בני נידוי. שהבעל בנידוי ובא עליה ומתעברת הימנו:
בני תמורה. שיש לו שתי נשים וכסבור בא על זו והוא בא על אחרת:
בני מריבה. שמשמש במריבה:
בני שכרות. שמשמש בשכרות:
בני ערבוביא. שבא על אשה אחת בין הנשים ואין ידוע על איזה מהן בא. ל''א בני ערבוביא ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון:
יששכר חמור גרם. ליששכר שנולד שפנה לאהל לאה:
דמרצי ארצויי. אינה תובעת בפה אלא דמרצי קמיה ומראה לו חבה:

______

זוהר וילך דף רפה ע''ב

תָּנָא כָּל מַאן דְּשָׁמַע בְּרָכָה מֵהַהוּא דִּמְבָרֵךְ וְלָא אִתְכַּוַּן בְּאָמֵן עֲלֵיהּ נֶאֱמַר וּבוֹזַי יֵקָלוּ כְּמָה דְּאָמַר (מלאכי א') לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי מַאי עוֹנָשֵׁיהּ כְּמָה דְּלָא פָּתַח בִּרְכָאָן לְעֵילָא כָּךְ לָא פָּתְחִין לֵיהּ וְלָא עוֹד אֶלָּא כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא מַכְרְזֵי קַמֵּיהּ וְאָמְרֵי טְרוֹקוּ גַּלֵּי קַמֵּיהּ דִּפְלַנְיָא וְלָא לֵיעוּל וְלָא תְּקַבְּלוּן לֵיהּ, וַוי לֵיהּ וַוי לְנִשְׁמָתֵיהּ. תָּאנָא חַיָּבִין דְּגֵיהִנָּם כֻּלְּהוּ סָלְקֵי בְּמָדוֹרִין יְדִיעָן וְכַמָּה פִּתְחִין אִית לֵיהּ לְגֵיהִנָּם וְכֻלְּהוּ פִּתְחִין לָקֳבֵל פִּתְחִין דְּגַן עֵדֶן וּבְשַׁעְתָּא דְּאַפְקֵי לְאִנּוּן חַיָּבַיָּא דְּקַבִּילוּ עוֹנְשַׁיְהוּ אִנּוּן פָּתְחֵי פִּתְחִין וְשַׁוְיָן (ס''א וְשָׁאֲבִין) לוֹן לְבָר. וְכֻלְּהוּ פָּתְחִין בִּשְׁמָהָן אִקְּרוּן לְקִבְלֵיהוֹן דְּפִתְחִין דְּגַן עֵדֶן וְכָל פִּתְחָא וּפִתְחָא אִקְּרֵי שְׁמָא לְקִבְלֵי הַהוּא פִּתְחָא דְּגֵיהִנָּם וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן פִּתְחִין לְקִבְלֵיהוֹן פִּתְחִין אִנּוּן פִּתְחִין דְּגַן עֵדֶן. בְּגֵיהִנָּם אִית מָדוֹרָא בַּתְרָאָה תַּתָּאָה דְּכֻלְּהוּ. וְהַהוּא מָדוֹרָא הֲוֵי מָדוֹרָא עַל מָדוֹרָא וְאִקְּרֵי אֶרֶץ עֵיפָתָה מַהוּ עֵיפָתָה כְּמָה דְּאָמַר רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל וּמִתַּרְגְּמִינָן מְרוּבָּע יְהֵא עֵיֵף אוֹף הָכָא עֵיפָתָה כְּלוֹמָר כְּפוּלָה וְהַהוּא אִקְּרֵי שְׁאוֹל תַּחְתִּית שְׁאוֹל הוּא מָדוֹרָא חַד תַּחְתִּית הוּא מָדוֹרָא תַּתָּאָה וּבְגִין כָּךְ אִקְּרֵי אֶרֶץ עֵיפָתָה תַּחְתִּית וְאִקְּרֵי אַבֲדוֹן. וְעַל דָּא כְּתִיב שְׁאוֹל וַאַבֲדוֹן וְכֻלְּהוּ מָדוֹרָן לָא אִכְפְּלוּ וְכֻלְּהוּ לֹא עָיְפִין בַּר מֵהַאי. וְתָאנָא מַאן דְּנָחִית לַאַבֲדוֹן דְּאִקְּרֵי תַּחְתִּית לָא סָלִיק לְעָלְמִין וְהַהוּא אִקְּרֵי גֶּבֶר דְּאִשְׁתֵּצֵי וְאִתְאֲבִיד מִכֻּלְּהוּ עָלְמִין וְתָנָא לְהַהוּא אֲתַר נָחֲתִין לְהַנְּהוּ גַּבְרֵי דִּמְבַזֵּי לַאֲתָבָא אָמֵן וְעַל אָמֵן סַגִּיאִין דְּאִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ דְּלָא חָשִׁיב לְהוּ דַּיְּנִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם וְנָחֲתִין לֵיהּ בְּהַהוּא מָדוֹרָא תַּתָּאָה דְּלֵית בָּהּ פִּתְחָא וְאִתְאֲבִיד וְלָא סָלִיק מִנַּהּ לְעָלְמִין וְעַל דָּא כְּתִיב (איוב ז') כָּלָה עָנָן וַיֵּלֶךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה וְלָא וְהָא כְּתִיב (יונה ב') מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ וְגוֹמֵר. וּכְתִיב (שמואל א' ב') מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל אֶלָּא הָכָא שְׁאוֹל הָתָם תַּחְתִּית וְאוֹקִימְנָא הָא דְּאַהֲדַר בֵּיהּ הָא דְּלָא אַהֲדַר בֵּיהּ:

תרגום הזוהר. לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁשָּׁמַע בְּרָכָה מֵאוֹתוֹ שֶׁמְּבָרֵךְ, וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּאָמֵן, עָלָיו נֶאֱמַר וּבוֹזַי יֵקַלּוּ. כְּשׁ''א לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי. מַה עָנְשׁוֹ. הוּא, כְּמוֹ שֶׁלֹּא פָּתַח בְּרָכוֹת לְמַעְלָה כָּךְ אֵין פּוֹתְחִים לוֹ בְּרָכוֹת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹצֵא מֵעוֹלָם הַזֶּה, מַכְרִיזִים לְפָנָיו וְאוֹמְרִים, סִגְרוּ הַפְּתָחִים לִפְנֵי פְּלוֹנִי, וְלֹא יִכָּנֵס, וְלֹא תְּקַבְּלוּ אוֹתוֹ. אוֹי לוֹ, אוֹי לְנִשְׁמָתוֹ. לָמַדְנוּ רְשָׁעִים שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם, כֻּלָּם עוֹלִים בְּמָדוֹרִים יְדוּעִים. וְכַמָּה פְּתָחִים יֵשׁ בַּגֵּיהִנֹּם, וְכָל הַפְּתָחִים הֵם כְּנֶגֶד הַפְּתָחִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן. וּבְשָׁעָה שֶׁמּוֹצִיאִים מִשָּׁם אֶת הָרְשָׁעִים שֶׁקִּבְּלוּ עָנְשָׁם, הֵם פּוֹתְחִים הַפְּתָחִים וּמֵשִׂימִים אוֹתָם לַחוּץ. וְכָל הַפְּתָחִים נִקְרָאִים בְּשֵׁמוֹת כְּנֶגֶד הַפְּתָחִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, וְכָל פֶּתַח וּפֶתַח שֶׁבְּגַן עֵדֶן נִקְרָא בְּשֵׁם, כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הַפֶּתַח מֵהַבְּחִינָה שֶׁכֶּנְגְדוֹ בַּגֵּיהִנֹּם, וְאֵלּוּ הַפְּתָחִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, נוֹדָעִים, פְּתָחִים כְּנֶגֶד פְּתָחִים. בַּגֵּיהִנֹּם יֵשׁ מָדוֹר אַחֲרוֹן, הַתַּחְתּוֹן שֶׁל כֻּלָּם. וּמָדוֹר הַהוּא הוּא כָּפוּל, מָדוֹר עַל מָדוֹר, וְנִקְרָא אֶרֶץ עֵיפָתָה, מַהוּ עֵיפָתָה. הוּא כְּשׁ''א רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, וּמִתַּרְגְּמִינָן מְרֻבָּע יִהְיֶה עֵיף. אַף כָּאן עֵיפָתָה, כְּלוֹמָר כְּפוּלָה. וּמָדוֹר הַהוּא נִקְרָא שְׁאוֹל תַּחְתִּית הוּא מָדוֹר הַתַּחְתּוֹן, וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָא, אֶרֶץ עֵיפָתָה תַּחְתִּית, וְנִקְרָא גַּם כֵּן אֲבַדּוֹן. וְעַל כֵּן כָּתוּב, שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן. שֶׁהֵם, מָדוֹרִים הַכְּפוּלִים זֶה עַל זֶה. כָּל הַמָּדוֹרִים לֹא נִכְפְּלוּ, וְכֻלָּם אֵינָם עֲיֵפִים, חוּץ מִזֶּה. וְלָמַדְנוּ, מִי שֶׁיוֹרֵד לַאֲבָדוֹן, שֶׁנִּקְרָא תַּחְתִּית, אֵינוֹ עוֹלֶה לְעוֹלָם, וְאָדָם הַהוּא נִקְרָא אִישׁ שֶׁכָּלֶה וְנֶאֱבָד מִכָּל הָעוֹלָמוֹת. וְלָמַדְנוּ, לַמָקוֹם הַהוּא מוֹרִידִים לְאוֹתָם הָאֲנָשִׁים הַמְּבַזִּים לַעֲנוֹת אָמֵן. וְדָנִים אוֹתוֹ בַּגֵּיהִנֹּם עַל אָמֵנִים רַבִּים שֶׁנֶּאֱבְדוּ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא הֶחֱשִׁיב אוֹתָם, וּמוֹרִידִים אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ מָדוֹר הַתַּחְתּוֹן שֶׁאֵין בּוֹ פֶּתַח, וְנֶאֱבָד וְאֵינוֹ עוֹלֶה מִשָּׁם לְעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. וְשׁוֹאֵל, וְלֹא. וַהֲרֵי כָּתוּב מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ וְגוֹ', וְהוּא עָלָה מִשָּׁם. וְכָתוּב, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. וּמֵשִׁיב אֶלָּא כָּאן שְׁאוֹל. שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹלִים, וְשָׁם תַּחְתִּית. שֶׁמִּשָּׁם אֵינוֹ עוֹלֶה. וְהֶעֱמַדְנוּ, כָּאן שֶׁחָזַר בּוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. שָׁם שֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ.

______

הלכה פסוקה.

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו
א. אָסוּר לְהַאֲכִיל מִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאָסוּר לְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְצִוּוּיִים הַרְבֵּה צִוּוּ חֲכָמִים וְהִזְהִירוּ עַל הַדָּבָר אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַיִם אֶלָּא כְּדֵי שְׁתִיָּה נוֹטֵל יָדָיו בְּמִקְּצָתָן וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִקְּצָתָן:
ב. צָרִיךְ אָדָם לְנַגֵּב אֶת יָדָיו וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל וְכָל הָאוֹכֵל בְּלֹא נִגּוּב יָדַיִם כְּאוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה מְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ וְתֵכֶף לִנְטִילַת יְדַיִם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְלֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּדָבָר אַחֵר אֲפִלּוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם אַחַר שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה אָסוּר עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

______

מוסר

שערי תשובה דף לא עג
מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה וְאֵין בְּפִיו תּוֹכַחַת וְעַל מַעֲשֵׂה הַחֲטָאִים לֹא יִלְטֹשׁ עַיִן וְלֹא יַשְׁגִּיחַ. וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ. וְהִנֵּה נִצְטַוִּינוּ לְבַעַר הָרָע מִקֶּרֶב עַמֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג) וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ:
כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה, נִתְפַּשׂ עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. יֵשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה נִתְפָּשׂ עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. יֵשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּכָל הָעוֹלָם וְאֵינוֹ מוֹחֶה נִתְפַּשׂ עַל כָּל הָעוֹלָם. וְנֶאֱמַר (ויקרא כו) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו. וְדָרְשׁוּ בּוֹ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה:
אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו וְאָמְרוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה: