''גמ'. ורמינהו: (במדבר יח, כח) אַתֶּם - ולא שותפין, אַתֶּם - ולא אריסין, אַתֶּם - ולא אפוטרופין ולא התורם את שאינו שלו! אמר רב חסדא, לא קשיא: כאן להאכיל, כאן להניח; והתניא: האפוטרופין תורמין ומעשרין, להאכיל ולא להניח''.

הקשה בפסקי רי''ד:
''כיון דאין האפיטרופין רשאין מן התורה לתרום ולעשר היאך תורמין כדי להאכיל והלא תרומתן היא טבל, והיאך יאכלו אותה הכהנים? יש לומר דבכל מידי דבממונא הפקר בית דין הפקר, ובית דין הפקירו נכסי היתומין שיהו האפיטרופין תורמין את שאינו שלהן''.
וכך דעת רשב''ם בתוספות לעיל דף מ ע''ב ד''ה וכתב.

וקשה, שלא היה לרב חסדא לומר על הברייתא: ''כאן להניח'' שהרי הדרשה עוסקת בכל האופנים, רק היה לו לפרש שתקנת חכמים היא זו, ורק כשבא להאכיל!
עוד קשה, וכי לפני תקנת חכמים היו פירות יתומים נרקבים בעודם טבל?!
וכן קשה לסוברים שהפקר בית דין הפקר אינו מועיל בדאורייתא, וגם לסוברים שמועיל רק להפקיר ולא להקנות.

והרשב''א פירש להיפך:
''אי נמי איכא למימר דמדינא תורמין בין להאכיל בין להניח דיד אפוטרופוס כיד היתומין אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי היתומין שמא לא ידקדקו יפה בדבר אסרו להן לתרום כדי להניח כיון שאין צורך להן בדבר זה אבל להאכיל העמידוה אדיניה''.
וקשה, הרי דרשת ''ולא שותפין, ולא אריסין'' ודאי שהיא מהתורה, ופסולים ככל מי שאינו הבעלים, ומאותה דרשה גמורה למדו גם ''ולא אפוטרופין''!

והרמב''ן נקט בדרך אמצעית:
''ולי נראה שכל מה שעושה האפטרופוס לטובת יתומים מה שעשה עשוי מן התורה דזכין לאדם שלא בפניו הוא... הלכך כל מה שצוו חכמים לאפטרופסין לעשות זכות הוא ומעשיהם קיימים מדין תורה וכל שאין להם לעשות אין מעשיהם בו כלום''.
קצת משמע מלשונו שעצם התקנה וציווי חכמים לאפטרופסין היא המגדירה את אותן פעולות לזכות. אך מסתבר לפרש דבריו בהיפוך הסיבה והמסובב, שחכמים ציוו לאפטרופסין רק כאשר ברור שזו זכות גמורה, וכגדר ''זכין'' בכל מקום שהוא רק בזכות גמור.