''רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא: קום ניזל נינחמיה, אמר להו: מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי? דגידופא הוא, דאמרי מאי אפשר למיעבד, הא אפשר למיעבד עבדי. אזל הוא לחודאי גביה, אמר ליה: ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן! אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית. והלא דברים קל וחומר: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקדוש ברוך הוא על ב' אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב - על אחת כמה וכמה דהוה חיה''.

וצריך ביאור,
למה נחמת הבבלים נחשבת לגידוף?
במה עדיפה נחמת עולא?
וכי זו נחמה – לומר לו שמלכתחילה לא היתה ראויה בתו לכלום?! ''אתא לנחומי, צעורי קמצער ליה?!'' (מסכת כתובות דף ח ע''ב).

אלא שענין נחמה זו מתבאר במעשה הידוע בבעל שם טוב.
אשה עקרה התחננה לבעש''ט בדמעות שֶׁיְּזַכֶּה אותה ללדת בן. הצדיק בירכהּ והיא חזרה לביתה ובישרה זאת לבעלה. ואכן כעבור שנה ילדה בן יפה תואר ומוצלח והוריו רוו ממנו נחת. כשהגיע הבן לגיל שנתיים הביאו אותו לבעש''ט והוא בירכו. כאשר חזרו ההורים לביתם, לפתע מת הילד. ההורים השבורים ומלאי היגון באו לבעש''ט בתום השבעה ושאלו כיצד ייתכן כי הבן שבורך על ידו מת לפתע?!
הבעש''ט סיפר להם על מלך אדיר שחי לפני שנים ולא היה לו בן ליורשו. הוא גזר על היהודים שיתפללו עבורו ואם לאו - יגרשם מארצו. היהודים התפללו בבתי כנסיותיהם ושוועתם עלתה השמיימה. בגן עדן הייתה נשמה קדושה שלא יכלה לראות בצער היהודים. היא התחננה לפני הקדוש ברוך הוא לרדת לעולם כבנו של המלך כדי להושיע את היהודים. וכך היה. בטרם כלתה השנה ילדה המלכה בן והמלך המאושר ביטל את גזירתו. יורש העצר היה ילד מוכשר ביותר וכל מלמדיו לא סיפקוהו עד שהמלך שלח את בנו לאפיפיור ברומא. הנסיך למד אצלו וגילה לתדהמתו כי האפיפיור מסתתר שעתיים ביום, ובהן הוא לומד תורה מעוטר בתפילין. הוא סיפר לאפיפיור המבוהל כי הוא עצמו נמשך ליהדות וביקש שיכין אותו לקראת גיור. הנסיך חזר לממלכה ולאחר זמן קצר התחפש ועזב את בית אביו המלך, עבר למדינה אחרת, התגייר וחי כיהודי ירא שמיים עד יום מותו.
כשנפטר ועמד למשפט בבית דין של מעלה נפסק דינו לגן עדן על שמסר את נפשו עבור היהודים, ורק מקטרג אחד טען שהוא ינק שנתיים מאשה גויה ולכן יש כתם על נשמתו. לפיכך הוחלט בשמיים להוריד את הנשמה לעולם כדי שתזכה לינוק מאשה יהודייה. סיים הבעל שם טוב את סיפורו ואמר להורים: ''הילד שלכם היה אותה נשמה קדושה!'', ובכך החיה אותם מאוד.

''כל דעביד רחמנא לטב עביד'' (מסכת ברכות דף ס ע''ב). לפיכך, האומר על הצרה: ''וכי מה אפשר לעשות?'' אינו אלא מגדף. כי מגלה הוא את דעתו שמעדיף היה שיקרה אחרת, ואין בטחונו בה' שלם להאמין שהנהגתו היא בעלת החסד הרב ביותר.

ובזה היתה נחמתו של עולא, שהראה כיצד כל הנהגתו של הקב''ה צופה עד סוף הדורות. ואם מתה הבת, אין זה אלא משום שהשלימה את תפקידה בעולם על הצד הטוב ביותר, ממש כנשמת אותו נסיך. ואם נסתלקה בטרם שזכתה לזרע, אין זאת אלא משום שלא בזה היה תפקידה בגילגול זה.

וכך כתב גם באגרת הרמב''ם לתלמידו רבי יוסף ברבי יהודה אבן עקנין:
''וכבר הודעתיך שנפטרה הבת הקטנה, השם יתברך ישיב מיתתה כפרה. בני לא תתאבל ולא תתעצב לא על זכר ולא על נקבה''.
וכוונתו שאין להתעצב על מיתת הבת או הבן, כי ודאי הכל רק לטובה גדולה.