ערכתי לאחרונה בתאריך 21.01.17 בשעה 23:25 בברכה, הניצוץ
מסכת בבא מציעא דף קיז ע''ב''אמר רבי יוחנן: בשלשה מקומות שנה לנו רבי יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו (רש''י: שלא במתנה, עד שתהא מדעתו ונוחה לו), חדא - הא דתנן. אידך מה היא - דתנן: הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו, רבי יהודה אומר: אם השבח יותר על ההוצאה - נותן לו היציאה ואם ההוצאה יתירה על השבח - נותן לו את השבח. ...
- אמאי? דלמא עד כאן לא קאמר רבי יהודה הכא - אלא משום דאיכא שחרוריתא. אי נמי לצבוע לו אדום וצבעו שחור - משום דקא משנה, והתנן: כל המשנה ידו על התחתונה''.
פירש רש''י: ''רבי יהודה אומר - אם כן תחייבו נמצא זה נהנה, שזה הביאו לו מן השוק, אלא מחזיר לו את הצמר כמות שהוא צבוע, וידו על התחתונה''.
וקשה, מה סבר רבי יוחנן, הרי מודה רבי יהודה בגזלן שקונה בשינוי ומעתה נהנה הוא בשבח שמשביח ממון חבירו, ומאי שנא צבע? ואדרבה, הצבע חפץ בשכרו ולא באותו הצמר, ואינו נהנה בו כל כך כגזלן.
אלא יש מקום לפרש שגם רבי יוחנן מודה שטעם רבי יהודה משום שלא קנה בשינוי ולא משום תקנה חדשה. אלא שקשה, למה ישלם על השבח ועל ההוצאה? הרי טענתו היא שאינו חפץ כלל בצמר שחור אלא באדום, ויתכן שהוא יחזור ויצבע באדום! על כך אמר רבי יוחנן שכאן שנה לנו רבי יהודה שאסור לאדם שיהנה מממון חבירו, שלו היה נפטר מתשלום על השבח נמצא היה נהנה באותו השבח מממון חבירו. ודוחה הגמרא סברה זו בטענה שגם עצם התשלום על השבח ועל ההוצאה אינו כדי שלא יהנה מממון חבירו, אלא משום הכלל שכל המשנה ידו על התחתונה, שעדין נחשב לשליח בעל הבית אלא שידו על התחתונה.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
