שתי תשובות בדבר:
א. הרי אמר רבי אמי בסוגיה הסמוכה לפני כן: ''דידך לרשות הרבים מפיק, מאן מחיל גבך?'', כלומר שגם אם אנשים רבים ימחלו, עדין יוותרו אנשים רבים שלא מחלו שגם הם בעלי זכות ברשות הרבים. כמו כן באותו אילן הנוטה, כיון שהתברר שיש בו בכדי להפריע, אין די בכך שחלק מבני רשות הרבים ימחלו בשביל כבודו של רבי ינאי.
ב. כתוב: (ויקרא י, טז-כ) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן... וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?
ופירשו בספרא: (שמיני פרשה א פרק ב) ''מלמד שנתן פניו כלפי בניו, וכעס כנגד אהרן''. כלומר שאף שברור היה למשה שהכל נעשה במצות הכהן הגדול, הוא נהג כבוד באחיו הגדול והפנה את כעסו כלפי הצעירים.
ומכאן למדו במסכת אבות דרבי נתן (פרק לז) על דרכו של חכם: ''כשהוא קוצף אינו קוצף אלא על הקטן''.
וכן בני רשות הרבים, הם לא מחלו לרבי ינאי, אלא שמשום כבודו רמזו לו רק באופן עקיף – באמצעות ההוא גברא.
כיוצא בדבר, הרי אין הבדל בין לשון צחוק האמור באברם: (בראשית יז, יז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק, לבין צחוק האמור בשרה: (בראשית יח, יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה. וגם בתרגום המכונה יונתן מתורגמים שניהם באופן זהה בלשון תמיהה. ומדוע אמר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי, הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר, ולא הוכיח גם את אברהם על צחוקו? אלא שבתוכחה עבור שרה רמז לו גם על צחוקו שלו.