כֶּרֶם (דַּל) שֶׁהוּא נָטוּעַ עִרְבּוּבְיָא, אִם יֶש בּוֹ לְכַוֵּן שְׁתַּיִם נֶגֶד שָׁלשׁ, הֲרֵי זֶה כֶרֶם, וְאִם לָאו, אֵינוֹ כָרֶם.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוּא נִרְאֶה כְתַבְנִית הַכְּרָמִים, הֲרֵי זֶה כָרֶם:

ברטנורה:
(א) כרם שחרב. עשר גפנים לבית סאה. שיש בקרקע של בית סאה י' גפנים לא פחות מכן:
ונטועות כהלכתן. דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ואין רחוקות זו מזו ט''ז אמות ולא פחות מד' אמות:
כרם דל. שגפניו מועטים ואעפ''כ דין כרם יש לו ואין זה קרחת הכרם דאותו חרב מאמצעו וזה נחרב מכל צד:
ערבוביא. שאין הגפנים מכוונים כשורה:
אם יכול לכוין בכל הכרם שתים כנגד שלש. כגון שיביא חוט ומותח ומוצא הגזע מכוון שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אע''פ שהנוף אינו מכוון ה''ז כרם אבל אם מוצא הנוף מכוון והגזע אינו מכוון אין זה כרם:
כתבנית הכרמים ה''ז כרם. ובעי הרחקה ט''ז אמות ואין הלכה כר''מ:

ב. כֶּרֶם שֶׁהוּא נָטוּעַ עַל פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ כֶרֶם.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, (כֶּרֶם, וְ) רוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִיּוֹת כְּאִלּוּ אֵינָן:

ברטנורה:
(ב) כרם שהוא נטוע על פחות פחות מארבע אמות. שאין בין שורה לשורה ד''א:
אינו כרם. ומרחיק ששה טפחים וזורע את השאר דכיון שאין יכול לחרוש בשוורים ביניהם אין שם כרם עליו:
וחכ''א כרם. דרואין את האמצעיות כאילו אינם ומצטרפים החיצונים אם יש ביניהם ריווח הראוי להם לפי שדרך בני אדם ליטע שורות רצופות הרבה ביחד ואותן שראויין להתקיים ולהעשות כרם ישארו כרם והשאר יהיו לעצים לכך אלו האמצעיות הנטועים בתוך הריוח הראוים להיות בין שורה לשורה רואים אותם כאילו הם עצים בעלמא והחיצונים מצטרפים להיות כרם:

ג. חָרִיץ שֶׁהוּא עוֹבֵר בַּכֶּרֶם עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִם הָיָה מְפֻלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַכֶּרֶם וְעַד סוֹפוֹ, הֲרֵי זֶה נִרְאֶה כְּבֵין שְׁנֵי כְרָמִים וְזוֹרְעִים בְּתוֹכוֹ, וְאִם לָאו, הֲרֵי הוּא כַגַּת.

וְהַגַּת שֶׁבַּכֶּרֶם עֲמֻקָּה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ.
וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

שׁוֹמֵרָה שֶׁבַּכֶּרֶם גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה, זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ. וְאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ, אָסוּר:

ברטנורה:
(ג) זורעים לתוכו. דחשיב הפסק ורשות אחרת כיון דעמוק עשרה ורחב ארבעה ומפולש, אבל פחות מעשרה או מד', או אפילו עמוק עשרה ורחב ד' ואינו מפולש, אלא שהכרם מקיפו מג' רוחות אין זורעים בתוכו שהרי הוא כגת שנחלקו בה ר''א ורבנן לקמן ור''א בן יעקב סבר לה כרבנן דאסרי לזרוע בגת:
שומירה שבכרם. תל גבוה שהשומר עומד עליו לשמור הכרם ורואה למרחוק:
זורעים בתוכה. ובהא לא פליגי רבנן על ר''א לפי שהיא גבוה ואין אויר הכרם מקיפה אבל בגת שאויר הכרם מקיפה אסרו רבנן. וכן הלכה:
ואם היה שער כותש. שהשריגים של הגפנים שהן קרויין שער היו מתערבים ומסתבכים למעלה ע''ג השומירה זע''ז כעלי במכתש:

ד. גֶּפֶן שֶׁהִיא נְטוּעָה בַּגַּת אוֹ בַנֶּקַע, נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם אֵין שָׁם אַרְבַּע אַמּוֹת, לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם.

וְהַבַּיִת שֶׁבַּכֶּרֶם, זוֹרְעִין בְּתוֹכוֹ:

ברטנורה:
(ד) נקע. בקעים שבשדות כעין גומות:
נותנים לה עבודתה. ו' טפחים שזו היא עבודת גפן יחידית:
וזורע את המותר. ולא אמרי' דמחזי ככלאים כיון שהגפן והזרעים בתוך הגת או בתוך הבקע:
אם אין שם ד''א. אסור כדין מחול הכרם דפרקין דלעיל דנותן ד''א לעבודת הכרם ואין הלכה כר''י:
והבית שבכרם. שסביבות הבית יש גפנים:
זורעים בתוכה. ולא אמרי' הואיל והגפנים מקיפים אותו מד' רוחותיו אין המחיצות מועילות:

ה. הַנּוֹטֵעַ יָרָק בַּכֶּרֶם אוֹ מְקַיֵּם, הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ גְּפָנִים.
אֵימָתַי?
(בִּזְמַן) שֶׁהָיוּ נְטוּעוֹת עַל אַרְבַּע אַרְבַּע, אוֹ עַל חָמֵשׁ חָמֵשׁ.
הָיוּ נְטוּעוֹת עַל שֵׁשׁ שֵׁשׁ, אוֹ עַל שֶׁבַע שֶׁבַע, הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לְכָל רוּחַ, עֲגֻלּוֹת וְלֹא מְרֻבָּעוֹת:

ברטנורה:
(ה) הנוטע ירק בכרם או מקיים. (פי' משנה זו עיין בסוף הסדר):

ו. הָרוֹאֶה יָרָק בַּכֶּרֶם, וְאָמַר כְּשֶׁאַגִּיעַ לוֹ אֲלַקְּטֶנּוּ, מֻתָּר.
כְּשֶׁאֶחֱזֹר אֲלַקְּטֶנּוּ, אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, אָסוּר:

ברטנורה:
(ו) כשאגיע לו. אע''פ שהוסיף מאתים עד שלא הגיע לו מותר, מאחר שאינו מתעצל בכלאים אבל כשאחזור אסור משום דנתעצל ונתייאש ודכוותיה גבי מחיצת הכרם שנפרצה דכשנתייאש ולא גדרה קדש אבל לא נתייאש שמתעסק כל שעה לגדור ולא הספיק עד שהוסיף מאתים לא קדש. וכיצד משערין אם הוסיף מאתים, רואים כשחותכים ירק זה או מין של תבואה זו מן המחובר בכמה זמן יבש שלא תשאר בו לחה. הגע עצמך שיבש במאה שעה אם נשתהה בארץ חצי שעה משהגיע לו ולא לקטו הרי הוסיף מאתים ואסור שכשם שהוא יבש מלחותו בכל חצי שעה חלק ממאתים כשהוא בתלוש, כך מוסיף בחצי שעה חלק ממאתים כשהוא במחובר:

ז. הָיָה עוֹבֵר בַּכֶּרֶם וְנָפְלוּ מִמֶּנּוּ זְרָעִים, אוֹ שֶׁיָּצְאוּ עִם הַזְּבָלִים אוֹ עִם הַמַּיִם, הַזּוֹרֵעַ וְסִעֲרַתּוּ הָרוּחַ לְאַחֲרָיו, מֻתָּר.
סִעֲרַתּוּ הָרוּחַ לְפָנָיו, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
אִם עֲשָׂבִים, יוֹפַךְ.
וְאִם אָבִיב, יְנַפֵּץ.
וְאִם הֵבִיאָה דָגָן, תִּדָּלֵק:

ברטנורה:
(ז) עם הזבלים או עם המים. כשמזבל כרמו או כשפותח אמת המים להשקות הכרם פעמים יש עמהם זרעים וכל הני שלא בכונה נזרעו שרי דלא תזרע כרמך בכוונה משמע:
סיערתו הרוח. שהיה עומד בשדה וזורע והוליכה רוח סערה את הזרע בכרם:
לאחריו מותר. דשלא בכוונה היה ולא ראה שהוליך הרוח את הזרע לתוך הכרם:
ולפניו אסור. אם סיערתו הרוח לפניו וראה אסור:
כיצד יעשה אם עשבים יופך. יחרוש ויהפוך שרשי העשבים ושוב לא יצמחו:
אם אביב. שכבר צמח הזרע אלא שלא הביא שליש:
ינפץ. הזרע מן השיבולת והקשין מותרין והדגן אסור:
ואם הביאה דגן תדלק. והכל אסור:

ח. הַמְקַיֵּם קוֹצִים בַּכֶּרֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קִדֵּשׁ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קִדֵּשׁ, אֶלָּא דָבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּמִין.

הָאִירוּס וְהַקִּסוֹם וְשׁוֹשַׁנַּת הַמֶּלֶךְ וְכָל מִינֵי זְרָעִים, אֵינָן כִּלְאַיִם בַּכָּרֶם.
הַקַּנְבּוֹס, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ כִלְאַיִם.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כִּלְאָיִם.
וְהַקִּנְרָס, כִּלְאַיִם בַּכָּרֶם:
ברטנורה:

ר''א אומר קדש. שכן בערבי''א מקיימין קוצים בכרם כדי שירעו גמליהם ומאחר שמקצת ב''א מקיימים אותם בשדותיהם הוי כלאים בכ''מ דשפיר קרינן בו אשר תזרע דמשמע מה שבני אדם נוהגים לזרוע ורוצים בקיומן:
לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימים. באותו מקום כגון קוצים בערבי''א לפי שלשם מקיימין אותם אבל בשאר מקומות שאין מקיימין אותן מותר. והלכה כחכמים:
הארוס. מין ירק שעליו רחבין ונותנים אותו בתבשיל וקורין לו בערבי''א סיסנב''ר:
והקיסום. אדר''א בלע''ז שמדלין אותו על החניות ועל החלונות:
ושושנת המלך. רוזי''ן בלע''ז:
וכל מין זרעים אינן כלאים בכרם. מן התורה אבל מדרבנן הוי כלאים דהכי מוכח במנחות:
קנבוס. קנאפ''ו בלע''ז ובערבי קונ''ב:
וחכ''א כלאים. והלכה כחכמים:
הקונדס. בערבי כרפי''ש ובלע''ז קרל''י והוא דרדר האמור בתורה וקוץ ודרדר תצמיח לך:

אִתְמָר: רִבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא אָמַר תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם.
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם.
תַּנְיָא כַּוָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בַּר רִבִּי חֲנִינָא וְתַנְיָא כַּוָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי.
תַּנְיָא כַּוָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בַּר רִבִּי חֲנִינָא: אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ''ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק''ו) וַיַּעֲמוֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל.
יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ''ד) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בָּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. וְאֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק''ב) תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטוֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ.
יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ''ח) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ז') וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי.

וְתַנְיָא כַוָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת? שֶׁהֲרֵי תָמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד חֲצוֹת.
וְרִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת שֶׁהֲרֵי תָמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.
וּמִפְּנֵי מַה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב? שֶׁהֲרֵי תָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד הָעֶרֶב.
רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד פֶּלֶג הַמִּנְחָה שֶׁהֲרֵי תָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד פֶּלֶג הַמִּנְחָה.
וּמִפְּנֵי מַה אָמְרוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע? שֶׁהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב קְרֵבִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה.
וּמִפְּנֵי מַה אָמְרוּ שֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם? שֶׁהֲרֵי קָרְבַּן שֶׁל מוּסָפִין קָרֵב כָּל הַיּוֹם.
רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהֲרֵי קָרְבַּן מוּסַף קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת:

רש''י:
כנגד תמידין תקנום. אנשי כנסת הגדולה. ר' יהודה ס''ל שאין תמיד של שחר קרב אלא עד ד' שעות:
אברים. של עולות:
ופדרים. של שאר קרבנות שנזרק דמן קודם שקיעת החמה קרבין כל הלילה וכנגדן תקנו תפלת ערבית:

______________

זוהר אחרי מות דף ס''ז ע''א

תָּאנָא מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ כֵּיוַן דִּכְתִיב מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם אֲמָאי לִפְנֵי יְיָ אֶלָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק (שמות ק''ע כ') לִפְנֵי יְיָ מַמָּשׁ דְּתַנְיָא מֵרֵישָׁא דְיַרְחָא סִפְרִין פְּתִיחִין וְדַיְינֵי דַיָּינִין. בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בָּתֵּי דִינִין אִתְמַסְרָן לְאִתְפַּתְּחָא בְדִינָא עַד הַהוּא יוֹמָא דְאִקְרֵי תִשְׁעָה לְיַרְחָא. בְּהַהוּא יוֹמָא סַלְקִין דִּינִין כֻּלְּהוּ לְמָארֵי דְדִינָא וּמְתַקְּנֵי כֻרְסְיָיא עִלָּאָה דְרַחֲמֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. בְּהַהוּא יוֹמָא בָּעָאן יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא לְמֶחֱדֵי בְחֶדְוָותָא לְקַדְמוּת מָארֵיהוֹן דְּזַמִּין לְיוֹמָא אַחֲרָא לְמִיתַב עֲלַיְיהוּ בְּכֻרְסְיָיא קַדִּישָׁא דְרַחֲמֵי. בְּכֻרְסְיָיא דְוַותְּרָנוּתָא. וְכָל אִינוּן סִפְרִין דִּפְתִיחִין קָמֵיהּ וּכְתִיבִין קָמֵיהּ כָּל אִינוּן חוֹבִין הוּא מְזַכֵּי לוֹן וּמְדַכֵּי לוֹן מִכֻּלְּהוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. לִפְנֵי יְיָ מַמָּשׁ. אִינוּן דְּאַמְרִין קְרָא עַד הָכָא אַמְרִין וְלָא יַתִּיר. וְלֵית רְשׁוּ לְאַחֲרָא דְלֵימָא תִטְהָרוּ אֶלָּא כַהֲנָא רַבָּא דְּפָלַח פֻּלְחָנָא וְקָשַׁר שְׁמָא קַדִּישָׁא בְפוּמֵיהּ וְכַד הֲוָה אִתְקְשַׁר וּמִתְבָּרֵךְ בְּפוּמֵיהּ הַהוּא קָלָא נָחִית וּבָטַשׁ בֵּיהּ וְאִתְנְהִיר מִלָּה בְפוּמֵיהּ דְכַהֲנָא וְאוֹמֵר תִּטְהָרוּ. פָּלַח פֻּלְחָנָא וּמִתְבָּרְכִין כָּל אִינוּן עִלָּאִין דְּאִשְׁתַּאֲרוּ. וּלְבָתַר אַסְחֵי גוּפֵיהּ וְקִדֵּשׁ יְדוֹי לְאַעָלָא בְפֻלְחָנָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא. עַד דִּיַתְכְּוָון לְמֵיעַל לַאֲתַר אַחֲרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא מִכֹּלָּא. תְּלָתָא שׁוּרִין סָחֲרִין לֵיהּ כַּהֲנֵי אָחוֹי. לֵיוָאֵי וּמִכָּל שְׁאָר עַמָּא כֻלְּהוּ (בִּרְכָּאָן קָמֵיהּ) זַקְפִין יְדִין עֲלֵיהּ בִּצְלוֹתָא וְקִטְרָא דְדַהֲבָא זַקְפָא בְרַגְלֵיהּ. נָטִיל תְּלָתָא פְּסִיעָן וְכֻלְּהוּ קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ וְלָא נַטְלִין בַּתְרֵיהּ (הֲוָה אַקְטִיר בִּקְטוֹרֶת) נָטִיל תְּלָתָא פְּסִיעָן אַחֲרָן (רְשִׁימָא בְלִבָּא) אַסְחַר לְדוּכְתֵּיהּ. נָטִיל תְּלָתָא פְּסִיעָן אַסְתִּים עַיְינִין וְאִתְקְשַׁר לְעֵילָא. עָאל לַאֲתַר דְּעָאל שָׁמַע קוֹל גַּדְפֵּי דִכְרוּבְיָיא מְזַמְּרִין וְאָקִישָׁן גַּדְפִין פְּרִישָׁאן לְעֵילָא הֲוָה אַקְטִיר קְטוֹרֶת מִשְׁתַּכְּכָא קוֹל גַּדְפַיְיהוּ וּבִלְחִישׁוּ אִתְדַבְּקָן. אִי כַהֲנָא זָכֵי דְהָא לְעֵילָא בְחִידוּ אִשְׁתְּכַח. אוּף הָכָא בְהַהִיא שַׁעְתָּא נָפִיק רַעֲוָא דִנְהוֹרָא מִתְבַּסְמָא מֵרֵיחִין דְּטוּרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַכְיָיא דִּלְעֵילָא וְאַזְלָא בְכָל הַהוּא אֲתַר וְאָעִיל רֵיחָא בִתְרֵי נוּקְבֵי דְחוֹטָמֵיהּ וּמִתְיַישְּׁבָא לִבֵּיהּ כְּדֵין כֹּלָּא הוּא בִלְחִישׁוּ וּפִטְרָא לָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן. פָּתַח כַּהֲנָא פוּמֵיהּ בִּצְלוֹתָא בִרְעוּתָא בְּחֶדְוָותָא וְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ. בָּתַר דְּסִיֵּים זַקְפִין כְּרוּבַיָּיא כְּמִלְּקַדְּמִין גַּדְפַּיְיהוּ וּמְזַמְּרִין כְּדֵין יָדַע כַּהֲנָא דִרְעוּתָא הוּא וְעִידָן חֶדְוָותָא לְכֹלָּא וְעַמָּא יַדְעִין דְּאִתְקַבַּל צְלוֹתֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב (ישעיה א') אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. וְהוּא תָב לַאֲחוֹרֵיהּ וְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּכַהֲנָא דְהָא עַל יְדוֹי חֵידוּ עַל חֵידוּ אִשְׁתְּכַח הַהוּא יוֹמָא לְעֵילָא וְתַתָּא. עַל הַהִיא שַׁעְתָּא כְתִיב (תהלים קמ''ד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְיָ אֱלֹהָיו:

תרגום הזוהר. לָמַדְנוּ, מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה'. שׁוֹאֵל, כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם, לָמָּה כָּתוּב, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לִפְנֵי ה' מַמָּשׁ. כִּי לָמַדְנוּ, מֵרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ, דְּהַיְנוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַסְּפָרִים פְּתוּחִים וְהַדַּיָּנִים דָּנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם נִמְסָרִים בָּתֵּי הַדִּינִים לְהִפָּתַח בַּדִּין, עַד הַיּוֹם הַהוּא שֶׁנִּקְרָא תְּשִׁיעִי לַחֹדֶשׁ. בַּיּוֹם הַהוּא עוֹלִים כָּל הַדִּינִים לְבַעֲלֵי הַדִּין, וְהֵם מְתַקְּנִים כִּסֵּא עֶלְיוֹן שֶׁל רַחֲמִים לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. בַּיּוֹם הַזֶּה צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָה לִפְנֵי אֲדוֹנָם, הֶעָתִיד בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לָשֶׁבֶת עֲלֵיהֶם בְּכִסֵּא רַחֲמִים, בְּכִסֵּא שֶׁל וִתּוּר, דְּהַיְנוּ כַּפָּרַת עֲוֹנוֹת. וְכָל אֵלּוּ הַסְּפָרִים הַפְּתוּחִים לְפָנָיו וּכְתוּבִים לְפָנָיו כָּל אֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת הוּא מְזַכֶּה אוֹתָם וּמְטַהֵר אוֹתָם מִכֻּלָּם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. לִפְנֵי ה' מַמָּשׁ. אֵלּוּ הָאוֹמְרִים הַכָּתוּב הַזֶּה, עַד כָּאן אוֹמְרִים, דְּהַיְנוּ עַד לִפְנֵי ה' וְלֹא יוֹתֵר, כִּי אֵין רְשׁוּת לְאַחֵר שֶׁיֹּאמַר תִּטְהָרוּ, אֶלָּא לְכֹהֵן הַגָּדוֹל בִּלְבָד, שֶׁעוֹבֵד הָעֲבוֹדָה וּמְיַחֵד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּפִיו, וְכַאֲשֶׁר מְיַחֵד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וּמִתְבָּרֵךְ בְּפִיו, אָז הַקּוֹל יוֹרֵד וּבוֹטֵשׁ בּוֹ, וְהֵאִיר הַמִּלָּה בְּפֶה הַכֹּהֵן, וְאוֹמֵר, תִּטְהָרוּ. עוֹבֵד עֲבוֹדָתוֹ וּמִתְבָּרְכִים כָּל הָעֶלְיוֹנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ. וְאַחַר כָּךְ רוֹחֵץ גּוּפוֹ וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו, לִכְנֹס בַּעֲבוֹדָה אַחֶרֶת קְדוֹשָׁה. עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לִכְנֹס לְמָקוֹם אַחֵר עֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ מִכֹּל. שֶׁהוּא קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. שָׁל. ש שׁוּרוֹת מְסַבְּבִים אֶת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וְהַלְּוִיִם, וּמִכָּל שְׁאָר הָעָם כֻּלָּם. וְהֵם נוֹשְׂאִים יְדֵיהֶם עָלָיו בִּתְפִלָּה. וְקֶשֶׁר שֶׁל חֶבֶל זָהָב תָּלוּי בְּרַגְלוֹ, מֵחֲשַׁשׁ אוּלָי יָמוּת בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, יוֹצִיאוּהוּ מִשָּׁם בַּחֶבֶל הַזֶּה. הָלַךְ שָׁל. ש פְּסִיעוֹת, וְכֻלָּם עוֹמְדִים עַל מְקוֹמָם וְאֵינָם הוֹלְכִים אַחֲרָיו. הָלַךְ שָׁל. ש פְּסִיעוֹת אֲחֵרוֹת וּמְסַבֵּב לִמְקוֹמוֹ, הוֹלֵךְ שָׁל. ש פְּסִיעוֹת, וְסוֹתֵם עֵינָיו, וּמִתְקַשֵּׁר לְמַעְלָה. נִכְנָס לַמָּקוֹם שֶׁנִּכְנָס, דְּהַיְנוּ בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, שָׁמַע קוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים, שֶׁמְּזַמְּרִים וְדוֹפְקִים בְּכַנְפֵיהֶם הַפְּרוּשִׂים לְמַעְלָה, הָיָה מַקְטִיר קְטֹרֶת, נִשְׁתַּתֵּק קוֹל כַּנְפֵיהֶם, וּמִתְדַבְּקִים בְּלַחַשׁ. אִם הַכֹּהֵן זוֹכֶה, כֵּיוָן שֶׁלְּמַעְלָה נִמְצָא בְּשִׂמְחָה, אַף כָּאן לְמַטָּה יוֹצֵא בַּשָּׁעָה הַהִיא רָצוֹן שֶׁל אוֹר, הַמִּתְבַּשֵׂם מֵרֵיחוֹת שֶׁל הָרֵי אֲפַרְסְמוֹן הַטָּהוֹר שֶׁלְּמַעְלָה, וְהוֹלֵךְ בְּכָל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם. נִכְנָס הָרֵיחַ בִּשְׁנֵי נְקָבֵי הַחֹטֶם שֶׁלּוֹ וּמִתְיַשֵּׁב הַלֵּב. אָז הַכֹּל הוּא בְּלַחַשׁ וּפִתְחוֹן פֶּה לֹא נִמְצָא שָׁם. פָּתַח הַכֹּהֵן פִּיו בִּתְפִלָּה בְּרָצוֹן וּבְשִׂמְחָה, וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. אַחַר שֶׁגָּמַר תְּפִלָּתוֹ, נוֹשְׂאִים הַכְּרוּבִים כַּנְפֵיהֶם כְּבַתְּחִלָּה, וּמְזַמְּרִים. אָז יוֹדֵעַ הַכֹּהֵן שֶׁיִּהְיֶה רָצוֹן, וּשְׁעַת שִׂמְחָה לַכֹּל, וְהָעָם יָדְעוּ שֶׁנִּתְקַבְּלָה תְּפִלָּתוֹ. כְּדִכְתִיב אִם יִהְיוּ חַטָּאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. וְהַכֹּהֵן שָׁב לַאֲחוֹרָיו, וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן כִּי עַל יָדָיו נִמְצֵאת שִׂמְחָה עַל שִׂמְחָה, בַּיּוֹם הַהוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. עַל הַשָּׁעָה הַהִיא כָּתוּב, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' איסורי ביאה פ' כ''ב
א. אֵין מוֹסְרִין תִּינוֹק יִשְׂרָאֵל לְנָכְרִי לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אוּמַנוּת. מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן חֲשׁוּדִים עַל מִשְׁכַּב זְכוּר. וְאֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדָקִיּוֹת שֶׁל נָכְרִים וַאֲפִילוּ זְכָרִים אֵצֶל זְכָרִים וּנְקֵבוֹת אֵצֶל נְקֵבוֹת:
ב. וְאֵין מוֹסְרִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף לְרוֹעֶה נָכְרִי אֲפִילוּ זְכָרִים לְנָכְרִי ונְקֵבוֹת לְנָכְרִית מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן חֲשׁוּדִין עַל הַרְבָּעַת בְּהֵמָה וּכְבַר בִּיאַרְנוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּזָכוּר וּבִבְהֵמָה. וְנֶאֱמַר (ויקרא יט) וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל:
ג. וּמִפְּנֵי מַה אֵין מוֹסְרִין בְּהֵמָה נְקֵבָה לְנָכְרִית מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן בְּחֶזְקַת נוֹאֲפִים וּכְשֶׁיָּבֹא הַנּוֹאֵף לִשְׁכַּב עִם נָכְרִית זוּ אֶפְשַׁר שֶׁלֹּא יִמְצָאֶנָּה וְיִשְׁכַּב עִם הַבְּהֵמָה. אוֹ אֲפִילוּ יִמְצָאֶנָה יִשְׁכַּב עִם הַבְּהֵמָה:

______________

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ד' ע''ד
דַּע כִּי מַעֲלוֹת הַהַכְנָעָה רַבּוֹת וְכַמָּה מַדְרֵגוֹת בְּסוּגֵי הַהַכְנָעָה וְהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה בְּהַכְנָעָה הַמְּחוּיֶיבֶת מִדֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה שֶׁיַּגְדִּיל וְיַאְדִּיר עֲבוֹדַת הַשֵּׁם וְלֹא יַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ כִּי יִקְטַן הַכֹּל בְּעֵינָיו כְּנֶגֶד מַה שֶׁהוּא חַיָּיב בַּעֲבוֹדַת ה' עַל כֵּן יִכָּנַע וְיַעֲבוֹד בְּהַצְנֵעַ וְלֹא יַחֲמוֹד כָּבוֹד עַל מַעֲשָׂיו הַנִּכְבָּדִים וְלֹא יְבַקֵּשׁ תִּפְאֶרֶת אָדָם עַל פָּעָלָיו הַמְּפוֹאָרִים וְיַסְתִּירֵם מִדַּעְתָּם כְּפִי הַיְכוֹלֶת. וּבָא הָעִנְיַן הַזֶּה עַל עִיקָר הַתְּשׁוּבָה מְבוּאָר בְּדִבְרֵי הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם פֵּירוּשׁ בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' עַל רוֹב חֲסָדָיו כִּי הִזְכִּיר לְמַעְלָה בְּפָרָשָׁה מֵחַסְדֵּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבַמָּה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם עַל רוֹב חֲטָאַי וְהִזְכִּיר אֱלֹהֵי מָרוֹם לְהוֹרוֹת וּלְהוֹדִיעַ כַּמָּה רָאוּי אֲשֶׁר יִכַּף וְיִכָּנַע מִי שֶׁהִמְרָה רָם עַל הַכֹּל. וּבִיאֵר הָעִנְיַן הַזֶה אַחֲרֵי כֵן הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן אֲשֶׁר אֲקַדְּמֶנּוּ בָּהֶם עַל רוֹב חֲסָדָיו. הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִשְׁעִי בָּא עַל עִנְיַן מַה שֶׁאָמַר אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם. וְאָמַר הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִשְׁעִי לְהַרְאוֹת כְּנִיעָתִי וּכְפִיפָתִי עַל רוֹב חֲטָאַי וְכִי אֲנִי מַכִּיר עוֹצֶם פְּשָׁעַי כִּי רָאוּי לָתֵת בְּכוֹרִי קָרְבָּן בַּעֲבוּר פִּשְׁעִי. כִּי רַב מְאֹד וְכִי עָצוּם פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. הִזְכִּיר עַל הַפֶּשַׁע בְּכוֹרִי. וְעַל הַחַטָּאת פְּרִי בִטְנִי. כִּי הַפֶּשַׁע הוּא הַמֶּרֶד. כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְהוּא יוֹתֵר מִן הַחֵטְא. וְהָיְתָה הַתְּשׁוּבָה הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד. כִּי זֶה נִבְחָר מִן הָעוֹלוֹת וְהַמְּנָחוֹת לְקַדֵּם בּוֹ אֶת ה' עַל חֲסָדָיו וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ זֶה עִיקָר כְּנִיעָתְךָ וּכְפִיפָתְךָ לַעֲבוֹד אֶת ה' בְּהַצְנֵעַ לֶכֶת כִּי זֶה יוֹרֶה עַל כְּנִיעָתְךָ שֶׁלֹּא תַחְמוֹד כָּבוֹד עַל מַעֲשֶׂיךָ הַנִּכְבָּדִים אַף עַל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר לֹא יַחְפּוֹץ בָּהֶם הַיּוֹצֵר מִן יְצוּרָיו. כִּי אֵין לְהִתְהַלֵּל בָּהֶם כְּמוֹ הָעוֹשֶׁר וְהַגְבוּרָה וּמִינֵי הַחָכְמוֹת זוּלָתִי הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ט) אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְגוֹ'. וְעוֹד נִתְחַיֵּיב בַּעַל הַתְּשׁוּבָה עַל הַכְּנִיעָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַיָּיב לְהָסִיר מִנַּפְשׁוֹ הַמִּדּוֹת שֶׁגּוֹרְמוֹת לְחֵטְא וּמֵעוֹלְלוֹת הַפְּשָׁעִים:

גמרא ברכות דף כ''ו ע''ב

אִתְמָר: רִבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא אָמַר תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם.
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם.
תַּנְיָא כַּוָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בַּר רִבִּי חֲנִינָא וְתַנְיָא כַּוָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי.
תַּנְיָא כַּוָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בַּר רִבִּי חֲנִינָא: אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ''ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק''ו) וַיַּעֲמוֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל.
יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ''ד) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בָּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. וְאֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק''ב) תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטוֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ.
יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ''ח) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ז') וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי.

וְתַנְיָא כַוָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת? שֶׁהֲרֵי תָמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד חֲצוֹת.
וְרִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת שֶׁהֲרֵי תָמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת.
וּמִפְּנֵי מַה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב? שֶׁהֲרֵי תָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד הָעֶרֶב.
רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד פֶּלֶג הַמִּנְחָה שֶׁהֲרֵי תָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד פֶּלֶג הַמִּנְחָה.
וּמִפְּנֵי מַה אָמְרוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע? שֶׁהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב קְרֵבִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה.
וּמִפְּנֵי מַה אָמְרוּ שֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם? שֶׁהֲרֵי קָרְבַּן שֶׁל מוּסָפִין קָרֵב כָּל הַיּוֹם.
רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהֲרֵי קָרְבַּן מוּסַף קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת:

רש''י:
כנגד תמידין תקנום. אנשי כנסת הגדולה. ר' יהודה ס''ל שאין תמיד של שחר קרב אלא עד ד' שעות:
אברים. של עולות:
ופדרים. של שאר קרבנות שנזרק דמן קודם שקיעת החמה קרבין כל הלילה וכנגדן תקנו תפלת ערבית:

______________

זוהר אחרי מות דף ס''ז ע''א

תָּאנָא מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ כֵּיוַן דִּכְתִיב מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם אֲמָאי לִפְנֵי יְיָ אֶלָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק (שמות ק''ע כ') לִפְנֵי יְיָ מַמָּשׁ דְּתַנְיָא מֵרֵישָׁא דְיַרְחָא סִפְרִין פְּתִיחִין וְדַיְינֵי דַיָּינִין. בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בָּתֵּי דִינִין אִתְמַסְרָן לְאִתְפַּתְּחָא בְדִינָא עַד הַהוּא יוֹמָא דְאִקְרֵי תִשְׁעָה לְיַרְחָא. בְּהַהוּא יוֹמָא סַלְקִין דִּינִין כֻּלְּהוּ לְמָארֵי דְדִינָא וּמְתַקְּנֵי כֻרְסְיָיא עִלָּאָה דְרַחֲמֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. בְּהַהוּא יוֹמָא בָּעָאן יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא לְמֶחֱדֵי בְחֶדְוָותָא לְקַדְמוּת מָארֵיהוֹן דְּזַמִּין לְיוֹמָא אַחֲרָא לְמִיתַב עֲלַיְיהוּ בְּכֻרְסְיָיא קַדִּישָׁא דְרַחֲמֵי. בְּכֻרְסְיָיא דְוַותְּרָנוּתָא. וְכָל אִינוּן סִפְרִין דִּפְתִיחִין קָמֵיהּ וּכְתִיבִין קָמֵיהּ כָּל אִינוּן חוֹבִין הוּא מְזַכֵּי לוֹן וּמְדַכֵּי לוֹן מִכֻּלְּהוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. לִפְנֵי יְיָ מַמָּשׁ. אִינוּן דְּאַמְרִין קְרָא עַד הָכָא אַמְרִין וְלָא יַתִּיר. וְלֵית רְשׁוּ לְאַחֲרָא דְלֵימָא תִטְהָרוּ אֶלָּא כַהֲנָא רַבָּא דְּפָלַח פֻּלְחָנָא וְקָשַׁר שְׁמָא קַדִּישָׁא בְפוּמֵיהּ וְכַד הֲוָה אִתְקְשַׁר וּמִתְבָּרֵךְ בְּפוּמֵיהּ הַהוּא קָלָא נָחִית וּבָטַשׁ בֵּיהּ וְאִתְנְהִיר מִלָּה בְפוּמֵיהּ דְכַהֲנָא וְאוֹמֵר תִּטְהָרוּ. פָּלַח פֻּלְחָנָא וּמִתְבָּרְכִין כָּל אִינוּן עִלָּאִין דְּאִשְׁתַּאֲרוּ. וּלְבָתַר אַסְחֵי גוּפֵיהּ וְקִדֵּשׁ יְדוֹי לְאַעָלָא בְפֻלְחָנָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא. עַד דִּיַתְכְּוָון לְמֵיעַל לַאֲתַר אַחֲרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא מִכֹּלָּא. תְּלָתָא שׁוּרִין סָחֲרִין לֵיהּ כַּהֲנֵי אָחוֹי. לֵיוָאֵי וּמִכָּל שְׁאָר עַמָּא כֻלְּהוּ (בִּרְכָּאָן קָמֵיהּ) זַקְפִין יְדִין עֲלֵיהּ בִּצְלוֹתָא וְקִטְרָא דְדַהֲבָא זַקְפָא בְרַגְלֵיהּ. נָטִיל תְּלָתָא פְּסִיעָן וְכֻלְּהוּ קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ וְלָא נַטְלִין בַּתְרֵיהּ (הֲוָה אַקְטִיר בִּקְטוֹרֶת) נָטִיל תְּלָתָא פְּסִיעָן אַחֲרָן (רְשִׁימָא בְלִבָּא) אַסְחַר לְדוּכְתֵּיהּ. נָטִיל תְּלָתָא פְּסִיעָן אַסְתִּים עַיְינִין וְאִתְקְשַׁר לְעֵילָא. עָאל לַאֲתַר דְּעָאל שָׁמַע קוֹל גַּדְפֵּי דִכְרוּבְיָיא מְזַמְּרִין וְאָקִישָׁן גַּדְפִין פְּרִישָׁאן לְעֵילָא הֲוָה אַקְטִיר קְטוֹרֶת מִשְׁתַּכְּכָא קוֹל גַּדְפַיְיהוּ וּבִלְחִישׁוּ אִתְדַבְּקָן. אִי כַהֲנָא זָכֵי דְהָא לְעֵילָא בְחִידוּ אִשְׁתְּכַח. אוּף הָכָא בְהַהִיא שַׁעְתָּא נָפִיק רַעֲוָא דִנְהוֹרָא מִתְבַּסְמָא מֵרֵיחִין דְּטוּרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַכְיָיא דִּלְעֵילָא וְאַזְלָא בְכָל הַהוּא אֲתַר וְאָעִיל רֵיחָא בִתְרֵי נוּקְבֵי דְחוֹטָמֵיהּ וּמִתְיַישְּׁבָא לִבֵּיהּ כְּדֵין כֹּלָּא הוּא בִלְחִישׁוּ וּפִטְרָא לָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן. פָּתַח כַּהֲנָא פוּמֵיהּ בִּצְלוֹתָא בִרְעוּתָא בְּחֶדְוָותָא וְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ. בָּתַר דְּסִיֵּים זַקְפִין כְּרוּבַיָּיא כְּמִלְּקַדְּמִין גַּדְפַּיְיהוּ וּמְזַמְּרִין כְּדֵין יָדַע כַּהֲנָא דִרְעוּתָא הוּא וְעִידָן חֶדְוָותָא לְכֹלָּא וְעַמָּא יַדְעִין דְּאִתְקַבַּל צְלוֹתֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב (ישעיה א') אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. וְהוּא תָב לַאֲחוֹרֵיהּ וְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּכַהֲנָא דְהָא עַל יְדוֹי חֵידוּ עַל חֵידוּ אִשְׁתְּכַח הַהוּא יוֹמָא לְעֵילָא וְתַתָּא. עַל הַהִיא שַׁעְתָּא כְתִיב (תהלים קמ''ד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְיָ אֱלֹהָיו:

תרגום הזוהר. לָמַדְנוּ, מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה'. שׁוֹאֵל, כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם, לָמָּה כָּתוּב, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לִפְנֵי ה' מַמָּשׁ. כִּי לָמַדְנוּ, מֵרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ, דְּהַיְנוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַסְּפָרִים פְּתוּחִים וְהַדַּיָּנִים דָּנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם נִמְסָרִים בָּתֵּי הַדִּינִים לְהִפָּתַח בַּדִּין, עַד הַיּוֹם הַהוּא שֶׁנִּקְרָא תְּשִׁיעִי לַחֹדֶשׁ. בַּיּוֹם הַהוּא עוֹלִים כָּל הַדִּינִים לְבַעֲלֵי הַדִּין, וְהֵם מְתַקְּנִים כִּסֵּא עֶלְיוֹן שֶׁל רַחֲמִים לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. בַּיּוֹם הַזֶּה צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָה לִפְנֵי אֲדוֹנָם, הֶעָתִיד בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לָשֶׁבֶת עֲלֵיהֶם בְּכִסֵּא רַחֲמִים, בְּכִסֵּא שֶׁל וִתּוּר, דְּהַיְנוּ כַּפָּרַת עֲוֹנוֹת. וְכָל אֵלּוּ הַסְּפָרִים הַפְּתוּחִים לְפָנָיו וּכְתוּבִים לְפָנָיו כָּל אֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת הוּא מְזַכֶּה אוֹתָם וּמְטַהֵר אוֹתָם מִכֻּלָּם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. לִפְנֵי ה' מַמָּשׁ. אֵלּוּ הָאוֹמְרִים הַכָּתוּב הַזֶּה, עַד כָּאן אוֹמְרִים, דְּהַיְנוּ עַד לִפְנֵי ה' וְלֹא יוֹתֵר, כִּי אֵין רְשׁוּת לְאַחֵר שֶׁיֹּאמַר תִּטְהָרוּ, אֶלָּא לְכֹהֵן הַגָּדוֹל בִּלְבָד, שֶׁעוֹבֵד הָעֲבוֹדָה וּמְיַחֵד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּפִיו, וְכַאֲשֶׁר מְיַחֵד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וּמִתְבָּרֵךְ בְּפִיו, אָז הַקּוֹל יוֹרֵד וּבוֹטֵשׁ בּוֹ, וְהֵאִיר הַמִּלָּה בְּפֶה הַכֹּהֵן, וְאוֹמֵר, תִּטְהָרוּ. עוֹבֵד עֲבוֹדָתוֹ וּמִתְבָּרְכִים כָּל הָעֶלְיוֹנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ. וְאַחַר כָּךְ רוֹחֵץ גּוּפוֹ וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו, לִכְנֹס בַּעֲבוֹדָה אַחֶרֶת קְדוֹשָׁה. עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לִכְנֹס לְמָקוֹם אַחֵר עֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ מִכֹּל. שֶׁהוּא קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. שָׁל. ש שׁוּרוֹת מְסַבְּבִים אֶת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וְהַלְּוִיִם, וּמִכָּל שְׁאָר הָעָם כֻּלָּם. וְהֵם נוֹשְׂאִים יְדֵיהֶם עָלָיו בִּתְפִלָּה. וְקֶשֶׁר שֶׁל חֶבֶל זָהָב תָּלוּי בְּרַגְלוֹ, מֵחֲשַׁשׁ אוּלָי יָמוּת בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, יוֹצִיאוּהוּ מִשָּׁם בַּחֶבֶל הַזֶּה. הָלַךְ שָׁל. ש פְּסִיעוֹת, וְכֻלָּם עוֹמְדִים עַל מְקוֹמָם וְאֵינָם הוֹלְכִים אַחֲרָיו. הָלַךְ שָׁל. ש פְּסִיעוֹת אֲחֵרוֹת וּמְסַבֵּב לִמְקוֹמוֹ, הוֹלֵךְ שָׁל. ש פְּסִיעוֹת, וְסוֹתֵם עֵינָיו, וּמִתְקַשֵּׁר לְמַעְלָה. נִכְנָס לַמָּקוֹם שֶׁנִּכְנָס, דְּהַיְנוּ בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, שָׁמַע קוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים, שֶׁמְּזַמְּרִים וְדוֹפְקִים בְּכַנְפֵיהֶם הַפְּרוּשִׂים לְמַעְלָה, הָיָה מַקְטִיר קְטֹרֶת, נִשְׁתַּתֵּק קוֹל כַּנְפֵיהֶם, וּמִתְדַבְּקִים בְּלַחַשׁ. אִם הַכֹּהֵן זוֹכֶה, כֵּיוָן שֶׁלְּמַעְלָה נִמְצָא בְּשִׂמְחָה, אַף כָּאן לְמַטָּה יוֹצֵא בַּשָּׁעָה הַהִיא רָצוֹן שֶׁל אוֹר, הַמִּתְבַּשֵׂם מֵרֵיחוֹת שֶׁל הָרֵי אֲפַרְסְמוֹן הַטָּהוֹר שֶׁלְּמַעְלָה, וְהוֹלֵךְ בְּכָל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם. נִכְנָס הָרֵיחַ בִּשְׁנֵי נְקָבֵי הַחֹטֶם שֶׁלּוֹ וּמִתְיַשֵּׁב הַלֵּב. אָז הַכֹּל הוּא בְּלַחַשׁ וּפִתְחוֹן פֶּה לֹא נִמְצָא שָׁם. פָּתַח הַכֹּהֵן פִּיו בִּתְפִלָּה בְּרָצוֹן וּבְשִׂמְחָה, וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. אַחַר שֶׁגָּמַר תְּפִלָּתוֹ, נוֹשְׂאִים הַכְּרוּבִים כַּנְפֵיהֶם כְּבַתְּחִלָּה, וּמְזַמְּרִים. אָז יוֹדֵעַ הַכֹּהֵן שֶׁיִּהְיֶה רָצוֹן, וּשְׁעַת שִׂמְחָה לַכֹּל, וְהָעָם יָדְעוּ שֶׁנִּתְקַבְּלָה תְּפִלָּתוֹ. כְּדִכְתִיב אִם יִהְיוּ חַטָּאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. וְהַכֹּהֵן שָׁב לַאֲחוֹרָיו, וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן כִּי עַל יָדָיו נִמְצֵאת שִׂמְחָה עַל שִׂמְחָה, בַּיּוֹם הַהוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. עַל הַשָּׁעָה הַהִיא כָּתוּב, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' איסורי ביאה פ' כ''ב
א. אֵין מוֹסְרִין תִּינוֹק יִשְׂרָאֵל לְנָכְרִי לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אוּמַנוּת. מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן חֲשׁוּדִים עַל מִשְׁכַּב זְכוּר. וְאֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדָקִיּוֹת שֶׁל נָכְרִים וַאֲפִילוּ זְכָרִים אֵצֶל זְכָרִים וּנְקֵבוֹת אֵצֶל נְקֵבוֹת:
ב. וְאֵין מוֹסְרִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף לְרוֹעֶה נָכְרִי אֲפִילוּ זְכָרִים לְנָכְרִי ונְקֵבוֹת לְנָכְרִית מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן חֲשׁוּדִין עַל הַרְבָּעַת בְּהֵמָה וּכְבַר בִּיאַרְנוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּזָכוּר וּבִבְהֵמָה. וְנֶאֱמַר (ויקרא יט) וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל:
ג. וּמִפְּנֵי מַה אֵין מוֹסְרִין בְּהֵמָה נְקֵבָה לְנָכְרִית מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן בְּחֶזְקַת נוֹאֲפִים וּכְשֶׁיָּבֹא הַנּוֹאֵף לִשְׁכַּב עִם נָכְרִית זוּ אֶפְשַׁר שֶׁלֹּא יִמְצָאֶנָּה וְיִשְׁכַּב עִם הַבְּהֵמָה. אוֹ אֲפִילוּ יִמְצָאֶנָה יִשְׁכַּב עִם הַבְּהֵמָה:

______________

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ד' ע''ד
דַּע כִּי מַעֲלוֹת הַהַכְנָעָה רַבּוֹת וְכַמָּה מַדְרֵגוֹת בְּסוּגֵי הַהַכְנָעָה וְהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה בְּהַכְנָעָה הַמְּחוּיֶיבֶת מִדֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה שֶׁיַּגְדִּיל וְיַאְדִּיר עֲבוֹדַת הַשֵּׁם וְלֹא יַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ כִּי יִקְטַן הַכֹּל בְּעֵינָיו כְּנֶגֶד מַה שֶׁהוּא חַיָּיב בַּעֲבוֹדַת ה' עַל כֵּן יִכָּנַע וְיַעֲבוֹד בְּהַצְנֵעַ וְלֹא יַחֲמוֹד כָּבוֹד עַל מַעֲשָׂיו הַנִּכְבָּדִים וְלֹא יְבַקֵּשׁ תִּפְאֶרֶת אָדָם עַל פָּעָלָיו הַמְּפוֹאָרִים וְיַסְתִּירֵם מִדַּעְתָּם כְּפִי הַיְכוֹלֶת. וּבָא הָעִנְיַן הַזֶּה עַל עִיקָר הַתְּשׁוּבָה מְבוּאָר בְּדִבְרֵי הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם פֵּירוּשׁ בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' עַל רוֹב חֲסָדָיו כִּי הִזְכִּיר לְמַעְלָה בְּפָרָשָׁה מֵחַסְדֵּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבַמָּה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם עַל רוֹב חֲטָאַי וְהִזְכִּיר אֱלֹהֵי מָרוֹם לְהוֹרוֹת וּלְהוֹדִיעַ כַּמָּה רָאוּי אֲשֶׁר יִכַּף וְיִכָּנַע מִי שֶׁהִמְרָה רָם עַל הַכֹּל. וּבִיאֵר הָעִנְיַן הַזֶה אַחֲרֵי כֵן הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן אֲשֶׁר אֲקַדְּמֶנּוּ בָּהֶם עַל רוֹב חֲסָדָיו. הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִשְׁעִי בָּא עַל עִנְיַן מַה שֶׁאָמַר אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם. וְאָמַר הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִשְׁעִי לְהַרְאוֹת כְּנִיעָתִי וּכְפִיפָתִי עַל רוֹב חֲטָאַי וְכִי אֲנִי מַכִּיר עוֹצֶם פְּשָׁעַי כִּי רָאוּי לָתֵת בְּכוֹרִי קָרְבָּן בַּעֲבוּר פִּשְׁעִי. כִּי רַב מְאֹד וְכִי עָצוּם פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. הִזְכִּיר עַל הַפֶּשַׁע בְּכוֹרִי. וְעַל הַחַטָּאת פְּרִי בִטְנִי. כִּי הַפֶּשַׁע הוּא הַמֶּרֶד. כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְהוּא יוֹתֵר מִן הַחֵטְא. וְהָיְתָה הַתְּשׁוּבָה הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד. כִּי זֶה נִבְחָר מִן הָעוֹלוֹת וְהַמְּנָחוֹת לְקַדֵּם בּוֹ אֶת ה' עַל חֲסָדָיו וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ זֶה עִיקָר כְּנִיעָתְךָ וּכְפִיפָתְךָ לַעֲבוֹד אֶת ה' בְּהַצְנֵעַ לֶכֶת כִּי זֶה יוֹרֶה עַל כְּנִיעָתְךָ שֶׁלֹּא תַחְמוֹד כָּבוֹד עַל מַעֲשֶׂיךָ הַנִּכְבָּדִים אַף עַל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר לֹא יַחְפּוֹץ בָּהֶם הַיּוֹצֵר מִן יְצוּרָיו. כִּי אֵין לְהִתְהַלֵּל בָּהֶם כְּמוֹ הָעוֹשֶׁר וְהַגְבוּרָה וּמִינֵי הַחָכְמוֹת זוּלָתִי הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ט) אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְגוֹ'. וְעוֹד נִתְחַיֵּיב בַּעַל הַתְּשׁוּבָה עַל הַכְּנִיעָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַיָּיב לְהָסִיר מִנַּפְשׁוֹ הַמִּדּוֹת שֶׁגּוֹרְמוֹת לְחֵטְא וּמֵעוֹלְלוֹת הַפְּשָׁעִים:

הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּגְשָׁרִים וּנְפָשׁוֹת, שֶׁיֵשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה, מוֹצִיאִין אֶת הַמִּדָּה כְנֶגְדָּן, וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין טַבְלָא מְרֻבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיוֹת:

ברטנורה:
(א) כיצד מעברין. לשון אשה מעוברת שכריסה בולט. והכי קאמר, כיצד יש לה עיבור לעיר. אם בית נכנס בית יוצא וכו'. כשבא לציין סימן תחום העיר ובא למדוד אלפים חוצה לה, אם לא היתה חומתה חלקה, אלא בתים סמוכין ומחוברים ויש בית נכנס לתוך העיר יותר מחבירו ונראית כניסתו פגומה ויש בית בולט ויוצא לחוץ יותר מחבירו:
או פגום נכנס פגום יוצא. שיש מגדלים בולטים בחומה, פעמים בולטים לפנים פעמים לחוץ:
או שהיו שם. לאחת הקרנות של עיר:
גדודיות גבוהות. שברי חומה של חרבות בתים, וישנן תוך שבעים אמה ושיריים לעיר:
או נפשות. בנין שעושין על הקבר. והוא שיהא בהן בית דירה:
מוציאין את המדה כנגדן. אם הבליטות הללו אצל קרן מזרחית צפונית, רואים כאילו יש עוד בליטה אחרת כנגדה בקרן מזרחית דרומית וחוט מתוח מזו לזו, ומודד מן החוט ולחוץ, כדי שיהא התחום שוה לשתי הקרנות ולא יהיה כאן ארוך וכאן קצר:
ועושין אותן. התחומין:
מרובעים. שיהא אלפים לצדדים כבאמצע. ולא עגולים, שיהא להן אלפים באמצע, ובצדדים הם מתמעטים כדרך דבר עגול:

ב. נוֹתְנִין קַרְפַּף לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא אָמְרוּ קַרְפַּף, אֶלָּא בֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת, אִם יֵשׁ לָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, וְלָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, עוֹשֶׂה קַרְפַּף לִשְׁתֵּיהֶן לִהְיוֹתָן כְּאֶחָת:

ברטנורה:
(ב) נותנין קרפף לעיר. כל הבא למדוד תחומין מניח לעיר אויר של שבעים אמה ושיריים שהן שבעים אמה ושני שלישי אמה ומשם מתחיל למדוד אלפים אמה שנאמר (במדבר לה) מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, אמרה תורה תן חוצה ואחר כך מדוד, כלומר תן לה קרפף של שבעים אמה ושיריים ואחר כך מדוד משם והלאה:
לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות. שתי עיירות הסמוכות זו לזו נותנין שבעים אמה ושיריים לכל אחת כדי לחברן על ידי קרפיפות הללו להיות כעיר אחת והבא ללכת מאחת מהן חברתה מודדים לו אלפים אמה מחוץ לחברתה מפני ששתיהן כעיר אחת ע''י קרפיפות הללו שמחברין ביניהן. והלכה כחכמים שאין נותנין קרפף לעיר אחת אלא בין שתי עיירות בלבד:

ג. וְכֵן שְׁלשָׁה כְפָרִים הַמְּשֻׁלָּשִׁין, אִם יֵשׁ בֵּין שְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאֶחָד וּשְׁלִישׁ, עָשָׂה אֶמְצָעִי אֶת שְׁלָשְׁתָּן לִהְיוֹתָן כְּאֶחָד:

ברטנורה:
(ג) וכן שלשה כפרים המשולשים. לא משולשים ממש אלא שלישי עומד מרחוק כנגד בין החיצונים, וכל שאילו מכניס אמצעי לביניהן ואין בין זה לזה אלא מאה וארבעים ואחת אמה ושליש, שהן שבעים אמה ושני שלישים לזו ושבעים אמה ושני שלישים לזו, וכן לצד העיר החיצונה האחרת אין בין האמצעית לבינה אלא מאה וארבעים ואחת אמה ושליש, הרי שלשתן נחשבות כאחת, והיוצא מאחת מהן לילך דרך חברותיה מונה מחומת חברתה החיצונה. וכמה יהא בין האמצעית לחיצונית, אלפים אמה, דהואיל ויכולה לבוא אמצעית לחיצונית וחיצונית לאמצעית בלא עירוב אמרינן רואין כאילו אמצעית נתונה ביניהן. אבל אם רחוקה יותר מאלפים לא אמרינן רואין:

ד. אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְחֶבֶל שֶׁל חֲמִישִּׁים אַמָּה, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.
וְלֹא יִמְדּוֹד אֶלָּא כְנֶגֶד לִבּוֹ.
הָיָה מוֹדֵד וְהִגִּיעַ לְגַיְא אוֹ לְגָדֵר, מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִּדָּתוֹ.
(הִגִּיעַ לְהָר, מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם.
אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, בָּזוֹ אָמַר רַבִּי דוֹסְתַאי בַּר רַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקַדְּרִין בֶּהָרִים:

ברטנורה:
(ד) אין מודדים. אלפים אמה של תחום שבת אלא בחבל של פשתן ארוך חמשים אמה:
לא פחות. שכשהחבל קצר נמתח הרבה ומאריך (האמה) :
ולא יותר. כשהוא ארוך הרבה מכפיל באמצעיתו ומתקצר:
אלא כנגד לבו. קבעו לו חכמים מקום לשום ראש החבל כל אחד נגד לבו, שאם יתן זה כנגד צוארו, וזה כנגד רגליו החבל מתקצר והתחומין מתמעטין:
לגדר. חומת אבנים שנפלה ונעשית גל גבוה ומשופע:
מבליעו. אם אינו רחב חמשים אמה משפתו אל שפתו מלמעלה, אף על פי שיש במדרונו הלוך יותר מאלף, אין אומרים תעלה מדת מדרונו למדת התחום, אלא זה יעמוד על שפתו מכאן וזה יעמוד על שפתו מכאן ויבליעו מדרונו בחבל אחד:
וחוזר למדתו. מדקתני חוזר למדתו, משמע שאם היה רחבו כנגד העיר יותר מחמשים ואינו יכול להבליעו שם בחבל ובאחד מראשיו שלא כנגד העיר יכול להבליעו שם בחבל ובאחד מראשיו שלא כנגד העיר יכול להבליעו, הולך ומבליע שם ומודד והולך שם משפתו והלאה עד כנגד המקום שכלה בו רוחב הגיא כנגד העיר וחוזר למדתו כנגד העיר ומשלים את מדת תחומיו:
הגיע להר מבליעו. והוא שלא יהיה הר זקוף הרבה אלא משופע שבהלוך חמש אמות ממנו לא יגבה אלא עשרה טפחים, אבל אם הוא זקוף עד שבפחות מהלוך חמש אמות זוקף עשרה טפחים אינו מבליעו אלא אומדו בלבד והולך:
והוא שלא יצא חוץ לתחום. כשהולך המודד להבליע ההר או הגיא לא יצא חוץ לתחום למקום שראשי הגיא קצרים שיכול להבליעם שם כדי שיחזור אח''כ למדתו כנגד העיר, גזירה מפני שהרואה אותו מודד והולך שם יאמר שמדת תחומים של צדי העיר באה עד כאן:
בזו אמר רבי דוסתאי. בזו, למעוטי עיר מקלט ועגלה ערופה הקרובה אל החלל שאין מקדרין בהן:
מקדרין. נוקבין, רואין כאילו נוקבין אותן ומודדים דרך הנקב, למעט מדת מדרונו, כדאמרינן בגמרא שמודדין אותו בחבל של ארבע אמות והתחתון מניח את ארבע אמות חצי קומת אדם. והלכה כר' דוסתאי:

ה. אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה.
רִבָּה לְמָקוֹם אֶחָד וּמִעֵט לְמָקוֹם אַחֵר, שׁוֹמְעִין לִמְקוֹם שֶׁרִבָּה.
רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאַחֵר, שׁוֹמְעִין לַמַּרְבֶּה.
אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, נֶאֱמָנִין לוֹמַר, עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת, שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר לְהַחְמִיר אֶלָּא לְהָקֵל:

ברטנורה:
(ה) אין מודדין אלא מן המומחה. אדם הבקי במדידה. וגאון פירש מומחה לשון ומחה על כתף ים כנרת (במדבר לד), כלומר שמתכוונים למדוד התחומין לכתחלה מן המקום השוה והישר כדי שלא יהא צריך לקדר:
וריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר. שנמצאו סימני תחום זו ארוכין ובולטין מכנגד סימני תחום קרן שכנגדה:
שומעין למקום שריבה. ומוציאין מדת הקצרה כנגדה, מפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכו. ותניא בתוספתא שהוא צריך למתחו בכל כוחו:
ריבה לאחד ומיעט לאחר. הכי קאמר, ריבה אחד ומיעט אחר, שמדדו שני בני אדם מומחים, זה ריבה וזה מיעט:

ו. עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂת שֶׁל רַבִּים, מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ.
וְשֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂת שֶׁל יָחִיד, אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה חוּצָה לָהּ כְּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה, שֶׁיֶשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דִּיוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שָׁלשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים:

ברטנורה:
(ו) עיר של יחיד. כגון שאדם אחד קנה כולה והוא משכיר כל בתיה לבני אדם הדרים בה. ואחר כך נעשית של רבים:
מערבין את כולה. כדרך שהיו מערבין כשהיתה של יחיד שלא היתה צריכה שיור:
אין מערבין את כולה. שאסור לערב עיר של רבים אם אין משייר בה בתים ידועים בלא עירוב, דההוא שיור הוי היכר דטעמא משום עירוב הוא, ולא תשתכח תורת רשות הרבים. וזו הואיל והיתה של רבים והיתה צריכה שיור אע''ג דהשתא הויא של יחיד נדונת כבתחלה:
אלא אם כן עשה חוצה לה. שיור שלא עירבו עם שאר העיר. ורבותא קמשמע לן שאפילו שיור של חוצה לה מועיל לשאר העיר:
כעיר חדשה שביהודה. עיר היתה ביהודה ושמה חדשה ולא היו בה אלא חמשים דיורים והיא העיר היותר קטנה שבכל ארץ יהודה והיא היתה שיור לעיר גדולה הסמוכה לה והוא שיעור השיור שצריך לשייר בעיר שלא יערבו עם האחרים משום הכירא:
ר' שמעון אומר שלש חצרות וכו'. ופסק ההלכה אפילו בית אחד בחצר אחת הוי שיור. ועיר שאין זה אלא פתח אחד בלבד אפילו היתה של רבים אינה צריכה שיור:

ז. מִי שֶׁהָיָה בַמִּזְרָח וְאָמַר לִבְנוֹ, עָרֵב לִי בַמַּעֲרָב, בַּמַּעֲרָב וְאָמַר לִבְנוֹ, עָרֵב לִי בַמִּזְרָח, אִם יֵשׁ הֵימֶנּוּ וּלְבֵיתוֹ אַלְפַּיִם אַמּוֹת, וּלְעֵרוּבוֹ יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר לְבֵיתוֹ וְאָסוּר לְעֵרוּבוֹ.
לְעֵרוּבוֹ, אַלְפַּיִם אַמָּה וּלְבֵיתוֹ יוֹתֵר מִכָּאן, אָסוּר לְבֵיתוֹ וּמֻתָּר לְעֵרוּבוֹ.
הַנּוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.
נְתָנוֹ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, מַה שֶׁנִּשְׂכַּר הוּא מַפְסִיד:

ברטנורה:
(ז) מי שהיה במזרח. בשדה, וקדש עליו שם היום והוא רחוק מעירובו יותר מאלפים והרי אין עירובו עירוב כיון שאינו יכול לילך וליטלו, הויא ליה שביתתו בביתו שהרי בתחום ביתו הוא עומד ומסתמא בביתו ניחא ליה שתהא שביתתו כשאין עירובו עירוב:
אסור לביתו. למנות אלפים לכל רוח:
בעבורה של עיר. באחד מן הבתים העומדים בתוך שבעים אמה ושיריים:
לא עשה ולא כלום. שהרי בלא עירוב נמי יש לו מן העיר אלפים לכל רוח, וכל העיר עם עבורה נחשבים לו כארבע אמות:
נתנו חוץ לתחום. חוץ לעבורה של עיר. והכי מפרש לה בגמרא:
מה שנשכר. לרוח זה מפסיד לרוח שכנגדה. שהרי מונה מן העירוב אלפים לכל רוח, ואם נתנו בסוף אלף למזרח נמצא שכלות אלפים של מזרח בסוף שלשת אלפים לעיר ונשתכר אלף, ואלפים של מערב כלות בסוף אלף של מערב העיר, והפסיד אלף. וקמשמע לן דאין העיר עולה בחשבון האלפים של מערב אלא כולה כארבע אמות. והני מילי, כשאין כלות האלפים שמן העירוב לצד העיר אלא בסוף העיר או חוצה לה, אבל אם כלות באמצע העיר או באיזה מקום בתוכה, אינו יכול לילך בתוך העיר אלא עד מקום שכלות האלפים אמה של עירוב, ותו לא, כדתנן בסמוך:

ח. אַנְשֵׁי עִיר גְּדוֹלָה מְהַלְּכִין אֶת כָּל עִיר קְטַנָּה, וְאֵין אַנְשֵׁי עִיר קְטַנָּה מְהַלְּכִין אֶת כָּל עִיר גְּדוֹלָה.
כֵּיצַד, מִי שֶׁהָיָה בְּעִיר גְּדוֹלָה וְנָתַן אֶת עֵרוּבוֹ בְּעִיר קְטַנָּה, בְּעִיר קְטַנָּה וְנָתַן אֶת עֵרוּבוֹ בְּעִיר גְּדוֹלָה, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה.
וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין לוֹ אֶלָּא מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה:

ברטנורה:
(ח) אנשי עיר גדולה. שהיתה להן עיר קטנה בתוך אלפים ויוצאים מעירן ומונין והולכים דרך הקטנה הסמוכה, מהלכין את כל העיר הקטנה הסמוכה להן כארבע אמות, ומשלימים מדתן חוצה לה:
ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את הגדולה. כולה כארבע אמות, לפי שמדת תחומין כלה באמצע עיר גדולה לפיכך אין עיר גדולה נחשבת להם כארבע אמות ואין הולכים בה אלא עד סוף תחומן:
כיצד מי שהיה בעיר גדולה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה, במה דברים אמורים במודד אלפים אמה, אבל הנותן עירובו בתוך העיר, בין נתנו אנשי עיר גדולה עירובן בקטנה, בין נתנו אנשי עיר קטנה עירובן בגדולה, מהלכין כל העיר שהעירוב מונח בה כארבע אמות, כיצד, מי שהיה מעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה וכו':
ורבי עקיבא. חולק על תנא קמא וסבר שאין העירוב עושה העיר שהוא מונח בה כארבע אמות ואין מונים אלפים אלא ממקום העירוב. ואין הלכה כר' עקיבא:

ט. אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּנוֹתֵן עֵרוּבוֹ בַמְּעָרָה, שֶׁאֵין לוֹ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה.
אָמְרוּ לוֹ, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין בָּהּ דִּיוּרִין, אֲבָל יֶשׁ בָּהּ דִּיוּרִין מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה.
נִמְצָא קַל תּוֹכָהּ מֵעַל גַּבָּהּ.

וְלַמּוֹדֵד שֶׁאָמְרוּ נוֹתְנִין לוֹ אַלְפַּיִם, שֶׁאֲפִלּוּ סוֹף מִדָּתוֹ כָּלֶה בַמְעֳרָה:

ברטנורה:
(ט) אימתי בזמן שאין בה דיורים. שנפרצו מחיצותיה ואינה ראויה לדיורין. שאם ראויה לדיורין אע''פ שאין בה עכשיו דיורין אינה נחשבת כולה אלא כארבע אמות לדברי חכמים. וכן עיר שאין יושב בה ויש לה חומה סביב שנתן בה עירובו נחשבת כארבע אמות, ואפילו היא גדולה כאנטוכיא:
נמצא קל תוכה מעל גבה. דאילו גבה של מערה אם נתן שם עירובו אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו, דגבה אינו ראוי לדיורין. ותוכה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה:
ולמודד שאמרו. אע''פ שחולקים חכמים על רבי עקיבא בנותן עירובו בעיר לומר שכל העיר לו כארבע אמות, מודים הן שהבא ממקום שביתתו וכלתה מדתו של אלפים אמה אפילו במערה שיש בה דיורין שאינו נכנס להלן ממדתו כלום:

בְּרוּרְיָא אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַלְמִידָא דַהֲוָה קָא גָרִיס בִּלְחִישָׁא.
בָּטְשָׁה בֵּיהּ.
אָמְרָה לֵיהּ: לֹא כָךְ כְּתִיב (ש''ב כג) עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמוּרָה - אִם עֲרוּכָה בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים ושְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁל אָדָם מִשְׁתַּמֶּרֶת וְאִם לָאו אֵינָה מִשְׁתַּמֶּרֶת.

תָּנָא תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְלַחַשׁ.
לְאַחַר שָׁלש שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ.
אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה שִׁינְנָא פְּתַח פּוּמָךְ קְרֵי פְּתַח פּוּמָךְ תַּנֵי. כִּי הֵיכִי דְתִתְקַיֵּים בִּידָיִךָ וְתוֹרִיךְ חַיֵּי שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא אַל תִּקְרֵי לְמוֹצְאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בְּפֶה.
אָמַר רִבִּי אָמֵי מַאי דִּכְתִיב (שם כב) כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכּוֹנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ, אֵימָתַי דִּבְרֵי תוֹרָה נְעִימִים בִּזְמַן שֶׁתִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ וְאֵימָתַי תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ בִּזְמַן שֶׁיִּכּוֹנוּ יַחְדָּיו עַל שְׂפָתֶיךָ.
רִבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא (שם טו) שִׂמְחָה לְאִישׁ בְּמַעֲנֶה פִּיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב אֵימָתַי שִׂמְחָה לְאִישׁ בִּזְמַן שֶׁמַּעֲנֶה בְּפִיו.
לִישְׁנָא אַחֲרִינָא אֵימָתַי שִׂמְחָה לְאִישׁ בְּמַעֲנֶה פִיו בִּזְמַן שֶׁדָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב.
רִבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא (דברים ל) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ. אֵימָתַי קָרוֹב אֵלֶיךָ בִּזְמַן שֶׁבְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ.
רָבָא אָמַר מֵהָכָא (תהלים כא) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה. אֵימָתַי תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ בִּזְמַן שֶׁאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה.
אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאי דִּכְתִיב (משלי א) וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲנָק זֶה שֶׁרָף עַל הַצַוָּאר וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ וְאִם לָאו אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ.
וְאָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאי דִּכְתִיב (שה''ש ה) לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת הַבּוֹשֶׂם אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲרוּגָה זוּ שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ וּכְבוֹשֶׂם זֶה שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין בָּהּ תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים וְאִם לָאו אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים.
רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא הֲוָה לֵיהּ מִלְתָא לְרַב יוֹסֵף בַּהֲדֵיהּ. כִּי מָטָא מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי אָמַר אֵיזִיל וַאֲפַיְיסֵהּ.
אָזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ דְּקָא מָזִיג לֵיהּ כַּסָּא. אָמַר לֵיהּ הַב לִי וְאִימְזְגֵיהּ אֲנָא יָהַב לֵיהּ מַזְגֵיהּ.
כַּדְטָעֲמֵיהּ אָמַר דָּמֵי הַאי מְזִיגָא לִמְזִיגָא דְרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא.
אָמַר לֵיהּ אֲנָא הוּא.
אָמַר לֵיהּ לֹא תֵתִיב אַכַּרְעִיךְ עַד דִּמְפַרְשַׁתְּ לִי הָנֵי קְרָאֵי מַאי דִּכְתִיב (במדבר כ''א) וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וְגוֹמֵר
אָמַר לֵיהּ אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר זֶה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ תּוֹרָה נִתְנָה לוֹ בְּמַתָּנָה וְכֵיוַן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ בְמַתָּנָה נָחֲלוֹ אֵל שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וְכֵיוַן שֶׁנָּחֲלוֹ אֵל עוֹלֶה לִגְדוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת וְאִם מֵגִיס לִבּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא וְאִם חוֹזֵר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' מ) כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא:

רש''י:
שתשמרם בבטנך. שהן שמורין בידך שאין משתכחין ממך:
יכונו יחדיו. שאתה סודרן ומוציאן בפה ולא בגמגום ובלחישה:
אימתי שמחה וכו'. בזמן שיודע לדרוש הלכות חג בחג:
ארשת שפתיו וכו'. כשנתת בו דעת להוסיף בשפתיו:
בטשה ביה. בעטה בו ברגליה:
ותוריך חיי. תאריך הימים:
שרף על הצואר. שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח כך הוא נעים ומרוצה לבריות:
ונראה ואינו נראה. כשמגביה צוארו נראה מתחת זקנו ורוב פעמים שסנטרו וזקנו מכסין אותו כך אם ת''ח אינו רודף לצאת ולבא בשוק אלא יושב ומחזר על תלמודו מתקיים בידו:
שהכל דשין אותו. שאין לו גסות:
שהכל מתבסמין ממנו. שמלמד תורה לתלמידים:
ממדבר מתנה. אם כמדבר הוא התורה נתונה לו במתנה ולא ישכח:
כל גיא ינשא. מי שבא לידו גיא שהושפל חוזר ומתנשא:

______________

זוהר אחרי דף ס''ז ע''א

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְגוֹמֵר. רִבִּי חִיָּיא פָתַח (ישעיה כ''ו) נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ וְגוֹמֵר. נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַלַּיְלָה. נַפְשִׁי אִוְתָךְ בַלַּיְלָה מִבְעֵי לֵיהּ. מָאי נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ. אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ. יְשַׁחֲרֶךָ מִבְעֵי לֵיהּ. אֶלָּא הָכִי תָאנָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחָא וְנַפְשָׁא דְכֹלָּא וְיִשְׂרָאֵל אַמְרֵי נַפְשִׁי וְרוּחִי אַנְתְּ. בְּגִין כָּךְ אִוִּיתִיךָ לְאַדְבְּקָא בָךְ וַאֲשַׁחֲרֶךָּ לְאַשְׁכְּחָא רְעוּתָךְ. רִבִּי יוֹסֵף אָמַר בְּשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ נָאִים בְּעַרְסֵיהּ נַפְקַת נַפְשֵׁיהּ וְסַלְקַת וְאַסְהִידַת בֵּיהּ בְּבַר נַשׁ עַל כָּל מַה דְעָבַד בְּכָל יוֹמָא. גּוּפָא אָמַר לְנַפְשָׁא נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ. דָּבָר אַחֵר נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה בְּעוֹד דַּאֲנָא בְגָלוּתָא בֵינֵי עַמְּמַיָּיא וּמְנִיעָא נַפְשִׁי מִכָּל בִּישָׁתָא (נ''א וְרַוִּינָא נַפְשִׁי מִכָּל פִּיסָתָא) דְקִיטְרָא בֵינֵי עַמְּמַיָּיא נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בְּגִין לְאָתָבָא לְאַתְרֵי אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כְּלוֹמַר אַף עַל גָּב דְּאִינוּן מְשַׁעְבְּדִין לְבָנַי בְּכָל שִׁעְבּוּדָא. רוּחָא קַדִּישָׁא לָא אִתְעֲדֵי מִנָּאי בְּגִין לְמִשְׁחַר לָךְ וּלְמֶעְבַּד פִּקּוּדָךְ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר אַמְרוּ יִשְׂרָאֵל קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹד דְּנַפְשִׁי בִי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה מָאי טַעְמָא בַלַּיְלָה אֶלָּא בְגִין דְּהָאי נֶפֶשׁ בְּהָאי שַׁעְתָּא אִצְטְרִיךְ לְחַמְדָא לָךְ אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ. כַּד אַתְעַר בִּי רוּחָא קַדִּישָׁא אֲשַׁחֲרֶךָּ בְּאַתְעֲרוּתָא לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ כִּי כַאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ. בְּזִמְנָא דְמִשְׁפָּט נָחְתָא בְּאַרְעָא לְבַסְמָא עָלְמָא. כְּדֵין צֶדֶק לָמְדוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כְּלוֹמַר יַכְלִין לְמִסְבַּל דִּינָא דְצֶדֶק וְלָא יִשְׁתְּצֵי עָלְמָא מִנֵּיהּ. אֵימָתַי צֶדֶק לָמְדוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָ דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:

תרגום הזוהר. וְהָיְתָה וְגוֹ' תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם:
רַבִּי חִיָּא פָּתַח, נַפְשִׁי אִוִּיתִיךְ בַלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךְ וְגוֹ'. שׁוֹאֵל, נַפְשִׁי אִוִּיתִיךְ בַּלַּיְלָה, נַפְשִׁי אִוְתָךְ בַּלַּיְלָה, צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ נַפְשִׁי אִוִּיתִיךְ. וְכֵן, אַף רוּחִי בְּקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךְ, יְשַׁחֲרֶךְ הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁל כֹּל, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים, נַפְשִׁי וְרוּחִי אָתָּה, מִשּׁוּם זֶה, אִוִּיתִיךְ לְהִתְדַבֵּק בְּךְ. וַאֲשַׁחֲרֶךְ, לִמְצֹא רְצוֹנֶךְ. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן בְּמִטָּתוֹ, נַפְשׁוֹ יוֹצֵאת וְעוֹלָה וּמֵעִידָה עַל הָאָדָם, מַה שֶּׁעָשָׂה בְּכָל הַיּוֹם. עַל כֵּן הַגּוּף אוֹמֵר לַנֶּפֶשׁ, נַפְשִׁי אִוִּיתִיךְ בַּלַּיְלָה, דְּהַיְנוּ בַּשָּׁעָה שֶׁאַתְּ יוֹצֵאת מִמֶּנִּי, אַף רוּחִי בְּקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךְ. פֵּרוּשׁ אַחֵר, נַפְשִׁי אִוִּיתִיךְ. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נַפְשִׁי אִוִּיתִיךְ בַּלַּיְלָה. הַיְנוּ בְּעוֹד שֶׁאֲנִי בַּגָּלוּת בֵּין שְׁאָר הָעַמִּים, וּמָנַעְתִּי נַפְשִׁי מִכָּל הָרַע הַקָּשׁוּר בִּבְנֵי הָעַמִּים, נַפְשִׁי אִוִּיתִיךְ, כְּדֵי לַחֲזוֹר לִמְקוֹמִי. אַף רוּחִי בְּקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךְ, כְּלוֹמָר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁעְבְּדִים אֶת בָּנַי בְּכָל שִׁעְבּוּד, הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ אֵינוֹ סָר מִמֶּנּוּ, כְּדֵי לְבַקֵּר אוֹתְךְ וְלַעֲשׂוֹת מִצְוֹתֶיךְ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּעוֹד שֶׁנַּפְשִׁי בִּי אִוִּיתִיךְ בַּלַּיְלָה. מַהוּ הַטַּעַם, בַּלַּיְלָה. אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ בַּשָּׁעָה הַהִיא צְרִיכָה לַחֲמֹד אוֹתְךְ, אַף רוּחִי בְּקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךְ, הַיְנוּ, כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר בִּי הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ אֲשַׁחֲרֶךְ בְּהִתְעוֹרְרוּת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךְ. כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךְ לָאָרֶץ. הַיְנוּ, בִּזְמָן שֶׁמִּשְׁפָּט, יוֹרֵד בָּאָרֶץ, לְבַשֵׂם הָעוֹלָם, אָז צֶדֶק לָמְדוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֶל, כְּלוֹמָר שֶׁיְּכוֹלִים לִסְבֹּל הַדִּינִים דְּצֶדֶק, וְלֹא יִכְלוּ בְּנֵי הָעוֹלָם מִמֶּנּוּ. מָתַי, צֶדֶק לָמְדוּ יוֹשְׁבֵי תֵּבֶל, כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךְ לָאָרֶץ. רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, נַפְשִׁי אִוִּיתִיךְ בַלַּיְלָה. זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אַף רוּחִי בְּקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךְ. זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם איסורי ביאה פ' כ''ב
א. לֹא תִתְיַחֵד אִשָּׁה אַחַת אֲפִילוּ עִם אֲנָשִׁים הַרְבֵּה עַד שֶׁתִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם שָׁם. וְכֵן לֹא יִתְיַיחֵד אִישׁ אֶחָד אֲפִילוּ עִם נָשִׁים הַרְבֵּה. נָשִׁים הַרְבֵּה עִם אֲנָשִׁים הַרְבֵּה אֵין חוֹשְׁשִׁין לְיִחוּד. הָיוּ הָאֲנָשִׁים מִבִּפְנִים וְהַנָּשִׁים מִבַּחוּץ וּפִירְשָׁה אִשָׁה אַחַת לְבֵין הָאֲנָשִׁים. אוֹ אִישׁ לְבֵין הַנָּשִׁים אֲסוּרִין מִשּׁוּם יִחוּד. אֲפִילוּ אִישׁ שֶׁעֲסָקוֹ וּמְלַאכְתּוֹ עִם הַנָּשִׁים אָסוּר לוֹ לְהִתְיַיחֵד עִם הַנָּשִׁים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה יִתְעַסֵּק עִמָּהֶן וְאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ אוֹ יִפְנֶה לִמְלָאכָה אַחֲרֶת:
ב. מֻתָּר לְהִתְיַיחֵד עִם שְׁתֵּי יְבָמוֹת אוֹ עִם שְׁתֵּי צָרוֹת. אוֹ עִם אִשָּׁה וַחֲמוֹתָהּ. אוֹ עִם אִשָּׁה וּבַת בַּעְלָהּ. אוֹ עִם אִשָּׁה וּבַת חֲמוֹתָהּ. מִפְּנֵי שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ וְאֵין מְחַפּוֹת זוֹ עַל זוֹ. וְכֵן מֻתָּר לְהִתְיַיחֵד עִם אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ תִּינוֹקֶת קְטַנָּה שֶׁיּוֹדַעַת טַעַם בִּיאָה וְאֵינָה מוֹסֶרֶת עַצְמָהּ לְבִיאָה שֶׁאֵינָהּ מְזַנָּה בְּפָנֶיהָ שֶׁהֲרֵי זוֹ מְגַלָּה אֶת סוֹדָהּ:

______________

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ה' ע''ג
הַגַּאֲוָה מְסַבֶּבֶת כַּמָּה עֲבֵירוֹת וּמַגְבֶּרֶת יֵצֶר לֵב הָאָדָם עָלָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ. וְנֶאֱמַר (משלי כא) רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב נִיר רְשָׁעִים חַטָּאת פֵּירוּשׁ הַגַּאֲוָה נִיר הָרְשָׁעִים כִּי מִמֶּנָּה יִפְרוּ הַחֲטָאִים כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ. וְנֶאֱמַר (תהלים י) בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי. וְנֶאֱמַר (שם) הַדּוֹבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה. וְנֶאֱמַר (יחזקאל לב) אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים. וּכְמוֹ שֶׁעוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם נִיר בַּשָּׂדֶה כְּדֵי לִפְרוֹת בּוֹ הַזֶּרַע. וְלֶאֱסוֹף רַב תְּבוּאוֹת. כֵּן עוֹשִׂין הָרְשָׁעִים אֶת הַגַּאֲוָה נִיר בִּלְבָבָם. וְזוֹרְעִים בּוֹ הַמַּחֲשָׁבוֹת הָרָעוֹת לְהוֹלִיד וּלְהַצְמִיחַ הָעֲבֵירוֹת שֶׁהֵם פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם. וְעַל דֶּרֶךְ הַמָּשָׁל שֶׁאָמַר הַנָּבִיא (הושע י) וּפָרַח כָּרֹאשׁ מִשְׁפָּט וְגוֹ'. וּמַה שֶׁאָמַר נִיר רְשָׁעִים. פֵּירוּשׁ נִיר חַטָּאת וְכוֹלֵל חֲטָאִים רַבִּים כְּמוֹ (ירמי' יז) חַטַּאת יְהוּדָה. אוֹ יִהְיֶה פֵּירוּשׁוֹ וְחַטַּאת בְּחִסָּרוֹן ו' כְּמוֹ (חבקוק ג) שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ וְהַטַעַם מִלְּבַד כִּי הַגַּאֲוָה גוֹרֶמֶת הַחֲטָאִים הַמִּדָה עַצְמָהּ חַטָּאת. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְבַהּ לֵב. וּבַעַל הַגַּאֲוָה נִמְסַר בְיַד יִצְרוֹ. כִּי אֵין עֵזֶר הַשֵּׁם עִמּוֹ אַחֲרֵי אֲשֶׁר הוּא תוֹעֲבַת ה'. וְעוֹד חַיָּיב בַּעַל הַתְּשׁוּבָה לְהִכָּנַע וּלְקַיֵּים עָלָיו לְהִתְנַהֵג. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. וְיַשִּׂיג מִזֶה שֶׁלֹּא יִכְעוֹס וְלֹא יַקְפִּיד עַל חֲבֵירָיו. וְגַם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִשְׁמַע אַל יִתֵּן לִבּוֹ וְיַעֲבִיר עַל מִדוֹתָיו וְזֶה יוֹעִיל לְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו מִדָה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְזֶה פֶתַח תִּקְוָה נִכְבָּד מְאֹד. וְנֶאֱמַר (איכה ג) יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה. יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה:

ברטנורה:
(א) שני דייני גזילות. שהיו גוזרין גזירות על הגזלנים וקונסים עליהן קנסות:
שני דברים. שאין חכמים מודים לו:
תשבע בסוף. כשישמעו בו שמת ותבוא לגבות כתובתה, תשבע שלא עיכבה בידה משל בעלה כלום:
ולא תשבע בתחלה. בשעת גביית מזונות. ורמב''ם פירש, תשבע בסוף, כשיבא בעלה ויכחישנה ויאמר הנחתי לך מזונות, תשבע שלא הניח לה כלום:
רבן יוחנן בן זכאי אומר. והלכה כמותו. ודוקא אחר שלשה חדשים ליציאת הבעל פוסקין מזונות לאשה אם תבעה מזונות, אבל קודם זמן זה לא, שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן ויוצא:

ב. מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמַד אֶחָד וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ, חָנָן אוֹמֵר, אִבֵּד אֶת מְעוֹתָיו. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּוֹל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס כְּדִבְרֵיהֶם. אַמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, יָפֶה אָמַר חָנָן, הִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְבִי:

ברטנורה:
(ב) איבד את מעותיו. דאמר, לא אמרתי לך הלויני ואני אפרע. אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו, הוא תובעה והיא תובעת את הבעל וישלם. ואם הבעל טוען הנחתי לה מזונות, והיא אומרת לא הניח ורוצה להוציא ממנו, נשבע הבעל שבועת היסת ונפטר, ויהיו המעות חוב עליה לכשתתאלמן או תתגרש. ובהא מתניתין נמי הלכה כרבן יוחנן בן זכאי:

ג. אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה, מִי שֶׁמֵּת וְהַנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּין, הַבָּנִים יוֹרְשִׁים וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת. וּבִנְכָסִים מֻעָטִים, הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ וְהַבָּנִים יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:

ברטנורה:
(ג) ובנכסים מועטים. שאין בהם פרנסה שנים עשר חודש לזכרים ולנקבות. ורמב''ם פירש, כל שאין בהם לפרנס הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות, קרוי נכסים מועטים:
בשביל שאני זכר הפסדתי. כלומר, בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים. ואין הלכה כאדמון:

ד. הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ כַּדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה בְקַנְקַנִּים, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָהּ בְמִקְצָת הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבַע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין זוֹ הוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:

ברטנורה:
(ד) והודה בקנקנים. ריקים בלא שמן. וכגון שטענו חבירו עשרה כדי שמן יש לי אצלך:
אדמון אומר. יש במשמעות טענה זו שמן וכדים, וכשהודה לו בכדים ריקים הוי הודאה במקצת וחייב שבועה:
וחכמים אומרים. אין במשמעות טענה זו אלא שמן בלבד שיעור עשרה כדים, וכשהודה לו בכדים ריקים, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, ואין כאן הודאה במקצת ממין הטענה ואינו חייב שבועה. והלכה כאדמון:

ה. הַפוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל, תֵּשֶׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשָׁהּ. אַדְמוֹן אוֹמֵר, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר, אִלּוּ אֲנִי פָסַקְתִּי לְעַצְמִי, אֵשֵׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשִׁי. עַכְשָׁיו שֶׁאַבָּא פָּסַק עָלַי, מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת, אוֹ כְנוֹס אוֹ פְטוֹר. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:

ברטנורה:
(ה) ופשט לו את הרגל. לשון בזיון, כלומר טול טיט ואבק שתחת רגלי. פירוש אחר, תלה אותי ברגלי על העץ, שאין לי מה ליתן לך. ורמב''ם פירש ופשט לו את הרגל, שהלך בדרך מרחוק:
עד שתלבין ראשה. עד שתזקין. ואין כופין אותו לא לכנוס ולא לפטור:
אדמון אומר כו'. והלכה כאדמון:

ו. הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה וְהוּא חָתוּם עָלֶיהָ בְעֵד, אַדְמוֹן אוֹמֵר, (יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר), הַשֵּׁנִי נוֹחַ לִי וְהָרִאשׁוֹן קָשֶׁה הֵימֶנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר, אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ:

ברטנורה:
(ו) העורר על השדה וכו'. ראובן מערער על השדה שביד שמעון ואומר לו, לוי שמכר לך גזלה ממני, והוא חתום על שטר המכירה שכתב לוי לשמעון שמכר לו:
אדמון אומר יכול הוא שיאמר. מה שלא ערערתי בשעה שלקחת שדה זו מלוי וחתמתי עד בתוך השטר, לפי שלוי אדם חזק וקשה להוציאה מידו ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין:
איבד את זכותו. דהואיל וחתם הודה שאין לו עסק בה. ואין הלכה כאדמון. ודוקא כשחתם בה בעד הוא דפליגי אדמון וחכמים, אבל אם הוא חתום בדיין לקיים את השטר, הכל מודים שלא איבד את זכותו, מפני שיכול לומר לא הייתי יודע מה שכתוב בשטר, שהדיין החותם על ההנפק לקיים את השטר אין צריך שידע מה שכתוב בשטר אלא שיכיר חתימת העדים בלבד:

ז. מִי שֶׁהָלַךְ לְמְדִינַת הַיָּם וְאָבְדָה דֶרֶךְ שָׂדֵהוּ, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יֵלֵךְ בַּקְּצָרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְנֶה לוֹ דֶרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר:

ברטנורה:
(ז) ואבדה דרך שדהו. שהחזיקו בה בעלי השדות שבמצריו:
ילך לו בקצרה. על כרחם יטול לו דרך לשדהו, אבל יברור לו דרך קצרה שלא ירבה ליטול. ובזמן שד' בני אדם מקיפים אותו מד' רוחות מודה אדמון לחכמים שכל אחד יכול לומר אייתי ראיה דדרכך גבאי ושקול. ואם אדם אחד הקיפהו מד' רוחות מודים חכמים לאדמון דממה נפשך אורחיה גביה הוא. לא נחלקו אלא כשהקיפהו אדם אחד שבא מכח ארבעה בני אדם. אדמון אומר, מצי אמר ליה ממה נפשך אורחי גבך, וחכמים אומרים מצי אמר ליה היאך, אי שתקת שתקת, ואי לא, מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו. והלכה כחכמים:

ח. הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהַלָּה הוֹצִיא שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר, אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ, הָיָה לְךָ לְהִפָּרַע אֶת שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה הָיָה פִקֵּחַ שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְמַשְׁכְּנוֹ:

ברטנורה:
(ח) והלה הוציא שמכר לו את השדה. הלוה הוציא עליו שטר מכירה מאוחרת לשטר ההלואה, ואומר שטרך מזויף או פרוע, שאם הייתי חייב לך לא היית מוכר לי את השדה, שהיה לך לגבות חובך:
זה היה פקח שמכר לו את השדה. לפי שהיה זה מבריח מטלטליו, ולא היה לו מהיכן ימשכננו על חובו, ועכשיו יטול את הקרקע. ובאתרא דהלוקח יהיב זוזי והדר כתבי שטר מכירה כולי עלמא לא פליגי שהיה למוכר לעכב בחובו המעות שקיבל ולא יכתוב לו השטר, וכיון שכתבו הוכיח שאין לו עליו חוב. כי פליגי, באתרא דכתבי שטרא והדר יהיב הלוקח זוזי, אדמון סבר, איבעי ליה לממסר מודעה איני מוכר לו אלא כדי שאוכל למשכנו. וחכ''א האי דלא מסר מודעא כי ירא שמא ישמע הדבר וימנע מלקנות את השדה. והלכה כחכמים:

ט. שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה, אַדְמוֹן אוֹמֵר, אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ, כֵּיצַד אַתָּה לוֶֹה מִמֶּנִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבוֹ וְזֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבוֹ:

ברטנורה:
(ט) וחכ''א זה גובה שטר חובו. והלכה כחכמים:

י. שָׁלֹש אֲרָצוֹת לַנִּשּׂוּאִין, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. אֵין מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ. אֲבָל בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ, אֲבָל לֹא מֵעִיר לִכְרַךְ וְלֹא מִכְּרַךְ לְעִיר. מוֹצִיאִין מִנָּוֶה הָרָעָה לְנָוֶה הַיָּפָה, אֲבָל לֹא מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף לֹא מִנָּוֶה רָעָה לְנָוֶה יָפָה, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּוֶה הַיָּפָה בּוֹדֵק:

ברטנורה:
(י) שלש ארצות לנשואין. שאם נשא אשה באחת מהן אינו יכול לכופה לצאת אחריו מארץ אל ארץ:
כרך. גדול מעיר. והוא מקום שווקים, ומכל סביביו באין שם לסחורה וכל דבר מצוי בו:
אבל לא מעיר לכרך. שישיבת הכרכין קשה, מפני שהכל מתיישבים שם ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אויר:
ולא מכרך לעיר. דבכרך שכיחי כל מילי, בעיר לא שכיחי כל מילי:
מפני שהנוה היפה בודק. את הגוף ומחליאו, ששינוי וסת אפילו לטובה תחלת חולי מעים. והלכה כרשב''ג. ואם איש מארץ הגליל נשא אשה בארץ יהודה או איפכא, כופין אותה לצאת עמו, שעל מנת כן נשאה. ובכל מקום מוציאים מעיר שרובה עובדי כוכבים לעיר שרובה ישראל, אבל לא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים:

יא. הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכּל מוֹצִיאִין. אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים. נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפוֹטְקְיָא. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא:

ברטנורה:
(יא) הכל מעלין. את כל בני ביתו אדם כופה לעלות עמו לירושלים, ואפילו אם קנה עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו, ואפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים:
ואין הכל מוציאין. ואין מוציאין שום אדם:
אחד האנשים ואחד הנשים. אם הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, תצא בלא כתובה. ואם היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, יוציא ויתן כתובה:
קפוטקיא. היא כפתור. וקורין לה בערבי דמא''ת. ומעותיה גדולות ושוקלות יותר משל ארץ ישראל. ומשום דכתובת אשה מדברי סופרים, הקלו בה לפרוע אותה בפחות שבמעות. ורבי שמעון בן גמליאל סבר כתובה דאורייתא, ומשום הכי אזיל בה לחומרא. ולית הלכתא כוותיה:

גמרא כתובות דף ק''י ע''ב

מַאי בּוֹדֵק כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שִׁנּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם. כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא (משלי טז) כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים. וְהָאִיכָּא שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שִׁנּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם. בֶּן סִירָא אוֹמֵר אַף לֵילוֹת. בִּשְׁפַל גַּגִּים גַּגּוֹ. וּבִמְרוֹם הָרִים כַּרְמוֹ. מְטַר גַּגִּים לְגַגּוֹ. וּמֵעֲפַר כַּרְמוֹ לַכְּרָמִים. הַכֹּל מַעֲלִין לַאֲתוּיֵי מַאי לַאֲתוּיֵי עֲבָדִים. וּלְמַאן דְּתָנֵי עֲבָדִים בְּהֶדְיָא לַאֲתוּיֵי מַאי. לַאֲתוּיֵי מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרָע. וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין לַאֲתוּיֵי מַאי. לַאֲתוּיֵי עֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. דְּאַמְרִינָן לֵיהּ זַבְּנֵיהּ הָכָא וְזִיל מִשּׁוּם יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם לַאֲתוּיֵי מַאי. לַאֲתוּיֵי מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרָע וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין לַאֲתוּיֵי מַאי. לַאֲתוּיֵי אֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרָע לְנָוֶה הַיָּפֶה. תָּנוּ רַבָּנָן הוּא אוֹמֵר לַעֲלוֹת וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת. וְאִם לָאו תֵּצֵא בְלֹא כְתוּבָה. הִיא אוֹמֶרֶת לַעֲלוֹת וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת וְאִם לָאו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָה. הִיא אוֹמֶרֶת לָצֵאת וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת. כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא לָצֵאת וְאִם לָאו תֵּצֵא בְלֹא כְתוּבָה הוּא אוֹמֵר לָצֵאת וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לָצֵאת. כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת וְאִם לָאו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָה:

רש''י:
שנוי וסת. אפילו לטובה:
במרום הרים כרמו. שאין בידו ממון לקנות במקום טוב וקונה בראש ההר וכל זבלים שהוא מוציא לו נופל ומזבל כרמים שתחתיו:
לאתויי עבדים. אם היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו:
לעלות. מח''ל לארץ וכן משאר גבולין לירושלים:
לצאת מירושלים. לגבולין או מארץ לחו''ל:

______________

זוהר אחרי מות דף ס''ט ע''ב

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וְגוֹמֵר. אֲכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִבְעֵי לֵיהּ. אֶלָּא יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְאַכְלְלָא יוֹבְלָא דְנָגִיד מַבּוּעֵי לְאַשְׁקָאָה בְהָאי יוֹמָא לְכָל עִיבָר לְאַרְוָואָה כֹלָּא וּלְאַשְׁקָאָה כֹלָּא וְדָא עֲלֵיכֶם. כְּלוֹמַר בְּגִינֵיכוֹן לְדַכְּאָה לְכוֹן בְּהָאי יוֹמָא דִכְתִיב לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ וְלָא יִשְׁלוֹט עֲלַיְיכוּ דִינָא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְהוּ וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ דְלָא יִשְׁתְּכַח בְּהוּ חוֹבָה בְּגִין דִּיְּהוֹן בְּנֵי הֵיכְלֵיהּ. וִידוּרוּן בְּהֵיכְלֵיהּ. וּלְזִמְנָא דְאָתֵי כְּתִיב (יחזקאל ל''ז) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וְגוֹמֵר:
רִבִּי יְהוּדָה פָתַח (תהלים ק''ל) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ. תָּנֵינָא בְּשַׁעְתָּא דְבָרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עָלְמָא בָעָא לְמִבְרֵי בַר נַשׁ אַמְלִיךְ בְּאוֹרַיְתָא אָמְרָה קָמֵיהּ תִּבְעֵי לְמִבְרֵי הָאי בַּר נַשׁ זַמִּין הוּא לְמֶחֱטֵי קָמָךְ. זַמִּין הוּא לְאַרְגְּזָא קָמָךְ. אִי תַעְבֵּיד לֵיהּ כְּעוֹבָדוֹי הָא עָלְמָא לָא יְכִיל לְמֵיקַם קָמָךְ כָּל שֶׁכֵּן הַהוּא בַר נַשׁ. אָמַר לֵיהּ וְכִי לְמַגָּנָא אִתְקָרֵינָא. (שמות ל''ד) אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם. וְעַד לָא בָרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עָלְמָא בָרָא תְשׁוּבָה אָמַר לָהּ לַתְּשׁוּבָה אֲנָא בָעֵינָא לְמִבְרֵי בַר נַשׁ בְּעָלְמָא עַל מְנַת דְּכַד יְתוּבוּן לָךְ מֵחוֹבֵיהוֹן דְּתֶהֱוֵי זְמִינָא לְמִשְׁבַּק חוֹבֵיהוֹן וּלְכַפְּרָא עֲלַיְיהוּ. וּבְכָל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא תְשׁוּבָה זְמִינָא לְגַבֵּי בְנֵי נְשָׁא וְכַד בְּנֵי נְשָׁא תַּיְיבִין מֵחוֹבַיְיהוּ הָאי תְּשׁוּבָה תָבַת לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְכִפֶּר עַל כֹּלָּא וְדִינִין אִתְכַּפְיָין וּמִתְבַּסְמָא כֻלְּהוּ וּבַר נַשׁ אִתְדְּכֵי מֵחוֹבֵיהּ. אֵימָתַי אִתְדְּכֵי בַר נַשׁ מֵחוֹבֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְעָאל בְּהָאי תְשׁוּבָה כַדְקָא חָזֵי. רִבִּי יִצְחָק אָמַר דְּתָב קָמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה וְצַלֵּי צְלוֹתָא מֵעוֹמְקָא דְלִבָּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ. רִבִּי אַבָּא אָמַר מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ אֲתַר גָּנִיז הוּא לְעֵילָא וְהוּא עֲמִיקָא (שמות ס''ג ב') דְבֵירָא וּמֵהָאי נַפְקִין נַחֲלִין וּמַבּוּעִין לְכָל עִיבָר וְהַהוּא עֲמִיקָּא דַעֲמִיקָתָא אִקְרֵי תְשׁוּבָה. וּמָּאן דְּבָעֵי לְאָתָבָא וּלְאִתְדַּכְּאָה מֵחוֹבוֹי. בְּהָאי עוּמְקָא אִצְטְרִיךְ לְמִקְרֵי לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ. תָּאנָא בְשַׁעְתָּא דַהֲוָה בַר נַשׁ חָב קָמֵי מָארֵיהּ וְקָרִיב קָרְבְּנֵיהּ עַל מַדְבְּחָא וְכַהֲנָא מְכַפֵּר עֲלֵיהּ וּבָעֵי בָּעוּתֵיהּ עֲלֵיהּ. מִתְעֲרִין רַחֲמֵי וְדִינִין מִתְבַּסְמָן וּתְשׁוּבָה אָרִיק בִּרְכָּאָן בְּמַבּוּעֵיהּ דְּנַגְדִּין נַפְקִין וּמִתְבָּרְכִין כֻּלְּהוּ בוּצִינִין כַּחֲדָא וּבַר נַשׁ אִתְדְּכֵי מֵחוֹבֵיהּ:

תרגום הזוהר. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וְגוֹ'. הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר אֲכַפֵּר עֲלֵיכֶם, כִּמְדַבֵּר בַּעֲדוֹ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם כּוֹלֵל הַיּוֹבֵל, שֶׁנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ מַבּוּעִים, לְהַשְּׁקוֹת בַּיּוֹם הַזֶּה לְכָל צַד, לְרַוּוֹת הַכֹּל וּלְהַשְּׁקוֹת הַכֹּל, וְזֶהוּ עֲלֵיכֶם, כְּלוֹמָר, בִּשְׁבִילְכֶם, כְּדֵי לְטַהֵר אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא, שֶׁכָּתוּב לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. וְלֹא יִשְׁלוֹט עֲלֵיכֶם הַדִּין. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר:
אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָּהֶם, וְרָצָה לְטַהֵר אוֹתָם, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בָּהֶם עָוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי הֵיכָלוֹ וְיָדוּרוֹ בְּהֵיכָלוֹ. וּלְעָתִיד לָבֹא, כָּתוּב, וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'. לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, רָצָה לִבְרֹא אֶת הָאָדָם, נִתְיָעֵץ בַּתּוֹרָה, אָמְרָה לְפָנָיו, אַתָּה רוֹצֶה לִבְרֹא אָדָם הַזֶּה, הוּא עָתִיד לַחֲטֹא לְפָנֶיךְ, הוּא עָתִיד לְהַרְגִּיז לְפָנֶיךְ, אִם תִּתְנַהֵג עִמּוֹ כְּמַעֲשָׂיו, הֲרֵי הָעוֹלָם לֹא יוּכָל לַעֲמֹד לְפָנֶיךְ, כָּל שֶׁכֵּן הָאָדָם הַהוּא. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכִי לְחִנָּם אֲנִי נִקְרָא, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם. וּמִטֶּרֶם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, בָּרָא תְּשׁוּבָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַתְּשׁוּבָה, אֲנִי רוֹצֶה לִבְרֹא אָדָם בָּעוֹלָם, בִּתְנָאי, אִם יָשׁוּבוּ אֵלֶיךְ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, תִּהְיֶה מוּכֶנֶת לִסְלֹחַ עֲוֹנוֹתֵיהֶם וּלְכַפֵּר עֲלֵיהֶם. וּבְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה הַתְּשׁוּבָה מוּכֶנֶת לִבְנֵי אָדָם, וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם שָׁבִים מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, תְּשׁוּבָה זוֹ, שֶׁהִיא בִּינָה, חוֹזֶרֶת אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמְכַפֶּרֶת עַל הַכֹּל. וְהַדִּינִים נִכְנָעִים וּמִתְבַּשְׂמִים כֻּלָּם, וְאָדָם נִטְהָר מֵעֲוֹנוֹתָיו. שׁוֹאֵל. מָתַי נִטְהָר הָאָדָם מֵעֲוֹנוֹ. וּמֵשִׁיב, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס בִּתְשׁוּבָה הַהִיא כָּרָאוּי. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה מֵעֹמֶק הַלֵּב. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'. רַבִּי אַבָּא אָמַר:
מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה', פֵּרוּשׁוֹ, מָקוֹם גָּנוּז יֵשׁ לְמַעְלָה, וְהוּא עֹמֶק הַבְּאֵר, וּמִכָּאן יוֹצְאִים נְחָלִים וּמַבּוּעִים לְכָל צַד, וְעֹמֶק שֶׁבָּעֹמֶק הַזֶּה, נִקְרָא תְּשׁוּבָה. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב וּלְהִטָהֵר מֵעֲוֹנוֹתָיו, בָּעֹמֶק הַזֶּה צָרִיךְ לִקְרֹא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'. לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אָדָם חוֹטֵא לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וְהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְהַכֹּהֵן מְכַפֵּר עָלָיו וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ עָלָיו, מִתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים, וְהַדִּינִים מִתְבַּשְׂמִים, וְהַתְּשׁוּבָה, מֵרִיקָה בְּרָכוֹת, בַּמַּבּוּעִים הַנִּמְשָׁכִים וְיוֹצְאִים, וּמִתְבָּרְכִים כָּל הַנֵּרוֹת יַחַד, וְהָאָדָם נִטְהָר מֵעֲוֹנוֹ.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' איסורי ביאה פ' כ''ב
א. תִּינוֹקֶת מִבַּת שָׁלשׁ וּלְמַטָּה וְתִינוֹק בֶּן תֵּשַׁע וּלְמַטָּה מֻתָּר לְהִתְיַיחֵד עִמָּהֶן שֶׁלֹּא גָזְרוּ אֶלָּא עַל יִחוּד אִשָּׁה הָרְאוּיָה לְבִיאָה וְאִישׁ הָרָאוּי לְבִיאָה:
ב. אַנְדְרוֹגִינוֹס אֵינוֹ מִתְיַיחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְאִם נִתְיַיחֵד אֵין מַכִּין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. אֲבָל הָאִישׁ מִתְיַיחֵד עִם הָאַנְדְרוֹגִינוֹס וְעִם הַטּוּמְטוּם:
ג. אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהָיָה בַעְלָהּ בָּעִיר אֵינָה חוֹשֶׁשֶׁת לְיִחוּד. מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת בַּעְלָהּ עָלֶיהָ וְאִם הָיָה זֶה גַס בָּהּ כְּגוֹן שֶׁגָּדְלָה עִמּוֹ אוֹ שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ. לֹא יִתְיַיחֵד עִמָּהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעְלָהּ בָּעִיר. וְכֵן כָּל הַמִּתְיַיחֵד עִם אִשָּׁה וְהָיָה הַפֶּתַח פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם יִחוּד:

______________

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ה' ע''ד
הַכְנָעת בַּעַל תְּשׁוּבָה בְּמַעֲשֶׂה הוּא שֶׁיִּתְנַהֵג בְּמַעֲנֶה רַךְ כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טו) מַעֲנֶה רַךְ יָשִׁיב חֵימָה וּבְקוֹל נָמוּךְ כִּי זֶה מִדֶּרֶךְ הַשִׁפְלוּת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' כט) וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ בְּהֶפֶךְ מִמַּה שֶׁנֶּאֱמַר עַל הֶעָשִׁיר בַּעַל הַגַּאֲוָה (משלי יח) וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוּת. וְלֹא יִתְעַסֵּק בְּנוֹי הַמַּלְבּוּשִׁים וְהַתַּכְשִׁיטִין כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לו) וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְנֶאֱמַר בְּאַחְאָב (מ''א כא) וַיְהַלֵּךְ אַט וַיַּלְבֵּשׁ שַׂק וַיָּצֹם. וְאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב. וְעִנְיַן וַיְהַלֵּךְ אַט בְּהֶפֶךְ מִדֶּרֶךְ הַמְּלָכִים שֶׁהֵם מְהַלְּכִים בְּרוֹב חַיִל וְקוֹל הֲמוּלָה. וְיִהְיוּ תָמִיד עֵינָיו שְׁחוֹחַ כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כב) וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁיעַ. וְסִימָנֵי הַהַכְנָעָה כְּמוֹ מַעֲנֶה רַךְ וְקוֹל הַנָּמוּךְ וּשְׁחוֹחַ הָעַיִן יַזְכִּירוּהוּ לְהַכְנִיעַ אֶת לִבּוֹ. וְצָרִיךְ שְׁבִירַת הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית. יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ כִּי הַתַּאֲוָה עוֹלְלָה לְנַפְשׁוֹ לַחֲטוֹא וְלִמְשׁוֹךְ הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא. וְיַעֲשֶׂה גֶדֶר לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה יִפְרוֹשׁ מִן הַתַּעֲנוּגִים. וְלֹא יִמָּשֵׁךְ אַחַר תַּאֲוָתוֹ גַם בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים. וְיִתְנַהֵג בְּדַרְכֵי הַפְּרִישׁוּת וְלֹא יֹאכַל רַק לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ וְקִיּוּם גּוּפוֹ כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג) צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ וְאַל יִגַּשׁ אֶל אִשָּׁה רַק לְקַיֵּים מִצְוַת פִּרְיָה וְרִבְיָה. אוֹ לְמִצְוַת עוֹנָה. כִּי כָל זְמַן שֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּאֲוָה נִמְשַׁךְ אַחֲרֵי תּוֹלְדַת הַחוֹמֶר וְיִרְחַק מִדֶּרֶךְ הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת וְאָז יִתְגַּבֵּר יִצְרוֹ עָלָיו כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב) וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וַיִּבְעָט וְנֶאֱמַר (שם ח) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וְרָם לְבָבְךָ וְנֶאֱמַר (משלי ל) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵבֶר קָטָן יֶשׁ בוֹ בָאָדָם מַשְׂבִּיעוֹ רָעֵב מַרְעִיבוֹ שָׂבֵעַ:

ברטנורה:
(א) מי שמת. שהנכסים מרובים. כדי שיזונו הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות:
שהנכסים מועטין. שאין בהם כשיעור זה:
בשביל שאני זכר הפסדתי. בתמיהה. אלא לא אפסיד ונזון כלנו יחד. ואין הלכה כאדמון.
ועשו אלמנה אצל הבת בנכסים מועטים, כבת אצל האחין. מה בת אצל האחין הבת נזונית והבנים ישאלו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת. האלמנה נזונית. והבת תשאל על הפתחים:

ב. הִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת וְטֻמְטוֹם,
- בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים, הַזְּכָרִים דּוֹחִין אוֹתוֹ אֵצֶל נְקֵבוֹת.
- נְכָסִים מֻעָטִין, הַנְּקֵבוֹת דּוֹחוֹת אוֹתוֹ אֵצֶל זְכָרִים.

הָאוֹמֵר אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר יִטּוֹל מָנֶה, יָלְדָה זָכָר, נוֹטֵל מָנֶה.
נְקֵבָה מָאתַיִם, יָלְדָה נְקֵבָה, נוֹטֶלֶת מָאתָיִם.

אִם זָכָר מָנֶה אִם נְקֵבָה מָאתַיִם,
- וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, זָכָר נוֹטֵל מָנֶה וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתָיִם.
- יָלְדָה טֻמְטוֹם, אֵינוֹ נוֹטֵל.

אִם אָמַר כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטּוֹל, הֲרֵי זֶה יִטּוֹל.
וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא, יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל:

ברטנורה:
(ב) וטומטום. ספק זכר ספק נקבה:
הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות. דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר את ושקול:
הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים. דאמרי ליה אייתי ראייה דנקבה את ותזון עמנו:
ילדה זכר נוטל מנה. ואף על גב דקיימא לן המזכה לעובר לא קנה הכא בשכיב מרע שזכה לבנו קנה שדעתו שלאדם קרובה אצל בנו:
ילדה זכר ונקבה. תאומים יחד:
ילדה טומטום אינו נוטל. האי מתניתין אדחיא לה והלכתא שטומטום נוטל כפחות שבשניהם:
יורש את הכל. דלא תימא בריה בפני עצמה הוא ולאו בר ירושה הוא קמ''ל:

ג. הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, הִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים, הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע.
אִם אָמְרוּ רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים וְאוֹכְלִין, הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן.
וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים, הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע.
אִם אָמְרָה רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי, הֲרֵי אֲנִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת, הִשְּׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ:

ברטנורה:
(ג) השביחו גדולים את הנכסים. בעודן בתפוסת הבית:
השביחו לאמצע. והני מילי כששבחו הנכסים מחמת נכסים עצמן שלא הוציאו משלהן כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים מחמת עצמן אבל אם חפרו ונטעו והוציאו משלהן מה שהשביחו השביחו לעצמן:
וכן האשה שהשביחה. בגמרא מוקמינן לה אשה יורשת כגון שנשא ראובן אתבת שמעון אחיו ומת בלא בנים ובנות שמעון אחיו יורשות אותו. נמצאת אשתו שהיא בת שמעון אחיו יורשת אותו עם שאר אחיותיה. וסלקא דעתך אמינא דבההיא הנאה דנפיק עלה קלא ששולטת ומשבחת אפילו כי אמר' ראו מה שהניח לי בעלי וכו' אפ''ה מחלה ורוצה שיהיה השבח לאמצע קמ''ל שהשביחה לעצמה:

ד. הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לָאֻמָּנוּת, נָפַל לָאֶמְצַע. חָלָה וְנִתְרַפָּא, נִתְרַפָּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ.
הָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוּשְׁבִינוּת בְּחַיִּי הָאָב, חָזְרָה שׁוּשְׁבִינוּת, חָזְרָה לָאֶמְצַע, שֶׁהַשּׁוּשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין.
אֲבָל הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, אֵינָן נִגְבִּין בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים:

ברטנורה:
(ד) שנפל אחד מהן לאומנות. לעבודת המלך שכן מנהג להעמיד מכל בתי העיר אדם אחד למוכס חדש אחד או ב' חדשים:
נפל לאמצע. כל הריוח מפני שמחמת אביהם באת לו אבל אם מחמת עצמו מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו נלקח לעבודת המלך מה שהרויח הרויח לעצמו חלה ונתרפא. אם חלה באונס כלומר שלא פשע הוא בעצמו. מתרפא מן האמצע. אבל אם חלה מצנים ופחים וכיוצא בהם דכתיב בהו (משלי כב) שומר נפשו ירחק מהם בהא אמרינן במתניתין דאינו מתרפא אלא משל עצמו:
שושבינו'. דרך שושבינות נוטל סעודה ודורון לחופה ואוכל עמו וזה חוזר ועושה כן לזה גם כן כשישא אשה. ואם שלח האב שושבינות בסתם על יד אחד מבניו וחזרה השושבינות אחר כך לאחר שמת האב:
חזרה לאמצע. מפני שהיא כמלו' שהרי נגבית בבית דין שיכול המוליך שושבינו' לחבירו לחזור ולתבוע ממנו בבית דין שיתן לו שושבינות כדרך שנתן לו והוא שיהי' נשואי השני כנשואי ראשון. אם בתולה בתול'. ואם אלמנה אלמנה. ואם בפרהסיא בפרהסיא. ואם בצנעא בצנעא שיכול השני לומר לראשון איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי:
אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן. בלא חופה או אי נמי בחופה ואינו הולך לאכול עמו אין זו שושבינות אלא מתנה. ואינה נגבית בבית דין:

ה. הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו, שָׁלַח שָׁם מֵאָה מָנֶה וְאָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן אֲפִלּוּ בְדִינָר, אֵינָן נִגְבִּין.
לֹא אָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין.
שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרֻבִּין שֶׁיַּחְזְרוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּים.
סִבְלוֹנוֹת מֻעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ, אֵינָן נִגְבִּין:

ברטנורה:
(ה) השולח סבלונו'. מנהג חתנים למחרת הקדושין שולחין לבית הארוסה תכשיטים ומיני מגדנות וכדי יין וכדי שמן ופעמים הולך החתן ואוכל שם:
אינן נגבין. אם מת הוא או מתה היא. או שבא לגרשה דמחמת חבת שמחת אכילה מחל. ודוקא שאכל בדינר אבל אכל פחות מדינר. לא מחל וגובה הסבלונות:
שלח סבלונות מרובין. ואפילו מועטים אם פי' על מנת שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין. ואורחא דמלתא נקט שדרך סבלונות ששולחין כדי שיבאו לבית בעלה להיות מרובין. ואותן ששולחין כדי שתתקשט בהן בבית אביה דרכן להיות מועטין:

ו. שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת.
לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת.
לֹא כָתַב בָּהּ שְׁכִיב מְרַע, הוּא אוֹמֵר שְׁכִיב מְרַע הָיָה וְהֵן אוֹמְרִים בָּרִיא הָיָה, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

ברטנורה:
(ו) שייר קרקע כל שהוא. והוא הדין אם שייר לעצמו מטלטלין:
מתנתו מתנה. ואם עמד אינו חוזר והוא שקנו מידו על אותו מתנה דמתנת שכיב מרע במקצת בעי' קנין בין עמד בין לא עמד. ואם לא קנו מידו לא קנה מקבל המתנה אפילו מת השכיב מרע. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. אבל אם אמר יתנו לפלוני כך וכך אחר מותו אינו צריך קנין ואפילו שייר לעצמו. שכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים אם לא שייר לעצמו כלום ועמד חוזר ואפילו קנו מידו ומצוה מחמת מיתה דשמענא ליה דקאמר ווי ליה דמיית. לעולם חוזר בין שייר בין לא שייר. ואפילו קנו מידו. ואם מת קנה מקבל המתנה. ואפילו בלא קנין:
לא כתב בה שכיב מרע. כדקציר ורמי בערסיה. ואף לא לשון מתנת בריא. כד הלך על רגלוהי בשוקא. ולא שייר כלום:
הוא אומר שכיב מרע הייתי. וחוזרני בי. והלה אומר בריא היית ולא תחזור:
צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע. דבתר השתא אזלינן דהאידנא בריא הוא. ועליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה:
וחכמים אומרים. לא אזלינן בתר השתא. אלא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. ומקבל המתנה שבא להוציא מיד הנותן שהוא מוחזק. עליו להביא ראיה שבריא היה באותו שעה. והלכה כחכמים:

ז. הַמְחַלֵק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסֻכָּן, נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת נִקְנִין בַּכֶּסֶף וּבַשְּׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה.
אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה וְאָמְרָה תְּנוּ כְבִינָתִי לְבִתִּי וְהִיא בִשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וָמֵתָה, וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרֶיהָ.
אָמַר לָהֶן, בְּנֵי רוֹכֵל תְּקַבְּרֵם אִמָּן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּשַּׁבָּת, דְּבָרָיו קַיָּמִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְתּוֹב. אֲבָל לֹא בַחֹל.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בַּחֹל.
כַּיּוֹצֵא בוֹ, זָכִין לַקָּטָן, וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל, . רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לַקָּטָן אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר לַגָּדוֹל:

ברטנורה:
(ז) רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן. ר' אליעזר לית ליה דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. ואפילו מצוה מחמת מיתה סבירא ליה דאין מתנתו מתנה אלא בקנין כמתנת בריא. ואין הלכה כרבי אליעזר:
כבינתי. תרגום רדידים כבנתא:
תקברם אמן. כלומר אין מביאין ראיה מהם שרשעים היו וקנסא קנסו רבנן לבנים לקיים לבת מתנת אמן. אף על פי שלא היה מן הדין:
אבל לא בחול. אם חלק השכיב מרע מנכסיו בחול:
קל וחומר בחול. וכן הלכה דבין בחול בין בשבת דברי שכיב מרע ככתיבי וכמסירי דמו. וא''צ קנין. ואם שאל שיקנו מידו קונים ממנו בין בחול בין בשבת כדי שלא תטרוף דעתו עליו:

ח. נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו אוֹ עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב,
יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים, הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב.
בַּעֲלֵי הַחוֹב אוֹמְרִים, הָאָב מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלוֹקוּ.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן:

ברטנורה:
(ח) יורשי האב אומרים הבן מת ראשון. ואין בעל חוב יכול להפרע מנכסים אלו שהרי לא זכה בהן הבן מעולם:
ובעלי החוב אומרים האב מת ראשון. ואין בעל חוב יכול להפרע מנכסים אלו שהרי לא זכה בהן הבן מעולם:
ובעלי החוב אומרים האב מת ראשון. ונפלו הנכסים שעה אחת לפני הבן. והם משועבדים לכתובת אשה. ובעלי חוב:
בית שמאי אומרים יחלוקו. דקסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. ויורשי האב ובעלי חוב תרווייהו מוחזקים הוו לפיכך יחלוקו:
ובית הלל אומרים. הנכסים בחזקת יורשים וכמוחזקים דמו ובעל חוב בא להוציא מידם ועליו להביא ראיה שהאב מת תחלה:

ט. נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ, יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל אוֹמְרִים, הָאִשָּׁה מֵתָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל, יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה אוֹמְרִים, הַבַּעַל מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הָאִשָּׁה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחֲלוֹקוּ.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב:

ברטנורה:
(ט) האשה מתה תחלה. ואין ליורשי האשה כלום. שהרי הבעל מת אחרון. וירש את אשתו:
נכסים בחזקתן. נכסי צאן ברזל בחזקתן ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה שהיו שלה. אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותן עליו הלכך נכסי צאן ברזל יחלוקו. וכתובת אשה. שהם מנה מאתים ותוספות נשארים בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה הם נכסי מלוג שבשעה שהיא נכנסת נכנסים עמה וכשהיא יוצאת יוצאים עמה אם פחתו פחתו לה. ואם הותירו הותירו לה אלו הם בחזקת יורשי האשה. נמצאו יורשי האשה נוטלים כל נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל:

י. נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁיַּחֲלוֹקוּ.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן.
אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, עַל הַחֲלוּקִין אָנו מִצְטַעֲרִין, אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לַחֲלוֹק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין:

גמרא בבא בתרא דף קמ''ד ע''א

וְאִם אָמְרָה וְכוּ' הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ. פְּשִׁיטָא מַהוּ דְתֵימָא כֵּיוַן דִּשְׁבִּיחָא לָהּ מִלְתָא דַאֲמָרֵי קָא טָרְחָא קָמֵי יַתְמֵי אַחוּלֵי אַחְלָהּ קָא מַשְׁמַע לָן. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא הַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ גָדוֹל בַּבַּיִת קְנָאוֹ. וְדַוְקָא גָדוֹל. וְדַוְקָא בְּתוּלָה. וְדַוְקָא אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה. וְדַוְקָא שֶׁהִשִּׂיאוֹ רִאשׁוֹן. פְּשִׁיטָא יִיחֵד לוֹ אָבִיו בַּיִת וַעֲלִיָּיה בַּיִת קָנָה עֲלִיָּיה לֹא קָנָה. בַּיִת וְאַכְסַדְרָה מַהוּ שְׁנֵי בָתִּים זוּ לִפְנִים מִזּוּ מַהוּ תִּיקוּ. מְתִיבֵי יִיחֵד לוֹ אָבִיו בַּיִת וּכְלֵי בַיִת. כְּלֵי בַיִת קָנָה בַיִת לֹא קָנָה. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָהוּ כְּגוֹן שֶׁהָיָה אוֹצָרוֹ שֶׁל אָבִיו מוּנַח שָׁם. נְהַרְדָּעֵי אֲמָרֵי אֲפִילוּ שׁוֹבְכָא דְיוֹנֵי. רַב יְהוּדָה וְרַב פַּפִּי אֲמָרֵי אֲפִילוּ עֲצִיצָא דְהַרְסְנָא. מָר זוּטְרָא אַנְסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ וְתָלָה לֵיהּ סַנְדְּלָא. רַב אָשֵׁי נַסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ וְתָלָה לֵיהּ אֲשִׁישָׁא דְמִשְׁחָא. אָמַר מָר זוּטְרָא הָנֵי תְלַת מִילֵי שַׁוִּינְהוּ רַבָּנָן כְּהִלְכְתָא בְלָא טַעְמָא. חֲדָא הָא. אִידָךְ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אֲפוֹטְרוֹפָא. אִידָךְ דְּאָמַר רַב מָנֶה לִי בְּיָדָךְ תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן קָנָה:

רש''י:
אחולי אחלא. וחזרה בה ממה שאמרה תחילה הריני עושה ואוכלת קמ''ל:
קנאו. הבן לאותו הבית דתקנת חכמים היא והילכתא בלא טעמא כדלקמן ובמסכת גיטין מוקמינן לה כגון שיש לאביו בעיר בית אחר לדור בו:
ודוקא גדול וכו'. דבכי האי גוונא חביב ליה טפי וגמר ומקני ליה:
ייחד לו בית ועליה. כלומר ייחד לו האב לבנו בית שיש עליה על גביו:
אכסדרה. לפני הבית ופותחין בה חלונות ודרך אכסדרה נכנסים לבית:
שני בתים וכו'. אם תמצא לומר בית ואכסדרה קנה היינו משום דאכסדרה משועבד לבית אבל ב' בתים זה לפנים מזה מהו:
אוצרו. בתוכו הילכך בית לא קנה דכיון דמשתמש האב בבית לא הוציאו מחזקתו ולא מקני ליה לבנו:
עציצא דהרסנא. כלי מלא דגים מטוגנים בשמן:
אשישא דמשחא. כוס מלא שמן:
שוינהו רבנן. הם תקנו את הדברים כך אעפ''י שאינו דין תורה כי מדה ומדה הם:
חדא הא. המשיא אשה לבנו ותקנת חכמים היא לכבוד החתן שגנאי הדבר לשאת אשה ואין מקום לדור בו:
אפוטרופא. דאנן סהדי דלא עקר נחלת הבנים ולא נתכוון אלא שיכבדוה הבנים מתוך שאוכלין על ידה:
במעמד שלשתן. נפקד ומפקיד ומקבל מתנה:
קנה. כך תקנו חכמים לפי שהדבר תדיר הוא בין הבריות ולא הזקיקו חכמים להקנות בקנין ובעדים:

______________

זוהר אחרי מות דף ע''ב ע''ב

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹמֵר. רִבִּי חִיָּיא פָתַח (איוב ל''ח) לֶאֱחוֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹמֵר תָּאנָא זַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְדַכְּאָה לְאַרְעֵיהּ מִכָּל מְסָאֲבוּתָא דְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּסָאִיבוּ לָהּ. בְּהָאי מָאן דְּאָחִיד בְּטָלֵתֵיהּ וְאַנְעַר טִנּוּפָא מִנֵּיהּ. וְכָל אִינוּן דְּאִתְקְבָרוּ בְאַרְעָא קַדִּישָׁא לְמִשְׁרֵי לוֹן לְבַר. וּלְדַכְּאָה אַרְעָא קַדִּישָׁא מִסִטְרָא אַחֲרָא (ס''א קַדִּישָׁא אַחֲרָא). כַּבְיָכוֹל דַּהֲוָה מַתְּזְנָא לִשְׁאַר רַבְרְבֵי עַמִּין וּלְקַבְּלָא מְסָאֲבוּתָא דִילְהוֹן וּלְדַבְּרָא לוֹן. וְזַמִּין לְדַכְּאָה לָהּ וּלְאַעְבְּרָא לוֹן לְבָר. רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה מַדְכֵּי טוּרֵי (ס''א שׁוּקֵי) דִטְבַרְיָא וְכָל דַּהֲוָה תַמָּן מִית הֲוָה סָלִיק לֵיהּ וּמְדַכֵּי אַרְעָא. תָּאנָא כְּתִיב (ירמיה ב') וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְגוֹמֵר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּזָכֵי בְחַיּיוֹי לְמִשְׁרֵי מָדוֹרָא בְאַרְעָא קַדִּישָׁא. דְּכָל מָאן דְּזָכֵי לָהּ זָכֵי לְאַנְגְּדָא מִטַּלָּא דִשְׁמַיָּיא דִלְעֵילָא דְנָחִית עַל אַרְעָא. וְכָל מָאן דְּזָכֵי לְאִתְקַשְּׁרָא בְחַיּיוֹי בְּהָאי אַרְעָא קַדִּישָׁא. זָכֵי לְאִתְקַשְּׁרָא לְבָתַר בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וְכָל מָאן דְּלָא זָכֵי בְחַיּיוֹי וּמַיְיתִין לֵיהּ לְאִתְקַבְּרָא תַמָּן. עֲלֵיהּ (שם) כְּתִיב וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה רוּחֵיהּ נָפִיק בִּרְשׁוּתָא נֻכְרָאָה אַחֲרָא וְגוּפֵיהּ אָתֵי תְּחוֹת רְשׁוּתָא דְאַרְעָא קַדִּישָׁא. כַּבְיָכוֹל עָבִיד קֹדֶשׁ חוֹל וְחוֹל קֹדֶשׁ. וְכָל מָאן דְּזָכֵי לְמֵיפַק נִשְׁמָתֵיהּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא אִתְכְּפָרוּ חוֹבוֹי וְזָכֵי לְאִתְקַשְּׁרָא תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא דִכְתִיב (דברים ל''ב) וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִי זָכֵי בְחַיּוֹי זָכֵי לְאִתְמַשְּׁכָא עֲלֵיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא תָדִיר. וְכָל מָאן דְּיָתִיב בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא אִתְמְשַׁךְ עֲלֵיהּ רוּחָא אַחֲרָא נוּכְרָאָה. תָּאנָא כַּד סָלִיק רַב הַמְּנוּנָא סָבָא לְהָתַם הֲווֹ עִמֵּיהּ תְּרֵיסַר בְּנֵי מְתִיבְתָּא דִילֵיהּ. אָמַר לוֹן אִי אֲנָא אֵזִיל לְאָרְחָא דָא לָאו עַל דִּידִי קָא עֲבִידְנָא אֶלָּא לְאָתָבָא פִקְדוֹנָא לְמָארֵיהּ. תָּנֵינָן כָּל אִינוּן דְּלָא זָכוּ לְהָאי בְּחַיּיוֹי אָתִיבִין פִּקְדוֹנָא דְמָארֵיהוֹן לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בְּגִינֵי כָךְ כָּל מָאן דְּאַעְבַּר מֵאִינוּן זִינִין בִּישִׁין אוֹ רְשׁוּתָא אַחֲרָא בְאַרְעָא. אַרְעָא אִסְתְּאֲבַת וָוי לֵיהּ לְהַהוּא גְבַר וָוי לְנַפְשֵׁיהּ דְּהָא אַרְעָא קַדִּישָׁא לָא מְקַבְּלָא לֵיהּ לְבָתַר. עֲלֵיהּ כְּתִיב (תהלים ק''ד) יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים כְּדֵין בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ הַלְלוּיָהּ:

תרגום הזוהר. כְּמַעֲשֶׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ':
רַבִּי חִיָּא פָּתַח, לֶאֱחוֹז בְּכַנְפֵי הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּהּ. לָמַדְנוּ, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַהֵר אֶת אַרְצוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, מִכָּל טוּמְאוֹת הָעַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁטִּמְּאוּ אוֹתָהּ, כְּמִי שֶׁאוֹחֵז בְּבִגְדוֹ וּמְנַעֵר אֶת הַטִּנּוֹפֶת מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁנִּקְבְּרוּ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, כָּךְ הוּא מְנַעֵר הָאָרֶץ כְּדֵי לְהַשְּׁלִיךְ אוֹתָם לַחוּץ, וּכְדֵי לְטַהֵר הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מִסִּטְרָא אַחְרָא. שֶׁכִּבְיָכוֹל, שֶׁהָיְתָה מֵזִינָה שְׁאָר שָׂרֵי הָעַמִּים, שֶׁקִּבְּלָה טוּמְאָה מֵהֶם לְהַנְּהִיגָם וְעָתִיד לְטַהֵר אוֹתָהּ וּלְהַעֲבִיר שָׂרֵי הָעַמִּים לַחוּץ. רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה מְטַהֵר שְׁוָּוקֵי טְבֶרְיָא, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה שָׁם הָיָה מַעֲלֶה אוֹתוֹ וּמְטַהֵר הָאָרֶץ. לָמַדְנוּ, כָּתוּב, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ, מִי שֶׁזָּכָה בְּחַיָּיו לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּנוֹ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁכָּל מִי שֶׁזָּכָה לָהּ זוֹכֶה לְהַמְּשִׁיךְ מִטַּל הַשָּׁמַיִם שֶׁלְּמַעְלָה הַיּוֹרֵד עַל הָאָרֶץ. וְכָל מִי שֶׁזָּכָה לְהִתְקַשֵּׁר בְּחַיָּיו בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ, זוֹכֶה לְהִתְקַשֵּׁר אַחַר כָּךְ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הָעֶלְיוֹנָה. וְכָל מִי שֶׁלֹּא זָכָה בְּחַיָּיו, בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וּמֵבִיאִים אוֹתוֹ לְהִקָּבֵר שָׁמָּה, עָלָיו כָּתוּב, וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. רוּחוֹ יָצָא בִּרְשׁוּת אַחֵר זָר, וְגוּפוֹ בָּא תַּחַת רְשׁוּת אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, כִּבְיָכוֹל, עָשָׂה קֹדֶשׁ חֹל וְחֹל קֹדֶשׁ. וְכָל מִי שֶׁזָּכָה שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה מִתְכַּפְּרִים עֲוֹנוֹתָיו, וְזוֹכֶה לְהִתְקַשֵּׁר תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. שֶׁכָּתוּב, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם זָכָה בְּחַיָּיו, בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, זוֹכֶה שֶׁיִּהְיֶה נִמְשָׁךְ עָלָיו תָּמִיד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְכָל מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, דְּהַיְנוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ, נִמְשָׁךְ עָלָיו רוּחַ אַחֵר זָר. לָמַדְנוּ, כְּשֶׁעָלָה רַב הַמְּנוּנָא סָבָא שָׁמָּה, לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, הָיוּ עִמּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר בְּנֵי יְשִׁיבָה שֶׁלּוֹ. אָמַר לָהֶם אִם אֲנִי הוֹלֵךְ לַדֶּרֶךְ הַזֶּה, לֹא בִּשְׁבִילִי אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא כְּדֵי לְהָשִׁיב הַפִּקָּדוֹן לִבְעָלָיו. לָמַדְנוּ, כָּל אֵלּוּ שֶׁלֹּא זָכוּ לָזֶה, לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בְּחַיֵּיהֶם, מֵשִׁיבִים הַפִּקָּדוֹן שֶׁל אֲדוֹנָם, דְּהַיְנוּ הַנְּשָׁמָה שֶׁנִּתְּנָה בָּהֶם, לְאַחֵר. אָמַר רַבִּי יִצְחָק:
בִּשְׁבִיל זֶה, כָּל מִי שֶׁמַּכְנִיס מֵאֵלּוּ מִינִים הָרָעִים, אוֹ רְשׁוּת אַחֶרֶת, בָּאָרֶץ. נִטְמֵאת הָאָרֶץ. אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אִישׁ, אוֹי לְנַפְשׁוֹ, כִּי הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה אֵינָהּ מְקַבַּלְתּוֹ אַחַר כָּךְ, עָלָיו כָּתוּב, יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם. בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, אָז, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּיָהּ.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם איסורי ביאה פ' כ''ב
א. מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה לֹא יְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. מִפְּנֵי שֶׁאִמּוֹת הַבָּנִים בָּאוֹת לְבֵית הַסֵּפֶר לִבְנֵיהֶם וְנִמְצָא מִתְגָּרֶה בְנָשִׁים. וְכֵן אִשָׁה לֹא תְלַמֵּד קְטַנִּים מִפְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁהֵם בָּאִים בִּגְלַל בְּנֵיהֶם וְנִמְצְאוּ מִתְיַיחֲדִים עִמָּהּ. וְאֵין הַמְּלַמֵּד צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ שְׁרוּיָה עִמּוֹ בְּבֵית הַסֵּפֶר אֶלָּא הִיא בְּבֵיתָהּ וְהוּא מְלַמֵּד בִּמְקוֹמוֹ:
ב. תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁתִּהְיֶינָה הַנָשִׁים מְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס שָׁם אִישׁ מִשּׁוּם יִחוּד:

______________

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ו' ע''א
הַתַּאֲוָה הַנְתוּנָה בְלֵב הָאָדָם שׁרֶשׁ כָּל הַפְּעוּלוֹת. לָכֵן אִם יְתַקֵּן הַתַּאֲווֹת בְּנַחַת אֲשֶׁר כָּל הָאֵיבָרִים יְשָׁרְתוּם יִמְשְׁכֵם אַחֲרֵי הַשֵּׂכֶל וְיִלָּווּ עָלָיו וִישָׁרְתוּהוּ. יִכָּשְׁרוּ כָּל הַפְּעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ וְנֶאֱמַר (שם יג) תַּאֲוָה נִהְיֶה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ. נִהְיָה כְּמוֹ נִשְׁבֶּרֶת מִלָּשׁוֹן (דניאל ח) נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵתִי. אָמַר כִּי כַּאֲשֶׁר יְשַׁבֵּר אָדָם תַּאֲוָתוֹ גַּם בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים בָּזֶה תַּצְלִיחַ הַנֶּפֶשׁ וְהַמִדָּה הַזֹּאת תֶּעֱרַב לָהּ כִּי יָרִים הַשֵּׂכֶל יָדוֹ וְגָבַר וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע. הַכְּסִילִים אֲשֶׁר אֵינֵימוֹ שׁוֹבְרִים תַּאֲוָתָם וְרוֹדְפִים תָּמִיד תַּעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם כִּי תִפְגַּע תַּאֲוָתָם בְּדֶרֶךְ חֵטְא וְכָל דָבָר רָע לֹא יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ וְנִקְרְאוּ כְסִילִים עַל רְדִיפַת הַתַּעֲנוּגִים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ וְנֶאֱמַר (ישעיה ה) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדּוֹפוּ וְגו'. וְנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל וְגו'. וְנֶאֱמַר (משלי יג) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. וְנֶאֱמַר (מלאכי ב) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵלּוּ בְנֵי אָדָם שֶׁכָּל יְמֵיהֶם כַּחַגִים. וְנֶאֱמַר (משלי יח) לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָע פֵּירוּשׁ מִי שֶׁמְּבַקֵשׁ לָלֶכֶת אַחַר תַּאֲוָתוֹ וּרְצוֹנוֹ נִפְרָד מִכָּל חָבֵר וְעַמִּית כִּי יִרְחֲקוּ מִמֶּנּוּ אוֹהֵב וָרֵעַ. כִּי תֲּאֲווֹת בְּנֵי אָדָם וּמִדּוֹתָם חֲלוּקוֹת. אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל זֶה כִּרְצוֹנוֹ שֶׁל זֶה. אָכֵן אִם יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַשֵּׂכֶל אָז יִתְחַבְּרוּ לוֹ הַחֲבֵרִים וְיִהְיוּ אוֹהֲבָיו רַבִּים. וְאָמְרוּ בַּמּוּסָר מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה אֶת מִדּוֹתָיו רָבּוּ הַקּוֹפְצִים עָלָיו. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ עַל הָעִנְיַן הַזֶה בְּעַצְמוֹ לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד אִישׁ נִפְרָד מִכָּל אָח וְחָבֵר לְתַאֲוָה הוּא מְבַקֵּשׁ. וּבַעֲבוּר שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אַחַר רְצוֹנוֹ לְמַעַן זֹאת מֵרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ כְּעִנְיַן (שם יט) וְדָל מֵרֵעֵהוּ יִפָּרֵד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע הַהוֹלֵךְ אַחַר תַּאֲוָתוֹ לֹא בְּדָבָר אֶחָד יֶחֱטָא בִּלְבַד. אַךְ בְּכָל זֹאת שֶׁבַּתּוֹרָה יִתְגַּלָּע כִּי יַעֲבוֹר עַל כֻּלָּנָה מִלָּשׁוֹן (שם כ) וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע. וְעוֹד תִּמָּצֵא לוֹ תּוֹעֶלֶת בְּשׁוֹבְרוֹ הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית. כִּי אִם תִּשְׁאָלֶנּוּ תַּאֲוָתוֹ דְבַר בְּלִיָּעַל. וַעֲבֵירָה יְדַבֵּר אֶל לִבּוֹ הֵן בְּהֵתֵּר לֹא אֲמַלֵּא תַּאֲוָתִי וְאֵיךְ אֶשְׁלַח יָדִי בְּאִיסוּר וְעוֹד תִּמְצָא בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲוָה תּוֹעֶלֶת רַבָּה וַעֲצוּמָה כִּי יִגָּלֶה רְצוֹן לִבּוֹ וְטוּב חֶפְצוֹ לִתְשׁוּבָה. כִּי הוּא מוֹאֵס הַטֶּבַע אֲשֶׁר גָּרַם לוֹ הַחֵטְא וּבָזֶה יִתְרַצֶה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו:

חֲצִי אֶחָד בָּעוֹף, וְאֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.
רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה:

ברטנורה:
(א) השוחט אחד בעוף. משום דלכתחלה מבעי לשחוט שני סימנין אפילו בעוף, תנא השוחט, דמשמע דאחד בעוף דיעבד אין, לכתחלה לא. אבל שנים בבהמה לכתחלה הוי, דעד כמה לשחוט וליזיל. אי נמי, משום דבעי למתני ורובו של אחד כמוהו דדוקא דיעבד, דלכתחלה צריך שיתכוין לשחוט כל הסימן כולו. ואחד בעוף נפקא לן דכשר מקרא דכתיב (ויקרא יא) זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים, לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד, הכשרו בסימן אחד. ושחיטה מן הצואר, ובשני סימנים, וחמשה דברים הפוסלים את השחיטה, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור, כולהו גמרא גמירי לה, דתניא וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה בעל פה על הלכות שחיטה, על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:
עד שישחוט את הוורידים. כמין חוטין שעל שני צדי הקנה, ואעוף בלבד קאי ר' יהודה, כדי להוציא את דמו, הואיל וצולהו כולו כאחד. ושחיטה דקאמר ר' יהודה, לאו דוקא אלא שינקב הוורידין בשעת שחיטה קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק על ידי מליחה. ואין הלכה כר' יהודה:
רוב אחד בעוף כו'. ואע''ג דתנן ברישא רובו של אחד כמוהו, הדר תנא הכא רוב אחד בעוף וכו', חד בחולין וחד בקדשים, דאי אשמעינן בחולין הוה אמינא חולין הוא דסגי ליה ברובא משום דלאו לדם הוא צריך, אבל קדשים דלדם הוא צריך לא תסגי ליה ברובא, קמשמע לן:

ב. הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.
שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִלּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה:

ברטנורה:
(ב) שנים אוחזין בסכין ושוחטין. בהמה אחת:
אפילו אחד למעלה ואחד למטה. שזה אוחז בקצה אחד של סכין, וחברו בצדו השני:

ג. הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, פְּסוּלָה.
הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַכִּין מְלֹא צַוָּאר, כְּשֵׁרָה.
הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁים בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד, כְּשֵׁרָה.
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ.
אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְאִזְמֵל, כְּשֵׁרָה.
נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְדַרְכָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כז), וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ, מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ, אַתָּה אוֹכֵל.
נָפְלָה סַכִּין וְהִגְבִּיהָהּ, נָפְלוּ כֵלָיו וְהִגְבִּיהָן, הִשְׁחִיז אֶת הַסַכִּין וְעָף, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁחַט, אִם שָׁהָה כְדֵי שְׁחִיטָה, פְּסוּלָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם שָׁהָה כְדֵי בִקּוּר:

ברטנורה:
(ג) התיז את הראש. כאדם המתיז קנה או דלעת שדוחק הסכין בכח ופוסק. וזו היא דרסה:
היה שוחט. במשיכה, והתיז הראש בהבאה בלבד, או בהולכה בלבד. ולשחיטת הסימנים שיעור הכשר, קרי התיז את הראש:
אם יש בסכין מלא צואר. חוץ לצואר הבהמה והעוף ששוחט:
כשרה. שיש בסכין כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה. אבל אם אין אורך הסכין אלא כעובי הצואר או חוץ לצואר משהו, דרסה היא, שאין הסימנים נחתכין במשיכה זו לבדה בלא דרסה:
אם יש בסכין מלוא צואר אחד. חוץ לשני הצוארים. דהיינו שיעור שלשה צוארים:
איזמל. תער דק קטן מאד. ולא גזרינן איזמל שאין לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים. ואיזמל שיש לו קרנים הוא שרגילים לעשות כמין קרנים לאיזמל לנוי על גביו ונוטים לצד ראשו, ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר, וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנים אותן הקרנים:
נפלה סכין ושחטה. טעמא דנפלה, הא הפילה הוא כשרה, ואע''ג דלא איכוין לשחוט, דלא בעינן כוונה בשחיטה, מדאצטריך קרא למימר גבי קדשים לרצונכם תזבחו, לדעתכם זבוחו כלומר מדעת וכוונה, שמע מינה דבחולין לא בעינן כוונה:
נפלה סכין והגביהה. ושהה בהגבהה זו:
כליו. בגדיו:
או שהשחיז את הסכין קודם שחיטה:
ועף. נעשה עיף ויגע מחמת השחזה, וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח, ופסק שחיטתו ובא חבירו ושחט:
כדי שחיטה אחרת. כדי שישחוט רוב שנים בבהמה אחרת כמותה כשהיא רבוצה, גסה לגסה, ודקה לדקה, ועוף לעוף. והרמב''ם פסק כדברי האומר כדי שחיטת בהמה דקה לעוף, ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה. ולא נהגו כן:
כדי בקור. כשיעור שהטבח בודק ומבקר את סכינו. ואין הלכה כר' שמעון:

ד. שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וּפָסַק אֶת הַוֵּשֶׁט, אוֹ שֶׁשָּׁחַט אֶחָד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ,
רַבִּי יִשְׁבַּב אוֹמֵר, נְבֵלָה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְרֵפָה.

כְּלָל אָמַר רַבִּי יִשְׁבַּב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִשְׁחִיטָתָהּ, נְבֵלָה.
כֹּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִפָּסֵל, טְרֵפָה. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:

ברטנורה:
(ד) ופסק את הגרגרת. היינו עיקור. ובבהמה קאי:
תחת השני. תחת הסימן השני. שהיה תוחב הסכין בין הסימן לצואר:
החליד. כסה. ולשון חלדה, כחולדה הדרה בעיקרי הבתים דמכסיא:
ופסקו. מלמטה למעלה:
נבלה. ומטמאה במשא:
טרפה. ואינה מטמאה:
ודבר אחר גרם לה להפסל. כגון אחד מן הטריפות השנויות בפרק ואלו טריפות:

ה. הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, כְּשֵׁרִים, וְנֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ בְדָם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֻכְשְׁרוּ בַשְּׁחִיטָה:

ברטנורה:
(ה) בידים מסואבות. כלומר בלא נטילת ידים. דגזרו על הידים להיות שניות לטומאה. ובחולין שנעשו על טהרת הקודש מיירי, דשני עושה שלישי בהן. דאילו בחולין גרידא, אפילו היו מוכשרים בדם, אין שני עושה שלישי בחולין:
לפי שלא הוכשרו בדם. שאין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו מים או אחד משבעה משקין שהם מים יין ושמן חלב ודבש דם טל:
הוכשרו בשחיטה. מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי, משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה. ואין הלכה כר' שמעון:

ו. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסֻכֶּנֶת, רַבָּן (שִׁמְעוֹן בֶּן) גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרָגֶל.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דַּיָּהּ אִם זִנְּקָה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, (אַף) הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְתָלִים מְלֵאִים דָּם, כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּנְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְּׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ, אֶחָד בְּהֵמָה דַקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַסָה.
בְּהֵמָה דַקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָה, פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד.
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת מְסֻכֶּנֶת.
אֲבָל אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אֶחָד מִכָּל הַסִימָנִים הַלָּלוּ, כְּשֵׁרָה:

ברטנורה:
(ו) השוחט את המסוכנת. כל שמעמידים אותה ואינה עומדת מחמת חוליה, הויא מסוכנת, ואפילו יש לה כח בשיניה לאכול קורות ובקעיות של עץ:
עד שתפרכס. דאי לא פרכסה, חיישינן שמא ניטלה נשמתה קודם גמר שחיטה:
אם זינקה. כדרך שהבהמות נופחות בגרונם והדם מקלח ומזנק בכח:
השוחט בלילה. בהמה מסוכנת שצריכה פרכוס ולא ידע אם פרכסה, ולמחר השכים ומצא כותלי בית שחיטת הצואר מלאים דם, כשרה מפני שזינקה. וכשיטת ר' אליעזר דמכשיר לה בזנוק, אמרה ר' שמעון. ואין הלכה כר' אליעזר:
אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. צריכה פרכוס אם היא מסוכנת:
שפשטה ידה. בגמר שחיטה:
ולא החזירה פסולה. אם היתה מסוכנת. לפי שאין זה פרכוס אלא כן דרכה בשעת צאת נפשה. אבל גסה לאו אורחה בהכי ובין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשרה:

ז. הַשּׁוֹחֵט לַנָּכְרִי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁסְתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בְּמֻקְדָּשִׁין, אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד.
מָקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בְּחֻלִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט:

ברטנורה:
(ז) ור' אליעזר פוסל. אם בהמת נכרי היא. אע''ג דישראל קשחיט לה מהניא בה מחשבת נכרי דסתם מחשבתו לעבודה זרה:
חצר כבד. יותרת הכבד:
אמר רבי יוסי קל וחומר. דלא מהניא מחשבת בעלים, הואיל וישראל שחיט לה:
ומה במקום שמחשבה פוסלת. דהיינו במוקדשים כדכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב, קרי ביה לא יחשוב, כלומר שלא יחשוב לאכלו חוץ לזמנו כי פגול יהיה:
אין הכל הולך אלא אחר העובד. דכתיב המקריב לא יחשב, אבל בעלים לא פסלי במחשבתן כי מקריב לה כהן:
מקום שאין המחשבה פוסלת. בגמרא מפרש למתניתין דהכי קאמר, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות אין הכל הולך אלא אחר העובד. מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט, והכי פירושה, במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה, באיזו מאלו שחשב על מנת לאכול מן הזבח חוץ לזמנו, פגול הוא, ואע''פ שיש בה חומרא זו אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד. חולין לענין עבודה זרה שאין מחשבה פוסלת בהמתם בארבע עבודות, אלא בשתים, בשחיטה ובזריקה, דהני הוא דכתיבן, זובח לאלהים יחרם (שמות כב), בל אסיך נסכיהם מדם (תהלים יז), אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו. והקטרה אע''ג דשייכא בעבודה זרה, מיהו לאו עבודה היא לאפסודי בהמה משום הקטר חלבה לעבודה זרה היכא דלא נשחטה ולא נזרק דמה לעבודה זרה, דהא אפילו בפנים לא מיפסיל קרבן אם חשבת על אכילת בשר בשעת הקטר חלבים, וכיום שמצינו קולא במחשבת חוץ, דין הוא שנקל בזה שלא יהא הדבר תלוי אלא בשוחט. והלכה כר' יוסי:

ח. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת, לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.
שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה:

ברטנורה:
(ח) השוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה. ותקרובת עבודה זרה לא הויא ליאסר בהנאה. משום דכל הני אינן נעשין עבודה זרה. דכתיב (דברים יב) אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם. ומיהו פסולה מלאכול, משום דדמיא לשחיטה לשם עבודה זרה ומחלפה בה. ודוקא שאמר לשם הרים לשם גבעות, אבל אם אמר למלאך הממונה על ההרים ועל הגבעות הרי זו זבחי מתים ואסורה בהנאה:
לשם דבר כשר. שחיטה סתם:

ט. אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים, וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, וְלֹא לְתוֹךְ כֵּלִים.
אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָא שֶׁל מַיִם, וּבַסְפִינָה עַל גַּבֵּי כֵלִים.

אֵין שׁוֹחֲטִין לְגוּמָא כָּל עִקָּר, אֲבָל עוֹשֶׂה גוּמָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ.
וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין:

ברטנורה:
(ט) אין שוחטין לתוך ימים. שלא יאמרו לשרו של ים הוא שוחט:
ולא לתוך הכלים. שלא יאמרו לזרוק דמה לעבודה זרה קא עביד:
עוגא. גומא. לשון עוגיאות לגפנים. במועד קטן:
עוגא של מים. דוקא עכורים. אבל צלולין לא, שמא יאמרו לפרצוף פניו הנראה במים הוא שוחט:
ובספינה. יכול לשחוט על גבי כלים והדם שותת ויורד לתוך הים, שהרואה אומר כדי שלא ללכלך הספינה הוא עושה:
אין שוחטין לגומא כל עיקר. אפילו בבית. וטעמא דגומא, מפני שהוא חק המינים:
אבל עושה גומא. בגמרא מפרש דהכי קאמר, אין שוחטין לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה, עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא:
יחקה את המינים. יחזיק ידיהן בחוקותיהם. יחקה לשון חוק:

י. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם זְבָחִים, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.
הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.
זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִּדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ אָסוּר.
וְשֶׁאֵינוֹ נִדָּר וְנִדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר:

ברטנורה:
(י) השוחט. חולין בחוץ:
לשם עולה. כיון דעולה באה בנדר ונדבה, הרואה אומר עכשיו הוא מקדיש ושוחטה לעולה וקדשים בחוץ מותרים, הלכך גזור בה רבנן עלה ופסלוה, וכן שלמים :
אשם תלוי. בא על ספק חיוב כרת, כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואין יודע איזו מהן אכל. אשתו ואחותו עמו במטה ובא על אחת מהן ואין ידוע על איזו מהן בא, מביא אשם תלוי להגן מן היסורים עד שיוודע לו אם חטא ודאי מביא חטאתו. ומתניתין ר' אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, שבכל יום עומד בספק חטא ולבו נוקפו שמא חטאתי. ונמצא שדבר הנידר ונידב הוא:
לשם פסח. ופסח נמי מקרי דבר הנידר ונידב הואיל והוא עשוי להפרישו כל ימות השנה ולהניחו עד זמנו, אמרי קא שחיט שלמים בחוץ ואכיל להו:
ר' שמעון מכשיר. דלא חייש למראית העין:
אשם ודאי. כגון אשם גזילות מי שנשבע לשקר על כפירות ממון, ואשם מעילות, ואשם שפחה חרופה. ועל שם שאשם תלוי בא על ספק, קרי להני אשם ודאי:
לשם בכור לשם מעשר. מידע ידעי אינשי דשקר הוא, דבכור ומעשר קלא אית להו ומידע ידעי מקמי הכי, דאילו ההיא שעתא לאו בני אפרושי נינהו דנימא השתא קמקדיש להו:
זה הכלל. לאתויי אם אמר הריני שוחט לשם עולת נזיר, שהיא פסולה. דמהו דתימא ליכא למיחש לחורבא, דמידע ידעי דהא לא נדר, קמשמע לן דמימר אמרי דילמא נדר בצנעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות, ובשלשים יום לא מינכרא מילתא לשכניו:
ושאינו נידר ונידב. לאתויי עולת יולדת. שאם אמר לשם עולת יולדת בפירוש, כשרה. ואפילו לשם אשה שאינה חייבת קרבן לידה. ומהו דתימא הואיל ואין אותה אשה חייבת קרבן לידה לא היתה זו אלא נדבה, קמשמע לן דאימר שמא הפילה, דמפלת אין לה קול, ונמצא קרבן זה חובה ולא נדבה, ולפיכך שחיטתו כשרה:

וָאוֹמַר אֲהָהּ ה' אֱלֹהִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטוּמָאָה (יחזקאל ד) שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה. וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכָלְתִּי. שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר כּוֹס כּוֹס. וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם. מִשּׁוּם רִבִּי נָתָן אָמְרוּ שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרָמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ. רַבָּה שָׁרָא טְרֵפְתָּא וְזָבַן מִינָהּ בִּשְׂרָא. אָמְרָה לֵיהּ בַּת רַב חַסְדָּא אַבָּא שָׁרֵי בוּכְרָא וְלָא זָבַן מִינֵיהּ בִּשְׂרָא. אָמַר לָהּ הָנֵי מִילֵי בוּכְרָא דַאֲשׁוּמָא מִזְדַּבֵּן. הָכָא מַתְקְלָא מוֹכָח. מַאי אִיכָּא מִשּׁוּם אוּמְצָא מְעַלְיוּתָא כָּל יוֹמָא אוּמְצָא מְעַלְיוּתָא זַבְּנוּ לִי. אָמַר רַב חַסְדָּא אֵיזֶהוּ תַלְמִיד חָכָם הָרוֹאֶה טְרֵיפָה לְעַצְמוֹ. וְאָמַר רַב חַסְדָּא אֵיזֶהוּ (משלי יד) שׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה זֶה הָרוֹאֶה טְרֵיפָה לְעַצְמוֹ. דָּרַשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חַסְדָּא כָּל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְרוֹאֶה טְרֵיפָה לְעַצְמוֹ וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. רַב זְבִיד אָמַר זוֹכֶה וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא. רִבִּי אֶלְעָזָר כִּי הֲווּ מְשַׁדְּרֵי לֵיהּ מִבֵּי נְשִׂיאָה מִידִי לֹא שָׁקִיל. וְכִי הֲווּ מְזַמְּנֵי לֵיהּ לָא אָזִיל אָמַר לָא קָא בָּעֵי מָר דְאֵיחֵי דִּכְתִיב וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה. רִבִּי זֵירָא כִּי מְשַׁדְּרֵי לֵיהּ לָא שָׁקִיל. כִּי הֲווּ מְזַמְּנִין לֵיהּ אָזִיל. אָמַר אִתְיַקּוּרֵי הוּא דְמִתְיַקְּרוּ בִי:

רש''י:
שרי בוכרא. כשהיה כהן מביא לפניו בכור לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח מבשר אותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם אינו ראוי לכלום דהוי שוחט קדשים בחוץ. בכור נמכר באומד ולא במשקל כדאמרינן בבכורות:
מתקלא מוכח. שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמותו לאחרים ונותן המעות מיד:
מאי איכא. במאי יכולין לחשדני:
משום אומצא מעליותא. ששוקלין לי הליטרא ממיטב הבשר:
כל יומא נמי. חולקין לי כבוד ומוכרין לי מן המיטב:
זה הרואה טריפה לעצמו. כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה:
הרואה טרפה לעצמו. ודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף שלו אינו חומד להכריעו להיתר:
ושימש ת''ח. גמרא לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו את זו והיינו גמרא:
יגיע כפיך כי תאכל. דכיון דעל שלו אינו חומד כ''ש שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול:
מזמנין ליה. לאכול אצלם:
אתייקורי מתייקרו בי. נכבדין הן במה שאני סועד אצלם והנאתם היא ואין זו מתנה:

______________

זוהר אחרי דף ע''ט ע''א

תָּאנָא מָאי דִּכְתִיב (בראשית ג) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה. אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים זִינֵי מְסָאֲבוּתָא אָטִיל חִוְיָא בְנוּקְבָא כַּד אִתְחַבַּר עִמָּהּ כְּחוּשְׁבָּן וְאֵיבָה. וְעֶשְׂרִין וְאַרְבַּע זִינִין (ס''א דִּינִין) מִתְעֲרִין לְעֵילָא. וְעֶשְׂרִין וְאַרְבַּע לְתַתָּא. וְשַׂעְרָא רַבָּא וְטוּפְרֵיהּ סַגִּיאוּ וּכְדֵין דִּינִין מִתְעֲרִין בְּכֹלָּא וְתָאנָא כַד בָּעַת אִתְּתָא לְאִתְדַכְּאָה בַעְיָיא לְסַפְּרָא הַהוּא שַׂעְרָא דְרַבֵּי בְּיוֹמָא דְאִיהִי מְסָאֲבָא וּלְסַפְּרָא טוּפְרָהָא וְכָל הַהוּא זוֹהֲמָא דִי בְהוֹן. דְּתָאנָא בְּרָזֵי דִמְסָאֲבוּתָא זוֹהֲמָא דְטוּפְרִין יִתְעַר זוֹהֲמָא אַחֲרָא וּבְגִינֵי כָךְ בַּעְיָין גְּנִיזָא וּמָאן דְּאַעְבַּר לוֹן לְגַמְרֵי כְּאִילוּ אַתְעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא. דְּתַנְיָא לָא לִיבְעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵיהַב דּוּכְרָנָא לְזִינִין בִּישִׁין. דְּתָנֵינָן (ע''ז א') אֶלֶף וְאַרְבַּע מְאָה וַחֲמֵשׁ זִינִין בִּישִׁין מִתְאַחֲדָן בְּהַהוּא זוֹהֲמָא דְאָטִיל חִוְיָא תַּקִּיפָא וְכֻלְּהוּ מִתְעֲרִין בְּהַהוּא זוֹהֲמָא דְטוּפְרִין וַאֲפִילוּ מָאן דְּבָעֵי יַעְבֵיד בְּהוּ חַרְשִׁין לִבְנֵי נְשָׁא מִשּׁוּם אִינוּן דְּתַלְיָין בְּהוּ וּמָאן דְּאַעְבַּר לּוֹן כְּאִילוּ אַסְגֵּי חֶסֶד בְּעָלְמָא וְדִינִין בִּישִׁין לָא מִשְׁתַּכְּחִין. וְיַעְבַּר הַהוּא זוֹהֲמָא וְטוֹפְרָהָא דְרָשִׁים בֵּיהּ. דְּתַנְיָא מָאן דְּדָרִיךְ בְּרַגְלֵיהּ אוֹ בִמְסָאנֵיהּ עֲלַיְיהוּ יְכִיל לְאַתְזְקָא. וּמַה בְהָאי שִׁיּוּרֵי דְּשִׁיּוּרֵי דְזוֹהֲמָא דִלְעֵילָא כָּךְ אִתְּתָא דִמְקַבְּלָא וְאִתְחַבְּרַת בְּחִוְיָא וְאָטִיל בָּהּ זוֹהֲמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וָוי לְעָלְמָא דִמְקַבְּלָא מִינָהּ מֵהַהוּא זוֹהֲמָא. בְּגִינֵי כָךְ וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ. עָלַי וַדָּאי בְּגִין דְּיִתְעַבֵּר הַהוּא חִוְיָא וְיִתְבַּסַם מָאן דְּבַעְיָא עָלַי כְּמָה דִכְתִיב (ישעיה ו') שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. וְעַל דָּא כְתִיב בְּקֹרַח (במדבר ט''ז) הַנּוֹעָדִים עַל יְיָ דִּבְגִינֵיהוֹן אַתְעַר מָאן דְּאַתְעַר דְּאָתֵי מִסִטְרַיְיהוּ. אוּף הָכָא הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה עָלַי מַמָּשׁ. בְּגִין דְּיִתְבַּסַם וְיִתְעַבֵּר וְלָא אִשְׁתְּכַח חִוְיָא בַאֲתַר דְּשַׁאֲרֵי. וְכָל כַּךְ לָמָּה. עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ וְשַׁלְטָא בָהּ מָאן דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב. זַכָּאָה דָרָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שָׁארֵי בְּגַוֵּויהּ זַכָּאָה עַדְבֵיהּ בֵּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. עֲלֵיהּ כְּתִיב (קהלת י) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין מָהוּ בֶן חוֹרִין דְּזַקִּיף רֵישָׁא לְגַלָּאָה וּלְפָרְשָׁא מִילִין וְלָא דָחִיל. כְּהָאי דְּאִיהוּ בֶן חוֹרִין וְיַימָא מָאי דְּבָעֵי וְלָא דָחִיל. מָהוּ מַלְכֵּךְ דָּא הוּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מָארֵיהּ דְּאוֹרַיְיתָא מָארֵיהּ דְּחָכְמְתָא. דְּכַד הֲוָה רִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּיא חָמָאן לְרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲווֹ רַהֲטֵי אֲבַתְרֵיהּ וְאַמְרֵי (הושע י א) אַחֲרֵי יְיָ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג:

תרגום הזוהר. לָמַדְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי טוּמְאָה הִטִּיל הַנָּחָשׁ בַּנּוּקְבָא כְּשֶׁנִּתְחַבֵּר עִמָּהּ, כַּחֶשְׁבּוֹן, וְאֵיבָה, וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִינִין מִתְעוֹרְרִים לְמַעְלָה וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע לְמַטָּה. וְהַשַׂעֲרוֹת גְּדֵלוֹת, וְהַצִפָּרְנַיִם גְּדוֹלוֹת, וְאָז מִתְעוֹרְרִים דִּינִים בָּעוֹלָם. וְלָמַדְנוּ, כְּשֶׁהָאִשָּׁה רוֹצָה לְהִטָּהֵר, צְרִיכָה לִגְזוֹז אוֹתוֹ שִׁיעוּר הַשַׂעֲרוֹת שֶׁגָּדְלוּ בַּיָּמִים שֶׁהָיְתָה בְּטוּמְאָתָהּ, וּצְרִיכָה לִקְצֹץ צִפָּרְנֶיהָ וְכָל אוֹתוֹ הַזּוּהֲמָא שֶׁבָּהֶם. שֶׁלָּמַדְנוּ בְּסוֹדוֹת הַטּוּמְאָה, הַזּוּהֲמָא שֶׁל הַצִפָּרְנַיִם יְעוֹרְרוּ זוּהֲמָא אַחֲרָא דְּהַיְנוּ זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ, וּמִשּׁוּם זֶה צְרִיכִים לִגְזֹז אוֹתן. וּמִי שֶׁמַּעֲבִירָן לְגַמְרֵי, דְּהַיְנוּ שֶׁשׂוֹרְפָן, הוּא כְּאִלּוּ מְעוֹרֵר חֶסֶד בָּעוֹלָם. שֶׁלָּמַדְנוּ, אֵין הָאָדָם צָרִיךְ לָתֵת זִכָּרוֹן לַמִּינִים הָרָעִים. כִּי לָמַדְנוּ, אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה מִינִים רָעִים נֶאֱחָזִים בַּזּוּהֲמָא הַהִיא שֶׁהִטִּיל הַנָּחָשׁ הֶחָזָק, וְכֻלָּם מִתְעוֹרְרִים בְּאוֹתָהּ זוּהֲמָא שֶׁל הַצִפָּרְנַיִם. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁרוֹצֶה, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בָּהֶן כְּשָׁפִים לִבְנֵי אָדָם, מִשּׁוּם אֵלּוּ הַמַּזִּיקִים הַתְּלוּיִם בָּהֶן, וּמִי שֶׁמַּעֲבִיר אוֹתָן, דְּהַיְנוּ שֶׁשׂוֹרְפָן, הוּא כְּאִלּוּ מַרְבֶּה חֶסֶד בָּעוֹלָם, וְדִינִים רָעִים אֵינָם נִמְצָאִים, וְתִתְבַּטֵּל הַזּוּהֲמָא הַהִיא, וְצִפָּרְנֶיהָ הָרְשׁוּמוֹת בָּהּ. בַּזּוּהֲמָא. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִי שֶׁדּוֹרֵךְ בְּרַגְלָיו אוֹ בְּמִנְעָלָיו עַל הַצִפָּרְנַיִם, יָכוֹל לְהִנָּזֵק. וּמַה בְּשִׁירַיִם אֵלּוּ שֶׁל שִׁיּוּרֵי זוּהֲמָא שֶׁלְּמַעְלָה, כָּךְ, הָאִשָּׁה שֶׁקִּבְּלָה וְנִתְחַבְּרָה בַּנָּחָשׁ, וְהִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אוֹי לָעוֹלָם הַמְּקַבֵּל מִמֶּנָּהּ, בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁמְּקַבֵּל מֵהַזּוּהֲמָא הַהִיא. מִשּׁוּם כָּךְ, וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרָב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, עָלַי וַדַּאי, דְּהַיְנוּ לְמַעֲנִי, כְּדֵי לְהַעֲבִיר הַנָּחָשׁ וְיִתְבַּשֵׂם מִי שֶׁצָרִיךְ, עָלַי פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֶׁאֵין פֵּרוּשׁוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא לְמַעֲנוֹ, וְלִכְבוֹדוֹ. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּקֹרַח, הַנּוֹעָדִים עַל ה', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ גַּם כֵּן בִּשְׁבִיל ה', דְּהַיְנוּ שֶׁבִּשְׁבִילָם, מֵחֲמַת הַחֵטְא שֶׁל קֹרַח וַעֲדָתוֹ, נִתְעוֹרֵר מִי שֶׁמִּתְעוֹרֵר, הַבָּא מִצִדָּם, שֶׁהוּא הַסִּטְרָא אַחֲרָא לִפְגֹּם בַּה' אַף כָּאן, הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה, עָלַי מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ לְמַעֲנִי בִּשְׁבִילִי, כְּדֵי שֶׁהַמַּלְכוּת תִּתְבַּשֵׂם, וְהַנָּחָשׁ יִהְיֶה נֶעֱבָר מִמֶּנָּהּ, וְלֹא יִהְיֶה נִמְצָא בַּמָּקוֹם שֶׁשּׁוֹרֶה. וְכָל כָּךְ לָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וְשׁוֹלֵט בָּהּ מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. וּמִשּׁוּם זֶה, וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרָב. אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שׁוֹרֶה בּוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקָן בֵּין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. עָלָיו כָּתוּב, אַשְׁרֵיִךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין. מַהוּ בֶּן חוֹרִין. הַיְנוּ, שֶׁזּוֹקֵף רֹאשׁוֹ לְגַלּוֹת וּלְבָאֵר דְּבָרִים וְאֵינוֹ מְפַחֵד. מִי הוּא מַלְכֵּךְ. זֶהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, בַּעַל הַתּוֹרָה, בַּעַל הַחָכְמָה. כִּי כְּשֶׁהָיוּ רַבִּי אַבָּא וְהַחֲבֵרִים רוֹאִים אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָיוּ רָצִים אַחֲרָיו, וְאוֹמְרִים, אַחֲרֵי ה' יֵלֵכוּ כָּאַרְיֵה יִשְׁאָג.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' איסורי ביאה פ' כ''ב
א. אֵין מְמַנִּין אֲפִלּוּ אָדָם נֶאֱמָן וְכָשֵׁר לִהְיוֹת שׁוֹמֵר חָצֵר שֶׁיֶּשׁ שָׁם נָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ שֶׁאֵין אַפּוֹטְרוֹפוּס לָעֲרָיוֹת. וְאָסוּר לְאָדָם לְמַנּוֹת אַפּוֹטְרוֹפוּס עַל בֵּיתוֹ שֶׁלֹּא יַנְהִיג אִשְׁתּוֹ לִדְבַר עֲבֵירָה:
ב. אָסוּר לְתַלְמִיד חָכָם לִשְׁכּוֹן בְּחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּה אַלְמָנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְיַיחֵד עִמָּהּ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:
וְכֵן הָאַלְמָנָה אֲסוּרָה לְגַדֵּל כֶּלֶב מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְלֹא תִקְנֶה אִשָּׁה עֲבָדִים זְכָרִים אֲפִילוּ קְטַנִּים מִפְּנֵי הַחֲשָׁד:

______________

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ה' ע''ד
כָּתוּב (תהלים נא) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. רוּחַ נִשְׁבָּרָה הוּא הָרוּחַ הַנְּמוּכָה וְהַנִּכְנַעַת וְלֵב נִשְׁבָּר עַל שְׁבִירַת הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית כִּי הַתַּאֲוָה נְתוּנָה בְּלֵב כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ. וּבְמִזְמוֹר הַתְּשׁוּבָה נֶאֱמַר הַמִּקְרָא הַזֶּה. וּבְאָמְרוֹ לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. לָמַדְנוּ מִזֶּה כִּי בַּעַל הַתְּשׁוּבָה מִתְרַצֶה אֶל הַשֵּׁם בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית וְכִי זֶה מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה וְעוֹד נֶאֱמַר בְּעִנְיַן הַתְּשׁוּבָה (ישעי' נו) לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. וְאָמְרוּ חַכְמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שָׁלשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עַיִן טוֹבָה וְרוּחַ נְמוּכָה וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה. עִנְיַן נֶפֶשׁ שְׁפָלָה שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית גַם בִּדְבָרִים הַמּוּתָּרִים כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמַר אַבְרָהָם (בראשית יב) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ שֶׁלֹּא נִסְתַּכֵּל בָּהּ עַד הַיּוֹם הַהוּא לְהִתְבּוֹנֵן עַל תְּכוּנַת יָפְיָהּ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמֶּה שֶׁכָּתוּב (ש''ב כ) וַתִּהְיֶיןָ צְרוּרוֹת עַד יוֹם מוֹתָן אַלְמְנוּת חַיּוֹת בְּכָל יוֹם הָיָה דָוִד מְצַוֶּה לְהֵיטִיב אֶת רֹאשָׁן וְנוֹתֵן תַּמְרוּקִין לְקַשְּׁטָן כְּדֵי לְהַצִיק לְתַאֲוָתוֹ וּלְהַכְנִיעָהּ בַּאֲשֶׁר כּוֹבֵשׁ יִצְרוֹ מֵהֶן לְמַעַן יִתְכַּפֵּר לוֹ עַל דְּבַר בַּת שֶׁבַע:

ברטנורה:
(א) כל המטמאין באוהל. האמורים לעיל בריש פרק ב':
שנחלקו. שיעוריהן לחצאין:
והכניסן. כשהן מחולקים:
לתוך הבית. דהיינו לתוך אוהל אחד:
ר' דוסא בן הרכינס מטהר. דסבר לא מצטרפי לכשיעור:
הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה. פתח באוהל ומפרש בנבילה, לומר לך דכי היכי דסבירא ליה לר' דוסא שאין מצטרפין לטומאת אוהל, הכי נמי סבירא ליה דאין מצטרפין לטומאת מגע ומשא, בין במת בין בנבילה:
הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית. שהמאהיל על המת, טמא כאילו היה עם המת באוהל. ובגמרא בפרק העור והרוטב, מוקי הנך מאהיל דרישא בטומאה רצוצה, שאין בין הטומאה ובין האוהל פותח טפח, ומשום הכי חכמים מטמאין, דכולה נגיעה היא. וסיפא דאמר אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו וכו' דמודו רבנן דטהור, מיירי כשיש פותח טפח בין הטומאה ובין האוהל, דבהא מודו רבנן דאין מצטרפין, דנגיעה ואוהל שני שמות הן, וכל שהן משני שמות אין מצטרפין. ורבי דוסא סבר דאפילו בטומאה רצוצה אין מצטרפין, ולא אפילו למגע ומגע. ואין הלכה כרבי דוסא:
אמר רבי מאיר אף בזו רבי דוסא מטהר וחכמים מטמאין. רבי מאיר פליג אתנא קמא דאמר דכשיש פותח טפח בין הטומאה ואוהל מודו רבנן דטהור ואין מצטרפין, ואמר איהו דאף בזו פליגי רבנן על ר' דוסא ואמרי דנגיעה ואוהל חד שמא הוא, הלכך מצטרפין לכשיעור ומטמאים. ואין הלכה כר' מאיר:
חוץ מן המגע עם המשא. כגון שנגע בחצי זית והסיט חצי זית:
ומשא עם האוהל. שהסיט חצי זית והאהיל על חצי זית:
משם אחד. כגון משא ומגע, משא ומשא, אוהל ואוהל:

ב. מְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁנִּתְפַּזֵּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הַבַּיִת טָמֵא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הַבַּיִת טָהוֹר. נִבְלְעָה בַּכְּסוּת, אִם מִתְכַּבֶּסֶת וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם, טְמֵאָה. וְאִם לָאו, טְהוֹרָה, שֶׁכָּל הַבָּלוּעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת טָהוֹר:

ברטנורה:
(ב) מלא תרווד רקב. דאמרן לעיל בריש פרק ב' שהוא מטמא באוהל:
שנתפזר לתוך הבית. ונתערב בו עפר כל שהוא:
ור' שמעון מטהר. דסבר סופו כתחילתו, מה תחילתו אם נקבר המת בתכריכים או בארון של עץ, אין לו רקב, דבעינן שלא יהיה דבר נגלל עמו, אף סופו לאחר שנעשה רקב אם נתערב עמו דבר אחר אינו מטמא. ואין הלכה כרבי שמעון:
אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם. וכיצד משערין אותה, מביא מים במדה ומכבסה בהן, ומביא מים אחרים כמדתן ונותן בהן רביעית דם, אם היה מראן שוה הרי זו טמאה, ואם לאו טהורה:

ג. נִשְׁפַךְ בָּאֲוִיר, אִם הָיָה מְקוֹמוֹ קְטַפְרָס וְהֶאֱהִיל עַל מִקְצָתוֹ, טָהוֹר. הָיָה אֶשְׁבֹּרֶן, אוֹ שֶׁקָּרַשׁ, טָמֵא. נִשְׁפַּךְ עַל הָאִסְקֵפָּה וְהִיא קְטַפְרָס בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, טָהוֹר. הָיָה אֶשְׁבֹּרֶן אוֹ שֶׁקָּרַשׁ, טָמֵא. כּל שֶׁבַּמֵּת, טָמֵא, חוּץ מִן הַשִּׁנַּיִם וְהַשֵּׂעָר וְהַצִפֹּרֶן. וּבִשְׁעַת חִבּוּרוֹ, הַכֹּל טָמֵא:

ברטנורה:
(ג) נשפך באויר. בתוך הבית:
אם היה מקומו קטפרס. אם המקום שנשפך בו הדם היה מדרון:
והאהיל. אדם על מקצתו:
טהור. דקטפרס אינו חיבור:
היה אשבורן. מקום מכונס כמו בתוך גומא:
או שקרש. הדם. ואפילו קטפרס הוי חיבור וטמא, ואפילו האהיל על קצתו:
נשפך על האסקופה. כמין אצטבא שלפני פתח הבית:
והיא קטפרס בין מבפנים. שמשפע לצד פנים:
בין מבחוץ. שמשפע לצד חוץ:
והבית מאהיל. על מקצתו:
טהור. כל מה שבבית, מטומאת אוהל, אע''פ שסופו של דם לירד לפנים, דאינו חיבור:
חוץ מן השינים והשער והצפורן. דכתיב בעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף, יצאו שינים שלא נבראו עמו, יצאו שער וצפורן שגזען מחליף:

ד. כֵּיצַד, הַמֵּת מִבַּחוּץ וּשְׂעָרוֹ בִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא. עֶצֶם שֶׁיֶשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הִכְנִיס מִקְצָתוֹ מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, טָמֵא. שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בָּשָׂר, הִכְנִיס מִקְצָתָם מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶם, טָמֵא. הָיוּ תְחוּבִים בִּידֵי אָדָם, טָהוֹר, שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר:

ברטנורה:
(ד) הבית טמא. כל מה שבתוכו טמא, שהרי מאהיל על השער המחובר למת:
עצם שיש עליו כזית בשר. העצם נחשב יד לבשר:
תחובים בידי אדם. שלא היה הבשר מחובר לעצם מעיקרו, אלא אדם תחבו לשם כדרך שתוחבים בשר בשפוד:

ה. אֵיזֶהוּ דַם תְּבוּסָה, הַמֵּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ שְׁמִינִית בְּחַיָּיו וּשְׁמִינִית בְּמוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, רְבִיעִית בְּחַיָּיו וּרְבִיעִית בְּמוֹתוֹ, נִטַּל מִזֶּה וּמִזֶּה רְבִיעִית רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זֶה וָזֶה כַּמָּיִם. אֵיזֶהוּ דַם תְּבוּסָה, צָלוּב שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת וְנִמְצָא תַחְתָּיו רְבִיעִית דָּם, טָמֵא. אֲבָל הַמֵּת שֶׁדָמוֹ מְנַטֵף וְנִמְצָא תַחְתָּיו רְבִיעִית דָם טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא הַשּׁוֹתֵת, טָהוֹר. וְהַמְנַטֵּף, טָמֵא:

ברטנורה:
(ה) איזהו דם תבוסה. אמתניתין דלעיל דפרק ב' (משנה ב) קאי, דקתני רביעית דם תבוסה טמא, וקמפרש הכא איזהו דם תבוסה:
שמינית בחייו ושמינית במותו. מצטרפים לרביעית:
רביעית בחייו ורביעית במותו. שנתערבו ונטל מן התערובת רביעית, זהו דם תבוסה אבל שמינית בחייו ושמינית במותו, לא:
זה וזה. דרבי עקיבא ודרבי ישמעאל:
כמים. ואינן מטמאין:
ואיזהו דם תבוסה. שטמא:
צלוב שדמו שותת. ויורד בלא הפסק, מפני שטפה של מיתה מעורבת בו. אבל נוטף, שיורד טפה אחר טפה, קמא קמא בטיל וטהור:
ר' יהודה אומר לא כי. כלומר לא כן הדבר:
אלא השותת טהור. שאני אומר אותה טפה שהנשמה תלויה בה עמדה לה על גבי העץ שהוא תלוי בו, ואין בדם זה אותה טפה אחרונה של מיתה:
והמנטף טמא. ולא אמרינן קמא קמא בטל, דסבר ר' יהודה אין דם מבטל דם. והלכה כרבי עקיבא:

ו. כַּזַּיִת מִן הַמֵּת פִּתְחוֹ בְטֶפַח, וְהַמֵּת פִּתְחוֹ בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים, לְהַצִיל הַטֻּמְאָה עַל הַפְּתָחִים. אֲבָל לְהוֹצִיא הַטֻּמְאָה, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. גָּדוֹל מִכַּזַּיִת, כַּמֵּת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת, כַּמֵּת:

ברטנורה:
(ו) כזית מן המת פתחו בטפח. המת בבית ולו פתחים הרבה, כל הכלים המונחים בחלל הפתחים תחת המשקוף של פתח מבחוץ, אע''פ שהפתחים נעולים ויש הפסק בין אוהל המת לאוהל הכלים, כולן טמאים, דגזרו חכמים טומאה על המקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו של מת לצאת דרך שם. וכשאין יודעים באיזה מקום יוציאוהו, כולן טמאין. ואם יש כזית מן המת בבית וחשב להוציאו בחלון שיש בו פותח טפח, מציל על כל הפתחים הנעולים כיון שיודע שסופה של הטומאה לצאת דרך שם. ואם הוא מת שלם וחשב להוציאו דרך חלון שיש בו ארבעה, מציל על כל הפתחים הנעולים, דבשיעור ארבעה טפחים שיערו חכמים שראוי להוצאת המת:
אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח. אפילו מת שלם, טומאה יוצאה דרך חלון כל זמן שהוא פתוח, ומטמא הכלים שבבית שבצדו אם יש בחלון פותח טפח:
גדול מכזית כמת. דוקא כזית מצומצם פתחו בטפח. אבל יותר מכזית, דינו כאילו היה מת שלם, ואין מציל על הפתחים הנעולים עד שיהא בו ארבעה:
ר' יוסי אומר השדרה והגולגולת. שבבית, דינו כמת שלם. ואם חשב להוציאן דרך חלון, אין מציל על הפתחים הנעולים עד שיהא בו ארבעה. וכן הלכה:

ז. טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח מְרֻבָּע, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִפְנֵי הַטֻּמְאָה. כֵּיצַד, בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר תַּחַת הַבַּיִת, יֶשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְיֵשׁ בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָהוֹר. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. יֶשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, הַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. אֵין בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא. אֶחָד חוֹר שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם, אוֹ שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת, וְכֵן מַרְבֵּךְ שֶׁל אֲבָנִים, וְכֵן סוֹאָר שֶׁל קוֹרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם, אֵינוֹ אֹהֶל. וּמוֹדֶה בַשְּׁקִיפִים וּבַסְלָעִים:

ברטנורה:
(ז) טפח על טפח ברום טפח. דף שהוא רחב טפח על טפח וגבוה מן הארץ טפח, ומאהיל על כזית מן המת ועל הכלים:
מביא את הטומאה. על הכלים:
מרובע. שאם היה רחבו פחות מטפח אע''פ שהיה ארכו שני טפחים, לא אמרינן שים מה שיתר על ארכו ברחבו ורבעהו, להכי קתני מרובע, שצריך שיהא ברחבו טפח ובארכו טפח:
כיצד. כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה:
ביב שהוא קמור. חפירה בקרקע ומקורה, והיינו קמור, ושם יורדים שופכים שבבית ומשם יוצאים לרשות הרבים:
יש בו פותח טפח. דהיינו טפח על טפח ברום טפח בביב עצמו:
וביציאתו. בפתח הביב שממנו יוצאין המים לרשות הרבים:
טומאה בתוכו. כזית מן המת בתוך הביב. דכזית מן המת פתחו בטפח:
הבית טהור. שהטומאה יוצאה דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים. והיינו דקתני חוצץ בפני הטומאה:
טומאה בבית מה שבתוך הביב טהור. דאין דרך טומאה להכניסה דרך פתח הביב, שדרך הטומאה להוציאה דרך פתח הבית ולא להכניסה לביב:
ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא. דטומאה עולה מן הביב לבית כיון שאין לה דרך לצאת פתח הביב היוצא לרשות הרבים, דכל פחות מטפח אין הטומאה יוצאה:
אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח. לחנם נקט ואין ביציאתו פותח טפח, דכיון דאין בו פותח טפח, על יציאתו לא חיישינן, דכאילו אין שם חלל כלל דמי, והרי הביב נחשב כקרקע הבית. ואמרו חכמים, וכל אשר באוהל יטמא, לרבות קרקעיתו של בית כמוהו עד התהום:
אחד חור שחררוהו מים. האי פותח טפח שמביא את הטומאה, לא שנא אם נעשה החור הזה על ידי מים או שנקבוהו שרצים:
או שאכלתו מלחת. לשון ארץ מלחה. כמין עפר לבן דומה למלח ומתאכל ונופל ונעשה חור מאליו:
מרבך של אבנים. אבנים גדולות ערוכות וסדורות זו על גבי זו, ופעמים שהאחת סדורה על גבי שתים והתחתונות מפורדות זו מזו ויש שם אוהל טפח:
סואר של קורות. ערוכות זו על זו ועומדות לבנין ופעמים שיש ביניהן אוהל טפח:
כל אוהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל. דיליף אוהל אוהל ממשכן, מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם:
בשקיפים. תרגום סעיפי הסלעים, שקיפי כפייא:
ובסלעים. בנקיקי הסלעים. ושקיפי ונקיקי הסלעים אחד הן, אלא שזה נעשה על ידי מטר וזה נעשה מאליו. ואע''ג דלא נעשו בידי אדם, מודה בהם ר' יהודה דלא יליף גזירה שוה דאוהל אוהל ממשכן אלא לפותח טפח בלבד, אבל ביותר מטפח, כגון מלוא אגרוף, אמרינן בסוכה פרק הישן דמודה ר' יהודה שאפילו נעשה מאליו מביא את הטומאה. וכן בשקיפים ובסלעים. ואין הלכה כר' יהודה:

רִבִּי חֲנִינָא פָּלֵי קוּרְטָא דְגִרְגַּשְׁתָּא וּבָדִיק בֵּיהּ. לַיֵּיט עֲלֵיהּ רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרִבִּי יוֹסֵי בְּאַסְכְּרָא. רִבִּי חֲנִינָא הוּא דְחַכִּים כּוּלֵי עַלְמָא לָאו חַכִּימֵי. הֲכִי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן חָכְמְתָא דְרִבִּי חֲנִינָא גָרְמָא לִי דְלָא אֶחֱזֵי דָמָא מְטַמֵּינָא מְטַהֵר מְטַהַרְנָא מְטַמֵּא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר עִנְוְותָנוּתָא דְרִבִּי חֲנִינָא גָרְמָא לִי דַחֲזָאי דָמָא וּמַה רִבִּי חֲנִינָא דְעַנְוְתָן הוּא מָחִית נַפְשֵׁיהּ לְסָפֵק וְחָזֵי אֲנָא לָא אֶחֱזֵי. אָמַר רִבִּי זֵירָא טִבְעָא דְבָבֶל גָרְמָא לִי דְלָא חֲזָאי דָמָא דַאֲמִינָא בְּטִבְעָא לָא יָדַעְנָא בְּדָמָא יְדַעְנָא. לְמֵימְרָא דִבְטִבְעָא תַּלְיָא מִילְתָא וְהָא רַבָּה הוּא דְיָדַע בְּטִבְעָא וְלָא יָדַע בְּדָמָא כָּל שֶׁכֵּן קָאָמַר וּמַה רַבָּה דְיָדַע בְּטִבְעָא לָא חָזָא דָמָא וַאֲנָא אֶחֱזֵי:

רש''י:
פלי. מבקע:
ובדיק ביה. בלא מים:
לייט עליה ר''י. אאחר שיעשה כן באסכרא:
דרבי חנינא הוא דחכים. ומצי בדיק כי האי גוונא:

______________

זוהר משפטים דף צ''ח ע''א

תָּא חֲזֵי בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא בְּשַׁעְתָּא דְאִתְקַדַּשׁ יוֹמָא נַפְקֵי נִשְׁמָתִין מִגּוֹ אִילָנָא דְּחַיֵּי וּמְנַשְּׁבָן אִינוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לְתַתָּאֵי וְנַיְיחִין בְּהוּא כָּל יוֹמָא דְשַׁבְּתָא וּלְבָתַר דְּנָפִיק שַׁבְּתָא סַלְקִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין וּמִתְעַטְּרָן בְּעִטְרִין קַדִּישִׁין לְעֵילָא (וְכַד מִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא טָבָא אִלֵּין אִינוּן בְּעָלָיו דְּהַהוּא טִיבוּ וַדָּאי). אוּף הָכִי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין לְהַהוּא בַר נַשׁ וְדָא הוּא נִשְׁמָתָא אַחֲרָא. וְאַף עַל גַּב דְּדָא זְמִינָא לֵיהּ. נִשְׁמָתָא דַהֲוָה לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא שְׁאֵרָהּ בְּקַדְמִיתָא כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרַע כְּמָה דְאִתְמַר:

תרגום הזוהר. בֹּא וּרְאֵה, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם, יוֹצְאוֹת נְשָׁמוֹת מִתּוֹךְ עֵץ הַחַיִּים, דְּהַיְנוּ ז''א, וְאֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת נוֹשְׁבוֹת לַתַּחְתּוֹנִים, וְנָחִים הַתַּחְתּוֹנִים בָּהֶן כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת. שֶׁהֵן סוֹד נְשָׁמָה יְתֵרָה שֶׁצַדִּיקִים מַשִׂיגִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וְאַחַר שֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, חוֹזְרוֹת וְעוֹלוֹת כָּל הַנְּשָׁמוֹת וּמִתְעַטְּרוֹת בַּעֲטָרוֹת קְדוֹשׁוֹת לְמַעְלָה. אַף כָּךְ, כָּאן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לָאָדָם הַהוּא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת נְשָׁמָה יְתֵרָה, וְזוֹ הִיא נְשָׁמָה אַחֶרֶת, שֶׁעָלֶיהָ אוֹמֵר הַכָּתוּב וְאִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ נְשָׁמָה זוֹ, הַנְּשָׁמָה שֶׁהָיָה לוֹ מִתְּחִלָּה שְׁאֵרָה שֶׁל הָרִאשׁוֹנָה, וּכְסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. שֶׁפֵּרוּשָׁם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' שבע פ''ח
א. הַחוֹרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. הַמְנַכֵּשׁ בְּעִיקְרֵי הָאִילָנוֹת. וְהַמְּקַרְסֵם עֲשָׂבִים אוֹ הַמְּזָרֵד אֶת הַשְּׂרִיגִים כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת חוֹרֵשׁ וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. וְכֵן הַמַּשְׁוֶה פְּנֵי הַשָּׂדֶה כְּגוֹן שֶׁהִשְׁפִּיל הַתֵּל וּרְדָדוֹ. אוֹ מִלֵּא הַגַּיְא חַיָּב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ וְשִׁיעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא. וְכֵן כָּל הַמַּשְׁוֶה גוּמוֹת שִׁיעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא:
ב. הַזּוֹרֵעַ כָּל שֶׁהוּא חַיָּב הַזּוֹמֵר אֶת הָאִילָן כְּדֵי שֶׁיִּצְמַח הֲרֵי זֶה מֵעֵין זוֹרֵעַ. אֲבָל הַמַּשְׁקֶה צְמָחִין וְאִילָנוֹת בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת זוֹרֵעַ וְחַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא. וְכֵן הַשּׁוֹרֶה חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכַיּוֹצֵא בָהֵן בַּמַּיִם הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת זוֹרֵעַ וְחַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא:
ג. הַקּוֹצֵר כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב וְתוֹלֵשׁ תּוֹלְדַת קוֹצֵר הוּא. וְכָל הָעוֹקֵר דָּבָר מִגִּדּוּלוֹ חַיָּב מִשּׁוּם קוֹצֵר. לְפִיכָךְ צְרוֹר שֶׁעָלוּ בוֹ עֲשָׂבִים וְכִשּׁוּת שֶׁעָלָה בִּסְנֶה וַעֲשָׂבִים שֶׁצָמְחוּ עַל גַּבֵּי הֶחָבִית הַתּוֹלֵשׁ מֵהֶן חַיָּב שֶׁזֶּה הוּא מְקוֹם גִּדּוּלָן. אֲבָל הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ אֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה מְקוֹם גִּדּוּלוֹ. וְעָצִיץ נָקוּב בִּכְדֵי שׁוֹרֶשׁ קָטָן הֲרֵי הוּא כָּאָרֶץ. וְהַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ חַיָב:

______________

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ו' ע''ג
מֵעִקְרֵי הַתְּשׁוּבָה לְהֵיטִיב פָּעֳלָיו בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָה עָלָיו. אִם הִסְתַּכֵּל בָּעֲרָיוֹת יִתְנַהֵג בִּשְׁחוֹחַ עֵינָיִם. אִם חָטָא בִלְשׁוֹן הָרָע יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּבְכָל הָאֵיבָרִים אֲשֶׁר חָטָא יִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם בָּהֶם הַמִּצְוֹת. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַצַדִּיקִים בְּאוֹתוֹ דָבָר שֶׁחוֹטְאִים בּוֹ מִתְרַצִים. עוֹד אָמְרוּ אִם עָשִׂיתָ חֲבִילוֹת שֶׁל עֲבֵירוֹת עֲשֵׂה כְּנֶגְדָּן חֲבִילוֹת שֶׁל מִצְוֹת. רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לְרָעָה יִהְיוּ רָצִין לִדְבַר מִצְוָה. לְשׁוֹן שֶׁקֶר אֱמֶת יֶהֱגֶה חִכּוֹ. וּפִיו יִפְתַּח בְּחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנוֹ. יָדַיִם שׁוֹפְכוֹת דָּם פָּתוֹחַ יִפְתַּח אֶת יָדוֹ לְאֶחָיו לַעֲנִיָּו. עֵינַיִם רָמוֹת יְהִי דַכָּא וְשַׁח עֵינַיִם. לֵב חוֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן בְּלִבּוֹ יִצְפּוֹן אִמְרֵי הַתּוֹרָה וִיהִי הָגוּת לִבּוֹ תְבוּנוֹת. מְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים יְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם וְיִרְדְּפֵהוּ. (וְצָרִיךְ) חִפּוּשׂ דְּרָכָיו כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה' וְיַעֲשֶׂה כֵּן לִשְׁלשָׁה דְבָרִים. הָאֶחָד לְמַעַן יִזְכּוֹר כָּל הַדְּבָרִים שֶׁחָטָא עֲלֵיהֶם וְיִתְוַדֶּה עַל כֻּלָּן כִּי הַוִּידוּי מֵעִיקְרֵי הַכַּפָּרָה. וְהַשֵּׁנִי לְמַעַן יֵדַע כַּמָּה לוֹ עֲוֹנוֹת וַחֲטָאוֹת וְיוֹסִיף לְהִכָּנַע וְהַשְּׁלִישִׁי כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַבֵּל עָלָיו לַעֲזוֹב כָּל חֵטְא צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הַדְּבָרִים שֶׁחָטָא עֲלֵיהֶם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בָּהֶם גְּדָרִים וּלְהִשָּׁמֵר מְאֹד לְנַפְשׁוֹ בָּהֶן מִמַּאֲרַב הַיֵּצֶר כִּי נַפְשׁוֹ עֲלוּלָה בָּהֶן אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִקְלוּ בְעֵינָיו וְשָׁלַט יִצְרוֹ בָהֶם. וְהִנֵּה נַפְשׁוֹ חוֹלָה מֵהַמַּעֲשִׂים הָהֵם וְהַחוֹלֶה כַּאֲשֶׁר יָחֵל לְהַבְרִיא צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מֵהַרְבֵּה עִנְיָנִים שֶׁלֹּא יַחֲזִירוּהוּ לְחָלְיוֹ: