''משנה. המעביר חבית ממקום למקום ושברה, בין שומר חנם בין שומר שכר - ישבע. רבי אליעזר אומר: זה וזה ישבע, ותמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע''.

ביארו בגמרא: ''ואתא רבי אליעזר למימר: אין, גמרא כרבי מאיר. ומיהו, תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע. בשלמא שומר חנם - משתבע דלא פשע בה, אלא שומר שכר אמאי משתבע? כי לא פשע נמי שלומי בעי! ואפילו שומר חנם נמי, התינח במקום מדרון, שלא במקום מדרון, מי מצי משתבע דלא פשע בה?!''.
כלומר שאף הסבור שעשה כדין, כיצד יכול להשבע שלא היתה בהעברתו פשיעה כלשהי?!

בזה יתבאר אמרם במסכת ברכות דף כח ע''ב: ''וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה?!''.
וצריך ביאור למה בכה ונחרד רבי יוחנן בן זכאי סמוך למיתתו יותר משאר חכמים?
אלא שאמר רבי יוחנן בן זכאי לקיסר במסכת גיטין דף נו ע''ב: ''ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא? בריוני דאית בן לא שבקינן. אמר ליה: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון? אישתיק. קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: (ישעיהו מד) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי ליה למימר ליה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה... אמר ליה... בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה: תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק. קרי עליה רב יוסף, ואתימא רבי עקיבא: (ישעיהו מד) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי''.
יש שרצו לפרש שחזר בו רבי יוחנן בן זכאי סמוך למותו והודה שטעה ושהיה עליו להסיר את הדרקון ולבקש את ירושלים, ומשום כך חרד מיום הדין. אך אין לפרש כך כי אם כן היה צריך ללמדנו במפורש שחזר בו משיטתו. אלא ודאי סבר שכדין עשה שהעביר מירושלים ליבנה את הנהגת ישראל שנמשלה בפי אספסיינוס קיסר לחבית. ואולם יחד עם זאת עדין חשש: כיצד אוכל להשבע בפני בית דין של מעלה שעשיתי כל אשר ביכולתי לשמור ולהציל את אותה חבית? וכדברי רבי אליעזר תלמידו במשנתנו, שכל דבריו היו על פי רבו, שאמרו עליו: ''שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם'' (יומא דף סו ע''ב; סוכה דף כז ע''ב). וכך הורה בעצמו במסכת ברכות דף כז ע''ב: ''תניא רבי אליעזר אומר ...האומר דבר שלא שמע מפי רבו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל''.
ועל ההשואה הגמורה ביניהם אמרו במסכת סוכה דף כח ע''א: ''אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הרהר במבואות המטונפות, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים. וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו''.

ובזה מבואר הכיצד אמרו במסכת סנהדרין דף קי ע''ב על רבי עקיבא שסבר שאין למרגלים ולעדת קרח חלק לעולם הבא ושאין עשרת השבטים עתידים לשוב: ''שבקה רבי עקיבא לחסידותיה''. טעותו נבעה מכך שהבין מדברי רבי אליעזר ומבכיית רבי יוחנן בן זכאי שחזר בו ושאכן ''שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה'', ויש צורך לסלק את כל הבריונים למיניהם בצבת ולהמיתם ולהרחיקם מהחבית – עם ישראל.
ואף רבי מאיר נמשך בשיטה זו אחר רבי עקיבא רבו, וסבר שיש לכלות את הבריונים, עד שחזר והודה לברוריא אשתו, במסכת ברכות דף י ע''א: ''הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? - משום דכתיב: (תהלים ק''ד) יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה - ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה''.
ואף רבי שמעון בר יוחאי נמשך בשיטה זו אחר רבי עקיבא רבו, שהיה נותן עיניו באלו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה (מסכת שבת דף לג ע''ב), וחזר בו אחר גערת בת קול ואחר שראה את ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות.

אולם רבי אליעזר עצמו חלק על רבי עקיבא שם בסנהדרין, מתוך שידע את דעת רבו המדויקת, ששתק לאספסיינוס כי לא יכל לגלות לו שכפי שאדם אוהב את בת אחותו כך אוהב הוא את בריוני ישראל ואת ראשם בן אחותו, שאף שטועים הם, סוף סוף יחזרו בתשובה וישובו להיות בכלל ישראל גמורים. וחס ושלום להרחיקם מהחבית. ומוטב ותשבר עתה החבית ותתוקן ותבנה בשלימותה אחר זמן רב, מאשר יארע בישראל מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת (קהלת א, טו).