משנה שביעית פרק ח
א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית. כָּל הַמְיֵחד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֵחד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, אֲבָל לֹא לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חִשַּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חִשַּׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כָעֵצִים, כְּגוֹן הַסֵיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוּרְנִית:

ברטנורה:
(א) כלל גדול. מלוגמא תחבושת ורטיה ופירוש מלוגמא, מלא לוגמא, שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חטים או תאנים ונותן על גבי מכתו:
אין עושים ממנו מלוגמא. דכתיב (ויקרא כה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מה שהוא מיוחד לכם דהיינו למאכל אדם יהיה לאכלה ולא למלוגמא אבל מה שאינו מיוחד לכם יהיה בין לאכלה בין למלוגמא, הלכך כל שאינו מאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם:
עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. דכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, דבר הראוי לחיה ולבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא:
חומרי אדם. שאין עושין מהן מלוגמא:
וחומרי בהמה. שאסור לשלקן:
הסיאה. עשב שקורין לו בערבי צידר''ג, ואיזוב צעת''ר בערבי, ובלע''ז קיספ''ו:
וקורנית. בערבי חש''א, ובלע''ז שדריע''א:

ב. שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְכֵן בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם, שְׁבִיעִית, שֶׁנִתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר:

ברטנורה:
(ב) לאכילה ושתיה וסיכה. בענבים וזיתים מיירי שיש בהם אכילה ושתיה וסיכה:
לאכול דבר שדרכו לאכול. אף על גב דאמרה תורה לאכלה ולא להפסד, אין מחייבים אותו לאכול דבר שאין דרך בני אדם לאכלו, כגון תבשיל שנתקלקל, ולא חיישינן אם הולך לאבוד, וכן דבר שאין דרך בני אדם לאכלו אלא על ידי תיקון ובא הוא לאכלו כמות שהוא בלא תיקון, כגון לאכול תרדין חיין או לכוס חטין חיין, אין שומעין לו:
וכן בתרומה וכן במעשר שני. לא ניתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה:
שניתנה להדלקת הנר. מה שאין כן בתרומה טהורה, אבל תרומה טמאה מדליקין בה את הנר, ובמעשר שני כתיב (דברים כו) ולא בערתי ממנו בטמא, אבל בטהור מותר לבער, ובשביעית בין בטמא בין בטהור מותר:

ג. אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בַמִּדָּה, וְלֹא בַמִּשְׁקָל, וְלֹא בַמִּנְיָן, וְלֹא תְאֵנִים בַּמִּנְיָן, וִלֹא יָרָק בַּמִּשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא אֲגֻדּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגוֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב:

ברטנורה:
(ג) לא במדה ולא במשקל ולא במנין. כדי שימכרו בזול. אי נמי, מתוך שאין מוכרין אותן כדרך שמוכרים בשאר שנים, ינהגו בהם קדושת שביעית ולא אתי לזלזולי בהו:
אף לא אגודות. שלא ימכור כדרך שמוכרים בשאר שנים:
ונץ חלב. מפורש בפרקין דלעיל:

ד. הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךְ אִסָר זֶה וּלְקוֹט לִי יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. לְקוֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקוֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית:

ברטנורה:
(ד) שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית. ואף על גב דשביעית תופסת דמיה, האי לאו דמי שביעית הוא:
לקוט לי בו ירק. לשון מכר הוא, דמשמע לקוט לי שוויו ירק, אבל לקוט לי לשון שכירות הוא ולא לשון מכר:
ככר בפונדיון. לא שאמר לו אתן לך פונדיון, רק ככר שוה פונדיון:
כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר. משום דמתנת חנם יהבי זה לזה, לפי שירקות שדה מצויין:
לקח ממנו בסתם. בהקפה כדרך מוכרים בחנות:
לא ישלם לו מדמי שביעית. דהוי כסחורה:

ה. אֵין נוֹתְנִים, לֹא לַבַּיָּר, ולֹא לַבַּלָּן, וְלֹא לַסַפָּר, וְלֹא לַסַפָּן. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לַבַּיָּר לִשְׁתּוֹת. וּלְכֻלָּן, הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם:

ברטנורה:
(ה) בייר. חופר בורות ומספיק מים לבני העיר לא יתן לו מדמי שביעית להספיק לו מים לכל תשמישו:
ולא לבלן. מחמם מרחצאות:
ולא לספר. שכר התספורת:
ולא לספן. שכר הספינה:
ולכולן. לכל הני דתנינן במתניתין יכול ליתן מתנת חנם שלא לשם שכרן, ואף על פי שיודע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר:

ו. תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה. וְאֵין עוֹשִין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לְבּוֹדֵידָה:

ברטנורה:
(ו) במוקצה. כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה:
בחרבה. סכין לשון חרב, וטעמא משום דכתיב (ויקרא כה) ואם ענבי נזירך לא תבצור, כדרך הבוצרים:
עריבה. שלשים בה את העיסה:
ובקוטב. עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה שנותנים על הזיתים בבית הבד נקרא קוטב:
בודידה. בית הבד קטן כעין עריבה:
ר''ש אומר כו'. והלכה כר''ש:

ז. אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר:

ברטנורה:
(ז) שלא יביאנו לידי פסול. שאם נפסל בשביל שמן של תרומה, ישרף הכל, ונמצא גורם לפירות שביעית שלא יאכלו:
ור''ש מתיר. להביא קדשים לבית הפסול. ואין הלכה כר''ש:
והאחרון אחרון נתפס בשביעית. כיצד, לקח בפירות שביעית בשר, הבשר והפירות מתבערין בשביעית. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים. לקח בדגים שמן, יצאו דגים ונתפס השמן, וחייב לבער הפירות והשמן. נמצא אחרון אחרון נתפס. והפרי של שביעית עצמו אסור לעולם, ומפקינן לה מדכתיב (שם) כי יובל היא קודש, מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה, אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת דמיה ויוצאת לחולין, תלמוד לומר (שם) תהיה, בהוייתה תהא:

ח. אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ:

ברטנורה:
(ח) יאכל כנגדן. כנגד אותן דמים יקנה משלו דברים לצורך אכילה ויאכל בקדושת שביעית:
קיני זבים וקיני זבות. שתי תורים או שני בני יונה שחייבין להביא הזבים והזבות והיולדות:

ט. עוֹר שֶׁסָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִדָּלֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶם, שְׁתוֹקוּ. לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:

ברטנורה:
(ט) שתוקו לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו. רבי עקיבא קיבל מר' אליעזר רבו דמיקל טפי בסיכה, וכשאמרו לו שהיה רבי אליעזר אומר ידלק, אמר להם שתוקו, שאינו רשאי לפרש כמה היה ר' אליעזר מיקל בו, והלכה כחכמים:

י. וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶם, שְׁתוֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:

ברטנורה:
(י) כאוכל בשר חזיר. לאו דוקא, שאין האוכל פת כותי לוקה מן התורה אלא מכת מרדות מדרבנן:
מה שר' אליעזר אומר בו. דמיקל בו טפי:

יא. מֶרְחָץ שֶׁהֻסְקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ:

ברטנורה:
(יא) ואם מתחשב הוא. אם אדם חשוב הוא שבני אדם למדים ממנו, צריך להחמיר על עצמו:

תָּנוּ רַבָּנָן שִׁשָּׁה דְבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבוּשָׂם לַשּׁוּק. וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה. וְאַל יֵצֵא בְמַנְעָלִים הַמְּטוּלָאִים. וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק. וְאַל יֵסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לֹא יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה. וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה. אַל יֵצֵא כְשֶׁהוּא מְבוּשָׂם לַשּׁוּק אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְרִבִּי חַיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּמָקוֹם שֶׁחֲשׁוּדִין עַל מִשְׁכַּב זְכוּר אָמַר רַב שֵׁשָׁת לֹא אֲמָרָן אֶלָּא בְּבִגְדוֹ אֲבָל בְּגוּפוֹ זִיעָה מַעֲבֶרֶת לֵיהּ. אָמַר רַב פַּפָּא וּשְׂעָרוֹ כְּבִגְדוֹ דָמֵי. וַאֲמָרֵי לָהּ כְּגוּפוֹ דָמֵי. וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה מִשּׁוּם חֲשָׁדָא. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלָא קְבִיעַ לֵיהּ עִידָנָא אֲבָל קְבִיעַ לֵיה עִדְנָא מֵידַע יָדִיעַ דִּלְעִידְנֵיהּ קָאָזִיל. וְאַל יֵצֵא בְּמַנְעָלִים הַמְּטוּלָאִים מְסַיֵּיעַ לֵיה לְרַב חִיָּיא בַר אַבָּא דְאָמַר רַב חִיָּיא בַר אַבָּא גְנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיֵּצֵא בְמַנְעָלִים הַמְּטוּלָאִים. אֵינִי וְהָא רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא נָפִיק. אָמַר מַר זוּטְרָא בְרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בִטְלָאי עַל גַבֵּי טְלָאי. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּפַנְתָּא אֲבָל בְּגִילְדָא לֵית לָן בָּהּ וּבְפַנְתָּא לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְאוֹרְחָא אֲבָל בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים לֵית לָן בָּהּ. וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק. אָמַר רַב חַסְדָּא וַאֲפִילוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אֲפִילוּ הִיא אִשְׁתּוֹ וַאֲפִילוּ הִיא בִתּוֹ וַאֲפִילוּ הִיא אֲחוֹתוֹ לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּקְרוֹבוֹתָיו. וְאַל יֵסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ מָאי טַעְמָא דִילְמָא אָתֵי לְאַמְשׁוּכֵי בַתְרַיְיהוּ. וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ מִשּׁוּם דְקָרוּ לֵיהּ פּוֹשֵׁעַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לֹא יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה דְאָמַר מַר פְסִיעָה גַסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת מִמָּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם מָאי תַּקַּנְתֵּיהּ לִיהַדְרֵיהּ בִקְדוּשָׁא דְבֵי שִׁמְשֵׁי וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה דְאָמַר מֹר הַמְּהַלֵּךְ בְקוֹמָה זְקוּפָה אֲפִילוּ אַרְבַּע אַמּוֹת כְּאִילוּ דוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה דִּכְתִיב (ישעי' ו') מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:

רש''י:
שחשודים על משכב זכור. מבשמין עצמן כדי שיתאוו להם:
ושערו כבגדו דמי. דלא שכיח ביה זיעה:
ואמרי לה כגופו דמי. דשכיח ביה זיעה:
משום חשדא. של זנות:
דלא קביע ליה עידנא. שלא קבע לו רבו קביעות ללמדו בלילה:
בפנתא. בצפינ''א בלע''ז שעל גבי הרגל:
גילדא. עקב שקורין שול''א:
בימות הגשמים. הטיט מכסהו:
אפילו היא אשתו. שאין הכל מכירין בה וחושדין אותו:
דקרי ליה פושע. מתעצל:
בקדושא דבי שמשי. ששותה כוס של קדוש בשבת בלילה:

______________

זוהר פנחס דף רי''ג ע''א

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹמֵר. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (משלי א') שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ דָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ דָא כְנֵסֶת יִשְׂרָאֵל. מָאי מוּסַר אָבִיךָ מוּסַר דְאוֹרַיְיתָא דְאִית בָּה כַּמָּה תוֹכְחִין כַּמָּה עוֹנָשִׁין כְּמָּה דְאַתְּ אָמַר (שם ג') מוּסַר יְיָ בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקוֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ וּבְגִּין דְּכָל מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְאוֹרַיְיתָא בְהָאי עַלְמָא זָכֵי דְיִפַּתְּחוּן לֵיהּ כַּמָה תַּרְעִין לְהַהוּא עַלְמָא כַמָּה נְהוֹרִין בְּשַׁעְתָּא דְיִנְפּוּק מֵהָאי עַלְמָא הִיא אַקְדִימַת קָמֵיהּ וְאַזְלָא לְכָל נְטוּרֵי תַּרְעִין מַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת (ישעיה כ''ו) פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק אַתְקִינוּ כֻרְסִיָין לִפְלָנַיָיא עַבְדָּא דְמַלְכָּא דְלֵית חִדּוּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אֶלָּא מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּמִתְעַר בְּלֵילְיָא לְאִשְׁתַּדְלָא בְאוֹרַיְיתָא דְהָא כָל צַדִיקַיָּיא דְבְגִנְתָּא דְעֵדֶן צַיְיתִין לְקַלֵּיהּ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מִשְׁתְּכַח בֵּינַיְיהוּ כְּמָה דְאוֹקְמוּהָ (שיר ה') הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְּׁמִיעִינִי. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הָאי קְרָא רָזָא דְחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ. הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְאִיהִי בְגָלוּתָא עִם יִשְׂרָאֵל וְאַזְלָא עִמְּהוֹן בְּעַקְתַּיְיהוּ. חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ. מַשִּׁרְיָין עִלָּאִין כֻלְּהוּ צַיְיתִין לְקוֹלֵךְ לְקוֹל תּוּשְׁבַּחְתֵּךְ בְגָלוּתָא. הַשְׁמִיעִינִי כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (שם ב') הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ. הַשְׁמִיעִינִי קַלָּא דְאִינוּן חַבְרַיָּיא דְמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא דְהָא לֵית תּוּשְׁבַּחְתָּא קָמָאי כְּאִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כַּבְיָכוֹל כָּל אִינוּן דְזַכָּאָן לְאִשְׁתַּדְּלָא בְאוֹרַיְיתָא וּמִכֵד פְּלִיג לֵילְיָא וְאַתְיָין בְּמַטְרוֹנִיתָא כַּד נָהִיר יְמָמָא לְקַבְּלָא אַנְפֵּי מַלְכָּא אַתְקִיף וְאַחְסִין בִשְׁכִינְתָּא וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְשַׁרְיָיא בֵיהּ חוּט שֶׁל חֶסֶד כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. תָּא חָזֵי כָּל מָאן דְּזָכֵי לְאִתְתְּקַף בִשְׁכִינְתָּא יִסְתְּמַר גַּרְמוֹהִי מֵאִינוּן מִלִּין דַאֲחִידָן לָקָבְלָהּ כְּגוֹן מָאן אִינוּן דְלָא מְשַׁקְּרֵי בְאָת קַדִּישָׁא כְּגוֹן בַּת אֵל נֵכָר וְכָל מָאן דְּנָטִיר גַּרְמֵיהּ כַּבְיָכוֹל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲחִידָא בֵּיהּ וְנַטְרָא לֵיהּ וְהִיא אַקְדִּימַת לֵיהּ שְׁלָם וְכָל שֶׁכֵן אִי זָכֵי וְקִנֵי לְהָאי. וְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אִתְחַזְיָין יִשְׂרָאֵל לְאִשְׁתֵּצָאָה בְהַהִיא שַׁעְתָּא בַר דְּאַקְדִּים פִּינְחָס לְהָאי עוֹבָדָא וְשָׁכִיךְ רוּגְזָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

תרגום הזוהר. וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶה לֵאמֹר פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹ'. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, שְׁמַע בְּנִי מוּסָר אָבִיךְ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךְ. שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךְ, זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךְ, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מַהוּ מוּסָר אָבִיךְ, מוּסָר, זֶהוּ הַתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כַּמָּה תּוֹכָחוֹת, כַּמָּה עוֹנָשִׁים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מוּסָר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקוּץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה שֶׁיִּפְתְּחוּ לוֹ כַּמָּה שְׁעָרִים, כַּמָּה אוֹרוֹת לָעוֹלָם הַהוּא. עַל כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטָר מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, הַתּוֹרָה מַקְדִּימָה לְפָנָיו וְהוֹלֶכֶת לְכָל שׁוֹמְרֵי הַשְּׁעָרִים, מַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת, פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גּוֹי צַדִּיק, הַתְקִינוּ כִּסֵּא לִפְלוֹנִי עֶבֶד הַמֶּלֶךְ. כִּי אֵין שִׂמְחָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא בְּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כִּי כָּל הַצַדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְּׁמִיעִינִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַמִּקְרָא הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ סוֹד הַחָכְמָה. הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת, שֶׁהִיא בַּגָּלוּת עִם יִשְׂרָאֵל, וְהוֹלֶכֶת עִמָּהֶם בְּצָרָתָם. חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, לְקוֹל הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁלָּךְ בַּגָּלוּת. הַשְּׁמִיעִינִי, הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, הֲרְאִינִי אֶת מַרְאֲיִךְ הַשְּׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ. הַשְּׁמִיעִינִי הַקּוֹל שֶׁל אֵלּוּ הַחֲבֵרִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, כִּי אֵין שֶׁבָח לְפָנַי כָּאֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כִּבְיָכוֹל כָּל אֵלּוּ הַזּוֹכִים לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, וּבְשָׁעָה שֶׁמִּתְחַלֵּק הַלַּיְלָה, וּכְשֶׁמֵּאִיר הַיּוֹם הֵם בָּאִים עִם הַמַּלְכָּה לְקַבֵּל פְנֵי הַמֶּלֶךְ, הוּא מִתְחַזֵּק וְנוֹחֵל בְּהַשְּׁכִינָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁשּׁוֹרֶה עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ. בֹּא וּרְאֵה כָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהִתְחַזֵּק בַּשְּׁכִינָה, יִשְׁמוֹר עַצְמוֹ מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים הָאֲחוּזִים כְּנֶגֶד הַשְּׁכִינָה. דְּהַיְנוּ מַה, הַיְנוּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָם מְשַׁקְּרִים בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ לְהִתְחַבֵּר בְּבַת אֵל נֵכָר. וְכָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲחוּזָה בּוֹ וְשׁוֹמֶרֶת אוֹתוֹ. וְהִיא מַקְדֶּמֶת לוֹ שָׁלוֹם. וְכָל שֶׁכֵּן, אִם זָכָה וְקָנָה לָזֶה, לְאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁיִּכְלוּ מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁהִקְדִּים פִּנְחָס אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁהָרַג אֶת זִמְרִי וְכָזְבִּי, וְנִשְׁקָט הַכַּעַס. זֶה שֶׁכָּתוּב פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי וְגוֹ'.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם הלכות תפלה פרק י''א
א. כֵּיצַד הָעָם יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִין וּפְנֵיהֶן כְּלַפֵּי הָעָם וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הַהֵיכָל. וְכָל הָעָם יוֹשְׁבִין שׁוּרָה לִפְנֵי שׁוּרָה וּפְנֵי הַשּׁוּרָה לַאֲחוֹרֵי הַשּׁוּרָה שֶׁלְּפָנֶיהָ עַד שֶׁיִּהְיוּ פְנֵי כָל הָעָם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וּכְלַפֵּי הַזְּקֵנִים וּכְלַפֵּי הַתֵּיבָה. וּבְעֵת שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד לִתְפִלָּה עוֹמֵד בָאָרֶץ לִפְנֵי הַתֵּיבָה וּפָנָיו לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ כִּשְׁאַר הָעָם:
ב. בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מֶדְרָשׁוֹת נוֹהֲגִין בָּהֶן כָּבוֹד וּמְכַבְּדִין אוֹתָן וּמַרְבִּיצִין אוֹתָן. וְנוֹהֲגִין כָּל יִשְׂרָאֵל בִּסְפָרָד וּבְמַעֲרָב וּבְשִׁנְעָר וּבְאֶרֶץ הַצְבִי לְהַדְלִיק עֲשָׁשִׁיּוֹת בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְהַצִיעַ בְּקַרְקָעָן מַחֲצָלָאוֹת כְּדֵי לֵישֵׁב עֲלֵיהֶם וּבְעָרֵי אֱדוֹם יוֹשְׁבִין בָּהּ עַל הַכִּסָּאוֹת:

______________

מוסר

מספר חסידים סי' קכ''ו קכ''ז
אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה הֲרֵי שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה טוֹבַעַת בַּנָהָר וּבְיָדְךָ לְהַצִיל אַל תֹּאמַר אֲנִי מַנִיחָהּ לִטְבוֹעַ כִּי אֵיךְ אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה אֶת עֶרְוָתָהּ לָמָּה תְשׁוֹמֵם וְיֵחָשֵׁב לָךְ עֲוֹן וְתֵעָנֵשׁ. צֵא וּלְמַד מִשָּׁאוּל שֶׁחָמַל עַל אֲגַג וְעָשָׂה קַל וָחוֹמֶר שֶׁל שְׁטוּת וְעַל דָּבָר זֶה נִטְרַד וְכֵן אִישׁ אֶחָד מִבְנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר אֱלֹהִים הַכֵּנִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכּוֹתוֹ וְעַל יְדֵי כֵן נֶעֱנַשׁ וְהִכָּהוּ הָאַרְיֵה וַיְמִיתֵהוּ:
לֹא יֹאכַל אָדָם אֶלָּא אִם כֵּן יִרְעַב וְלֹא יִשְׁתֶּה אֶלָּא אִם כֵּן יִצְמָא וְאַל יַשְׁהֶא נְקָבָיו אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת שֶׁכָל זְמַן שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהַשְׁתִּין וּלְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְיַעֲמוֹד נְקָבָיו מִיָּד יִסְתַּכֵּן וְיִפּוֹל לִידֵי חוֹלִי הַדְרוֹקָן וְהָאָדָם חַיָּיב לְהַבְרִיא אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲבוֹד אֶת בּוֹרְאוֹ. וְעוֹד יַעֲבוֹר עַל בַּל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם:

ברטנורה:
(א) כיצד צולין. שפוד של רמון. ולא שאר עצים דמפקי מיא והוי ליה בשל מבושל במים, ורמון לא מפיק מיא. ובשפוד של מתכת לא, כדלקמן, דחם מקצתו חם כולו ונצלה מחמת שפוד, ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר:
כמין בישול הוא זה. שמתבשלין בני מעיו לתוכו כבתוך הקדירה:
תולין חוצה לו. תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה והלכה כר' עקיבא:

ב. אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ, צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא. נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר, יִקְלוֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו, יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹלֶת, יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ:

ברטנורה:
(ב) אמר ר' צדוק וכו'. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אסכלה מנוקבת היא כשרה ואמר ר' צדוק וכו'. והלכה כר' צדוק:
נגע. הפסח:
בחרסו של תנור יקלוף. מן הפסח מקום הנוגע בתנור, שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא:
נטף מרטבו על החרס וחזר עליו. שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח:
יטול את מקומו. ולא סגי בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע דשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו שומן צלי מן החרס הוא:
נטף מרטבו על הסולת. והסולת רותחת דנצלה רוטב מחמת סולת, וההוא רוטב שבתוך הסולת אסור למיכליה דהוי ליה צלי מחמת דבר אחר, הילכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים הפסולים:

ג. סָכוֹ בְשֶׁמֶן תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ. אִם יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא, יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי הוּא, יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלַיִם:

ברטנורה:
(ג) סכו בשמן תרומה. שמותר לסוך הפסח במי פירות:
אם חי ידיחנו. דלא בלע:
ואם צלי הוא. בעי קליפה משום דבלע:
שאין פודים. מוכרים:

ד. חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה, הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׁעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:

ברטנורה:
(ד) חמשה דברים. אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה דילפינן מפסח דכתיב ביה במועדו, ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן איש כי יהיה טמא וגו', יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כט) אלה תעשו לה' במועדיכם כמו שנאמר בפסח במועדו, ואשמועינן מתניתין דאע''ג דקרבין בטומאה לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלין בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור כו', מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת:
זבחי שלמי צבור. כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור:
ושעירי ראשי חדשים. ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמועינן זבחי שלמי צבור שהם מיני דמים ואין נאכלין בטומאה הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא אצטריך למיתני שעירי ראשי חדשים אלא משום דלא כתיב בהו מועד וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן דכתיב בכולהו אלה תעשו לה' במועדיכם:
שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה דכתיב (שמות יב) לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה, מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכליה שרייה:

ה. נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָר וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם:

ברטנורה:
(ה) נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם. דעיקר פסח לאכילת אדם אתי:
ובמוקדשים אינו כן. שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם:

ו. נִטְמָא הַקָּהָל אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה בְטֻמְאָה. נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל, הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי:

ברטנורה:
(ו) נטמא הקהל. בטומאת מת, שאין פסח נדחה מפני הטומאה אלא מטומאת מת:
יעשה בטומאה. ואפילו טמאים יחידים, דהא דטהורים גופייהו בטומאה אתו משום כהנים, שאין קרבן צבור הבא בטומאה חלוק, מאחר שקרבן רובם בא בטומאה אף היחידים עושים בטומאה:

ז. הַפֶסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִיץ מְרַצֶה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִיץ מְרַצֶה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִיץ מְרַצֶה עַל טֻּמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִיץ מְרַצֶה עַל טֻּמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִיץ מְרַצֶה:

ברטנורה:
(ז) ואחר כך נודע שהוא טמא. הפסח או הדם:
הציץ מרצה. ופטור מפסח שני:
נטמא. בעליו טומאת הגוף במת:
אין הציץ מרצה. וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא, דרחמנא דחייה:
הנזיר. דכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו והימים הראשונים יפלו, דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:
הציץ מרצה על טומאת הדם. ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים:
ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ואם בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל:
נטמא גופו בטומאת התהום. כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום:
הציץ מרצה. דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם, כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד:

ח. נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:

ברטנורה:
(ח) לפני הבירה. כל המקדש כולו קרוי בירה. ושורפין אותו שם כדי לביישן שיזהרו שלא יבואו עוד לידי טומאה:
מעצי המערכה. שלא לבייש את מי שאין לו עצים:
נטמא מיעוטו. וכן נותר של פסח טהור:
הציקנין. העצרנין. צרי עין שורפין אותו מיעוט שנטמא, והנותר מפסח טהור, לפני הבירה:

ט. הַפֶסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:

ברטנורה:
(ט) הפסח שיצא. חוץ לחומה:
ישרף מיד. בארבעה עשר, ולא צריך לאשהויי עד הבוקר של חמשה עשר כדי שתעובר צורתו דהיינו שיבא לידי נותר. ומיהו ביום טוב לא מצי שריף ליה דאין שורפין קדשים ביום טוב:
נטמאו בעלים או שמתו. אין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר:
תעובר צורתו. ימתין עד שיבא לידי נותר ואחר כך ישרפנו:
אף זה ישרף מיד. ר' יוחנן בן ברוקא לא פליג אתנא קמא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איחזי בשר באכילה והוה ליה כפסולו בגופו. ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא:

י. הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:

ברטנורה:
(י) העצמות. שאינו יכול לשברן מפני שנאסרה שבירת עצם, ונותר בהן מוח וטעון שריפה:
והגידין. שהן אסורין באכילה ואין חייבין עליהן מן התורה, כגון שומנו של גיד הנשה שהוא מותר אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור. אי נמי, הגיד החיצון הסמוך לבשר שהוא אסור ואין חייבין עליו. ומן התורה הוי נותר. ולאכלו אי אפשר דרבנן אסרוהו:
והנותר. בשר פסח שנתעצלו באכילתו ונתותר:
בששה עשר. שהוא חולו של מועד. אע''פ שנפסל בבוקר ראשון, אין רשאי לשרפו ביום טוב, דשריפת קדשים עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:

יא. כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְחוּסִים. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים:

ברטנורה:
(יא) כל הנאכל בשור הגדול. שכבר הוקשה כל העתיד להקשות בו:
יאכל בגדי הרך. ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אע''פ שעכשיו הוא רך, הואיל וסופו להקשות:
וראשי כנפים והסחוחים. הכי קאמר, ומהו הנאכל בשור הגדול, ראשי כנפים, הסחוס שקורין טנרו''ס בלע''ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האוזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, הואיל ובשור הגדול נאכלים על ידי שליקה, יאכלו בגדי הרך, צלי:
אבל המותיר בטהור וכו'. דכתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד הבוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר, אם עברת על לאו, קיים עשה שבו ואינך לוקה. אי נמי, דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו:
והשובר בטמא וכו'. דכתיב (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר מוזהר על שבירת עצם, ואינו מוזהר על שבירת עצם בפסול:

יב. אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ, חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ. וּבַמֻּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת, וְעוֹבִי הַחוֹמָה, כְּלִפְנִים:

ברטנורה:
(יב) אבר. מן הפסח:
שיצא מקצתו. חוץ למחיצתו. וצריך לחתוך את היוצא, דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, ודרשינן ביה, כל בשר שיצא בשדה כלומר שיצא חוץ למחיצתו, כגון קדשי קדשים שיצאו חוץ לעזרה וקדשים קלים שיצאו חוץ לירושלים, אותו בשר היוצא, טריפה הוא ולא תאכלו:
חותך. את הבשר היוצא סביב עד שמגיע לעצם:
וקולף. את הבשר שלא יצא לחוץ עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני עצמות, ואוכל את הבשר שקלף שהרי לא יצא, וחותך את הפרק ומשליך כל העצם שיצא מקצתו:
ובמוקדשים. בשאר קדשים חוץ מן הפסח:
קוצץ בקופיץ. אותו מקצת האבר שיצא. ובפסח אינו יכול לעשות כן מפני שהוא מוזהר על שבירת עצם:
מן האגף ולפנים כלפנים. אגף קרי כל מקום הגפת הדלתות שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרים (דהיינו משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולפנים), דהיינו תוך העיר ממש, כלפנים, ואוכלים שם קדשים קלים:
מן האגף ולחוץ. דהיינו ממקום הנקישה ולחוץ כלחוץ:
החלונות. שבחומת ירושלים ועובי ראש החומה בגנה, כלפנים:

יג. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע. וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזוֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה, הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת:

ברטנורה:
(יג) שתי חבורות שהיו אוכלות. פסח אחד:
אלו הופכים פניהם הילך ואלו הופכים פניהם הילך. ואפילו נראים כשתי חבורות על פסח אחד לא אכפת לן, דרחמנא אמר (שם יב) על הבתים אשר יאכלו אותו, דמשמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים דכתיב יאכלו , אותו חד פסח, שנים. אבל אדם אחד אינו אוכל בשני מקומות, ולהכי מוקי בבית אחד יאכל, שאין אחד אוכל בשני בתים. ושתי חבורות ההופכות פניהם כשני בתים דמי:
והמיחם. שמחממין בו את החמין שמוזגים בו היין, רשאי ליתן באמצע כדי שיהא נוח לשתיהן למזוג לכאן ולכאן. ואע''פ שמפסיק בין החבורות, לא אכפת לן:
וכשהשמש. המשמש לשתיהן עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול הפסח עמה ומוזג לחבורה האחרת:
קופץ את פיו. סוגר ובולם את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שהוא אוכל עם החבורה האחרת, דאין אדם אוכל בשתי חבורות כדאמרן:
והכלה שהיא בושה, רשאה להפוך פניה לצד אחר ולאכול, דפסח נאכל בשתי חבורות:

הַכַּלָה הוֹפֶכֶת אֶת פָּנֶיהָ וְכוּ'. מָאי טַעְמָא אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא בוֹשָׁה. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן אִיקְלַע לְבֵי רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמְרוּ לֵיה מַה שְׁמָךְ אָמַר לְהוּ רַב הוּנָא אָמְרוּ נֵיתִיב מַר אַפּוּרְיָא יָתִיב יַהֲבוּ לֵיה כַּסָּא קַבְּלֵיהּ בְּחַד זִימְנָא וְשַׁתְיֵהּ בִּתְרֵי זִימְנֵי וְלָא אַהַדֵר אַפֵּיהּ. אָמְרוּ לֵיהּ מָאי טַעְמָא קָרִית לָךְ רַב הוּנָא אָמַר לְהוּ בַּעַל הַשֵּׁם אֲנִי מָאי טַעְמָא כִּי אָמְרוּ לָךְ נֵיתִיב אַפּוּרְיָא יְתַבְתְּ אָמַר לְהוּ כָּל מַה שֶׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה חוּץ מִצֵא. מָאי טַעְמָא כִּי יַהֲבוּ לָךְ כַּסָּא קָבַּלְתָּ בְּחַד זִימְנָא אָמַר לְהוּ מְסַרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסַרְבִין לְגָדוֹל. מָאי טַעְמָא אִשְׁתִּיתֵיהּ בִּתְרֵי זִימְנֵי אָמַר לְהוּ דְתַנְיָא הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה גַרְגְּרָן. שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שְׁלשָׁה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. מָאי טַעְמָא לֹא אַהַדַרְתָּ אַפָּךְ אָמַר לְהוּ כַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ תְּנַן. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרִבִּי יוֹסֵי אִקְלַע לְבֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּרִבִּי יוֹסֵי בֶן לְקוּנְיָא יַהֲבוּ לֵיהּ כַּסָּא קַבְּלֵיה בְּחַד זִימְנָא וְשַׁתְיֵה בְּחַד זִימְנָא אַמְרֵי לֵיהּ לֹא סָבַר לָה מַר הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה גַרְגְּרָן אָמַר לְהוּ לֹא אָמְרוּ בְכוֹסָךְ קָטָן וְיֵינָךְ מָתוֹק וּכְרֵיסִי רְחָבָה. אָמַר רַב הוּנָא בְּנֵי חֲבוּרָה נִכְנָסִין בִּשְׁלשָה וְיוֹצְאִין אֲפִילוּ בְאֶחָד. אָמַר רַבָּה וְהוּא דְעַיִּיל בְּעִידְנָא דִרְגִילֵי לְמֵיעַל וְהוּא דְרָגַשׁ בְהוּ דַיְילָא. אָמַר רַבִינָא וְנוֹתְנִין שְׂכַר דָּמִים וְצָרִיךְ הָאַחֲרוֹן לְהוֹסִיף דָמִים. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ:

רש''י:
מפני שהיא בושה. לאכול לעיני האנשים על ידי שמסתכלים בה:
יתיב. ומטה מקום מסב חשובים היא והקטנים יושבים על ספסלין ונהג עצמו בחשיבות:
קבלה בחד זימנא. ולא סירב עד שיפצרו בו:
ושתייה בתרי זימני. הפסיק בו:
ולא אהדר אפיה. לצד אחר אלא שתה לעיניהן:
בעל השם אני. מקטנותי כך קוראים לי רב הונא:
מ''ט כי אמרי לך תיב אפוריא יתבת. ולא ישבת ע''ג קרקע ולא ע''ג ספסל ולהכי בעי ליה שלא היה מנהגם כך ותמיה להו:
כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה. מתניתא היא במסכת דרך ארץ בפרק בן עזאי:
מסרבין לקטן. מלקבל דבריו עד שיפציר בו ואין מסרבין לגדול, שכן במלאכים שאמרו לאברהם כן תעשה ולא סרבו בו וללוט אמרו כי ברחוב נלין עד ויפצר בם מאוד:
כלה הופכת פניה תנן. ואין דרך האיש להפוך פניו:
רבי ישמעאל ברבי יוסי. כריסו רחבה הוה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים:
בני חבורה. לאו בפסח קאי בני חבורה שמש המשמש בסעודתן נכנסים בשלשה להסב ישמש ואם בא יחיד או שנים והסבו אין על השמש לשמש עלייהו:
יוצאין אחד אחד. כל מי שסיים אכילתו קודם אם בא לצאת יצא אף ע''פ שקשה לשמש לשרת היחידים הנשארים:
והוא דעיילי בעידנא. דעיילי אינשי שאין האחרון מאריך יותר משעת סעודת האחרי':
והוא דרגש בהו דיילא. שהודיעו לשמש שזה דרכם לצאת אחד אחד לפי שטורח הוא לו לשמש היחידי:
וצריך אחרון להוסיף דמים. לשמש:

______________

זוהר פנחס דף רי''ג ע''ב

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''ו) שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אֲנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךָ וְגוֹמֵר. סוֹפֵיהּ דִּקְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְבָתָר קְרָא כֹלָא. סוֹפֵיהּ דִּקְרָא כְּתִיב הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ הַבּוֹטֵח בָּךְ מִבְעֵי לֵיהּ מָאי הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ אֶלָּא כַּבְיָכוֹל דָּוִד מִבְטַח לֵיהּ דְלָא יַעְבַּר לֵיהּ פַלְגּוּת לֵילְיָא בִשְׁנָתָא כְמָה דִכְתִּיב (שם קי''ט) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ. קַמְתִּי מַבְעֵי לֵיהּ אֶלָּא אָקוּם וְאֶתְקְשָׁר בָּךְ לְעַלְמִין. שָׁמְרָה נַפְשִׁי שָׁמוֹר מִבְעֵי לֵיהּ וְהָא תָנֵינָן דְּלֵית אָת בְאוֹרַיְיתָא דְלָא אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין וְיַקִּירִין שָׁמְרָה לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָאָמַר שָׁמְרָה לְהַהוּא חוּלָקָא דְאִתְאֲחָד בֵּיהּ נֶפֶשׁ דְכַד נַפְשָׁא נַפְקָאת מֵהָאי עַלְמָא אַתְיָא לְמֵירַת עַלְמָא אִי זָכֵי כַמָּה חֵילִין עִלָּאִין נַפְקִין לָקָבְלָהּ וּלְנַטְרָא לָהּ וּלְאַעֲלָא לָהּ בְמָדוֹרָא דְדוּכְתָּהָא וְהָאי ה' נָטִיר לָהּ לְאִתְאֲחָדָא עִמָּה בְרֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי וְאִי לָא זָכֵי כַמָּה גַרְדִּינֵי טְהִירִין אִזְדַּמְּנָן לָקָבְלָהּ וְדָחוּ לָהּ לְבַר וַוי לְהַהִיא נַפְשָׁא דְמִתְגַּלְגְּלָא בְרֵיקַנְיָיא כְּאַבְנָא בְקוּסְפִיתָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שמואל א' כ''ה) וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקַּלַע. וְדָוִד בָּעֵי בָעוּתֵיהּ קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְאָמַר שָׁמְרָה נַפְשִׁי דְלָא יִדְחוּן לָהּ לְבַר וְכַד מָטֵי לָקָבְּלָךְ יִפְתְּחוּן לָהּ פִּתְחִין וּתְקַבֵּל לָהּ קָמָךְ. כִּי חָסִיד אֲנִי וְכִי חָסִיד אִקְרֵי אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אִין דִּכְתִּיב (ישעיה נ''ח) חַסְדֵּי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים בְּגִין כַּךְ שָׁמְרָה נַפְשִׁי דְלָא תִשְׁבּוֹק לָהּ לְמֵהַךְ לְבָר. רִבִּי יִצְחָק אָמַר כָּל בַּר נָשׁ דְאִית לֵיהּ חוּלָקָא כְצַדִּיק יָרִית לְהָאי אֶרֶץ כְּמָה דִכְתִּיב (שם ס') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹמֵר וְהָאי צַדִּיק חָסִיד אִקְרֵי אָמַר דָּוִד בָּתָר דְהָאי אָתָר אֲחִידְנָא חָסִיד אֲנִי. וּבְגִין כַּךְ שָׁמְרָה נַפְשִׁי לְאִתְקַשְּׁרָא בָּךְ. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (תהלים פ''א) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ. הָא אוּקְמוּהָ דְאוֹלִיף שַׁבְעִין פִּתְקִין וְלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ יַתִּיר הָדָא הוּא דִכְתִּיב (תהלים פ''א) שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. אֲבָל מָאי עֵדוּת. תָּא חֲזֵי בְשַׁעְתָּא דְאִתְּתֵיהּ דְפוֹטִיפַר הֲוֵת אֲחִידָא בֵּיהּ לְהַהִיא מִלָּה הֲוָה יוֹסֵף עָבִיד גַּרְמֵיהּ כְּמָאן דְלָא יָדַע לִישָׁנָא דִילָהּ וְכֵן בְכָל יוֹמָא עַד הַהִיא שַׁעְתָּא בַתְרַיְיתָא דִכְתִּיב (בראשית ט''ל) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְבִגְדּוֹ מָאי וַתִּתְפְּשֵׂהוּ אֶלָּא בְגִין דְעָבִיד גַּרְמֵיהּ כְמָאן דְלָא יָדַע לִישָׁנָא וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוֵחַ לָקָבְלֵיהּ (משלי ז') לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהּ הֶחֱלִיקָה. מָאי קָמַשְׁמַע לָן אֶלָּא כָּל מָאן דְּנָטִיר גַּרְמֵיהּ מֵהָאי אִתְקְשָׁר בָּהּ בִשְׁכִינְתָּא וְאָחִיד בְהַהוּא עֵדוּת וּמָאי הוּא ה' דְאִתּוֹסֵף בֵּיהּ. דִכְתִּיב עֵדּוּת בִיהוֹסֵף שָׂמוֹ אוּף הָכָא י' אִתּוֹסֵף בְּפִנְחָס עַל דְּקַנֵּי בְהָאי:

תרגום הזוהר. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךְ וְגוֹ'. יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּסוֹף הַפָּסוּק, וְאַחַר כָּךְ בְּכָל הַפָּסוּק. בְּסוֹפוֹ שֶׁל הַפָּסוּק כָּתוּב, הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךְ. שׁוֹאֵל, הַבּוֹטֵחַ בְּךְ הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךְ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כִּבְיָכוֹל דָּוִד הָיָה מַבְטִיחַ שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר עָלָיו חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁינָה. כְּמ''שׁ חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךְ. הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר קַמְתִּי. אֶלָּא הַפֵּרוּשׁ הוּא, אָקוּם וְאֶתְקַשֵּׁר בְּךְ לְעוֹלָם. שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְכוּ':
שׁוֹאֵל, שְׁמוֹר הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁאֵין אוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּהּ סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים וִיקָרִים. וּמֵשִׁיב, שָׁמְרָה, הַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁמְרָה, הַיְנוּ, שְׁמוֹר ה', שֶׁהִיא אוֹתוֹ הַחֵלֶק שֶׁהַנֶּפֶשׁ נֶאֱחֶזֶת בּוֹ. כִּי כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, הִיא בָּאָה לָרֶשֶׁת הָעוֹלָם הַבָּא. אִם זָכְתָה, כַּמָּה צְבָאוֹת עֶלְיוֹנִים יוֹצְאִים לְקַבְּלָהּ וּלְשָׁמְרָהּ וּלְהַכְנִיסָהּ אֶל הַמָּדוֹר שֶׁלָּהּ בִּמְקוֹמָהּ. וְאוֹתָהּ ה', שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, שׁוֹמֶרֶת אוֹתָהּ, לְהִתְאָחֵד עִמָּהּ בְּרָאשֵׁי חָדֳשִׁים וְשַׁבָּתוֹת. וְאִם לֹא זָכְתָה, כַּמָּה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מוּכָנִים כְּנֶגְדָהּ, שֶׁדּוֹחִים אוֹתָהּ לַחוּץ. אוֹי לְאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ הַמִּתְגַּלְגֶּלֶת לָרִיק כָּאֶבֶן בְּכַף הַקֶּלַע. זֶ''שׁ וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיִבְךְ יִקְלָעֶנָה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. וְדָוִד בִּקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאָמַר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי, שֶׁלֹּא יִדְחוּ אוֹתָהּ לַחוּץ. וּכְשֶׁיַּגִּיעוּ כְּנֶגְדָהּ, יִפְתְּחוּ לָהּ הַפְּתָחִים וּתְקַבְּלָהּ לְפָנֶיךְ. כִּי חָסִיד אָנִי, שׁוֹאֵל, וְכִי חָסִיד נִקְרָא דָּוִד, הֲלֹא הוּא מֶלֶךְ וּמִדָּתוֹ הִיא מַלְכוּת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כֵּן, שֶׁנִּקְרָא חָסִיד, שֶׁכָּתוּב, חַסְדֵּי דָּוִד הַנֶּאֱמָנִים. דְּהַיְנוּ, שֶׁמִּשּׁוּם שֶׁמְּקַבֵּל חֲסָדִים הַנֶּאֱמָנִים, נִקְרָא חָסִיד. וּמִשּׁוּם זֶה שָׁמְרָה נַפְשִׁי שֶׁלֹּא תַּעֲזוֹב אוֹתָהּ לָלֶכֶת לַחוּץ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בַּצַדִּיק, דְּהַיְנוּ שֶׁשּׁוֹמֵר בְּרִיתוֹ, יוֹרֵשׁ אֶרֶץ זוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, כְּמ''שׁ, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. וְהַצַדִּיק הַזֶּה, שֶׁהוּא יְסוֹד, נִקְרָא חָסִיד, מִשּׁוּם שֶׁמַּשְׁפִּיעַ חֲסָדִים. וְעַל כֵּן אָמַר דָּוִד, מֵאַחַר שֶׁאֲנִי אָחוּז בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, בַּצַדִּיק, עַל כֵּן חָסִיד אָנִי, וּבִשְׁבִיל זֶה שָׁמְרָה נַפְשִׁי לְהִתְקַשֵּׁר בְּךְ. רַבִּי חִיָּא פָּתַח, עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע וְגוֹ'. הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּלְאָךְ לִמְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁיָּדַע פַּרְעֹה, וּבְלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה גָּדוֹל יוֹתֵר מִפַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (סוטה לו:
). זֶ''שׁ, שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע, שֶׁלִּמְּדָהוּ שָׂפוֹת, שֶׁלֹּא שָׁמַע אוֹתָן מִקּוֹדֶם. אֲבָל לְפִי זֶה, מַהוּ עֵדוּת. וּמֵשִׁיב, בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר אֲחָזָתוֹ לְאוֹתוֹ הַדָּבָר עָשָׂה עַצְמוֹ יוֹסֵף כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַשָּׂפָה שֶׁלָּהּ, וְכֵן בְּכָל יוֹם, עַד הַשָּׁעָה הַהִיא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁכָּתוּב, וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ. מַהוּ וַתִּתְפְּשֵׂהוּ. אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁעַד אָז, עָשָׂה עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַלָּשׁוֹן, וְאָז הִכִּירָה בּוֹ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הַלָּשׁוֹן, כְּלוֹמָר שֶׁמֵּבִין כַּוָּנָתָהּ. וְזֶהוּ וַתִּתְפְּשֵׂהוּ, שֶׁתָּפְשָׂה הָרַמָּאוּת שֶׁלּוֹ. בְּבִגְדוֹ, הוּא לָשׁוֹן בְּגִידָה וְרַמָּאוּת. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, צוֹוַחַת כְּנֶגְדוֹ, לְשָׁמְרְךְ מֵאִשָׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה. מַה מַּשְׁמִיעֵנוּ. אֶלָּא כָּל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִזֶּה, כְּמוֹ יוֹסֵף, הוּא מִתְקַשֵּׁר בַּשְּׁכִינָה, וְאוֹחֵז בָּעֵדוּת הַזּוֹ, וּמָה הִיא, הִיא הַה' שֶׁנִּתּוֹסְפָה בּוֹ, שֶׁכָּתוּב עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ וְגוֹ'. אַף כָּאן, י' נִתוֹסְפָה בְּפִינְחָס עַל שֶׁקִּנֵּא בָּזֶה.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' תפלה פי''א
א. בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְּרָשׁוֹת אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ כְּגוֹן שְׂחוֹק וְהִיתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה וְאֵין אוֹכְלִין בָּהֵן וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֵן וְאִין נִאוּתִין בָּהֵן וְאֵין מְטַיְילִין בָּהֵן וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בְּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבִגְשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מוּתָּרִין לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶן מִדּוֹחַק:
ב. וְאֵין מְחַשְׁבִין בָּהֵן חֶשְׁבּוֹנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה כְּגוֹן קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה וּפִדְיוֹן שְׁבוּיִם וְכַיּוֹצֵא בָהֵן. וְאֵין מַסְפִּידִין בָּהֵן אֶלָּא הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים כְּגוֹן שֶׁיִהְיֶה שָׁם הֶסְפֵּד גְּדוֹלֵי חַכְמֵי אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁכָּל הָעָם מִתְקַבְּצִין וּבָאִין בִּגְלָלָן:

______________

מוסר

מספר חסידים סימן קכ''ח קכ''ט
מַעֲשֶׂה בְּרַבֵּנוּ יַעֲקֹב בְּרַבִּי יָקָר שֶׁהָיָה מְכַבֵּד בִּזְקָנוֹ לִפְנֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ וּכְשֶׁהָיוּ הַקָּהָל הוֹלְכִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אוֹ לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן אָז חוֹלֵץ מַנְעָלָיו וְאוֹמֵר אֲנִי עָנִי הֵם בִכְסָפִים וַאֲנִי בְרַחֲמִים וּבְתַחֲנוּנִים נִמְצָא הֵם בְּשֶׁלָהֶם וַאֲנִי בְשֶׁלִי וְכֵן נָהֲגוּ הַקָּהָל אַחֲרָיו:
כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ אַתָּה קוֹנֶה אַרְגָּז לִשְׁמוֹר כֶּסֶף וְזָהָב יֵשׁ לָךְ לִקְנוֹת אַרְגָּז נָאֶה לְהַצְנִיעַ סִפְרְךָ וּתְפִלִּין. כַּבֵד ה' מֵהוֹנֶךָ מִמַּה שֶׁהַנָּאָךָ יֵשׁ לָךְ קוֹל עָרֵב מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל. זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת אֶתְרוֹג נָאֶה וְלוּלָב נָאֶה וְסוּכָּה נָאָה וְטַלִּית נָאָה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל חֶפְצֵי ה':

ברטנורה:
(א) הזורק. הרי זו מגורשת. דכתיב (דברים כ''ד) ונתן בידה, ומדלא כתיב ובידה יתננו, משמע ונתן מכל מקום. בין בחצרה בין בגנה בין בקרפיפה. והוא שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה:
קלתה. כלי שהנשים נותנות בו מטוה ומחטין:
הרי זו מגורשת. ואפילו היא בתוך ביתו, דמקום חיקה וקלתה קנוי לה, שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה:

ב. אָמַר לָהּ כִּנְסִי שְׁטָר חוֹב זֶה אוֹ שֶׁמְּצָאַתּוּ מֵאֲחוֹרָיו, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִטָּהּ, אֵינוֹ גֵט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֵא גִטֵּךְ. נָתַן בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה, נֵעוֹרָה, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִטָּהּ, אֵינוֹ גֵט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּזְרָקוֹ לָהּ, קָרוֹב לָהּ, מְגֹרֶשֶׁת. קָרוֹב לוֹ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. מֶחֱצָה עַל מֶחֶצָה, מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

ברטנורה:
(ב) או שמצאתו מאחוריו. שהיה הגט על גבו ועקם גבו לה כדי שתטלנו:
אינו גט עד שיאמר טלי גטך. ולכי אמר טלי גטך מיהת הוי גט. אבל אם היה הגט על גבי קרקע, או על גבו או בגופו ולא עקם גבו או לא המציא גופו לה כדי שתטלנו, אפילו אמר טלי גטך אינו גט:
קוראה והרי היא גיטה. כשהיא קוראה בו רואה שהוא גטה:
קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת. כל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו, זהו קרוב לה. וכל שהיא אינה יכולה לשמרו והוא יכול לשמרו זהו קרוב לו. שניהם יכולים לשמרו או שניהם אינם יכולים לשמרו, זהו מחצה על מחצה. ולענין פסק הלכה אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה או לרשותה:

ג. וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין. וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב. אָמַר לוֹ בַּעַל חוֹבוֹ, זְרוֹק לִי חוֹבִי וּזְרָקוֹ לוֹ, קָרוֹב לַמַּלְוֶה, זָכָה הַלּוֶֹה. קָרוֹב לַלּוֶֹה, הַלּוֶֹה חַיָּב. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶם יַחֲלֹקוּ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁ הַגַּג וּזְרָקוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר הַגַּג, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. הִוּא מִלְמַעְלָה וְהִיא מִלְּמַטָּה וּזְרָקוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּת הַגַּג, נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

ברטנורה:
(ג) אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי. בגמרא מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין, דכיון דא''ל הכי הוה ליה לחוב זה דין גט, ואם זרק אותו הלוה קרוב למלוה ואבד, זכה הלוה ואינו חייב לשלם. ואם קרוב ללוה, הלוה חייב וכו'. אבל אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר, מכיון שזרקו לו בכל ענין, פטור:
לאויר הגג. לפחות משלשה סמוך לקרקעית הגג, דכלבוד דמי:
מרשות הגג. יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום שהיא עומדת בו:
או נשרף הרי זו מגורשת. והוא שקדמה זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר. שאם היתה הדליקה בחצר תחלה, מעיקרא לשריפה קאזיל ואינה מגורשת:

ד. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פּוֹטֵר אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט יָשָׁן. וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. וְאֵיזֶהוּ גֵּט יָשָׁן, כֹּל שֶׁנִּתְיַחַד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ:

ברטנורה:
(ד) בגט ישן. שכתב לגרש את אשתו ואחר שנכתב הגט נתייחד עמה. ב''ש סברי לא אמרינן גזירה שמא יאמרו גטה קודם לבנה שמא ישהה את הגט שנה או שנתים בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך זמן זה ואח''כ יגרשנה בו וכשיראו זמן הגט קודם ללידת הבן יהיו סבורים שנתן לה גט משעת כתיבה והוי פגם שיאמרו מן הפנויה נולד. ופסק ההלכה לא יגרש אדם את אשתו בגט ישן. ואם גירש והלך הבעל למדינה אחרת, תנשא בו לכתחלה:

ה. כָּתַב לְשׁוּם מַלְכוּת אַחֶרֶת, לְשׁוּם מַלְכוּת מָדַי, לְשׁוּם מַלְכוּת יָוָן, לְבִנְיַן הַבַּיִת, לְחֻרְבַּן הַבַּיִת, הָיָה בַמִּזְרָח וְכָתַב בַּמַּעֲרָב, בַּמַּעֲרָב וְכָתַב בַּמִּזְרָח, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וּצְרִיכָה גֵט מִזֶּה וּמִזֶּה, וְאֵין לָהּ לֹא כְתֻבָּה וְלֹא פֵרוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְלָאוֹת, לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. אִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה, תַּחֲזִיר. וְהַוָלֶד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה, וְלֹא זֶה וָזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ, וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין לֹא בִמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְלֹא בַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. הָיְתָה בַת יִשְׂרָאֵל, נִפְסֶלֶת מִן הַכְּהֻנָּה. בַּת לֵוִי, מִן הַמַּעֲשֵׂר. בַּת כֹּהֵן, מִן הַתְּרוּמָה. וְאֵין יוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה וְיוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם מֵתוּ, אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. שִׁנָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ:

ברטנורה:
(ה) כתב לשם מלכות שאינה הוגנת. אם היה בבבל וכתב לחשבון שנות מלכות אדום, שאין להם מלכות במקום כתיבת הגט, תצא מזה ומזה. ונקראת מלכות מלכות שאינה הוגנת שאין לה לא כתב ולא לשון:
או שכתב לשם מלכות מדי. לפי שצריך לכתוב לשם המלכות של מדינה שהגט נכתב בה, משום שלום מלכות, שיאמרו חשובים אנו בעיניהם שכותבים שטרותיהם בשמינו:
תצא מזה ומזה. אם נשאת בגט זה תצא מן הראשון ומן השני:
ואין לה לא פירות ולא בלאות וכו'. כולה מתניתין מפרשה ביבמות פרק האשה רבה:
והולד ממזר מזה ומזה. מתניתין ר''מ היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר. ואינה הלכה:

ו. כָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, הָלְכוּ הַצָרוֹת הָאֵלּוּ וְנִשְּׂאוּ וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ אַיְלוֹנִיּוֹת, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הֵאֵלּוּ בָּהּ:

ברטנורה:
(ו) כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות. חמש עשרה עריות שאמרו חכמים שצרותיהן מותרות לינשא לשוק בלא חליצה:
הלכו הצרות. של עריות:
ונשאו. לשוק:
ונמצאו. העריות אילונית, ואיגלאי מלתא שהיו קדושי המת בטעות, ונמצא שלא היו אלו צרותיהן ולא פטרום העריות האלו מן החליצה:
תצא מזה. מבעל שנישאת לו. ומן היבם:
וכל הדרכים האלו בה. וביבמות מוקמינן לה כר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין, ואינה הלכה:

ז. הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהָלְכָה צָרָתָהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְנִמְצֵאת זֹאת שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הֵאֵלּוּ בָּהּ:

ברטנורה:
(ז) ונשאת לאחר. דקיי''ל ביאת האחת פוטרת צרתה:
ונמצאת זו. שנתיבמה אילונית, ואין יבומיה יבומין. ונמצא שלא נפטרה צרתה ונשאת לשוק בלא חליצה:
תצא מזה ומזה. מבעל זה ומיבמה הראשון:

ח. כָּתַב סוֹפֵר גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבָר לָאִשָּׁה, וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה וְשׁוֹבָר לָאִישׁ, וְנָתְנוּ זֶה לָזֶה, וּלְאַחַר זְמָן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִיַּד הָאִישׁ, וְשׁוֹבָר מִיַּד הָאִשָּׁה, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לְאַלְתַּר יָצָא, אֵין זֶה גֵט. אִם לְאַחַר זְמָן יָצָא, הֲרֵי זֶה גֵּט. לֹא כָל הֵימֶנּוּ מִן הָרִאשׁוֹן לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ עַל תְּנַאי וְלֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי, לֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה:

ברטנורה:
(ח) כתב סופר גט לאיש. לגרש בו אשתו:
ושובר לאשה. שתמסור לבעלה כשיפרע לה כתובתה:
וטעה הסופר. כשמסר להן השטרות:
ונתן גט לאשה ושובר לאיש. והם מסרו זה לזה. והלכה זו ונשאת כסבורה שזה גט שמסר לה בעלה וזה סבור שמסרה לו אשתו שובר. ורמב''ם גריס ונתן גט לאיש ושובר לאשה. ופירש ונתן, שחשב שנתן גט לאיש ושובר לאשה, אבל הוא לא עשה אלא בהפך. ודחוק הוא:
אם לאלתר. כל זמן שלא נשאת יצא גט מתחת יד הבעל:
אינו גט. וצריכה גט אחר:
ואם לאחר שנשאת. הרי זה גט:
לא כל הימנו. אין הכל כדבריו של זה הראשון להאמינו:
לאבד זכותו של שני. שנשאה. דאמרינן קנוניא היא ביניהם והחליפו השטרות לאחר שנשאת. והלכה כרבי אליעזר:

ט. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בַּפֻּנְדָּקִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינָהּ צְרִיכָהּ הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין. וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַס בָּהּ. כְּנָסָהּ בְּגֵט קֵרֵחַ, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ:

ברטנורה:
(ט) ולנה עמו בפונדקי. ויש שם עדי יחוד ואין שם עדי ביאה. בית הלל סברי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי קידשה בביאה. וב''ש סברי לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה עד שיראוה שנבעלה:
גט קרח. שקשריו מרובין מעדיו. דתקון רבנן גט מקושר משום כהנים קפדנים שהיו כותבים גט פתאום לנשותיהם ומתחרטים ולא היו יכולים להחזירן, ותקנו להם גט מקושר שאינו נוח ליכתב מהרה, שמא בתוך כך יתפייס. וכותב שטה אחת או שתים וכורכן על החלק ותופר ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ, וחוזר וכותב שני שיטין או יותר מבפנים וכורכן על החלק וחותם עד שני על הכרך מבחוץ, וכן עד שלישי. ואם יש קשר כרוך ואין עד חתום מאחוריו, זהו קרח ופסול. דמסתמא למנין קשריו היו עדיו מתחלה, וחיישינן דלמא הבעל אמר להו כולכם חתומו, והרי אחד שלא חתם. ואם נשאת אשה בגט זה, תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ומתניתין רבי מאיר היא, דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר. ואינה הלכה:

י. גֵּט קֵרֵחַ, הַכֹּל מַשְׁלִימִין עָלָיו, דִּבְרֵי בֶן נַנָּס, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מַשְׁלִימִין עָלָיו אֶלָּא קְרוֹבִים הָרְאוּיִין לְהָעִיד בְּמָקוֹם אַחֵר. וְאֵיזֶהוּ גֵּט קֵרַח, כֹּל שֶׁקְּשָׁרָיו מְרֻבִּין מֵעֵדָיו:

ברטנורה:
(י) הכל משלימין עליו. ואפילו עבד, ואפילו פסול לעדות מחמת עבירה:
אלא קרוב שהוא ראוי להעיד בעדות אחרת. שאין עליו פסול עדות אלא קורבה. אבל עבד או גזלן לא. עבד דלמא אתי לאסוקי ליוחסין. וגזלן דלמא אתו למימר עבד תשובה. אבל קרוב, כולי עלמא ידעי ליה דקרוב הוא. והלכה כבן ננס שהכל משלימין עליו. ומ''מ אין חותם עליו אלא ע''א פסול בלבד, והשאר צריך שיהיו כלם כשרים:

גמרא גיטין דף מ''ט ע''ב

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ הַנִּיזָקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִידִית מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִין וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִין כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר אָדָם לָמָה אֲנִי גוֹזֵל וְלָמָה אֲנִי חוֹמֵס לְמָחָר בֵּית דִין יוֹרְדִין לִנְכָסַי וְנוֹטְלִין שָׂדֶה נָאָה שֶׁלִי וְסוֹמְכִים עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות כ''ט) מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם לְפִיכָךְ אָמְרוּ הַנִּיזָקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִידִית וּמִפְּנֵי מַה אָמְרוּ בַּעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם לַחֲבֵירוֹ שָׂדֶה נָאָה וְדִירָה נָאָה וְיֹאמַר אֶקְפּוֹץ וְאַלְוֶנּוּ כְּדֵי שֶׁאֶגְבֶנּוּ בְחוֹבִי לְפִיכָךְ אָמְרוּ בַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית. אֶלָּא מֵעַתָּה יְהֵא בְזִבּוּרִית אִם כֵּן אַתָּה נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין. כְּתוּבַת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּבֵינוֹנִית. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ כְּתוּבַת אִשָּׁה בְזִבּוּרִית שֶׁיּוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָׂא הָאִשָּׁה רוֹצָה לִינָשֵׂא. דָבָר אַחֵר אִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ. מָאי דָבָר אַחֵר וְכִי תֵימָא כִּי הֵכִי דְכִי מַפִּיק לָהּ אִיהוּ תַּקִּינוּ לָהּ רַבָּנָן כְּתוּבָה מִינֵיהּ. כִּי נַפְקָא אִיהִי נָמֵי לִיתְקְנוּ לֵיהּ רַבָּנָן כְּתוּבָה מִינָהּ. תָּא שְׁמַע אִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ אֶפְשַׁר דְמַשְׁהֵי לָהּ בְּגִיטָא. כְּתוּבַת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית אָמַר מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְרַב נַחְמָן לֹא אֲמָרָן אֶלָא מִיַּתְמֵי אֲבָל מִינֵיהּ דִידֵיהּ בְבֵינוֹנִית מִיַּתְמֵי מָאי אִירְיָא כְּתוּבַת אִשָּׁה אֲפִילוּ כָּל מִילֵי נָמֵי דְהָא תְּנַן אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית אֶלָּא לָאו מִינֵיהּ לְעוֹלָם מִיַּתְמֵי וּכְתוּבַת אִשָּׁה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא מִשּׁוּם חִינָא אַקִּילוּ רַבָּנָן גַבָּהּ קָא מַשְׁמַע לָן:

רש''י:
גזלן. לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי:
יוצאת לרצונה וכו'. ע''כ בעל מגרשה:
מאי דבר אחר. היכי הוי טעמא לכתובה למשקל בזבורי':
וכי תימא. כלו' מלתא אחריתא קאמר ולא טעמא לזבורית הוא:
אפשר דמשהי לה. ולא יהיב לה גיטה וכיון דלא אשהי מדעתיה גרשה:
אלא מיתמי. כגון כתובת אלמנה:
משום חינא. שיהיו אנשים נושאים חן בעיני הנשים וינשאו להם:

______________

זוהר פנחס דף רי''ד ע''א

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (זכריה ג) וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עוֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְיָ וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי וַוי לְאִינוּן בְּנֵי נָשָׁא דְלָא מִסְתַּכְּלָאן בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן וְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָרוֹזָא קָארֵי עֲלַיְיהוּ וְלָא מַשְׁגִּיחִין אָתָא בַר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בְפִקּוּדֵי אוֹרַיְתָא כַמָּה סַנֵּיגוֹרִין קַיְימִין לְאַדְכְּרָא עָלֵיה לְטַב. אָתָא בַר נָשׁ וְאַעְבַּר עַל פִּקוּדֵי אוֹרַיְתָא אִינוּן עוֹבָדִין קָטֵיגוֹרִין עָלֵיהּ לְבִישׁ קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יְהוֹשֻׁעַ כֹּהֵן גָּדוֹל הֲוָה וְאוּקְמוּהָ מַה כְתִיב בֵּיהּ וְהַשָׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וּמַה בְהָאי כַּךְ בִּשְׁאַר בְּנֵי עַלְמָא דְלָא מִסְתַּכְּלֵי בִיקָרָא דְמָארֵיהוֹן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. חֲמֵי מַה כְתִיב וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּגָדִים צוֹאִים וַדָּאי אִינוּן לְבוּשִׁין דְאִתְלַבְּשָׁא בְהוּ רוּחָא בְהַהוּא עַלְמָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְמָאן דִּלְבוּשׁוֹי מְתֻתְקָנִין וּשְׁלֵמִין בְּהַהוּא עַלְמָא וְהָא אִתְמַר כָּל מָאן דְּבַעְיָין לְאַעֲלָא לַגֵּיהִנָם אִינוּן לְבוּשִׁין דִמְּלַבְּשִׁין לֵיהּ הֵיךְ אִינוּן מַה כְתִיב הָכָא וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעוֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. מָאן מַלְאָךְ דָּא מַלְאָךְ דִמְּמָנָא עַל גֵּהִינָם וּמְמָנָא עַל מָאן דְּחָמֵי בְּאִינוּן לְבוּשִׁין עַד דְאָתִיב קַלָּא וְאָמַר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצוֹאִים מֵעָלָיו. מֵהָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא דְעוֹבָדִין בִּישִׁין דְּבַר נָשׁ עַבְדִין לֵיהּ אִינוּן לְבוּשִׁים צוֹאִים. וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אוֹתְךָ מַחֲלָצוֹת. אַלְבִּישִׁינֵיהּ לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין מְתֻתְקָנָן דִבְהוּ אִסְתְּכַל בַר נָשׁ בְּזִיו יְקָרָא דְמָארֵיהּ. תָא חֲזֵי כְגוֹוָנָא דָא פִנְחָס דְּלָא אִסְתְּלַק מֵעַלְמָא עַד דְאִתְתְּקָנוּ קָמֵיהּ לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין דְּרוּחָא אִתְהֲנֵי בְהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי בְּשַׁעְתָּא חָדָא אִתְפְּשָׁט מֵאֵלִּין וְאִתְלְבַשׁ מֵאִלֵּין וְאִתְלְבַשׁ בְּאִלֵּין לְקַיְימָא דִכְתִּיב הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, עַד דַהֲווֹ אַזְלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָה תַקִּיפָא וְיַתְבוּ תְחוֹת צִלָּא דְחָד טִנָּרָא דְמַדְבְּרָא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר וַדָּאי צִלָּא חֶדְוָותָא דְנַפְשָׁא הוּא:

תרגום הזוהר. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הכֹּהֵן הַגָּדוֹל עוֹמֵד לִפְנֵי מַלְאָךְ ה' וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, אוֹי לִבְנֵי הָאָדָם שֶׁאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בִּכְבוֹד אֲדוֹנָם וְכָל יוֹם וָיוֹם קוֹרֵא עֲלֵיהֶם כָּרוֹז, וְאֵינָם מַשְׁגִּיחִים. בָּא הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה, כַּמָּה מְלִיצִים יְשָׁרִים עוֹמְדִים לְהַזְכִּיר עָלָיו לַטּוֹב. בָּא הָאָדָם וְעָבַר עַל מִצְווֹת הַתוֹרָה, אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים מְקַטְרְגִּים עָלָיו לְרָע לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהוֹשֻׁעַ כֹּהֵן גָּדוֹל הָיָה, וְהֶעֱמִידוּהוּ. מַה כָּתוּב בּוֹ, וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וְאִם בָּזֶה כָּךְ, בִּשְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם שֶׁאֵינָם מִסְתַּכְּלִים עַל כְּבוֹד אֲדוֹנָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רְאֵה, מַה כָּתוּב, וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים. וְהֶעֱמִידוּהוּ. אֲבָל בְּגָדִים צוֹאִים, הֵם וַדַּאי הַלְּבוּשִׁים שֶׁהָרוּחַ נִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם בָּעוֹלָם הַהוּא. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁלְּבוּשָׁיו מְתוּקָנִים וּשְׁלֵמִים בָּעוֹלָם הַהוּא. וְהִנֵּה לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁרוֹצִים לְהַכְנִיסוֹ בַּגֵּיהִנֹּם, אֵיךְ הֵם הַלְּבוּשִׁים שֶׁמַּלְבִּישִׁים אוֹתוֹ וּמֵשִׁיב, כָּתוּב כָּאן וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעוֹמֵד לִפְנֵי הַמַלְאָךְ. מִי הוּא הַמַּלְאָךְ. זֶה הוּא הַמַּלְאָךְ הַמְּמוּנֶה עַל הַגֵּיהִנֹּם, וְהוּא מְמוּנֶה עַל כָּל מִי שֶׁרוֹאֵהוּ בְּאֵלּוּ הַלְּבוּשִׁים. עַד שֶׁהֵשִׁיב הַקּוֹל, וְאָמַר, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצוֹאִים מֵעָלָיו. מִכָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל שֶׁהַמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁל הָאָדָם עוֹשִׂים לוֹ אֵלּוּ לְבוּשִׁים הַצוֹאִים. וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךְ עֲוֹנֶךְ וְהַלְבֵּשׁ אוֹתְךְ מַחֲלָצוֹת. כִּי הִלְבִּישׁוּהוּ לְבוּשִׁים אֲחֵרִים מְתוּקָנִים שֶׁבָּהֶם מִסְתַּכֵּל הָאָדָם בְּזִיו יְקָרוֹ שֶׁל אֲדוֹנוֹ. בֹּא וּרְאֵה, כְּעֵין זֶה, פִּנְחָס, שֶׁלֹּא נִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּתְתַּקְּנוּ לְפָנָיו לְבוּשִׁים אֲחֵרִים, שֶׁהָרוּחַ נֶהֱנֶה מֵהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. בְּשָׁעָה אַחַת נִתְפַּשֵּׁט מֵאֵלּוּ וְנִתְלַבֵּשׁ בְּאֵלּוּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב, הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. בְּעוֹד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, הָיָה אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ חָזָק, וְיָשְׁבוּ תַּחַת צֵל שֶׁל סֶלַע אַחֵר בַּמִּדְבָּר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַצֵל, הוּא וַדַּאי שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''א
א. הָיָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שְׁנֵי פְּתָחִים לֹא יַעֲשֵׂנוּ קַפַּנְדְרִיָּא כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בְּפֶתַח זֶה וְיֵּצֵא בְּפֶתַח שֶׁכְּנֶגְדוֹ לְקָרֵב הַדֶרֶךְ. שֶׁאָסוּר לְהִכָּנֵס בָּהֵן אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה:
ב. מִי שֶׁצָרִיךְ לְהִכָנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִקְרוֹא תִּינוֹק אוֹ חֲבֵירוֹ יִכָּנֵס וְיִקְרָא מְעַט אוֹ יֹאמַר שְׁמוּעָה וְאַחַר כַּךְ יִקְרָא חֲבֵירוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּשְׁבִיל חֲפָצָיו בִּלְבָד. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ יֹאמַר לְתִינוֹק מִן הַתִּינוֹקוֹת קְרָא לִי הַפָּסוּק שֶׁאַתָּה קוֹרֵא בוֹ אוֹ יִשְׁהֶא מְעַט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאַחַר כַּךְ יֵצֵא שֶׁהַיְּשִׁיבָה שָׁם מֵעִסְקֵי הַמִּצְוֹת הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פד) אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ וְכוּ':
ג. מִי שֶׁנִּכְנַס לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לִקְרוֹת מוּתָּר לוֹ לְצֵאת בְּפֶתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ כְּדֵי לְקַרֵב אֶת הַדֶּרֶךְ וּמוּתָּר לְאָדָם לְהִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמַקְלוֹ בְּמִנְעָלוֹ וּבַאֲפוּנְדָּתוֹ וּבַאֲבַק שֶׁעַל רַגְלָיו וְאִם הָיָה צָרִיךְ לָרוֹק יָרוֹק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת:

______________

מוסר

מספר חסידים סימן ק''ל קל''א קל''ב
יֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ יֵשׁ אָדָם שֶׁאֵינוֹ זַכָּאי שֶׁיְּקַבֵּל הַמָּקוֹם תְּפִלָּתוֹ אֶלָּא בַּעֲבוּר תּוֹקֶף תַּחֲנוּנִים וְדִמְעַת עֵינָיו אֲשֶׁר תָּמִיד בּוֹכֶה וּמִתְחַנֵן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ זְכוּת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְקַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּפִלָּתוֹ וְעוֹשֶׂה חֶפְצוֹ:
אִם יִשְׁאַל אָדָם דָּבָר שֶׁהוּא שְׁבַח לְבוֹרְאוֹ כְּגוֹן עַל לִמּוּד תּוֹרָה אוֹ דָבָר אֶחָד מֵחָפְצֵי שָׁמַים וְשׁוֹפֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ מַעֲשִׂים טוֹבִים:
אִם יִשְׁאַל אָדָם עֵצָה מִמָּךְ. אִם יָדַעְתָּ הַדְרִיכֵהוּ בְדֶרֶךְ יְשָׁרָה לְפִי מַה שֶׁנִּרְאָה בְּעֵינֶיךָ בִּרְצוֹן חֲכָמִים אֲבָל לֹא לְפִי דַרְכּוֹ כְּנֶגֶד הַבּוֹרֵא וְאִם תִּשְׁתּוֹק וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהַדְרִיכוֹ פֶּן יִשְׁאַל מֵאַחֵר וְיִתֵּן לוֹ עֵצָה שֶׁאֵינָה הוֹגֶנֶת לוֹ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אַבְשָׁלוֹם שֶׁשָּׁאַל עֵצָה מֵאֲחִיתוֹפֶל וְנָתַן לוֹ חוּשַׁי עֵצָה וְנָפַל בְּיָד דָּוִד:

משנה סנהדרין פרק יא
א. אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין: הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ, וְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְזָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין, וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ.

הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָהֶן חַבּוּרָה. זֶה חֹמֶר בַּמְקַלֵּל מִבַּמַּכֶּה, שֶׁהַמְקַלֵּל לְאַחַר מִיתָה חַיָּב, וְהַמַּכֶּה לְאַחַר מִיתָה פָּטוּר.

הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֶּשׁ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ.
הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ, (רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל) רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פוֹטְרִין:

ברטנורה:
(א) אלו הן הנחנקין. ממרא ע''פ בית דין. שמסרב על דברי בית דין הגדול שבלשכת הגזית:
וזוממי בת כהן. אף על פי שהם באים לחייבה שרפה אין נדונים אלא במיתה שהיו מחייבים את בועלה שהוא בחנק. כשאר הבא על א''א דכתיב (ויקרא כא) היא באש תשרף היא ולא בועלה וזוממיה ילפינן מכאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו:
ובועלה. לבת כהן כשהיא נשואה אבל ארוסה היא ובועלה בסקילה:
שהמקלל לאחר מיתה חייב. דכתיב (שם כ) אביו ואמו קלל וקרא יתירא הוא לרבות לאחר מיתה:
והמכה לאחר מיתה פטור. דהא לא מחייב עד שיעשה בו חבורה ואין חבורה לאחר מיתה:
עד שיכניסנו לרשותו. דכתיב (שמות כא) ונמצא בידו ואין ידו אלא רשותו. וכן הוא אומר (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו:
וישתמש בו. תשמיש שיש בו שוה פרוטה. ות''ק מחייב אפילו בתשמיש שהוא פחות מש''פ והלכתא כת''ק:
הגונ' את בנו. טעמייהו דרבנן דפטרי דכתיב ונמצא בידו. וקרא יתירה הוא דהא כתיב (דברים כד) כי ימצא איש אלא למדרש מיניה פרט לזה שהוא מצוי והלכה כחכמים:
ר' יהודה מחייב. דכתיב (שם) מאחיו מבני ישראל. מאחיו למעוטי עבדים. מבני ישראל אי כתב בני ישראל הוה ממעטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין השתא דכתיב מבני ישראל מעוטא אחרינא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבנן סברי מאחיו לאו למעוטי עבדים דהא אחים הם במצות אלא בני ישראל למעוטי עבדים. מבני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו ב''ח והלכה כחכמים:

ב. זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין, שֶׁנֶאֱמַר (שם יז) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וְגוֹ'.
שְׁלשָׁה בָתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.
בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרַי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי.
אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם.
וְאִם לָאו, בָּאִין לָהֶן לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאוֹמֵר: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָרְשׁוּ חֲבֵרַי כָּךְ לִמַדְתִּי וְכָךְ לִמְדוּ חֲבֵרָי.
אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם.
וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'.
חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד - פָּטוּר.
וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת - חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת.

תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת, פָּטוּר, נִמְצָא חֻמְרוֹ קֵלּוֹ:

ברטנורה:
(ב) ג' בתי דינין היו שם. בירושלים דמשתעי בה קרא וקמת ועלית:
אחד יושב על פתח הר הבית. הוא שער מזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים:
ואחד יושב. למעלה הימנו כשעברו עזרת נשים ובאים לפתח עזרת ישראל:
ואחד יושב בלשכת הגזית. שהיא בנויה בתוך העזרה חציה בקדש וחציה בחול:
באים לזה שעל פתח הר הבית. זקן זה שהורה בעירו ונחלקו בית דין שבעירו עליו והזקיקן הכתוב לעלות לירושלים. באים הוא ובית דין שבעירו לזה ב''ד שעל פתח הר הבית שהרי בו פוגעים תחלה:
תלמיד שהורה לעשות. תלמיד שלא הגיע להוראה ונחלק על בית דין שבעירו. ובאו לבית דין הגדול ושאלו וחזר לעירו והורה כבתחלה פטור. שאין להם לסמוך על הוראתו והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב''ד כדילפינן מכי יפלא ממך במופלא שבב''ד הכתוב מדבר:
נמצא חומרו קולו. חומר העבירה שעבר והורה אף על פי שלא הגיע להוראה מוסף על ההמרא' שהמרה ע''פ בית דין. היא נעשית לו קולא לפוטרו מן המיתה. שאם היה זקן שהגיע להוראה והמרה על פי בית דין היה חייב מיתה:

ג. חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה: הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין, כְּדֵי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה - פָּטוּר.
חָמֵשׁ טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים - חַיָּב:

ברטנורה:
(ג) האומר אין תפלין כו' פטור. שאין זו הוראה. דזיל קרי בי רב הוא:
חמשה טוטפות. יש הוראה ואף על פי שאין דבר זה אלא להוסיף על ד''ס חייב שבמדרש סופרים (לטטפת לטטפת) לטוטפת כתיב. הרי כאן ד' פרשיות:

ד. אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה, אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין:

ברטנורה:
(ד) ולא בבית דין שביבנה. שאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו לו וחזר לעירו ושהה שם ימים רבים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה. ואחר כך הורה כבתחלה. אין ממיתין אותו ביבנה אף על פי שסנהדרי גדולה שם ואף על פי שעדיין הבית קיים כיון שסנהדרי גדולה אינה יושבת במקומה בלשכת הגזית:

ה. נְבִיא הַשֶּׁקֶר הַמִּתְנַבֵּא עַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע וּמַה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ - מִיתָתוֹ בִידֵי אָדָם.
אֲבָל הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַתֵּר עַל דִּבְרֵי הַנָּבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ, מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ:

ברטנורה:
(ה) מה שלא שמע. מה שלא נאמר בנבואה לשום נביא בעולם. ומה. שנאמר לחברו ולא לו. ושמעה מפי חברו. ובא ואמר שנאמרה לו. שני אלו נביאי השקר הם ומיתתן בחנק. דכתיב (דברים יח) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי. זה המתנבא מה שלא שמע מעולם. אשר לא צויתיו הא לחברו צויתיו. זה המתנבא מה שלא נאמר לו. ונאמר לחברו ומת הנביא ההוא. וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:
מיתתן בידי שמים. דכתיב (שם) והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי. קרי ביה לא ישמע. וקרי ביה לא ישמיע. וקרי ביה לא ישמע הוא עצמו אל דברי. הרי שלשתן בכלל וכתוב (שם) אנכי אדרוש מעמו. בידי שמים:

ו. הַמִּתְנַבֵּא בְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה, אֲפִלּוּ כִּוֵּן אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר.

הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לַנִּשּׂוּאִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעָלָה, הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק.

וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן ובוֹעֲלָהּ, שֶׁכָּל הַזּוֹמְמִין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה, חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן ובוֹעֲלָהּ:

ברטנורה:
(ו) לרשות הבעל. כגון שמסר האב לשלוחי הבעל. ועדיין היא בדרך. תו לא קרינא בה בית אביה:

הַמְוַתֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, מְנָא יָדַע דְאִיעֲנַשׁ?
דְיָהַב לֵיהּ אוֹת!
וְהָא מִיכָה דְלֹא יָהַב לֵיהּ אוֹת וְאִיעֲנַשׁ?
הֵיכָא דְמוּחְזַק שַׁאנֵי! דְאִי לֹא תֵימָא הָכִי אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָה הֵיכִי שָׁמַע לֵיהּ יִצְחָק? אֵלִיָּהוּ בְהַר הַכַּרְמֶל הֵיכִי סַמְכֵי עֲלֵיהּ וְעַבְדֵי שְׁחוּטֵי חוּץ? אֶלָּא הֵיכָא דְמוּחְזַק שַׁאנֵי.
(בראשית כ''ב) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, אַחַר מַאי?
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: אַחַר דְבָרָיו שֶׁל שָׂטָן דִכְתִיב (שם כ''א) וַיִּגְדַל הַיֶּלֶד וַיִּגָמַל וְגוֹמֵר,
אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זָקֵן זֶה חַנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְרִי בֶטֶן מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תוֹר אֶחָד אוֹ גוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ?
אָמַר לוֹ: כְלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִשְׁבִיל בְּנוֹ אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי מִיַּד זוֹבְחוֹ, מִיַּד וְהָאֱלֹהִים נִסָה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ.
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בַר אַבָּא: אֵין נָא אֶלָּא לָשׁוֹן בַּקָּשָׁה.
מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה וְהָיָה לוֹ גִבּוֹר אֶחָד וְנָצְחָן לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חַזָּקָה אָמַר לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ עֲמוֹד לִי בַמִּלְחָמָה זוּ שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רִאשׁוֹנִים אֵין בָהֶן מַמָּשׁ.
אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם נִיסִיתִיךָ בְכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְכֻלָּן עַכְשָׁיו עֲמוֹד לִי בְנִסָּיוֹן זֶה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים.
אֶת בִּנְךָ - שְׁנֵי בָנִים יֵשׁ לִי
אֶת יְחִידְךָ - זֶה יָחִיד לְאִמוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמוֹ
אֲשֶׁר אָהַבְתָּ - תַרְוַיְיהוּ רְחִימְנָא לְהוּ
אֶת יִצְחָק!
וְכָל כַּךְ לָמָה?
כְּדֵי שֶׁלֹּא תִטָּרֵף דַעְתּוֹ עָלָיו.

קָדְמוֹ שָׂטָן לְדֶרֶךְ, אָמַר לוֹ: (איוב ד) הֲנִסָה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה הִנֵּה יָסַרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ כִּי עַתָּה תָבֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא
אָמַר לוֹ: (תהלים כו) אֲנִי בְתוּמִי אֵלֵךְ.
אָמַר לוֹ: הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתְךָ.
אָמַר לוֹ: זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבַד
כְּיוָן דְחָזָא דְלָא קָא שְׁמִיעַ לֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: וְאֵלַי דָבָר יְגוּנַב, כַּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגוּד שֶׁאַיִל לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה.
אָמַר לוֹ: כַךְ עוֹנְשׁוֹ שֶׁל בַדָּאי שֶׁאֲפִילוּ אָמַר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

רִבִּי לֵוִי אָמַר: אַחַר דְבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק - אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק: אֲנִי גָדוֹל מִמְּךָ בְּמִצְוֹת שֶׁאַתָּה מַלְתָּה בֶן שְׁמֹנַת יָמִים וַאֲנִי בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.
אָמַר לוֹ: וּבְאֵבֶר אֶחָד אַתָּה מְגַרֶה בִּי? אִם אוֹמֵר לִי הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי אֲנִי זוֹבֵחַ.
מִיַּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם:

רש''י:
מנא ידע. האי גברא שזה נביא אמת שהקב''ה עונשו והלא שמא סבר שזהו נביא השקר לפיכך מוותר על דבריו:
היכא דהוחזק. שהוא צדיק ונביא אמת:
שאני. ולא בעי אות:
היכי שמע ליה יצחק. דהוא דבר אמת שלא נאמר לשום אדם להקריב את בנו:
שחוטי חוץ. שהרי בית המקדש היה בירושלים:
הנסה דבר אליך תלאה. וכי היה לאוהביך לנסותך בדבר שהיא תלאה אותך ומכרית את זרעיך:
הנה יסרת רבים. ורצית והחיית כל באי העולם בדברים ועתה הנה בא להלאותך ולבהלך:

זוהר פנחס דף רכ''ו ע''א

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תָּנֵינָן כָּל מָאן דְּאָמַר תְּהִלָּה לְדָוִד בְּכָל יוֹם תְּלַת זִמְנִין אִיהוּ בַר עַלְמָא דְאָתֵי. וְהָא אִתְמַר טַעְמָא. אִי בְגִין פַּרְנָסָה וּמְזוֹנָא דְכָל עַלְמָא תְרֵין זִמְנִין אִינוּן בְּכָל יוֹמָא בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָיא דִכְתִּיב (שמות י''ג) בְּתֵת יְיָ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר וְגוֹמֵר. אֲמָאי תְלַת זִמְנִין בְּכָל יוֹמָא אֶלָּא תְרֵין לִמְזוֹנָא דִבְנֵי אִנְשֵׁי וּדְכָל עַלְמָא וְחָד לְמֵיהַב תּוֹקְפָא לְהַהוּא אָתָר דִּפְתִּיחוּ יְדוֹי. וּתְרֵין מְזוֹנִין אִלֵּין מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא וְכֻלְּהוּ תְלַת מְזוֹנֵי כְתִיבֵי הָכָא (תהלים קמ''ה) וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. דָא מְזוֹנָא דַעֲתִירֵי דְיָהִיב מֵיכְלָא סַגִּי בְעִתּוֹ הָא חָד תְּרֵין דִּכְתִיב וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן דָא מְזוֹנָא דְמִסְכְּנֵי דְאִינוּן שְׂבֵעִין מֵרָצוֹן וְלֹא מִגּוֹ מֵיכְלָא סַגִי תְלַת דִּכְתִיב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ דָא תוּקְפָא לְהַהוּא אָתָר דְּבְפְתִּיחוּ יְדוֹי נַפְקַת רָצוֹן וְשַׂבְעָא לְכֹלָא. תוּ הָכִי אוֹלִיפְנָא דְלָא אִיהוּ אֶלָּא תְרֵי זִמְנֵי בְגִין מְזוֹנָא וּפַרְנָסָה בְכָל יוֹמָא דְאִלֵּין חִיּוּבָא עַל בַּר נָשׁ וְאִי אָמַר יַתִּיר לָאו בְגִין חוֹבָה אִיהוּ אֶלָּא בְגִין שְׁבָחָא גוֹ תוּשְׁבְּחָן דִזְמִירוֹת דְּדָוִד מַלְכָּא מָאי טַעְמָא בְגִין דְּפַרְנָסָה לָא חָזֵי לְמִשְׁאַל אֶלָּא בָתָר צְלוֹתָא וּפַרְנָסָה דְמָארֵיהּ (ס''א דְּנָפִיק יְדוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּבָרִיךְ וּשְׂבֵעִין מֵרָצוֹן וְעַל דָּא לָאו חִיּוּבָא הוּא אֶלָּא תְרֵי זִמְנֵי בְיוֹמָא וּשְׁבָחָא אִיהוּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָתֵת לוֹ זְמִירוֹת דְּדָוִד מַלְכָּא) מַלְכָּא יֵיכוּל בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתָר יֵיכְלוּן עַבְדוֹי הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שיר ח') בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי לְבָתָר אִכְלוּ רֵעִים. אָכַלְתִּי יַעְרִי דָא צְלוֹתָא דִמְיוֹשֶׁב. עִם דִּבְשִׁי דָא קִרְיַת שְׁמַע. אָכַלְתִּי יַעְרִי דָא צְלוֹתָא דִמְיוֹשֶׁב הַהוּא יַעַר לְבָנוֹן יוֹצֵר (ס''א מְשָׁרְתִים) וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ (כֻּלָּם קְדוֹשִׁים) כָּל הָנֵי אִקְרוּן יַעַר אִילָנִין וּנְצִיבִין דְּבֵיהּ. עִם דִּבְשִׁי דָא קִרְיַת שְׁמַע דְאִיהוּ מְתִיקוּ דְכֹלָא בְכַמָּה צוּפִין וּמְתִיקִין. שָׁתִיתִי יֵינִי. דָא צְלוֹתָא דִמְעוֹמֶד מִטִּיבוּ דְיֵּינָא עִלָּאָה דְאִתְנְטַר וְדָא בִשְׁלש בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת. עִם חֲלָבִי אִלֵּין אִינוּן שְׁלשָה בְרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת. וְאִתְכְּלִילָן אִלֵּין בְאִלֵּין. עַד כָּאן מֵיכְלָא דְמַלְכָּא. לְבָתָר דְאָכַל מַלְכָּא אִכְלוּ רֵעִים לְעֵילָא שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים לְתַתָּא וְעַל דָּא לֵית חִיּוּבָא דִמְזוֹנָא אֶלָּא לְבָתָר צְלוֹתָא בִצְלוֹתָא דְמִנְחָה (בְעֶרֶב) קוֹדֶם צְלוֹתָא מָאי טַעְמָא בְגִין דְעַד לָא אִשְׁתְּכַח דִּינָא קַשְׁיָא בְעוֹד דְּאַנְפִּין דְּמַלְכָּא נְהִירִין יֵימָא תְהִלָּה לְדָוִד בְּהָאי סִדּוּרָא דִמְזוֹנָא דִלְבָתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא וְתָלֵי עַל עַלְמָא לָא שַׁעְתָּא אִיהוּ. אָתָא רִבִּי פִּנְחָס וּנְשָׁקֵיהּ:

תרגום הזוהר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד בְּכָל יוֹם שָׁל. ש פְּעָמִים הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. וּכְבָר לָמַדְנוּ הַטַּעַם, שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב בָּהּ פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךְ שֶׁהוּא תְּפִלָּה עַל מָזוֹן. וְשׁוֹאֵל, אִם הַטַּעַם הוּא מִשּׁוּם פַּרְנָסָה וּמָזוֹן שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר שְׁנֵי פְּעָמִים, כִּי שְׁנֵי פְּעָמִים הֵם בְּכָל יוֹם, בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב. שֶׁכָּתוּב, בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר וְגוֹ', לָמָּה צָרִיךְ לוֹמָר שָׁל. ש פְּעָמִים בְּכָל יוֹם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא שְׁנֵי פְּעָמִים בִּשְׁבִיל מָזוֹן בְּנֵי אָדָם, וְשֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וּפַעַם אַחַת הוּא, לָתֵת תּוֹקֶף לַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁיָּדָיו פְּתוּחוֹת. וּשְׁתֵּי מְזוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם, הֵם מְשׁוּנִים זֶה מִזֶּה. כִּי אֶחָד הוּא לַעֲשִׁירִים וְאֶחָד לַעֲנִיִּים. וְכָל שָׁל. ש הַמָּזוֹנוֹת כְּתוּבִים כָּאן, בִּתְהִלָּה לְדָוִד. א', וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ, הֲרֵי א'. ב', שֶׁכָּתוּב, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. זֶהוּ מָזוֹן שֶׁל עֲנִיִּים, שֶׁהֵם שְׂבֵעִים מֵרָצוֹן, וְלֹא מִמַּאֲכָל מְרוּבָּה. ג' שֶׁכָּתוּב, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךְ, זֶהוּ תּוֹקֶף לַמָּקוֹם הַהוּא, שֶׁבִּפְתִיחַת יָדָיו יוֹצֵא רָצוֹן וְשֹׂבַע לַכֹּל. עוֹד, כָּךְ לָמַדְתִּי, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמָר אֶלָּא שְׁתֵּי פְּעָמִים תְּהִלָּה לְדָוִד, בִּשְׁבִיל מָזוֹן וּפַרְנָסָה שֶׁבְּכָל יוֹם. וְאֵלּוּ שְׁתֵּי הַפְּעָמִים הֵן חוֹבָה עַל הָאָדָם וְאִם אָמַר יוֹתֵר אֵינוֹ בִּשְׁבִיל חוֹב, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבָח בְּתוֹךְ הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל הַזְּמִירוֹת שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ. מַהוּ הַטַּעַם, הוּא מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבַקֵּשׁ עַל פַּרְנָסָה, אֶלָא אַחַר הַתְּפִלָּה, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא פַּרְנָסַת אֲדוֹנוֹ, וְהַמֶּלֶךְ יֹאכַל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֹאכְלוּ עֲבָדָיו. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי. וְאַחַר כָּךְ אִכְלוּ רֵעִים. אָכַלְתִּי יַעְרִי, הוּא תְּפִלָּה דְּמִיּוֹשֵׁב, דְּהַיְנוּ מִיּוֹצֵר אוֹר עַד קְרִיאַת שְׁמַע. עִם דִּבְשִׁי, הוּא קְרִיאַת שְׁמַע. וּמְפָרֵשׁ, אָכַלְתִּי יַעְרִי הוּא תְּפִלָּה דְּמִיּוֹשֵׁב, כִּי יַעַר הַלְּבָנוֹן הַהוּא, שֶׁהוּא עוֹלָם הַבְּרִיאָה כּוֹלֵל יוֹצֵר אוֹר, וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, כָּל אֵלּוּ נִקְרָאִים יַעַר אִילָנוֹת, וְהַנְּטִיעוֹת שֶׁבּוֹ. עִם דִּבְשִׁי, הוּא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁהִיא מְתוּקָה מִכֹּל, בְּכַמָּה צוּפִים וּמְתִיקוּת. שָׁתִיתִי יֵינִי:
הוּא תְּפִלָּה דְּמֵעוֹמֵד, שֶׁהִיא הַמְּשָׁכָה שֶׁל הַיַּיִן הָעֶלְיוֹן הַמְּשׁוּמָר, שֶׁהוּא הֶאָרַת הַחָכְמָה שֶׁבַבִינָה וְעַל כֵּן נֶאֱמַר עָלֶיהָ שָׁתִיתִי יֵינִי. וְזֶהוּ בְּשָׁל. ש בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבִּתְפִלַּת הָעֲמִידָה שֶׁהֵן כְּנֶגֶד חב''ד. עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ הֵן שָׁל. ש בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת, שֶׁהֵן כְּנֶגֶד נה''י. וְהֶאָרַת הַחֲסָדִים מְכוּנִים חֵלֶב. וְנִכְלְלוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, דְּהַיְנוּ הֶאָרַת הַחָכְמָה וְהַחֲסָדִים נִכְלָלִים זֶה בָּזֶה. עַד כָּאן הוּא מַאֲכָל הַמֶּלֶךְ. וְאַחַר שֶׁאָכַל הַמֶּלֶךְ, אִכְלוּ רֵעִים לְמַעְלָה, דְּהַיְנוּ הַמַּלְאָכִים. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים לְמַטָּה, דְּהַיְנוּ הַנְּשָׁמוֹת. וְעַל כֵּן, אֵין חִיּוּב לְשַׁבֵּחַ עַל הַמְּזוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר הַתְּפִלָּה. דְּהַיְנוּ לְאַחַר שֶׁאָכַל הַמֶּלֶךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמַהוּ הַטַּעַם, שֶׁבִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה אוֹמְרִים תְּהִלָּה לְדָוִד לִפְנֵי הַתְּפִלָּה. הוּא מִשּׁוּם שֶׁתְּפִלַּת הַמִּנְחָה הִיא כְּנֶגֶד יִצְחָק שֶׁהוּא דִּין, וְעַל כֵּן מִטֶּרֶם שֶׁנִּמְצָא הַדִּין הַקָּשֶׁה, דְּהַיְנוּ קוֹדֶם הַתְּפִלָּה, בְּעוֹד שֶׁפְּנֵי הַמֶּלֶךְ מְאִירִים בַּחֶסֶד, יֹאמַר תְּהִלָּה לְדָוִד בַּסֵּדֶר הַהוּא שֶׁל מְזוֹנוֹת בְּשָׁל. ש בְּחִינוֹת, כִּי אַחַר הַתְּפִלָּה שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה וְתָלוּי עַל הָעוֹלָם, אֵינוֹ הַזְּמָן לָזֶה. בָּא רַבִּי פִּנְחָס וּנְשָׁקוֹ.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''א
א. בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מֶדְרָשׁוֹת שֶׁחָרְבוּ בִקְדוּשָׁתָן הֵן עוֹמְדִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ''ו ל''א) וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שׁוֹמְמִין בִּקְדוּשָׁתָן הֵן עוֹמְדִין. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹהֲגִין בָּהֶן כָּבוֹד בְּיִישׁוּבָן כַּךְ נוֹהֲגִין בָּהֵן בְּחוּרְבָּנָם חוּץ מִכִּבּוּד וְרִבּוּץ שֶׁאֵין מְכַבְּדִין אוֹתָן וְאֵין מַרְבִּיצִין אוֹתָן עָלוּ בָּהֵן עֲשָׂבִים תּוֹלְשִׁין אוֹתָם וּמַנִּיחִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ אוֹתָן הָעָם וְתָעוֹר רוּחָם וְיִבְנוּם:
ב. אֵין סוֹתְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי לִבְנוֹת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ אוֹ בִמְקוֹם אַחֵר. אֲבָל בּוֹנִין אַחֵר וְאַחַר כַּךְ סוֹתְרִין זֶה שֶׁמָא יֶאֱרַע לָהֶם אוֹנֵס וְלֹא יִבְנוּ. וַאֲפִלּוּ כוֹתֵל אֶחָד מִמֶּנּוּ בּוֹנֶה הַחָדָשׁ בְּצַד הַיָּשָׁן. וְאַחַר כַּךְ סוֹתֵר הַיָּשָׁן. בָּמֶה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו אוֹ שֶׁלֹּא נָטוּ כוֹתְלָיו לִנְפּוֹל אֲבָל אִם חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו אוֹ שֶׁנָּטוּ כוֹתָלָיו לִנְפּוֹל סוֹתְרִין אוֹתוֹ מִיַּד וּמַתְחִילִין לִבְנוֹת בִּמְהֵרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁמָא תִדָחֵק הַשָּׁעָה וְיִשְׁאַר חָרֵב:

______________

מוסר

מספר חסידים סימן קל''ג קל''ד
אַל תָּבֹא לָקַחַת עֵצָה מִמִּי שֶׁאַתָּה חוֹשְׁדּוֹ שֶׁמָא יְעָצְךָ לְפִי דַעְתּוֹ וְטוֹב לוֹ וְלֹא תִצְלַח בְּדָבָר וְעַל יְדֵי כֵן תַּחְשׁוֹד אוֹתוֹ וְתֹאמַר לוֹ לְדַעְתּוֹ יֶעָצַנִי רָע וְשֶׁמָא נָקִי הוּא בָזֶה הַדָּבָר וְאָז יֵחָשֵׁב לְךָ הָעָוֹן כִּי חָשַׁדְתָּ בִכְשֵּׁרִים:
אָמַר הַחָכָם תֵּן עֵצָה טוֹבָה וּנְכוֹנָה לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יָבֹא אֶצְלָךְ לְהִתְיַעֵץ. וַאֲפִלּוּ לְשׂוֹנְאֲךָ מִשְּׁנֵי טַעֲמִים אֶחָד אֲשֶׁר תֵּצֵא מִדִּין שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא. וְעוֹד כִּי בָזֶה תִתְנַקֵם מִשׂוֹנְאֲךָ. כִּי שׂוֹנְאֲךָ יַחְשׁוֹב בִּלְבָבוֹ וַדַּאי זֶה שׂוֹנֵא אוֹתִי לֹא יְעַצֵנִי טוֹבָה וְיַנִיחַ דַעְתָּךְ וְיַעֲשֶׂה דָבָר אֲחֵר אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לְמִכְשׁוֹל:

משנה בכורות פרק ב
א. הַלוֹקֵחַ עֻבַּר פָּרָתוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה - פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים.
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם חַיָּבִין. לֹא נִפְטְרוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, (וְלֹא נִפְטְרוּ) אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר:

ברטנורה:
(א) הלוקח עובר פרתו. אע''פ שאינו רשאי. למכור לו בהמה גסה:

ב. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ,
חַיָּבִים בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת,
וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד,
וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן,
וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר,
וְאֵין עוֹשְׂים תְּמוּרָה,
וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר:

ברטנורה:
(ב) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו':

ג. כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלָד לָהֶם מוּם קָבוּעַ (וְנִפְדּוּ),
פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת,
וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד,
וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן,
וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב,
וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה,
וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ:

ברטנורה:
(ג) וכל שקדם הקדשן את מומן. הנך תרתי בבי פירשנו לעיל במס' חולין:

ד. הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִי - וְלָדוֹת פְּטוּרִין, וּוַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין.

הֶעֱמִיד וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶם - וַלְדֵי וְלָדוֹת פְּטוּרִין, וּוַלְדֵי וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, פְּטוּרִין, שֶׁאַחֲרָיוּתָן לַנָּכְרִי:

ברטנורה:
(ד) המקבל צאן ברזל מן הנכרי. ששם לו הנכרי בהמותיו בדמים קצובים ולתת לו אותן דמים עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו, ואותן ולדות שיהיו להן עד אותו זמן יהו ביניהן:
ולדות פטורין. מן הבכורה. ולדותיהן של אותן צאן כשיגדלו ויבכרו יפטרו מן הבכורה. דאי לא יהיב זוזי לנכרי, תפסי בהמה. ואי לא משכח בהמה, תפיס ולדות, אשתכח דשייכא יד נכרי בולדות, הלכך ולדות בכורות שיהיו לאותן ולדות פטורות מן הבכורה דכל דשייכא יד נכרי באמו, הוא פטור מן הבכורה. אבל מה שיבכרו ולדי ולדות, דהיינו רביעי לצאן ברזל, יתנו לכהן, דכולי האי לא שייכא יד נכרי למתפס ולדי ולדות:
הכי גרסינן, העמיד ולדות תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורין ולדי ולדי ולדות חייבים. העמיד ולדות תחת אמותיהן, שפתח לו פתח לנכרי להיות לו כח בולדות ואמר לו אם ימותו הבהמות תטול ולדות המגיעות לחלקי, השתא אלימא יד נכרי טפי ושייכא בדור אחר טפי משל הראשון הלכך ולדי ולדות של בהמות צאן ברזל כשבכרו פטורות מן הבכורה, הואיל ושייכא יד הנכרי בדידהו. וולדי ולדות של ולדות כשיבכרו דהיינו חמישי לצאן ברזל ינתנו לכהן:
שאחריותן לנכרי. דלעולם כל מה דמשכח נכרי תפיס. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ה. רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין רָחֵל - פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה.
וְאִם יֶשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין - חַיָּב:

ברטנורה:
(ה) רחל שילדה כמין עז. אע''ג דתרוייהו מינים חייבים בבכורה, אפילו הכי אם אינו דומה לאמו פטור מן הבכורה, דכתיב אך בכור שור, עד שיהא הוא ובכורו שור:
ואם יש בו מקצת סימנים. שדומה לאמו עד שהוא ניכר בהן שהוא מאותו המין, חייב:

ו. רָחֵל שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶן לַכֹּהֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), הַזְּכָרִים לַה'.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִים בֵּינֵהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת.
רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר.

מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחֲלוֹקוּ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

זָכָר וּנְקֵבָה - אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

ברטנורה:
(ו) שנאמר הזכרים. משמע שנים:
אי אפשר. לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחילה ולא ידעינן הי מנייהו:
בורר לו את היפה. דמסתמא היפה והבריא נפק ברישא:
משמנים ביניהן. הבעלים והכהן אין להם יתרון זה על זה בחלוקתן אלא השומן, שהישראל נוטל השומן ומניח הכחוש לכהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כר' עקיבא:
והשני. שנשאר לישראל ירעה עד שיפול בו מום ואחר כך יאכל, דספק בכור הוא, הלכך אינו נשחט תמים. ובאותו של כהן לא היה צריך למימר דודאי אינו שוחטו עד שיהא בו מום, דבזמן הזה קמיירי וחייב במתנות. הישראל כשישחטנו יתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, ממה נפשך, אי בכור הוא כולו לכהן, אי לאו בכור הוא חייב במתנות:
ור' יוסי פוטר. דהוי כאילו זכה בו כהן והגיע לידו וכשנפל בו מום נתנו לישראל, ונמצא שהוא פטור מן המתנות הואיל וחשבינן ליה כאילו בא מיד כהן לישראל. והלכה כר' יוסי:
ר' טרפון אומר יחלוקו. דהדר ביה ר' טרפון ממאי דאמר לעיל דכהן בורר לו את היפה, וסבר דמחיים נמי שמין את שניהם בדמים וחולקים את הדמים, דלשניהן יש חלק בשניהם הלכך מת אחד מהם יחלוקו את החי:
ר' עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה. והלכה כרבי עקיבא:
זכר ונקבה אין לכהן כלום. דשמא נקבה יצאתה תחלה והמוציא מחברו עליו הראיה. והכא אפילו רבי טרפון מודה דהתם הוא דקא פליג משום דודאי הוי חד לכהן הלכך יפה כחו לחלק בשוה, אבל הכא הורע כחו, דשמא לא שייכא בכורה כלל. ומיהו ירעה עד שיסתאב ואחר כך יאכלנו דספק הוא:

ז. שְׁתֵּי רְחֵלוֹת שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים - נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן.
זָכָר וּנְקֵבָה - הַזָּכָר לַכֹּהֵן.
שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה - אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת.
רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר.
מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת - אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
ח. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים - אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת.
רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר: שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן, פָּטוּר מִן הַמַתָּנוֹת.
רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב.

מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

ט. יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר, הָרִאשׁוֹן מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ פֶטֶר רֶחֶם, וְהַשֵּׁנִי מִשּׁוּם שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר:

ברטנורה:
(ט) יוצא דופן. שנקרעה אמו והוציאו העובר דרך דפנותיה:
והבא אחריו. הנולד אחריו דרך הרחם:
ירעו עד שיסתאבו. דמספקא ליה לר' טרפון אי בכור לולדות קדיש אע''פ שאינו בכור לרחמים כגון יוצא דופן שהוא הראשון שנולד אע''פ שלא פטר הוא את הרחם, אי בכור לרחמים קדיש אע''פ שאינו בכור לולדות כגון הבא אחר יוצא דופן שהוא הראשון שפטר את הרחם אבל אינו בכור לולדות שהרי יוצא דופן קדמהו, ומספיקא שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, דשמא תרתי בעינן בכור לולדות ולרחמים ואין שום אחד מהן קדוש והמוציא מחבירו עליו הראיה. ור' עקיבא פשיטא ליה דתרווייהו בעינן ואין שום אחד מהן קדוש. והלכה כרבי עקיבא:

משנה אהלות פרק טו
א. סָגוֹס עָבֶה וְכֹפֶת עָבֶה, אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיְּהוּ גְבוֹהִין מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. קְפוּלִין זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. טַבְלָיוֹת שֶׁל עֵץ זוֹ עַל גַּב זוֹ אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. וְאִם הָיוּ שֶׁל שַׁיִשׁ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת:

ברטנורה:
(א) סגוס עבה. הך מתניתין פירשנוה לעיל בפרק הבית שנסדק . ואיידי דבעי למתני טבליות, הדר תניה הכא:
ואם היו של שיש. אפילו עליונה גבוהה מן הארץ טפח לא חשיבא אהל להביא את הטומאה, כיון דהתחתונה ממעטת את האויר לפי שהן נחשבים כארץ. אבל טבלאות של עץ אינן חשובות כקרקע, בזמן שהעליונה גבוהה מן הארץ טפח, אע''פ שהתחתונה ממעטת את האויר, העליונה מביאה את הטומאה:

ב. טַבְלָיוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ בְקַרְנוֹתֵיהֶם וְהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, הַנּוֹגֵעַ בַּשְּׁנִיָּה, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, כֵּלִים שֶׁתַּחַת הָרִאשׁוֹנָה טְמֵאִים, וְשֶׁתַּחַת הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרִין. הַשֻּׁלְחָן אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ רִבּוּעַ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

ברטנורה:
(ב) טבליות של עץ. שהן סמוכות זו אצל זו וכל אחת המן גבוהה מן הארץ טפח ונוגעות בקרנותיהן כל אחת בחברתה שאצלה, ודרך קרני הטבלאות שאין ברחבן טפח, הלכך כלים שתחת הראשונה שהטומאה תחתיה טמאים, ושתחת השניה טהורים:
הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה. ואע''ג דתנן בפרק קמא כלים הנוגעים במת וכלים בכלים, טמאים טומאת שבעה, השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב, הא תנן התם אין האוהל מתחשב, הלכך טבלא שהטומאה תחתיה אינה מן המנין:
עד שיהא בו ריבוע בפותח טפח. כמין תיבה פרוצה שיש לה ארבע דפנות היו עושים לשלחן שהשלחן יושב עליה, ואותה תיבה פרוצה קרויה ריבוע, ופעמים שהשלחן בולט ויוצא חוץ מאותו ריבוע טפח או פחות או יותר, והשתא קאמר דצריך שיהא השלחן בולט חוץ מאותו ריבוע בפותח טפח, דמה שבתוך הריבוע אינו מצטרף. ואם טומאה נמי בתוך הריבוע מבפנים, הריבוע חוצץ ומונע הטומאה מלעבור לחוץ:

ג. חָבִיּוֹת שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל שׁוּלֵיהֶן אוֹ מֻטּוֹת עַל צִדֵּיהֶן, בָּאֲוִיר, וְהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּטְּהוֹרוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ טְמֵאוֹת אוֹ גְבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, תַּחַת כֻּלָּם טָמֵא:

ברטנורה:
(ג) חביות. שורות הרבה של חביות זו אחר זו, וזו על זו:
שהן יושבות על שוליהן. ופיהן למעלה:
או מוטות על צדיהן. ופיהן מן הצד:
באויר. בגינה או בחצר:
בפותח טפח. ברוחב טפח נוגעות זו בזו:
טומאה בוקעת ועולה. לצדדין קתני לה. דמוטות על צדיהן אפילו כנגד הטומאה אין טמא אלא מה שתחתיהן ועל גביהן, אבל מה שבתוכן טהור, כיון דאין כלי חרס מיטמא מגבו על מה שבתוכו מציל, ומה שאינו כנגד הטומאה אפילו שתחתיהן ועל גביהן טהור. וביושבות על שוליהן אפילו על מה שבתוכה אין מצילות, כיון שאין הפסק מאויר תוכה לאויר שחוצה לה, וחבית עצמה נטמאה ונטמאו כל כלים שבתוכה ואפילו שלא כנגד הטומאה, כדאמרינן טעמא בסוף פרק כוורת:
במה דברים אמורים בטהורות. דכיון דטהורות הן, דמו לטבלאות של שיש שהתחתונות סותמות את חלל טפח וטומאה בוקעת ועולה:
אבל אם היו טמאות. אפילו אין גבוהות מן הארץ, העליונות שגבוהות מן הארץ טפח מביאות את הטומאה, שאין התחתונות סותמות, כיון דטמאות, מידי דהוה אקפולין זו על זו וטבלאות זו על זו:
או גבוהות מן הארץ פותח טפח. מביאות את הטומאה, ואפילו טהורות, כיון דנוגעות זו בזו ברוחב טפח, נחשבות כולן כאוהל אחד:

ד. בַּיִת שֶׁחֲצָצוֹ בִנְסָרִים אוֹ בִירִיעוֹת מִן הַצְדָדִים אוֹ מִן הַקּוֹרוֹת, טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ טְהוֹרִים. טֻמְאָה בַחֲצָץ, כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִין. כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ, אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִים. וְאִם לָאו, טְהוֹרִים:

ברטנורה:
(ד) שחצצו. שעשה בו מחיצה:
מן הצדדין. שהיריעות והנסרים נתונות כנגד הכתלים של הבית:
או מן הקורות. שנתונות תחת תקרת הבית:
כלים שבחצץ טהורים. דיריעות ונסרים חוצצים, ונחשבים ככלים שעל הגג וככלים שחוץ לכותל:
כלים שבבית טמאים. דאין חציצה לטומאה, מידי דהוה אכלי חרס המוקף צמיד פתיל, דאם טומאה בבית מציל על מה שבתוכו, ואם טומאה בתוכו אין צמיד פתיל לטומאה:
כלים שבחצץ. הכלים שעם הטומאה בתוך המחיצה:
אם יש שם פותח טפח. שיש שם חלל רחב טפח:
ואם לאו טהורים. הכלים שבחצץ. אבל הבית מיהא טמא:

ה. חֲצָצוֹ מֵאַרְצוֹ, טֻמְאָה בַחֲצָץ, כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִים. טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, טְהוֹרִים. וְאִם לָאו, טְמֵאִין, שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל בַּיִת כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם:

ברטנורה:
(ה) חצצו מארצו. שכיסה קרקעית הבית בנסרים או יריעות:
טומאה בחצץ. אפילו יש בו טפח על טפח ברום טפח:
כלים שבבית טמאים. כביב שהוא קמור תחת הבית, דתנן לעיל בפרק ג', יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טמא, טומאה בבית מה שבתוכו טהור:
שארצו של בית כמוהו. כשאין בו פותח טפח:

ו. בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא תֶבֶן וְאֵין בֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בִפְנִים, כֵּלִים שֶׁכְּנֶגֶד יְצִיאָה טְמֵאִים. טֻמְאָה בַחוּץ, כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָם טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, טְהוֹרִים. וְאִם לָאו, טְמֵאִים. אִם יֵשׁ בֵּין תֶּבֶן לַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאִים:

ברטנורה:
(ו) טומאה בפנים. במקום התבן:
שכנגד היציאה. מקום פנוי יש כרוחב אמה מן הפתח עד הכותל שכנגדו, שנכנסים ויוצאים דרך שם להוציא התבן ולהכניס, וכלים שבאותו מקום הפנוי טמאים, מידי דהוה אטומאה בחצץ דכלים שבבית טמאים:
טומאה בחוץ. היינו במקום הפנוי מן הפתח עד הכותל שכנגדו:
כלים שבפנים. במקום התבן:
אם יש במקומן טפח על טפח ברום טפח טהורים ואם לאו טמאים. דבחצץ נמי אם טומאה בבית כלים שבחצץ שאין במקומן טפח טמאים:
ואם יש בין התבן ולקורות פותח טפח. לא נתבטל התבן ההוא ליחשב כחצץ והרי הוא כשאר חפצים שבבית ואין מציל על מה שבתוכו בין שיש במקומו טפח בין אין במקומו טפח:

ז. בַּיִת שֶׁמִּלְּאוֹ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת, וּבִטְּלוֹ, וְכֵן כְּרִי שֶׁל תְּבוּאָה, אוֹ גַל שֶׁל צְרוֹרוֹת, אֲפִלּוּ כְגַלּוֹ שֶׁל עָכָן, וַאֲפִלּוּ טֻמְאָה בְצַד הַכֵּלִים, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת:

ברטנורה:
(ז) וכן כרי של תבואה. שביטלום:
אפילו טומאה בצד הכלים. שהיתה הטומאה בתוך הגל וכלים שם סמוכים לטומאה בתוך הגל, אבל אינן נוגעים בטומאה:
טומאה בוקעת ועולה. ומה שבצדה טהור. ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח, הרי הוא כקבר סתום ומטמא על סביביו:

ח. חֲצַר הַקֶּבֶר, הָעוֹמֵד בְּתוֹכָהּ טָהוֹר, עַד שֶׁיְהֵא בָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַרְבָּעָה טְפָחִים. קוֹרָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, בֵּין עוֹמֶדֶת בֵּין מֻטָּה עַל צִדָּהּ, אֵין טָמֵא אֶלָּא כְנֶגֶד הַפֶּתַח. עָשָׂה רֹאשָׁהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּבִזְמַן שֶׁהוּא עָתִיד לָגוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֻּלָּהּ חִבּוּר:

ברטנורה:
(ח) חצר הקבר. חצר המוקפת מארבע רוחותיה ארבע מערות של קברות:
טהור עד שיהא בה ארבע אמות. כל זמן שיש בה ארבע אמות טהור העומד בה. אבל פחותה מארבע אמות, טמא העומד בה. ואם אין שם אלא שלש מערות משלש רוחות, ורוח רביעית של החצר פתוחה לאויר העולם, אפילו אינו מרוחק מפתח המערה אלא כל שהוא, טהור, ובלבד שלא יגע במשקוף של פתח המערה. והני מילי, חצר הקבר דמסיימא מחיצתה, אבל מת בעלמא תופס ארבע אמות לטומאה:
גולל לקבר. כיסוי על פתח הקבר:
אלא כנגד הפתח. של הקבר. והנוגע בקצה המונחת חוץ לקבר, טהור:
עשה ראשה גולל לקבר. והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן, הנוגע ממנה בארבעה טפחים סמוך לקבר, טמא משום גולל. ומארבעה ולמעלה טהור:
בזמן שהוא עתיד לגוד. לקוץ. ואע''פ שלא קצץ עדיין. לגוד, כמו גודו אילנא (דניאל ד):
כולה חיבור. כל זמן שלא קצץ, ואע''פ שעתיד לקוץ. ואין הלכה כרבי יהודה:

ט. חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִים טְהוֹרִים וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וַעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. בְּהֵמָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל:

ברטנורה:
(ט) הנוגע בה. כל זמן שהיא גולל:
טמא טומאת שבעה. דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע על פני השדה, לרבות גולל ודופק:
והחבית והמשקין טהורים. דכלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מליטמא באוהל המת, שנאמר (שם) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, ובכלי חרס הכתוב מדבר שאינו מקבל טומאה מגבו:
ר' מאיר אומר וכו'. ואין הלכה כר' מאיר. אלא אע''פ שאין לך דבר שיש בו רוח חיים ומטמא חוץ מאדם, מכל מקום מטמאים הן משום גולל כל זמן שהן גולל לקבר:

י. הַנּוֹגֵעַ בַּמֵת וְהַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים, הַמַּאֲהִיל עַל הַמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים, טְמֵאִין. מַאֲהִיל עַל הַמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים, הַנוֹגֵעַ בַּמֵת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים, טְהוֹרִים. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִין. שְׁנֵי בָתִּים וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, פָּשַׁט אֶת שְׁתֵּי יָדָיו לָהֶן, אִם יֵשׁ בְּיָדָיו פּוֹתֵחַ טֶפַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

ברטנורה:
(י) המאהיל על המת ונוגע בכלים. הכלים טמאים טומאת שבעה מטעם חיבורין, כגון דבשעה שנגע במת או מאהיל עליו, נוגע כמו כן בכלים:
ואם יש בידו פותח טפח טמאים. כיון דידיו מאהילות על המת ועל הכלים, מביאות את הטומאה:
שני בתים. ופתחיהן מכוונים זה כנגד זה:
מביא את הטומאה. ונשארו שני הבתים טמאים, דאוהל של ידיו מצרף את הטומאה כאילו שני החצאים מונחים בזה ובזה:
ואם לאו. דאין בידיו פותח טפח, גברא מיהא טמא הוי כדתנן לקמן ועל עצמן בכל שהן, אבל שני הבתים טהורים:

גמרא נדה דף כ''ג ע''ב

אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מֵצַח וְהַגְּבִינִים וְהָעֵינַיִם וְהַלְּסָתוֹת וְגַבּוֹת הַזָּקָן עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד רָבָא אָמַר חַסָּא מֵצַח וְהַגָּבָן וְהָעַיִן וְהַלֶּסֶת וְגַבַּת הַזָּקָן עַד שֶׁיְּהוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד וְלָא פְלִיגִי הָא כְּמָאן דְּאָמַר כָּל צוּרַת הָא כְּמָאן דְּאָמַר מְצוּרַת מֵיתִיבֵי צוּרַת פָּנִים שֶׁאָמְרוּ אֲפִילוּ פַּרְצוּף אֶחָד מִן הַפַּרְצוּפִין חוּץ מִן הָאוֹזֶן לְמֵימְרָא דִּבְחַד נָמֵי סַגִּי אָמַר אַבַּיֵי כִּי תַנְיָא הַהִיא לְעַכֵּב תַּנְיָא וּכְמָאן דְּאָמַר כָּל צוּרַת וְאִיבָעִית אֵימָא לְעוֹלָם כְּמָאן דְּאָמַר מִצוּרַת וּמָאי אֶחָד אֶחָד אֶחָד אָמַר רָבָא נִבְרָא בְּעַיִן אֶחָת וּבְיְרְךְ אֶחָד מִן הַצַד אִמּוֹ טְמֵאָה בְּאֶמְצַע אִמּוֹ טְהוֹרָה. אָמַר רָבָא וֶשְׁטוֹ נָקוּב אִמּוֹ טְמֵאָה וֶשְׁטוֹ אָטוּם אִמּוֹ טְהוֹרָה:

רש''י:
הגבינים. גבות עינים שורצי''ל וגבות הזקן סנט''ר שקורין מנטי''ן:
עד שיהו כולם כאחד. לרבנן כדמפרש בסמוך דר' ירמיה כרבנן וכדפירשה רב לפלוגתא דרב תנא הוא ופליג ולא הדר ביה ממאי דאמר לרבנן דבעי כל צורת האדם והא דקחשיב ר' ירמיה ואזיל הא קמ''ל דאפי' לרבנן אאזנים לא קפדינן והא דחסא נמי כרבנן ואליבא דתנא דברייתא דאמר לא בעי אלא מצורת וקמ''ל דבחד צד בעי צורות שלימות ואאוזן לא קא קפיד:
אפילו פרצוף אחד. אבר אחד כגון עינו או מצחו או לסת אחד דדומה לאדם הוה ולד:
חוץ מן האזנים. אוזניו כשל אדם ושאר צורתו כבהמה לא חשיב פרצוף אלמא למ''ד מצורת בחד סגי וקשיא לרבא דאמר חסא:
אמר אביי כי תניא ההיא לעכב תניא. כלומר צורת פנים שאמרו חכמים דמעכבים אפי' אבר אחד כבהמה מעכבת חוץ מן האוזן דלא מעכבת וכמ''ד לרבנן כל צורת מיתוקמה ואף ע''ג דמצי לאוקמי כדאיתא וכדר''מ דאמר כל דהו צורת ניחא ליה לאוקמי כרבנן:
ואבע''א לעולם כמ''ד מצורת. ולא קשיא לחסא:
ומאי אחד אחד אחד. כלומר מכל ראשי אברים יהיה אחד דומה לאדם כחסא דאמר העין והלסת וכו' כמאן דאמר מצורת:
מן הצד. שעינו בצדו וירכו בצדו כשאר בנ''א:
ושטו נקוב אמו טמאה. קסבר טרפה חיה:
ושטו אטום. סתום:

______________

זוהר ויקהל דף ר''ד ע''א

עַלְמָא דְאָתֵי אִיהוּ הֵיכְלָא לְהַהִיא נְקוּדָה עִלָּאָה. וְכַד אִיהִי קַיְימָא וְנַטְלָא בְּגַדְפָּהָא לַאֲבָהָן לְאִתְעַטְרָא לְעֵילָא אִקְרִי כֹּלָא שַׁבָּת וְכַד אֲבָהָן מִתְעַטְרָן לְעֵילָא בְּגוֹ נְקוּדָה עִלָּאָה אִקְרֵי שַׁבָּת. נְקוּדָה תַתָּאָה כַּד מִתְעַטְּרָא בְּהַבְהָן אִקְרִי שַׁבָּת. הַאי נְקוּדָה תַתָּאָה סַלְקָא וְאִתְחַזְיַית וְאִתְקְשִׁיטַת. (ס''א הַאי נְקוּדָה תַתָּאָה כַּד סַלְקָא לְאִתְעַטְרָא בַּאֲבָהָן) כְּדֵין כָּל חֶדְוָה אִשְׁתְּכַח לְעֵילָא וְתַתָּא וְעַלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָא. וּבְהַאי לֵילְיָא הַאי נְקוּדָה אִתְפָּשָׁט נְהוֹרָא וּפָרִישׂ גַּדְפוֹי עַל עָלְמָא וְכָל שִׁלְטוֹנִין אַחֲרָנִין מִתְעַבְּרָן וּנְטִירוּ אִשְׁתְּכַח עַל עַלְמָא וּכְדֵין אִתּוֹסַף רוּחַ נִשְׁמָתָא בְּיִשְׂרָאֵל עַל כָּל חַד וְחַד. וּבְהַהִיא נִשְׁמָתָא יְתֵירָא נַשְׁיָין כָּל עִצְבָא וְחֵימְתָא וְלֹא אִשְׁתְּכַח בַּר חֶדְוָה לְעֵילָא וְתַתָּא:

תרגום הזוהר. עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא בִּינָה, הוּא הֵיכָל לַנְּקוּדָה הַהִיא הָעֶלְיוֹנָה, דְּהַיְנוּ לַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה. וּכְשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת וְלוֹקַחַת בִּכְנָפֶיהָ אֶת הָאָבוֹת, לְעַטְּרָם לְמַעְלָה, אָז נִקְרָאִים הַכֹּל שַׁבָּת. בְּאוֹפֶן, כְּשֶׁהָאָבוֹת מִתְעַטְּרִים לְמַעְלָה בַּנְּקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, נִקְרָאִים שַׁבָּת, וּכְשֶׁהַנְּקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה, מַלְכוּת, מִתְעַטֶּרֶת בְּאוֹת, נִקְרֵאת שַׁבָּת. הַנְּקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה הַזּוֹ, שֶׁהִיא מַלְכוּת, כְּשֶׁעוֹלָה וְנִרְאֵית, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַבֶּלֶת חָכְמָה, הַנִּקְרֵאת רְאִיָּה, וּמִתְקַשֶּׁטֶת בַּמּוֹחִין הָעֶלְיוֹנִים, אָז כָּל חֶדְוָה נִמְצֵאת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם הֵם בְּשִׂמְחָה. וּבַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁל שַׁבָּת, מִתְפַּשֶּׁטֶת הַנְּקוּדָה הַזּוֹ בְּאוֹרוֹתֶיהָ, וּפוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עַל הָעוֹלָם, וְכָל שַׁלִּיטִים אֲחֵרִים נֶעֱבָרִים, וּשְׁמִירָה נִמְצֵאת עַל הָעוֹלָם. וְאָז נִתְוַסֵּף רוּחַ הַנְּשָׁמָה בְּיִשְׂרָאֵל, עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וּבִנְשָׁמָה יְתֵרָה הַהִיא שׁוֹכְחִים כָּל עֶצֶב וְחֵימָה, וְלֹא נִמְצָא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה אֶלָא שִׂמְחָה.

הלכה פסוקה.

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'
א. הַעוֹשֶׂה עֵין הַצֶבַע הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת צוֹבֵעַ וְחַיָּיב. כֵּיצַד כְּגוֹן שֶׁנָּתַן קַנְקַנְתּוֹם. לְתוֹךְ מֵי עֲפָצָא שֶׁנַּעֲשֶׂה הַכֹּל שָׁחוֹר אוֹ שֶׁנָּתַן אִיסְטִיס לְתוֹךְ מֵי כַרְכּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה הַכֹּל יָרוֹק וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לִצְבוֹעַ בּוֹ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים:
ב. הִטְווּ אוֹרֶךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים מִכָל דָּבָר הַנִּטְוֶה חַיָּיב. אֶחָד הַטּוֹוֶה אֶת הַצֶמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַנּוֹצָה אוֹ אֶת הַשֵׂעָר אוֹ אֶת הַגִּידִין וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָהֶן. הָעוֹשֶׂה אֶת הַלְּבַד הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת טוֹוֶה וְחַיָּיב. וְהוּא שֶׁיְּלַבֵּד דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִטְווֹת מִמֶּנּוּ, חוּט אוֹרֶךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים בְּעוֹבֵי בֵינוֹנִי:

מוסר

מספר חסידים סימן קל''ז קל''ח
בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ כָּל אָדָם יְרֵא שָׁמַיִם כְּשֶׁהוּא כוֹעֵס עַל עוֹבְרֵי עֲבֵירָה יִשְׁקוֹל כַּעְסוֹ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיוּשֶׁבֶת עָלָיו בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְיַלִּיף מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כְּשֶׁכָּעַס עַל בְּנֵי רְאוּבֵן אָמַר תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לְפִיכָךְ בֵּן בְּנוֹ נַעֲשָׂה עֶבֶד לְפֶסֶל מִיכָה אַף עַל פִּי שֶׁלְּשֵׁם שָׁמַיִם הוּא כָעַס וְכֵן בִּשְׂחוֹק שֶׁל מִצְוָה לֹא יִכְעוֹס עֲלֵיהֶם:
בְּכָל דְּרָכָיו שֶׁל אָדָם יִרְאֶה הֵיאַךְ יַעֲשֶׂה מִצְוָה בֵּין בִּשְׂחוֹק בֵּין בְּכַעְסוֹ. אֵיךְ יִתָּכֵן לְמֹשֶׁה לְשַׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת הַכְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. אֶלָּא לְתַקָּנַת יִשְׂרָאֵל עָשָׂה אָמַר. מוּטָב שֶׁאֶהְיֶה חַיָּיב וְאַל יִהְיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל חַיָּיבִים וְכֵיוַן שֶׁחָרָה אַפּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם הִסְכִּים עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ יִשַּׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ: