א. כשרון החשיבה החופשית, אצל פורקי העול? המאמינים שהעולם נוצר מעצמו?
או לחילופין מודעים לקיומו של הבורא אך כופרים בחובת האדם כלפיו, חשיבה חופשית (מאינטרסים ותאוות) במיטבה...

ב. אהבת החיים הממשיים, חיי התאוות והדמיונות הם 'החיים הממשיים'?
על זה אנו מתפללים זכרנו לחיים?

ג. חוש לדרך ארץ, בתרבות המערבית הקלוקלת?
בתרבות שחוצפא יסגא? שבית ועד יהיה לזנות? שנערים פני זקנים ילבינו וזקנים יעמדו בפני קטנים? בתרבות שבן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה? (מסכת סוטה דף מ"ט ב')
והמקלדת אינה סובלת את שאר תחלואי התרבות החילונית הקלוקלת אך די למבין.
אכן, חוש לדרך ארץ במיטבו..

ה. אהבת ארץ ישראל, בתור הארץ הנבחרת שבה אדם יכול לקיים את מצוות ה', או אהבת המולדת, שבמקרה גם אוגנדה טובה בשביל זה?

ו. אהבת הצדק החברתי, אצל מי שאמונים על תרבות של איש את רעהו חיים בלעו? היכן שמקום המשפט שמה הרשע? אצל מי שירצחו האחד את רעהו בגלל הוצאת לשון או עקיפה בכביש?

ב. אהבת ארץ ישראל, רק מי שעובד את האדמה ומקריב עצמו להגן עליה ועל עמו במידה ומקיים את רוח המצוות הקשורות בארץ יכול להחשב כמי שירש אותה באמת, ומקיים את מצוות הקשורות באדמה באמת.

כמה אתה מכיר כאלה שבאמת ניתן להגיד עליהם שהם הרוגי מלכות (תסתכל על מכלול דברים)? ולאיזה מגזר הם במקרה ברובם משתייכים?

ג. אהבת הצדק החברתי, רק מי שבאמת מקים חברה מתפקדת העומדת ברשות עצמה יכול באמת להבין מהו צדק חברתי - במידה והוא אכן מקים אותה למען טובת הכלל.

עובד שכיר - מעניין אותו רק לקבל משכורת בסוף החודש, לעומת זאת בעל חברה שיש בראשותו המון משפחות שהוא צריך לספק את משכורתם כל חודש ללא תירוצים, ובמקרה קושי להחליט את המקסימום לטובת הכלל - כנראה לא היית רוצה להיות במקומו.

מי יותר אמיץ? אדם שחי בסביבה מוגדרת שקל לו לתת צדקה או חילוני שמחליט לתת צדקה בפרהסיה - כי חושב שנכון - כאשר סביבו יש עוכרי דת לרוב שהם החברותה שלו לחיים.

כתוצאה מכך אני מכיר הרבה אנשים שיש להם זכויות כרימון שאתה היית חושב אותם לפורקי עול ורשעים ולא יודע כי יתכן ואתה עפר לרגליהם.

אתה כתבת "ברוך שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם"

אתה לא יודע באיזה מבחנים הקב"ה מעמיד אותם והאם הם עמדו או לא.

למי יש יותר זכות: לחרדי שהתגייס לצבא ועל אף הכל עמד בנסיונות ולמד להכיר את הטוב בשני העולמות. או לבחור בכולל שלא יצא בחייו מד' אמותיו ולא מכיר ניסיון אמיתי מהו?

כנראה אין לך מושג קלוש בהבנה על מה שאליצפן הביא.

ב. 1. מהיכן הגעת למסקנה זו? הקב"ה הוריש לנו את הארץ ולא התנה אתנו לעבוד את האדמה ולשמור עליה. אבל הוא התנה אתנו לשמור את מצוותיו, לא רק את אלו התלויים בארץ, ואם לא נשמור מצוותיו נתחייב בגלות, כפי שלצערנו אכן קרה.
ב. 2. אני לא מכיר אף אדם שאפשר לקרוא לו הרוגי מלכות.
ב. 3. לא ענית לי על מה שהערתי, שמי שאוהב את המדינה עדין לא מחייב שהוא אוהב את ארץ ישראל. מבחינתו אין הבדל בין ישראל לאוגנדה, העיקר שיהיה לו בית לאומי.

ג. 1. שוב לא ענית לענין. אנשים שאמונים על רוע ושחיתות המידות, לא אלך ללמוד מהם צדק חברתי מהו. ואם הוא בעל חברה, ודואג לעובדיו בסוף החודש, אין זה אלא רק דאגה לעצמו, להרבות את הון עצמו. הלא בשביל האינטרס האישי, מסיבות כדאיות הוא גם יעביר את כל מפעליו לחו"ל, ויעסיק בהם זרים.
ג. 2. אולי החילוני יותר אמיץ, אבל מי יותר אמיץ, מי שכל רגע מימי חייו עומד בנסיונות, ונלחם עם יצרו, ומחפש לעבוד את ה', ובשביל זה הוא גם בורח מהנסיונות, או מי שהפקיר את עצמו לחיי הפקרות והוללות, חיי בהמיות, שלא נותן שום רסן לתאוותיו, חיי כפירה מוחלטת, וצפצוף על בורא עולם ותורתו?
ג. 3. אצלכם אנשי המזרחי, תמיד החילוני שחי בעבירות כל ימיו, ואולי עושה מדי פעם איזו מצוה (שאני לא מאמין בה), עדיף על החרדי שכל חייו עוסק בתורה ובמצוות.

"למי יש יותר זכות: לחרדי שהתגייס לצבא ולמד להכיר את שני העולמות. או לבחור בכולל שלא יצא בחייו מד' אמותיו ולא מכיר ניסיון אמיתי מהו?" עכ"ל

השבוי בתפיסה זו, זקוק לזעזוע יסודי כדי לשוב לדרך הישר,

ובכל מקרה 'עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה' והרמות הרוחניות שמשיג בתודעתו
אדם הרואה בבן תורה שעולמו ד' אמות של הלכה, "לא מכיר נסיון אמיתי מהו" עפ"ל

בגמרא במסכת עבודה זרה (יז ע"א) נחלקו האמוראים בשאלה, האם יכול אדם להכניס את עצמו למצב שתהיה לו התמודדות עם יצרו, מתוך מטרה להתגבר עליו, או שצריך להתרחק ולא להביא את עצמו למצב של התמודדות בכלל.

למשל, יש לפניו שתי דרכים. באחת יש תמונות תועבה, או נשים שלובשות בגדים לא-צנועים, ובדרך אחרת – אולי גם ארוכה יותר – אין דברים כאלו. האם על האדם ללכת בדרך הלא-צנועה כדי שיתמודד ויתגבר על יצרו, או ללכת בדרך הצנועה כדי למנוע מעצמו את הניסיון.

במשלי (ה, ח) נאמר: "ואל תקרב אל פתח ביתה". הסבירו שם בגמרא שאדם לא צריך להביא את עצמו לידי ניסיון. אמרו חכמי המוסר: אל תביא את עצמך לידי ניסיון – כדי שלא תביא את עצמך לידי ביזיון...

צריך האדם להתרגל לומר תמיד: "יגער ה' בך השטן" (זכריה ג, ב), ולהתפלל תמיד שהקב"ה יסייע לנו להינצל מהיצר הרע.

אמנם נכון הדבר שע"י שהאדם מתגבר על הניסיונות הוא זוכה להתחזק ולהתחשל יותר, אך גם יש אנשים שלא עומדים בניסיונות ונכשלים. ולכן אנו מתפללים להקב"ה שיצילנו מן הניסיונות, שכן, אנו לא רוצים לעמוד בפני ניסיון שחלילה נכשל בו, וכבר אמר הלל הזקן בפרקי אבות "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", שכן אף אדם לא יכול להיות עד כדי כך בטוח שהוא מחוסן מפני הכישלון והחטא, ולכן עלינו להתפלל אפוא להקב"ה שיצילנו מן הניסיונות.

מצד שני נאמר:

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (כא, י)

על הפסוק "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידיך", הסבירו המפרשים על פי הפשט: אל תמתין שהאויב יבוא אליך, אלא צא לקראתו בטרם יתקרב אליך.

האם הבנת את זה?

בברכת יום טוב, וחתימה טובה,

נו? אמור בעצמך את מה צריך לקבל ואת מה צריך לדחות?

אין לך מושג 'דרגה רוחנית' מהי

כמה טוב שאתה מתיימר לדעת מי אני, ומה אני עברתי בחיים ואיזה נסיונות עברתי, או מה אני יודע או לא יודע.

לידיעתך, אני מבין מצויין את משמעות הבקשה "אל תביאני לידי נסיון"

אתה לא יודע את "דרגתי הרוחנית" וכו'. אתה רק מניח מה שאתה מניח, כי דבריי לא מתאימים למה שמספרים לך בסביבתך הקרובה על החילונים ועל הצבא וכו'.

כאמור החיים זה לא שחור ולבן, יש הרבה דברים וגוונים ורק לילדים נותנים הסברים שהם "שחור ולבן" כי הם קטנים ולא יודעים עדיין "טוב ורע".

לעומת זאת מי שהתבגר - מצפים ממנו לדעת "טוב ורע".

הנה רשימה חלקית (נציג אחד מכל תקופה):

לגבי אוגנדה, כנראה אתה לא מכיר היסטוריה, צריך וכדאי ללמוד, ובכן תבדוק מי הצביע בעד א"י ומי בעד אוגנדה. אתה תתפלא, אך אלה שהיו בעד א"י למרות כל הקשיים ולא היו מוכנים לשמוע על אוגנדה היו דווקא החילוניים בעוד התומכים הגדולים באוגנדה היו דווקא הדתיים.

כך שהפלא ופלא מה שכתבת "שמי שאוהב את המדינה עדין לא מחייב שהוא אוהב את ארץ ישראל. מבחינתו אין הבדל בין ישראל לאוגנדה, העיקר שיהיה לו בית לאומי." לא נכון כלל עובדתית.

כתבת "נשים שאמונים על רוע ושחיתות המידות, לא אלך ללמוד מהם צדק חברתי מהו." ובכן יצאת בהכרזה שהחילוניים אמונים על "רוע ושחיתות" , ובכן הרשה לי להגיד לך כי אתה לא מכיר את החילוניים, ורובם אנשים ישרים ורק מיעוט רעים ומושחתים. בדיוק כמו שיש רעים ומושחתים בחברה הדתית (ראה את כל המקרים בהם מכרו תפילין ומזוזות ללא קלף בפנים וכו'). אתה בטוח יוצא מגדרך כשחילוני קורה לחרדי "בטלן" או "טפיל". מה גם שאם תבדוק, דווקא מבין חברי הכנסת שישבו בכלא - חובשי הכיפה שמוגדרים כחרדים נמצא באחוז גבוהה מאד.

לגבי ניסיון, אז לטענתך כל "חב"דניק" שיוצא לחו"ל או לשליחות הוא חוטא? כי הוא מעמיד עצמו בניסיון? וכל אלו שיצאו לאומן הם חוטאים (שמים עצמם בסכנה) למרות שמאמינים שהם דווקא עושים מצווה?

אם ענית לשאלה למעלה - כן, מה עם דבקות באמונה? כלומר על שמשון הגיבור ודוד המלך (מול גולית) אסור היה להתנדב למען העם ולהעמיד עצמם בניסיון?

לגבי "תמיד החילוני שחי בעבירות כל ימיו, ואולי עושה מדי פעם איזו מצוה (שאני לא מאמין בה), עדיף על החרדי שכל חייו עוסק בתורה ובמצוות."

מצוות ישוב הארץ למשל נחשבת (נכון, יש רבנים שאצלם זה לא נחשב ככה) כשקולה לכל המצוות: "מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה" (תוספתא, עבודה זרה ה' ב'‏) "וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות" - ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות (ספרי, וכן ילקוט שמעוני דברים י"ב רמז תתפה) כלומר הרבה חילונים בלי שיודעים עושים יותר מצוות ממה שהרבה שמאמינים שהם חרדים עושים!

שים לב כי לאחר חטא המרגלים, שבו ישראל מסרבים לעלות לארץ ישראל, הם מתבשרים בכך, שעונשם הוא שימותו במדבר ולא יזכו להיכנס לארץ, כנראה מידה כנגד מידה.

ומי אמר שהחרדי שכל חייו עוסק בתורה ובמצוות - לרוב כדרך מצות אנשים מלומדה אכן נחשב מעל חילוני שעושה דברים מהלב....?

כפי שראית, לכל מה שכתבת יש תשובה וניתן לנמק בקלות אותה. אתה מתייחס לאנשים כילדים בשוק עם תשובות רדודות. אל תצפה שהתשובות לך חזרה יהיו עמוקות. למרות שהשבתי לך כאן תשובה מכובדת. כאמור כאן בבחינה שהביא אליצפן, נכשלת! כי אתה מאמין שלא ניתן ללמוד מהחילוני כלום. אני לעומתך אומר: רימון מצא; תוכו אכל קליפתו זרק!

ודע לך החיים הם לא שחור ולבן, יש הרבה גווני אפור!!!

כן בהחלט החילוניים אמונים על רוע ושחיתות, וגם מה שאתה חושב שיש בהם טוב לב, אינו אלא רוע, אלא שאתה לא יודע להבחין בין טוב לרע.
ראה מה כתב הרמב"ם בפירושו למשניות על המשנה והוי דן את כל האדם לכף זכות, שמי שנבחן שרוב מעשיו לרוע, צריך לדון כל מעשיו לכף חובה. וכך גם כתב רבינו יונה בשערי תשובה. רוב מעשיו לרוע הכוונה מבחינת התורה והמצוות, דהיינו מצוות הם מעשים טובים ועבירות הם מעשים רעים. מי שפרק עול לחלוטין, ודאי שאין יראת ה' לנגד עיניו.

אמת שיש גם כאלו שנקראים חרדים, והם אנשים חסרי יראת שמים, ואינם ראויים לתואר חרדים. אבל החינוך ודרך החיים של החרדים שוללת התנהגות זו. ובהחלט אינני מגבה התנהגות שלא על פי דרך התורה, גם ממי שנקרא חרדי.

לגבי להכניס עצמו לנסיון, כבר עניתי כאן באשכול, ואינני רואה צורך לחזור שוב על הדברים.

נכון שמצות ישוב א"י שקולה כנגד כל המצות. אשאלך שאלה, מדוע לקיים מצוות, תאכל מאכלות אסורות, תחלל שבת, תבוא על העריות, וכן הלאה, ותשב בא"י והפכת לצדיק? מדוע לעבוד כ"כ קשה על קיום המצוות? מדוע אתה מניח תפילין, אוכל מצה ותוקע בשופר?
אז נכון שמצות א"י חשובה היא, אבל רק כשזה משתלב עם קיום כל המצוות. לשבת בארץ ישראל ולעבור עבירות, אין בה כל מעלה, ואדרבה הוא מגרע שהוא מחלל את מקום הקודש.

עדיף לקיים מצוות כל החיים מצות אנשים מלומדה, מאשר לעבור על כל עבירות שבתורה, ומדי פעם אולי לקיים איזה מצוה מהלב.

ג ר"י ב"ר סימון פתח (דברים יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה אותו שכתוב בו (תהלים עז) בים דרכך ושבילך במים רבים ואתה אומר אחרי ה' תלכו, ובו תדבקון וכי אפשר לב"ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה אותו שכתוב בו (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה וכתיב (דניאל ז) כורסיה שביבין דינור וכתי' (שם /דניאל ז'/) נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי ואתה אומר ובו תדבקון אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה הה"ד (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה"ד כי תבאו אל הארץ..

מעניין שהקב"ה לא התחיל ללמוד תורה אלא דווקא לעסוק בנטיעה. כנראה שזה קודם ללימוד תורה. וחז"ל מלמדים אותנו שמי שרוצה להידבק במידותיו של הקב"ה יעסוק כמוהו בנטיעה.

הנביא עמוס הבין זאת (עמוס פרק ט יג-טו):

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם: וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ:

איך הנביא שכח להזכיר ישיבות?

חז"ל מכנים את דברי עמוס ושאר הנביאים בנושא "כדברי ניחומים", מעניין שהם מנחמים את ישראל שיהיה להם רווחה כלכלית ושדות וכרמים ולא שיהיו ישיבות ואבר"כים.

למה מצנזרים מדרשים אלו ב"ישיבות הקדושות"?

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

הרי לך שאפילו לפי הרמב"ם אי אשפר לדעת את ה' בלי ידע בעולם הטבע.

הוסיף על כך הרב קוק:

תניא ר' יוסי אומר:... כל האומר 'אין לו אלא תורה', אפילו תורה אין לו'.

וכבר תרגם אונקלוס את המילים משירת האזינו: "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" , "עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו" עם שקיבל תורה אך לא החכים. וכי איך אפשר לקבל ולא להיות חכם?! אם מחליטים שלא לומדים חכמות, אלא רק תורה - נעשים "לא חכמים" = "עם נבל".

"התורה נתנה לישראל, כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעי אשר לאדם, יפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו. ואם אנחנו אוטמים את אזנינו משמע לקול ד' הפשוט הקורא בכח על ידי כל שערי האורה הטבעיים, שהיא נחלת כל האדם, מפני שאנו חושבים, שנמצא את אור התורה בתורה הקרועה מכל אור החיים הפרושים בעולם, בפנימיותו ובנשמת האדם בהדרה, אין אנו מבינים בזה את ערכה של תורה, ועל זה נאמר "עם נבל ולא חכם", כדמתרגם אונקלוס עמא דקבילו אוריית' ולא חכימו."