המהר''ל מפראג מבאר שהגלות והגאולה הם שני היבטים של אותה המציאות, על פי עקרון אחדות ההפכים. באותה המידה שהבריאה מגלה את הבורא, כך העולם גם מסתיר אותו. ידיעת ה' מצריכה לפי זה הכרה כפולה: גילוי והסתר. הגילוי בא לידי ביטוי בעידנים של השראת שכינה, כשישראל יושבים על אדמתם, וההסתר בזמנים של הסתר פנים, בגלות. יחד עם זאת, מטרת המהלך ההיסטורי כולו הוא המצב של פנים אל פנים, הפגישה הידידותית בין הבורא לנברא ''תקראי אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי'' (הושע ב, יח). היציאה מן הגלות היא לפי זה צורך גבוה ולא רק טובתו של הנברא. מובן אם כן מדוע פתחה התורה את ההיכרות עם משפחת העברים בתיאור יציאתם מגלות אור כשדים.

הגלות פקדה את האומה שלוש פעמים: במצרים, בבבל ובאדום. אורכן של גלויות שונה. מצרים 210 שנה, בבל 70, ואדום 1880שנה. רבי אברהם ביבאגו, בספרו ''דרך אמונה'' מבאר שבכל גלות היה על עם ישראל להתמודד עם המתחרים עם הנבואה. במצרים תרבות החוש של החרטומים, בבבל תרבות הדמיון של הכלדיים, ובאדום הפילוסופיה, אותה הוא מכנה ''החוש התבוני'', לאמור שאף על פי שנשמעת כתבונה טהורה כל יסודה בנוי על החושים. כגודל עוצמתו של המתחרה כך אורכה של הגלות. רק כאשר התברר כישלונה של הפילוסופיה להעמיד יסוד מוצק לחיי הרוח החלה היציאה מן הגלות.