ומפני שידעו שישראל עם קשה עורף הם, ותיכף ומיד ימסרו עצמם למיתה, נמנו וגמרו ביניהם להתחכם עליהם.

מה עשו? גזרו שכל נער בישראל יימסר למחנה שיתחנך בו לשמד.

נפחדו ישראל מאוד על נפשם, וגזרו עצרת תפילה.

וזקני ישראל נתאספו ואמרו: מה נעשה לגזירה הזאת הבאה עלינו?

עמד מהם צדיק אחד ואמר: בודאי אין כוונתם אלא לשחוק בעלמא. וכי למה יעשו כן.

והיה שם צדיק וחכם אחר, אמר אליהם: לא כי, אלא גזירה חמורה היא, ובאים להעביר בנינו על דתם.

אמרו מקצת הזקנים: נאמר בפינו למראית עין שאנו מוכנים להשתמד, אך להשתמד בפועל לא נילך.

אמרו אחרים: אסור לומר אפילו למראית עין שמוכנים אנו לילך לשמד, והלא ידעתם מעשה ברבי אמנון ממגנצא, שייסר נפשו על שביקש שלשת ימים להמלך בדעתו אם להשתמד.

אמרו הזקנים הראשונים: אין אנו יודעים להשיב.

אמר להם אותו חכם: אם כן, מה יתרון לעבור על ההלכה.

אמרו הראשונים: גם זה אין אנו יודעים להשיב.

נמנו וגמרו הזקנים, שלא לעבור על התורה, ושלא לשלוח נעריהם לשמד, ואף פיהם לשמור שלא יאמרו שמוכנים לשמד.

כששמעה מלכות הרשעה, גמרו להתחכם להם. אמרו: ישראל שונאי זימה הם.

מיד שלחו להם _ זכרים שיצוום לומר שמוכנים להשתמד.
ולא לחינם שלחו זכרים, אלא כדי שלא יראו ישראל נקבות ויבהלו מנדנוד איסור שבראייתם.

ועוד אמרו להם אותן ה_, שבימים מיוחדים להם יבואו לומר שמוכנים להשתמד, לבל יראו הנערים את המשומדים ח"ו, שלא יתקררו באמונתם.

אמרו הזקנים: כיון שכל ה_ זכרים הם, ואין כאן תערובת עריות ומשומדים, שוב אין לחוש.

והלכו ישראל ושלחו בניהם,

ועמד כל נער מישראל ואמר: "מוסרני נפשי לשמד",
בימים מיוחדים להם,
ורק על ידי _ זכרים,
בלי תערובת עריות כלל.