מעט על חג המימונה, מתוך ויקפדיה:
המִימוּנָה הוא חג עממי של יהודים יוצאי צפון-מערב אפריקה, ובעיקר יהדות מרוקו, הנהוג במוצאי שביעי של פסח, באסרו חג (בישראל בכ''ב בניסן ובחוץ לארץ בכ''ג בניסן). מקור המנהג הוא במסורת יהדות מרוקו, ולפי השערת החוקרים, החל במאה ה-18. מסורת החג חודשה בארץ ב-1966, ובהדרגה הפך החג מחג של עדה אחת לחג לאומי.
סברה אחת היא שמקור השם נובע מהמילה הערבית ''מָיְמוּן'' שפירושה מזל והצלחה, והחוגגים מאמינים כי יום זה הוא יום סגולה לפרנסה ולזיווג. פרופסור אהרן ממן סבור כי חכמי המגרב ראו שבמשך חודשיים לא נערכו חתונות: מפורים ועד חג הפסח מחשש שיישאר חמץ עד חג הפסח, ומפסח ועד ל''ג בעומר משום מנהגי האבילות בימי ספירת העומר. משום כך התירו החכמים לערוך חתונות באסרו חג של פסח. לחגיגה זו קראו ''לָלַה מימונה'', שפירושה ''הגבירה בת המזל'', כינוי לכלה המיועדת. את הברכה המסורתית ''תרבחו ותסעדו'' הוא מסביר כברכה לזוג הצעיר: ''תרוויחו ותהיו מאושרים''. יש הסבורים כי השם ''מימונה'' נובע משמו של אבי הרמב''ם, הרב מיימון הדיין, שיום המימונה חל ביום פטירתו.
מדרש השם העממי הנפוץ של מימונה גוזר אותה מן המילה העברית ''אמונה''. החג נקרא כך משום שעל פי המסורת הסיכוי לגאולה בחודש ניסן רב יותר, על פי מאמר התלמוד ''בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידים להיגאל'' (תלמוד בבלי, ראש השנה י' ע''ב), ובחג זה הציבור מביע את אמונתו בגאולה העתידית.
מקור החג: המימונה הוא חג של אביב, תקופת מעבר מחורף לקיץ התחדשות הטבע וגם החיים המסחריים. רבים מיהודי צפון אפריקה התייחסו אליו כתחילת של שנה חדשה. הוא נחשב כסימן למזל טוב ולרווח כלכלי. הוא היה קשור לפריון חקלאי, להתחלת הקציר של יבולי התבואה. גם בתרבויות אחרות נהוג לחגוג חגיגות דומות במועד זה של השנה, כמו למשל חג הנורוז באיראן.
לצד היבטים חילוניים של החג הזה, הייתה לו גם משמעות דתית חשובה בגולה. הוא נקשר לאמונה בגאולה העתידית של עם ישראל מן הגלות והחזרה לארץ ישראל. משמעות זאת נקשרת לקישור התלמודי בין גאולת עם ישראל מידי המצרים על ידי ה' בפסח, בחודש ניסן, לבין הגאולה העתידית מן הגלות והשיבה לארץ. המקור ההלכתי ליום זה נובע מהגדר ההלכתי של אסרו חג, שמשמעותו עשיית שמחה בסעודת צאת החג.
חג המימונה הוא חג של מעבר מן הפסח ומגבלות דיני החמץ לחיי השיגרה. במרוקו הוא שימש לחידוש יחסי האינטראקציה עם הסביבה היהודית והמוסלמית שנותקו זמנית בשל ההקפדה הרבה על הלכות הפסח. במימונה הייתה חשיבות רבה לאירוח ולהתארחות אחד אצל השני, על מנת לברך ולהתברך. הכנסת האורחים הייתה שיוויונית. כל אחד, יהודי או מוסלמי, יכלו להתארח, ללא הזמנה. המכרים המוסלמים היו מביאים למכריהם היהודים במתנה מצרכים שונים ביניהם חמץ והקמח לאפיית הלחם הראשון אחרי הפסח ומוצרי חלב, והיהודים מצדם כיבדו אותם במגשים עמוסים בכל טוב. המוסלמים שהגיעו לבתי מכריהם כדי להביא את המצרכים נשארו לעתים לחגוג איתם את המימונה.
אחד ההסברים לקיומו של חג נוסף זה היא הזהירות היתרה שהייתה מקובלת במהלך ימות הפסח. גם בין היהודים לבין עצמם, היו נזהרים במהלך החג שלא לאכול איש אצל רעהו, בשל שוני במנהגים הקשורים להימנעות מחמץ וכיוצא בו. לכן, מיד לאחר פסח היו מארחים איש את רעהו, כדי להראות שמה שלא אכל אצלו בפסח לא היה בגלל איבה אלא בגלל חומרה, והנה עתה הם אוכלים איש ממאכלי רעהו.