ב. אין קשר בין הראי"ל לאור שמח

אני מפנה את המתעניין לעיתון המודיע של החג, שם התראיינו קבוצת מחנכים חסידיים מקליניקת "תושיה", ודיברו בפה מלא על זמירות חדשות שנשמעות הרבה במקומותיהם, שההתייחסות לתורה נטו תוך נכונות לדחק, משתנה באופן מבהיל ר"ל, יום אחד אולי נהיה מחוייבים ע"פ תורה לקבל איזו החלטה קשה, והמשקל מסור לחכמים.

יש לזכור, בפאס שבמרוקו נכנס האליאנס והרס כל חלקה טובה, במקנס עצר מרן הגרב"ט את האסון, והתלמוד תורה המשיך כמימים ימימה, אחרי כך וכך שנים כשאנשי פאס נעשו ברצון ה' אמידים ולבושים בכבוד מתוך עיסוקם במקצועות שאליאנס איפשר, ואילו אנשי מקנס.... בבת אחת ברחו כל תלמידי הת"ת המקנסי לאן שהלכו ללמוד, ומרן הגרב"ט נשאר אפילו ללא מקום לימוד לצאצאיו.
מי חכם ויידע? = חכמי הדור.

ריח ניחוח - נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני
רש"י שמות פרק כט

לריח ניחוח - לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו

רש"י ויקרא פרק א

ניחוח - נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני

רש"י במדבר פרק טו

ריח ניחח - שיהיה נחת רוח לפני
רש"י במדבר פרק כח

ריח ניחח - נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני

ולכאורה אין סתירה בין רש"י למורה נבוכים, המורה הסביר הטעם מדוע ה' רצה בזאת, ובודאי אחר שכבר צוויינו, יש נחת רוח לבורא יתברך שנעשה רצונו.

ולפני שמישהו יתעקש להתווכח, דברי הרמב"ן:

רמב"ן ויקרא פרשת ויקרא פרק א פסוק ט

"ר"ל אחר שהשמיעה בקול ה' שהוא תכליתו של הזבח בו יחפץ ה' מצד חשקו אליו והוא נחת רוח לפניו, אולם הזבח הוא רק רצונו, שבו גלה רצונו וע"י יראה האדם כי יעשה רצון בוראו, וא"כ עקר החפץ הוא השמיעה בקול ה' שהוא התכלית, וממילא הנה מבואר כי שמע מזבח טוב"

וראיתי שיש מדייקים שמשמע מדבריו שהזבח מצטיין בכך שאין בו טעם אחר אלא רצון ה', והיא היא המיוחדות שהוא לריח ניחוח, שאמרתי ונעשה רצוני.

ולמיטב הבנתי מפורש כן בתפארת שלמה (ויקרא א)שהקשה כקושיית מר, ז"ל:

(מועתק מה"ב, על כן רבו כמובן חילופי האותיות, ומ"מ אקווה שהדברים יובנו)

וביותר, הרמב"ן שכותב במפורש שיש טעם נסתר לקורבנות, מקדים וכותב טעם על דרך הפשט, (שהאדם יבוא למחשבה שראוי לו להישרף, לולא חסד הבורא, ומעשה ההקרבה יביאו למחשבה זו, וראה בהרחבה רמב"ן ויקרא א,ט), ומביא דברי הרמב"ם במורה וחולק עליו בחריפות, נמצא שאין כלל שייכות בין מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בפירוש הפשוט לבין הפירוש ע"פ סוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה. וכמו כן שאר הלשונות שננקטו בראשונים ובאחרונים על פי' המורה, לא מחמת אי פירושו על דרך הסוד באו, אלא על עצם הדברים.

מה תאמר על דברי הרמב"ם על טומאות וטהרות, ובפרט על טומאת נדה?

ובקיצור, לרמב"ם יש משנה סדורה ששוללת כל דבר הקשור בסוד ובעל טבעי מכל סוג שהוא, גם כאשר זה מוכח לכאורה מפסוקים או חזל"ים שהוא מיישבם בדוחק. יש חלקים של תורת הסוד שהיו ידועים בזמנו, והוא שולל אותם.

הרמב"ם היה רציונלי עד הקצה האחרון של הסקאלה.

ההבדלים בין קבלה לסוד וכדו' הם נכונים לגבי מי שמקבל אותם, אבל בעולמו של הרמב"ם כולם שייכים לסוגה שהוא איננו מקבל.

לגבי ספר הזוהר- איזה סיכוי יש שהרמב"ם היה מקבל אותו ?

אתה אומר שהוא לא יחלוק על רשב"י, אבל מי אמר שהזוהר חובר ע"י רשב"י ?

המציאות היא שהזוהר הופיע ביום אחד בהיר בידי יהודי בשם ר' יצחק דלטש (או די לאון) שטען שהוא קדום מזמן הרשב"י.

רוב מנין ובנין של חכמי ישראל קיבל אותו, אבל לא כולם.

והסיכוי שהרמב"ם היה מקבל את זה ללא הוכחה מדעית שואף לאפס.

אם דברת על משל, זה דומה לכך שיקום אדמו"ר מסוים ויאמר שאילו הגר"א היה חי הוא היה מגיע לטיש שלו, כיון שהוא מחלק תמרים ולא תפוחים.

אבל העובדות הן עובדות

1.
עובדה היא ואין חולק עליה , שמציאותית ספר הזוהר לא הגיע לידינו, ואני מדגיש לידינו, כשהופיע והתפרסם, כקבלה איש מפי איש אצל חכמי ישראל ,
אלא נחשף יום אחד אצל יהודי שגם הוא לא טען שקיבלו איש מפי איש עד משה רבנו, ויש מספר גרסאות כיצד נתגלה לו, עכ"פ לא איש מפי איש.

2.

מבחינה מדעית קרה אין שום הוכחה לחיבור ספר הזוהר ע"י רשב"י.

מה ההכרח להאמין בזה?

רוב חכמי ישראל אכן קיבלו אותו, אבל רוב חכמי ישראל גם חלקו על רוב עיקרי שיטתו של הרמב"ם במו"נ ובכלל.

אני חוזר ושואל , מה יגרום לרמב"ם לקבל זאת,ספר שמלא בדעות הפוכות לחלוטין מכל מה שהוא מאמין בו ואין בדל הוכחה לייחוסו לרשב"י ? ועוד יותר מכל הקבלות שכן הגיעו איש מפי איש והוא לא קיבלם?

מהיכי תיתי ?

אחזור ואדגיש, לבל יאשימו את הפלג הירושלמי גם בדרדעיות,

אני עצמי, ואצ"ל הגר"ש אויערבאך , מאמין ברוח הקודש של הגר"א והח"ח שהזוהר הוא אמיתי וחובר ע"י רשב"י.

בעיני הרמב"ם אין לזה שום משמעות.

אני ממליץ על ספר שומר אמונים (הקדמון) לר"י אירגאס , שהיה מקובל בעצמו, ומסביר בצורת ויכוח את ההיסטוריה של הקבלה.
הוא מסביר שהיו כל מיני קבלות שיש סודות התורה, וכשהגיע הזוהר נראה להם מתאים.

אבל לא שהיתה מסורת ברורה ,בנוסח "פקוד יפקוד" , שביום פלוני או שבכלל מתישהוא חייב להתגלות ספר כלשהוא במקום כלשהוא.

וגם אם כן, מי אמר שזהו הספר המדובר?

הרמב"ם, מרן הגר"ש שליט"א, ואנכי שוים לגמרי בכך שאין לנו אלא את התורה שמסרו לנו החכמים איש מפי איש.

הדברים פשוטים להבנה למרות שקשה ללב לקבלם.

מי שמסביר שמעשה מרכבה הוא סודות השכינה , ויש בעולם כשפים אמיתיים,ויש מושג של רוח טומאה באופן שאנו תופסים אותו, ויש סודות בעולם שאינם קשורים לפילוסופיה אלא לעולמות עליונים, יכול לקבל את ספר הזוהר, (במובן של הסכמה לאמיתותו מכוח סברא או הרגשה, לא כקבלת תלמיד מרב)

ומי שסובר ההיפך הגמור מכל זה, אין שום סיבה לומר שיתייחס אליו אחרת משהתייחס לכל דומיו.

אם יש לך מקור על קבלת הזוהר במובן של קבלה איש מפי איש אני אשמח לשמוע

לגבי הזוהר, אני שב וממליץ על הספר שומר אמונים הקדמון, שמסביר את הענין מצד תומכי הקבלה, והיתה לדבריו קבלה של סודות שונים ושל עצם העובדה שיש עולם סוד, מה שגרם להם להכיר בזוהר כאמיתי לפי החכמה שמצאו בו.

אני מבין שגם לך אין מקור שהיתה קבלה איש מפי איש על הזוהר ספציפית.

אגב,יש התבטאות מעניינת של בעל הסולם, שלדידו אין זה משנה מי חיבר את הזוהר, וגם אילו היה מתגלה שר"מ דילאון כתב אותו, היה מקבלו לנוכח החכמה שמצא בו.

תורת העולה לרמ"א חלק א פרק ב:

דבר זה לקטתי מדברי הזוהר והם דברים הנתנים בסיני: