''חכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר''.

כתב היד רמ''ה: (סח) ''ושמעינן נמי דחכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר. נפקא מינה דאי אמר בעל מותר לך או שאמר חכם מופר לך לא אמר כלום, והרי הנדר קיים עד שיאמר בעל מופר לך או שיאמר חכם מותר לך. והדין נותן לפי שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, דהא קאמר ליה אדעתא דהכי והכי מי נדרת, אי נמי דקאמר הנודר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר. וכיון דאשתכח מילתא דלא נדר אדעתיה איגלאי מילתא למפרע דליתיה לנדרא כל עיקר. ואמטול הכי שייך ביה לשון התר, כאדם שנשאל (על) [אצל] חכם על דבר שהוא ספק אסור ואמר לו שהוא מותר, דלאו מהשתא קא שרי ליה נהליה אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דמעיקרא מותר הוה. והאי נמי כי קא מתשיל אשבועתיה וקא שרי לה נהליה, גלוי מילתא בעלמא הוא דמעיקרא לא איתסר מחמת האי שבועה כלל, דאי לאו הכי לאו כל כמיניה דחכם למישרי ליה. ואמטול הכי לא שייך ביה לשון הפרה. אבל בעל אינו עוקר את הנדר מעיקרו, אלא כאדם שמעכב על ידי חברו, כענין שנאמר (ישעיה פ''ח י) עצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום, ואמטול הכי לא שייך ביה לשון התרה אלא לשון הפרה''.

כלומר שלשון התרה משמעו שלא היה נדר מעולם, ולשון הפרה משמעו שהנדר מופסק מעתה.

וקשה,
א. מדוע אין הבעל מתיר מעיקרא, והרי בכמה מקומות אמר רב פנחס משמיה דרבא: ''כל הנודרת - על דעת בעלה היא נודרת'', אם כן הוברר שהנדר מלכתחילה לא חל כי על תנאי היה!

ב. גם על עצם הענין קשה, אם כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, מדוע הקדימה ונדרה בטרם שקיבלה את הסכמתו? והרי דין הפרת הבעל עוסק רק בנדרים שיש לבעל נגיעה בהם ועשויים להפריע לו!

ג. עוד קשה, חוה נתקללה (בראשית ג, טז) וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. ואם קללה היא זו הכיצד כבר לפני החטא נתברכו דוקא בלשון: (בראשית א, כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ. ופירשו בבראשית רבה פרשה ח, יב: ''וכבשוה, וכבשה כתיב, האיש כובש אשתו שלא תצא לשוק''. ובמדרש תנחומא פרשת וישלח: ''וכבשוה, וכבשה כתיב, האיש כובש את האשה ואין האשה כובשת את האיש''.

אלא שהביא בספר קול אליהו בראשית לז, ח בשם הגר''א:
''בפסוק (בראשית לז. ח) ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משל תמשול בנו וגו', הנה בפסוק זה רבו הדקדוקים. אמנם יש לבאר דכתיב (תהלים כב. כט) לה' המלוכה ומושל בגוים, כי מלך נקרא מי שממנים אותו ברצון העם והוא נגזר מלשון המלכה שמתיעצין למנות את זה עליהם למלך, ומושל נקרא מי שמושל בחזקה על העם, וזהו שאמר לה' המלוכה היינו ישראל מקבלים עליהם עול מלכותו יתברך ברצון, ומושל בגוים בחזקה אף שלא ברצונם, אבל לעתיד (זכריה יד, ט) והיה ה' למלך על כל הארץ שכל העולם יקבלו עול מלכותו ברצון. וכמו כן יש לפרש כאן בה''א התימה המלוך תמלוך עלינו, כי מלוכה צריך להיות ברצונינו וזה ודאי אינו כי אנחנו שונאים אותך ואיך נסכים עליך ברצונינו למנותך מלך עלינו, בשלמא על אחרים יוכל להיות שתמלוך עליהם אבל לא עלינו, אם משול ר''ל אלו ראית בחלום שתהיה מושל בנו זאת יוכל להיות אשר תמשול אפילו בנו לאחר זמן לנקום ממנו, אבל מלך אי אפשר. ומאחר שזאת שראית שתהיה מלך הוא שקר, כן מה שראית שתהיה מושל גם זאת הוא שקר, על דרך (ע''ז י''ז) מדהא ליתא הא נמי ליתא. (ביאור הגר''א משלי כז. שער ב''ר. קול דודי)''.
לפיכך גם קללת וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ משמעה נגד רצונה דוקא. ואילו כאשר האשה מקבלת את הנהגת אישה מרצונה, והאיש כובש את האשה בכך שהוא כובש את ליבה, זו ברכה ולא קללה. משום כך אף שאמרו: ''נשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה'' (מסכת סוטה דף יב ע''א), היתה שרה מכנה את אברהם (בראשית יח, יב) וַאדֹנִי זָקֵן, בלשון אדנות.