''מכריז רבא, ואיתימא רב פפא, דסלקין לעילא {העולין מבבל לארץ ישראל} ודנחתין לתתא: האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה, וקא אתי גוי ואניס ליה מיניה, דינא הוא דמפצי ליה מיניה. ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו, אבל מכיר בה שהיא בת חמורו - לא. ולא אמרן אלא דלא אניס ליה לדידיה ולאוכפא, אבל אניס ליה לדידיה ולאוכפא - לא.
אמימר אמר: אפילו ליכא כל הני - לא, מאי טעמא? מידע ידע דסתם עובד כוכבים אנס הוא, שנאמר: (תהלים קמד, ח) אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר''.

פירש רשב''ם:
''ואניס ליה - מיניה דלוקח דקטעין גוי חמור זה נגנב ממני או מי שמכרו לך גזלו ממני ובלא עדים מאנסו הימנו וכדמפרש לקמן דלא אניס ליה לאוכפא אלא החמור לבדו דמוכח מילתא דדידיה הוא דקא שקיל דלאו דידיה לא בעי ליה למישקל והלכך דינא הוא דמפצי ליה כמו הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה (תהלים קמד) ויביא עדים וידון עם הגוי אולי יוציאנו מידו דעכו''ם צייתי דינא הם ודוקא גוי אבל קאניס ליה ישראל לא מפצי ליה אלא יתבענו בדין דאין כח לישראל לגזול חמור מחבירו בלא עדים ובלא ראיה.
ולא אמרן - דצריך מוכר לפצות לוקח אלא שאין מכיר בה לוקח שהיא בת חמורו של מוכר דאיכא למימר הדין עם הגוי.
אבל הכיר בה כו' - לא מבעי ליה לפצותו כיון דדבר ידוע הוא שגדלה בביתו של מוכר וסתם גוי אנס הוא מסתברא דשלא כדין אנסו הגוי.
ולא אמרן - דמפצי ליה היכא דאין מכיר בה אלא דלא אניס את החמור ואת האוכף דכיון דהניח את האוכף מסתברא דשלו הוא נוטל והלכך נקט חמור אבל פרה וטלית ליכא למימר האי חילוק דאוכף.
לא - מפצי ליה דסתם גוי אנס הוא''.

וצריך ביאור, הרי כפי שכתב רשב''ם פעמיים, רבא מקבל את הכלל שסתם גוי אנס הוא, כמפורש בכתוב אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר. לכן מה בכך דלא אניס ליה לדידיה ולאוכפא, הרי יתכן שבטעות הוא מורה לעצמו היתר שהוא זכאי לקבל את החמור! וכי נסמוך על גוי הנוגע בדבר שבקיא הוא בדין והחמור אכן שלו?!

אלא שרבא לשיטתו במסכת בבא בבא מציעא דף ע ע''ב: ''כיון דאי לא יהיב זוזי אתי נכרי תפיס לה לבהמה, ואי לא משכח לה לבהמה תפיס להו לולדות, והוי ליה יד נכרי באמצע''. כלומר שכאשר יש לנכרי תביעה כלשהי הוא טורף גם שלא כדין, וראה עוד בקישור זה. https://rotter.name/cgi-bin/kolot/dcboard.cgi?az=show_thread&om=66318&forum=prime&viewmode=all&keywords=%F6%E0%EF
משום כך, ''האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה'' אמור לזכור שיש לו סכסוך עם נכרי שבעטיה עלול הוא לטרוף את החמור, ולהזהיר את הקונה. ונושא הוא באחריות אם יטרוף הגוי.
ולגירסת ''ואיתימא'' שרב פפא הוא שהכריז ולא רבא, תפס רב פפא את שיטת רבא רבו, וכדלעיל.
ולדעת אמימר, בשום מקרה אין לתלות שניתן היה לצפות את הגזל הלא מוצדק.