אלא שאביי אינו עוסק כאן במכירת הגוף, אלא במכירה כלשהי, ובשכירות נמכרת זכות השימוש.
בתירוץ זה תירץ כאן הרשב''א קושיה נוספת:
''וא''ת והיכי קאמר הכא דשכירות מכירה ליומא היא והא אסיקנא בפ''ק דע''א (מסכת עבודה זרה דף טו ע''א) דשכירות לא קנייה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, י''ל דביתו וקנין כספו לא מיקרי אבל מ''מ קנויה היא לו להשתמש בה כל ימי שכירותה''.
כך תירץ גם בתוספות הרא''ש בתירוץ הראשון. ולפי הנ''ל מוכח כתירוץ זה, ואין צריך לתירוץ התוספות שהביא תוספות הרא''ש בתירוץ השני, דגבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות. ועוד קשה על התירוץ השני שהעיקר חסר מהספר והיה לאביי להזכיר את המקרא. ואדרבה, אביי בסתמא אמר דהאי נמי מכירה היא, והיה לו להודות שאינה מכירה גמורה, אלא שאעפ''כ נדרשת מקרא.