אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו חיים בעולם קטנוני, מלא לשה"ר ופוליטיקה. חולפת בנו המחשבה, מה אנחנו לעומת הדורות שעברו? בטח הם חיו בעולם קדוש, נשגב, מרומם, על עננים גבוהים.
בעיני, בכל פעם שדיברו על החפץ חיים, ציירתי בדמיוני מלאך החי בשמים גבוהים. בתוך משנה ברורה, ש"ס ופוסקים, מדרשי חז"ל, ועוד. פלא שהוא היה חפץ חיים? פלא שרב אלחנן וסרמן היה רב אלחנן?

והנה לא. החפץ חיים חי בעולם מאוד מאוד דומה לשלנו. אותם אנשים ממהרים, אותם גאוותנים מעונבים בכניסה שנדחפים להצטלם, אותם שבבניקים מסתובבים בחצר. אותו דבר.
זרמים שונים, רבנים שונים, תלמידים כאלה ואחרים. העולם לא השתנה בכלום - חוץ מהסוסים והעגלות.

ובתוך כל אלה, בעולם הפשוט והארצי הזה, שנראה בדיוק כמו העולם שלנו - הוא היה קדוש ונשגב. חפץ חיים. שמירת הלשון. משנה ברורה.

בעקבות חשיפת הוידאו הנדיר ממרן ה'חפץ חיים', ראוי להיזכר בהסבר שאמר על מה שעלינו ללמוד מקיומה של מצלמה

הרב בן ציון נורדמן 06:42 27/02/2015

א.
השבוע פורסם לראשונה סרט שבו מתועד רשכבה"ג החפץ חיים מלפני 92 שנה. היה זה כאשר התכנסה הכנסייה הגדולה בוינה בשנת 1923 למניינם, והגיעו לשם כל גדולי ישראל מהדורות הקודמים. עד כמה שידוע היום זהו התיעוד היחיד (הסרטון היחיד בוודאי) שיש מהתקופה ההיא בכלל ומהחפץ חיים בפרט.

קשה להעלות על הכתב את התחושות שחוו מאות אלפי יהודים ברחבי העולם כולו. "החפץ חיים" - אחד מדמויות ההוד שעיצבו את פניה של היהדות בדורות האחרונים.

ספר "חפץ חיים" שהפך לאבן יסוד בכל הקשור לשמירת הלשון, "משנה ברורה" – ספר ההלכה המקיף והנלמד ביותר בדורות האחרונים.

כשצפיתי בתמונות האלו ולפחות 20 פעם(!!!) צפו בי רגשות שאינם נתנים לתיאור אך משהו אולי צדדי אך עם רושם חשוב... והתחלתי להבין מעט מהי "תחיית המתים". לרגע אחד מרן החפץ חיים חזר לתחיה, והחיה רבבות יהודים שצפו בו צועד בקרבת בנו ונכדיו. פעמים יש רגעים בהם אנו מקבלים הארה על תקופות שהיו ולא יחזרו...

ב.
פרשת השבוע "ואתה תצווה", מהווה המשך ישיר לפרשת הקודמת תרומה, העוסקת בבניית המשכן. הפרשה עוסקת בהדלקת המנורה, בבגדי הכהונה ובנושאים נוספים הנוגעים למשכן.

הפרשה פותחת במילים: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". התורה כותבת "ואתה", אך לא אומרת למי כוונתה. ברור אם כן שהכוונה היא למשה רבינו. ואם כן נשאלת השאלה הרי בכל פרשיות התורה בחיי משה, מאז לידתו עד פטירתו, מוזכר שמו של משה, למעט פרשה זו. מדוע אם כן שמו של משה לא מופיע בפרשת השבוע במפורש?

והתשובה כידוע, שמו של משה נעדר מפרשתנו לאור בקשתו של משה עצמו מהקב"ה לאחר חטא העגל. כידוע, משה רבינו המנהיג המסור לעמו ולצאן מרעיתו, העמיד עצמו מנגד, לאחר חטא העגל ואמר להקב"ה: אם אין אתה סולח להם על מעשה העגל "מחני נא מספרך אשר כתבת", ובמילים אחרות: "אל תזכיר את שמי בתורתך..." משה רבינו היה לכאורה קיצוני בהגנתו על עם ישראל, עד כדי כך שלא ייזכר שמו כלל בתורה. בעקבות אותו דיבור, שמו של משה לא נזכר בפרשתנו. למרות שה' סלח לבני ישראל, אבל הדיבור של משה רבינו לא הלך לאבדון.

לומדים אנו מכאן מה היא כוחה של מילה. ידועה האמרה שכל עוד ולא הוצאת מילה מהפה, אתה שולט עליה, אך כאשר אתה כבר מוציאה מהפה - היא שולטת עליך. וזה מה שאומרים "מוות וחיים ביד הלשון".

העולם היום מפותח. הטכנולוגיה משפיעה על כל תחום בחיינו. אין רחוב או סמטה צדדית שאינה מצולמת או מוקלטת ופעמים ששניהם יחד--- אין כמעט דבר הנעלם מעיני הרשויות. כשהכל מצולם און-ליין אין דרך התחמקות מהחוק.

בהקשר לזה אי אפשר בלי להזכיר את מה שאמר ה"הפץ חיים", שההתפתחות הטכנולוגית באה ללמד אותנו שיעור בהשגחה פרטית. בזמנו החלו להופיע המצלמות הראשונות. אמר החפץ חיים: "לכל אלו המתקשים להאמין ש"עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין", באו המצלמות והוכיחו כי כל תנועה הנעשית בכל רגע נתון, היא מתועדת ונשמרת לנצח נצחים".

קחו לדוגמא את תאונות ה"פגע-וברח" להם מייחסת המשטרה חשיבות רבה בפענוחם. על פי נתוני המשטרה, ישנם מאה אחוזי פענוח בתאונות אלו. ותאמינו לי, אין במשטרה נביאים. בימינו כשהכל מתועד ומצולם 24 שעות ביממה, הדרך לפענוח מקרים מסוג זה, דורשת רק מאמץ---

כחברה, אין לנו את הפריבילגיה שהייתה בשנים עברו. אנו לא יכולים לומר מה שאנו רוצים ולעשות ככל העולה על רוחנו. תמיד יש להיות עם היד על הדופק ולזכור כי כל מילה שנגיד, מישהו ישמע אותה.

כשאני רוצה להסביר על כוחה של מילה אני נוהג לומר שחתן אומר לכלה בחופה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ובמילים אלו משתנים חייו מן הקצה אל הקצה. משפט אחד -כמה מילים---

ג.
השבתות הללו שבין חודש אדר לחודש ניסן, נקראות "ארבע פרשיות", על שם ארבע פרשות שמוסיפים לאחר קריאת התורה בשבת. "פרשת שקלים", "פרשת זכור", "פרשת פרה" ו"פרשת החודש".

שבת זו נקראת "שבת זכור", ובכל שנה היא נקראת בשבת הקודמת לחג הפורים. בפרשה זו אנו קוראים על אחת המצוות היותר מעניינות בתורה, והיא המצווה לזכור את עמלק. "זכור את אשר עשה לך עמלק וכו'".

ישנם פולמוסים רבים על מצווה זו ומהותה. המשמעות הפשוטה של מצווה זו נובעת מהסיבה שעמלק היה הראשון שהעז לצאת בגלוי כנגד עם ישראל. וזה משמעות הלשון "אשר קרך בדרך". רש"י הקדוש מביא את המשל הנפלא אודות אמבטיה רותחת, שכולם עומדים מסביבה ולא מעזים להיכנס אליה. עד שבא אחד, נכנס פנימה, נכווה אך מקרר את האמבטי עבור כולם. עד שהגיע עמלק, אף לא אחד העז להתקרב ולנסות לפגוע בעם היהודי, אך כאשר הגיע עמלק הוא למעשה קרר את האמבטיה, ואחריו באו עוד רבים שניסו. יוצא אם כן שעמלק לא רק ניסה הוא עצמו להילחם עם עם ישראל, אלא גרם לכך שגם דורות רבים אחריו, יעזו אומות לפגוע בעם ישראל.

ד.
אך גם לאחר הסבר זה, יש לנסות ולהבין מדוע התורה מצווה למחות את זכר עמלק בצורה כה דראסטית. היו רבים שפגעו בעם ישראל, אך לא היה אדם שעליו נאמר שיש למחות אותו ואת זרעו בצורה כזו. "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". הפרשה מתחילה ב"זכור" ומסיימת ב"לא תשכח". התורה מצווה אותנו למחיה מוחלטת של עמלק מתחת השמים. מדוע?

אז האמת שאין לי הסבר משכנע לעניין. אך דווקא בציווים כאלו, אנו מגלים שלא הכל צריך להבין, ויש דברים נסתרים בתורה שאנו לא מבינים. אי ההבנה אינה משנה מאומה בחיוב שלנו לקיים את ציווי התורה.

מעניין הדבר, שבציווים כאלו שלכאורה אין אנו מבינים את משמעותן, כאשר נפתח לנו צוהר ואנו יכולים לנסות ולהבין את הפרשנות העומדת מאחורי הציווי, אנו מגלים שכל ציווי וציווי בתורה יש לו משמעות וכוונות ויש מסובב לעולם.

על שאול המלך נאמר שאיבד את המלוכה, כיוון שלא קיים במלואו את ציווי שמואל הנביא שצווה עליו בשם ה' לצאת למלחמה עד השמדת עמלק. שאול לא ביצע את המצווה עד סופה כיוון שלא השמיד את רכוש עמלק ולא הרג את אגג, ועל כך ניטלה ממנו המלוכה.

אקדים ואומר שאינני מתיימר חס וחלילה לנסות ולהבין את מעשיהם של גדולים, אך בעיניים שלנו אנו רואים לכאורה ציווי ששאול המלך הבין לכאורה מעט אחרת. הוא חשב לא כמו שמואל. אמנם ציוו אותו להרוג את כל העמלקים, אך מה יקרה אם לא יהרוג את אגג? בסופו של דבר בגלל אותו הסיפור קם וצמח זרע עמלק שממנו אף יצא המן הרשע שמנחת מרוריו סבלו היהודים בשושן הבירה בזמן המלך אחשוורוש.

בסיפור שאול ואגג אנו יכולים, לכאורה, להתבונן ולראות מה קורה כאשר מנסים להבין אחרת את ציווי התורה. לא הכל אנו מבינים. לא הכל אנו צריכים להבין. כשהתורה מצווה עלינו לקיים את ציווי התורה גם אם איננו מבינים, עלינו לזכור כי בכל תג ותג בתורה ישנה משמעות, סודות עמוקים ורזים נעלים.

ע"כ בשבת "זכור" כשנזכור את עמלק
נזכור גם את הכלל הזה

שלא הכל אנחנו יודעים ומבינים...

שבת שלום ומבורך
ופורים שמח

הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן

הכותב משמש כמנכ"ל מפעלות הרב גרוסמן יו"ר "מדעים ויהדות" וחבר הנהלת העיר

• מקור: http://www.bhol.co.il/article.aspx?id=80410&utm_source=mivzakimnet&utm_medium=rss&utm_campaign=mivzakimnet