יומני היקר!חבר בני ברקי (נולד בירושלים וגר בביתר, אבל בני ברקי) פגש אותי היום בצהרים, ולפי ניצוץ הטירוף בעיניים וטון הדיבור עוטה הסוד ידעתי מיד: עוד סגולה. כבר שבעתי מהצעות לסדר של כל מיני נשמות טובות על אבנים סגוליות ומיצים פלאיים, ואפילו על עין של קרפיון טחון שמעתי. אבל ידידי זה היה נחוש בדעתו שהסגולה שלו עוד לא הגיעה לאזני. "קוראים לה 'הסגולה האחרונה' כי אחריה לא צריך עוד אחרות". כך אמר. זו כבר היתה בשורה מרעננת. או שסוף סוף נוושע, או שסוף סוף סהיה לי הוכחה מדעית שהדברים האלה לא עובדים!
ובכן יומני, אם פעם תרצה שיוולדו לך יומנים קטנים וחמודים, כל שעליך לעשות הוא כך: לומר את כל ספר התהילים פעם אחת, בכוונה גדולה, ביום א' של ר"ה לפני תקיעת שופר. לרגע תהיתי – וזה הכל? שאלתי את ידידי בפליאה. "כמעט", הוא ענה. ואז הנחית את שורת המחץ של המרשם: יש לחזור על הפעולה ארבעים פעם. בטח לא תפסת את העוקץ, יומנון, אז אעשה בשבילך את החשבון: ארבעים שנה! טוב, מה יש לדבר, בטח שקוראים לזה הסגולה האחרונה. אני היום בן שלושים וחמש, ובהנחה האופטימית ש...טוב, עזוב, עדיף לא לחשוב על זה. אחריה לא צריך עוד סגולות... התגובה האפשרית היחידה הייתה סיבוב שתי אצבעות על הרקה. אך פטור בלא כלום אי אפש, וכך שלפתי לחברי החכם-מכל-אדם את הקונטרה: סגולת פלאים לדיאטה קלה. (האיש זקוק לזה, זקוק מאד. באוטובוס למשל הוא תמיד מנקב פעמיים) לערבב קולה דיאט עם המון סוכר ולשתות. ככה, שהדיאטה תהיה קלה.
צחוק צחוק, אבל משהו בכל ההתנהלות של האנשים היום הפך להיות מוזר, כמעט תמהוני. פעם ידעו שיש בינינו לבין הקב"ה יחסי תן וקח: אם בחוקותי תלכו – ונתתי שלום בארץ. אם שמוע תשמעו אל מצוותי – ונתתי מטר ארצכם בעיתו. כשעל מישהו נחתה צרה, היא היה מתחזק בקיום המצוות ו/או פותח ספר תהילים. בכוונה, בבכיות, בלי לספור את הפעמים ובלי שישנה לו אם הוא נמצא בבית הכנסת או בבית קברות עתיק בצפת או בדרך ליריד. תפילה! מה פועל יותר מתפילה?! "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה", מה יעשה? יבשל עלים של ערבות? ישתה מיץ רימונים שהיו תלויים בשבע מאות סוכות? "יחזור ויתפלל"! חד וחלק. הגמרא שאלה את השאלה כי היא ידעה שיש צד שהתפילה לבד לא תעזור: הנה, אומר אדם לעצמו, התפללתי ולא נעניתי. אולי ננסה משהוא אחר? ועל זה אומרת הגמרא לא. אין אפשרויות אחרות, אין שבילי מילוט ודרכי קיצור. יחזור ויתפלל!
אבל היום זה דור ההאקרים, פורצי המחשבים. אנחנו מתוחכמים. למה לשבת מול המסך ולפעול לפי הוראות היצרן? אפשר לפתוח את המחשב לבד ולהזיז דברים! אם מציצים בספרים רואים שהקב"ה ברא בעולם המון כוחות. חלקם מובנים, אחרים לא. הגמרא אומרת שאם אישה דורכת על ציפורן היא יכולה להפיל. למה? ככה זה. ככה בנוי המחשב. מי שנוטל ידיים עם שפע מים זוכה לעשירות. אז באים אנשים, ואומרים: למה לדבר עם אלוקים? אני אמצא לבד את הכבל או הכפתור שמחובר לצרה שלי, ואנתק אותו בעצמי! וככה במקום שנהיה יהודים יותר טובים פתאום אתה מוצא את עצמך רץ שבע פעמים פה ותורם ח"י רוטל שם, נוסע לקבר אלמוני ומארגן ארבעים נשים שיפרישו חלה בשבת "זאת חנוכה". אחד פרסם עכשיו בעיתוני קריית ספר שהוא הדליק ארבעים יום נר לזכרו של הרב הקדוש פלוני ונושע. נגיד שזה מה שעזר. אבל למה חיכה המסכן ארבעים יום, יכל להדליק ביום אחד ארבעים נרות ולגמור את הסיפור! אך היום ה'מודה' בשמים זה ארבעים יום. פחות מזה לא עובד. פרק שירה ארבעים יום, שיר השירים ארבעים יום, ללכת לכותל ארבעים יום. (בתקופת ההפגנות יצא סטיקר "שרפתי ארבעים פחים ונושעתי") אני רוצה שתבין, יומן, אין לי ענין שתפסיק לנסוע לכותל. אבל אם כבר, אולי תעשה את זה בתור חיזוק בעבודת ה' ולא בתור הוקוס-פוקוס? אתה בטח מכיר את הסיפור על זה שקיבל על עצמו להיזהר במשך ארבעים יום מלשון הרע, וכשהזדמנה לידו פיסת רכילות עסיסית הוא שלח אותה לידידו בדואר ישראל, בהנחה שעד שמכתב יגיע יעברו ארבעים יום... ככה זה נראה כששוכחים את ה' ובמקום לפנות אליו טובעים בעשיית סגולות.
ולפני שתוציא עלי פשקוולים או תרוץ לוועדת איכלוס, כדאי שתשמע סיפור. שאלתי את רבי, מרן ראש הישיבה שליט"א, על אמירת פרקי שירה כסגולה. למיטב ידיעתי כבר בירושלמי נזכרת אמירתו כעניין גדול. אתה יודע מה הוא ענה לי? "לא ראיתי אף פעם את החזון איש אומר פרק שירה". נקודה. והירושלמי? כאן הטון כבר נהיה מוכיח – "אתה חושב שהחזון איש לא ידע את הירושלמי?" נקודותיים. אז בוא נהיה למדנים, יומן. מה הפשט בחזון איש, הרי יש לנו קושיה עליו מירושלמי מפורש! אלא מאי, פשוט שפרק שירה זה דבר נפלא, אם אומרים אותו בהבנה ובהתפעלות מהבריאה ולא נזכרים כל הזמן בטיול האחרון לגן החיות התנכ"י. אבל לא זה מה שאמור לעשות יהודי שמחפש ישועה! בשבילו יש מרשם בדוק הרבה יותר: יחזור ויתפלל! ובקיצור, ידידי, הצרות נועדו לגרום לנו להתקרב אל ה' ולא לשום דבר אחר. וכן, אפילו אם גם הדבר האחר יכול לעזור.
ואם כבר מדברים, יומני, אהיה טרחן מעט ואצטט לך מה שאמר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א על כמה סגולות, הובאו דבריו בספר "דרך שיחה" (שהוא אולי הספר המוסמך ביותר בכל מה שקשור למה ר' חיים אמר או לא אמר) עמ' תכ"ח: שאלה. האם יש עניין וסגולה להתפלל על קברו של ר' לייב בעל הייסורים בצפת, בערב שבת שהוא ערב ראש חודש, כי יש אומרים שסגולה גדולה היא? תשובה: איני יודע דבר שלא כתוב בשולחן ערוך. שאלה: מפרסמים על אבנים טובות מהחושן שמועיל להרבה דברים, יש בזה ממש? תשובה: אל תשים לב לשטויות כאלו, שאין בקיאים כלל בזה. שאלה: יש היום סגולה לזש"ק לבוא בל"ג בעומר לציון הרשב"י במירון ולחלק ח"י רוטל יין, בקשוני לשאול, מה לומר להם? תשובה: לא ידענו מזה אף פעם. ושם בעמ' נ"ב הביא בשמו שאפילו סגולות שיש להם בסיס בדברי חז"ל, אם כרוך בביטול תורה לא יעשה, ש"התורה היא הסגולה הגדולה לזרע של קיימא".
אבל ללא ספק את המקום הראשון ברשימות החיסול צריכות לתפוס הסגולות המומצאות, פרי מוחם הקודח וההזוי של הבאבות למיניהם שלא קראו ולא שנו ובעיקר לא שמשו ת"ח. מילא הם, צריכים להתפרנס ממשהו. אבל למה אברכים בני תורה צריכים לממן להם את הוולוו או לתרום להם ח"י רוטל דלק? תמורת הזכות לשים על הבטן והצוואר קמיעות תמוהים ולדמיין שהנה הנה משיח בא? הרי הפתרונות שלהם כה מעוררים גיחוך עד שחוץ מלומר "סגולה גדולה להצלחה לשחות ביום אחד גם בים וגם בבריכה" הם כבר עשו הכל.
ועוד לא דברנו על המוסד המתפתח של פרסומים בעיתונות. "אמרתי פרק שירה ארבעים יום ונושעתי". יופי לך. ואני אמרתי ולא נושעתי, אז מה? מילא אם הוא היה מתכוון לעשות קידוש ה', ופשוט להודות לו מעל דפי העיתון כמו שלהבדיל עושים היום לכל חבר מועצה או עירייה או כנסת או ועד בית. אבל עושה רושם שאנשים לא מתכוונים דווקא לקיים את הפסוק "אודך בקהל רב". הם רק בטוחים שזה חלק מההוקוס פוקוס הנזכר לעיל. בכלל, יש כאלו שמצאו קיצור דרך: "הבטחתי לפרסם ונושעתי". טבין ותקילין. כשחושבים על זה, גם זה ארוך מידי, אפשר לכתוב מילה אחת: נושעתי. אני אינני מבין איזו תועלת צומחת ולמי, מזה שבין המודעה על סובארו שנת 89 למכירה לבין מודעה על דירה ברמות שעולה חצי מליון דולר, מתחבאת גם קוביה שכתוב בה שאדם עלום שם כלשהו היה חולה ועכשיו הוא כבר לא. אבל מה לעשות? אחד עשה ראשון, למחרת מישהו חיקה אותו, ואחרי שבוע לא היה מקום לזוז.
ורק להבהיר. חס ושלום מלומר דבר נגד מצוות. "מצוה – סגולה היא לכל דבר", אמר הגר"ח קנייבסקי, בספר הנ"ל עמ' נ"ג. כל חיזוק במצוות מתקבל שם למעלה בברכה. ואפילו אם הכוונה איננה רק לקיים מצות ה', לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות לשלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. קל וחומר על צדקה, ששנינו בה: האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. אבל בני אדם, תשמרו על שפיות!
וכדי לסיים בנימה אופטימית, אספר לך על אפיזודה משעשעת שארעה לי במעלית הבנין בו אני מתגורר. שוחחתי עם רופאה כלשהי בפלאפוני הנוטה למות (והכשר. נקבור אותו בחלקת הרבנים) ובתוך הדברים הזכרתי את ראשי התיבות באנגלית "I.V.F ". במעלית הקטנה והצפופה עמד על ידי גם שכן אחד נחמד, שקמט את מצחו לשמע הכרת המילה. הוא המשיך לקמט את המצח המסכן עד שסיימתי את השיחה ואז פנה אלי במבט מוטרד. "מאיפה אני מכיר את המילה הזו?" אמרתי לו בחיוך גדול שזה סוג של רכב. כמו שיש G.M.C או B.M.V. . ככה יש מכונית שנקראת I.V.F.. עיניו אורו. " אה, נכון, אני נזכר." כמה שניות אחר כך הוא גם היה בטוח שלשכן של ההורים שלו יש כזה רכב. אבל הבידור הגדול באמת היה כששכן אחר שאל אותי למחרת ביראת כבוד אם זה נכון שאני קונה I.V.F חדשה, כי הוא שמע שזה עולה המון כסף. "מה פתאום חדשה", חייכתי בביטול. "יד שניה, משהו משנות מתושלח. בלי מזגן, בקושי עם מנוע". איך אמרה אשתי אחר כך? קודם שיהיה לך רשיון לאופניים.
לא משנה איך תציגו את גירסתכם,
המציאות לא תשתנה.
הר**"* יזכר כמנהיג שבתקופתו הצליחו להעביר חוק גיוס לבני ישיבות בא"י תוך כדי שיתוף פעולה מלא בין שלוחיו לראשי השלטון והצבא הציוני.
ושמאנשי ביתו יש המתגאים בסגירת ישיבות כאידיאולוגיה, תוך כדי רדיפה וביזוי תלמידי חכמים וגדולי ישראל בכל אתר ואתר.
כמו"כ, בימיו הותר לשנוא, להחרים, להזיק, להציק, למסור ולהפסיד לכל מי שהולך בעקבות רבותיו זצוק"ל ושליט"א ולא נכנע לפסטיבל המשיחיות.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
