אלפים נוהרים אחריו, דרשותיו מותאמות לקהל היעד ומשודרות לרבים, רופאים בכל הארץ מכירים אותו ואפילו מארה"ב מגיעים במיוחד להאזין לו • 'בחדרי חרדים' משרטט פרופיל מיוחד לדמותו של 'המשפיע' ר' מיילעך בידרמן • מתק השפתיים, הרגישות לכבוד חברו, מעמד 'זריקת הכיפות' ונעילת מאות בני אדם בבית כנסת בביתר

משה ויסברג 18:13 18/12/2014

שנים ארוכות הוא ישב בקרן זווית, שקד יומם ולילה על התורה בישיבת פוניבז' ובבתי מדרש שונים, סיגף את גופו והסתיר את מעלותיו - עד שבשנים האחרונות פרץ אורו בכל הארץ ואלפים מכל גווני היהדות החרדית לא מתחילים שבת בלי להקשיב לדרשותיו. הוא מחולל מהפכה של ממש בכל הנוגע לתפיסת האמונה, ההשגחה הפרטית וכבוד הבריות בהנהגות שבין אדם לחברו. סדר יומו ולילותיו גדושים בשיעורים ודרשות שהוא מוסר בכל רחבי הארץ ובביקורים שהוא עורך אצל חולים ומרי נפש בבתי חולים.

בשבועות האחרונים עלה שוב שמו לראש הכותרות, לרגל המסע השנתי אותו ערך לציון ה'בת עין' בצפת, יחד עם למעלה מ-4000 איש. נסיעה שכבר גרמה חששות בחסידויות וישיבות שונות, ובשל אי השתתפותו בהתוועדות י"ט כסלו בבנייני האומה - למרות לחצים שהופעלו עליו.

'בחדרי חרדים' מעניק הצצה ייחודית לעולמו של גדול ה'משפיעים' - הרה"צ רבי אלימלך בידרמן.

איש עוד לא הצליח לפצח את סודו של ר' מיילך. הוא, שידוע בנועם שיחו ובדרשותיו הבנויות לתלפיות, רגיל לומר לתלמידיו: "אני מדבר ומדבר, כדי שלא תשימו לב שאני בעצם שותק".

ואכן, ר' מיילך מדבר ומדבר, יש לו דרשות בלי סוף, אבל הוא בעצם מגדולי השתקנים המצויים. לא רבים מבחינים, כי מאחורי הדיבורים הרבים, מסתתר אדם שכל כולו צניעות והסתר. בכלל, מי שהתחקה אחרי קורותיו בשנות חייו הראשונות, לפני שהתפרסם, היה בטוח שלעולם ימשיך ללכת בצידי דרכים ולהישאר באלמוניותו.

בילדותו גדל בצל קדושים. אביו היה האדמו"ר רבי אלתר מלעלוב זצ"ל, בנו של האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל. גם בבית חותנו האדמו"ר מזוטשקא, מצא ר' מיילך בקעה להתגדר בה, כשהסתופף אצל זקינו האדמו"ר בעל ה'נחל יצחק' מזוטשקא זצ"ל.

אך למרות החממה האדמו"רית בה נוצקו יסודותיו, הוא עצמו היה הולך בצידי דרכים, יושב בפינתו ולומד. בעשרים שנותיו הראשונות כאברך, היה הוגה בתורה בשקידה. השכנים מספרים כי כמעט לא ראו את האור כבה בביתו. באותן שנים, קנה את הידע האדיר שלו בכל חדרי התורה, בש"ס ופוסקים, בספרי קבלה ובספרי חסידות, שלא לדבר על פירושי הראשונים על התורה, אותם הוא מצטט בעל פה כקורא מתוך הספר הפתוח לפניו.

עוד בימי בחרותו בישיבת פוניבז', היה ידוע כמתמיד של הישיבה. באותה תקופה, כל מי שהיה נכנס בשערי בית המדרש, בכל שעה שהיא, היה נתקל בבחור החסידי אלימלך בידרמן, שהיה חריג גם בנוף הישיבתי בלבוש החסידי שלו, שלא הופשט ממנו כל שעות היום והלילה.

לצד ההתמדה המופלאה שלו, נודע כסגפן קמאי, המתרחק מכל מנעמי תבל. לא ידוע אם דבר זה נובע מרצון להסתגף, או פשוט מחוסר עניין במאוויי העולם. איש לא עמד על סודו, שכן ר' מיילך מדבר על כל העולם, מכבד כל נברא, חוץ מאדם אחד - ר' מיילך בידרמן.

כאמור, על פי תכניתו האישית של ר' מיילך, הוא היה צריך להישאר כל חייו באלמוניות. לרגע לא ציפה להגיע לכך שאלפי חסידים ומעריצים ינהרו אחריו לכל מקום בו יישא דברים, ושכל מארגני עצרת החפצים למשוך קהל, מצרפים את שמו בראש רשימת הדרשנים.

אבל יד ההשגחה רצתה אחרת. דווקא בדור זה, שרבים בו הטשטוש והבלבול, קמו משפיעים בעלי שיעור קומה המביאים עמם רוח אחרת של עידוד ותקווה, אמונה ושמחה, השגחה ויראה. כך נפרצה חומת ההסגר של ר' מיילך. שמו החל לעבור מפה לאוזן, עד כי כיום כמעט ואין חוג שר' מיילך לא נמצא שם, ואין קהילה או עדה שלא מזמינות אותו לשאת דברים ולעורר את הלבבות.

מדבר לכל אחד בשפה שלו

המטען הרוחני-תורני הבלתי נלאה של ר' מיילך, הביא למצב שבכל חוג שהוא מגיע, הוא מדבר בשפה המקומית. הוא מדהים את הידענים שבאותו חוג, בציטוטים מכל ספרי היסוד שלהם ואף באמרים 'פנימיים' שידועים רק לחסידים הותיקים. בויז'ניץ - הוא יצטט מספרי אדמו"רי החסידות ויתבל בסיפורים מחיי אדמו"רי ויז'ניץ. בחוגים הליטאיים הוא מצטט מהגאון מוילנא ועד הגראמ"מ שך, ומשלב בסיפורים על הגר"ח קנייבסקי. אצל קנאים - הוא ידבר באידיש ליטאית עסיסית, ואצל ספרדים - הוא ינאם בעברית מדוברת.

משאיו השבועיים בפרשת השבוע הגיעו עד לכך, שישנם אלפים שלא ייכנסו לשבת בטרם ישמעו את שיעורו השבועי המשודר ב'קול הדף' וב'קול הלשון'. יש גם לא מעט דרשנים ומרצים, מחנכים ומורים - כמו מחנכות ומורות, שלא ייגשו למסור שיעור או הרצאה, לפני שישמעו או יבררו היטב 'מה חידש ר' מיילך השבוע'.

אחד ממייסדי השיעור של ר' מיילך בבית שמש, מסביר מה מושך מדי שבוע מאות אברכים להשתתף בשיעור. "המיוחדות שבו, שהוא פושט צורה ולובש צורה. כשהוא אומר 'ווערטל', אמרת הלצה, הוא אומר זאת בפנים שמחות ומחייכות, כמי שמתרועע עם ידידים קרובים. לאחר רגעים, כשהוא זועק אמרה נוקבת מאמרות קוצק למשל, פניו נחתמות ומטילות מורא מעוצמת הדברים.

"יש לו גם יחס מיוחד לכל אברך ואברך", מוסיף התלמיד להסביר, "הוא נותן הרגשה פתוחה לכל אחד להעיר ולהאיר. ואם אברך פלוני מבקש לומר לו אמרת-צדיקים או סיפור חסידי, אזי כשר' מיילך יחזור על הדברים בפני הקהל, הוא יזכיר את שמו של האברך ברבים ויציין שהוא הוסיף את ההארה או ההערה הזאת".

מלבד השיעורים וההרצאות המזדמנות, יש לר' מיילך שיעורים קבועים, באלעד, בית שמש, בני ברק וירושלים. יש גם שיעור טלפוני אחת לשבוע שעובר לקהל השומעים בלונדון, ויש גם שיעור עמוק שנמסר אחת לשבוע בשעות הקטנות של הלילה, במעונו של האדמו"ר רבי שלומק'ה מזוועהיל זצ"ל, שמשפחתו של ר' מיילך נמנית על צאצאיו.

מעמד זריקת הכיפות

מוצאי שבת קודש באתרא קדישא מירון. במאות השנים האחרונות, ראה המקום מראות רבים והכיל מעמדים מרטיטים, ובכל זאת, מעמד 'זריקת כיפות' עוד לא נראה כאן.

זה אירע רק לפני שנה, במוצאי שבת שבע ברכות לבתו, שנערכה במירון. לקראת השבת הגיעו למירון מעל 1,200 אברכים ובחורים מקושרים, שבאו להשתתף בשמחתו של מורה דרכם ומלהיט יקוד לבבם. השבת עצמה הייתה כל כולה התעלות. הבאטע הסוער אחרי סעודת ליל שבת, נמשך אחרי השעה 4:00 לפנות בוקר. האלפים שפיזזו על הפארענצ'עס, לא התעייפו לרגע. הלילה האיר כעיצומו של יום.

מעמד 'זריקת הכיפות' אירע דווקא במוצאי שבת, בשעת ההדלקה שנערכה בחצר המתחם. האלפים נדחפו שם מסביב וריקדו בסערה לכבוד התנא האלוקי. בתווך, צועד לו ר' מיילך, בעיניים עצומות ובוורידים משתרגים. מפעם לפעם, הוא זורק גיצי אש שמלהיבים את הקהל. הוא נותן זריקות עידוד ל'קבוצה האמריקאית', אברכים מקושרים שהגיעו במיוחד מארה"ב לכבוד השמחה, אלו זוכים ממנו ל'טיפול' מיוחד.

לפתע, מניף ר' מיילך את ידו. השירה מרקיעת השחקים נעצרת באחת, והוא מתחיל לדבר בקול חוצב: "זה היה אצל סבא קדישא מלעלוב זצוק"ל. הגיע אליו יהודי ירושלמי שבכה בדמעות שליש, על שיגעון שחטף את בנו הצעיר, שהחל לזרוק את הכיפה מראשו. הסבא קדישא השתתק, והורה לאותו יהודי שייסע עמו לאתרא קדישא מירון. בעת ההדלקה על ציון הרשב"י חטף הסבא את כיפתו של הבחור והשליכה לאש, ובו במקום חזר הבחור לשפיותו, כשהסימן הראשון לכך היה, שהוא הניח ידו על ראשו והחל לזעוק: "איפה הכיפה?"

"גם זקיני רבי משה מרדכי מלעלוב היה נוהג כך", מוסיף ר' מיילך, "בכל פעם שהיה מגיע למירון, היה מגיע עם שתי כיפות, ואחת היה משליך לתוך מדורת האש שעל ציון הרשב"י. מי יעמוד בסוד קדושים".

ר' מיילך מסיים את דבריו, האווירה מתלהטת והתזמורת פורצת. כמה אברכים שהדברים נגעו בנפשם, הולכים צעד אחד קדימה, שולפים את הכיפה מחת לשטריימל, ומשליכים לרחבה שלפני המדורה. ר' מיילך מבחין, לא לזה הייתה כוונתו, אבל הוא אוסף את הכיפות ומשליך אותן למדורת האש.

הוא שוב עוצר את השירה, ואומר לציבור: "זה נחמד לזרוק את הכיפות, אבל אם אתם רוצים לזרוק - תזרקו דברים אחרים, תזרקו את הטלפונים הלא כשרים, תזרקו את האייפונים, את האינטרנט, תטהרו את הבתים ואת הנשמות".

הדברים היוקדים לא שבים ריקם. מיד מגיעים כמה נערים שהסתפחו לחבורה, הם מוציאים את מכשירי האייפון שלהם ומוסרים אותם לר' מיילך, שמשליכם בסערה לתוך המדורה. השירה פורצת, והאווירה מתלהטת. הציבור שואג ומתרומם "לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי". אשרי עין ראתה.

החיבור המופלא הזה בין זורקי אייפונים, לאברכים שאין להם בעולמם אלא ארבע אמות של קדושה, יכול להתרחש רק אצל ר' מיילך. לא רק בשל נקודת אהבת ישראל שיוקדת בקרבו ומושכת אליה מאות ואלפים, אלא בעיקר בשל היכולת שלו ללכת לרוחו של כל אחד ולתת לכל אדם את מה שדרוש לו.

אי אפשר לצאת בלי לחתום

אצל ר' מיילך יש הכול. יש חבורות של בני עלייה, יש חבורות של 'דורשים', ויש גם כאלו והם לא מעט, שכל הקשר שלהם ל'אידישקייט' נמצא אצל ר' מיילך. צעירים אלו כבר עברו יותר ממשהו בחיים, ואצל ר' מיילך הם מוצאים נוחם. הוא יודע לדבר אל ליבם, לקרב ולתת להם הרגשת שייכות, בפרט לאלו שהרחיקו לכת.

ככלל, אחת מאבני היסוד במשנתו של ר' מיילך, היא זעקת ה"יהודים - אל ייאוש". כמעט בכל דרשה שלו הוא מתייחס לכך שאסור לו ליהודי לעצור בגלל דברים לא טובים שעשה בעבר, אלא תמיד להתקדם הלאה בתקווה ובתפילה לעתיד טוב יותר.

הקריאה הבלתי פוסקת שלו, לא להתייאש ולא להישבר, הפכה להיות גם שירת חייו. לא מעט משפחות נשארו נאמנות לה' ולתורתו רק בזכות אותן קריאות עידוד של ר' מיילך. בקריאות שנערכות בפומבי, וגם ובעיקר באופן פרטני לדורשי עצתו הרבים.

אברך תושב מונסי שבארה"ב נוהג לנסוע מעת לעת לסין לצורכי מסחר. בסין, הוא רוכש סחורות שונות במחירים זולים ומביאן לארצות הברית, שם הוא מוכר את הסחורה בערך השוק המקומי. בתווך הוא עושה פרנסה יפה.

מי שמע על האברך? מי מכיר את האברך? רק ר' מיילך, המגנט של הסיפורים האלו, סיפורי אמונה והשגחה. הוא שמע את האברך המספר את סיפורו, ומיד יצא אל קהל שומעיו, לספר להם את הסיפור המפתיע, ויותר מכך - להטמיע את המסר החד כתער.

האברך הזה, היה אמור לצאת לנסיעה נוספת לסין, אך היה חסר לו סכום כסף גדול. הוא פנה אל אחד מחבריו וביקש הלוואה גדולה, עד שישוב מסין ויוכל להתחיל למכור את הסחורות. החבר נענה לאתגר, והשיב לחברו כי בביתו מצוי סכום כסף גדול בן עשרות אלפי דולרים, סכום שאותו הוא חוסך לחתונת ילדיו, אך לבינתיים הוא יכול להלוותו, עד שישוב.

הלך האיש לביתו להביא את הכסף, ירד למחסן הבית שם הטמין בשעתו את הכסף, ועיניו חשכו. הארנק, על כל תכולתו, נעלם. חיוור עלה האיש לביתו ושאל את נוות-ביתו אם ידוע לה על מישהו שביקר לאחרונה במחסן. האישה השיבה לתומה, כי העוזרת הגויה החלה בניקיון לקראת חג הפסח, וזרקה משם שקיות מלאות אשפה וחפצים בלתי מזוהים.

האיש לא בזבז זמן יקר, הוא רץ לעבר מכולת האשפה שליד ביתו, הפשיל שרוולים והחל לחפש בין השקיות. יגיעתו נשאה פרי, וכעבור שעתיים של חיטוט זבל, הוא מצא את האוצר. באנחת רווחה שב

אל ביתו נרגש ונרעש.

אם הייתה חסרה סיבה להתרגשות, נודע לו שלמחרת היום אמורים היו עובדי התברואה לאסוף את המכולה, כך שאלמלא נכונותו לתת את חסכונותיו בהלוואה לחברו, הוא כבר לא היה פוגש בהם לעולם.

האיש עם הסיפור הגיע לר' מיילך, ור' מיילך, כמי שמדי יום מגיעים אליו סיפורים של אמונה והשגחה, לא יכול היה שלא לשלב את הסיפור הזה בין דרשותיו ולהטעים ממנו על ההשגחה הפרטית המלווה כל יהודי, בפרט כשהוא רוצה להיטיב עם יהודים.

המושג של 'השגחה פרטית' הוא חלק בלתי נפרד מדרשותיו של ר' מיילך. בכל מקום ובכל זמן הוא ינסה לשלב את זה בין הדברים. חשוב לו להשריש את האמונה הפשוטה והטהורה בקהל שומעי לקחו. הציבור שב אליו עם סיפורים אישיים, וכך המאגר גדל ופורה, ומגלה לעם ישראל את חיבתם לפני המקום.

מרוב שר' מיילך עסוק כל היום בזיכוי הרבים, קשה למצוא אותו בטלפון האישי. מסיבה זו, גם ה'תא הקולי' בטלפון שלו, נחלץ למען העניין. יהודים רבים כבר יודעים, כי הם לא צריכים לתפוס אותו, מספיק שיספרו את הסיפורים בתא הקולי, ור' מיילך, בסוף היום, שהוא ספק יום ספק לילה, יקשיב וישמע את סיפורם, ויגביר באמצעותו להט אמונה של אלפי שומעיו.

הציבור הרחב מכיר את ר' מיילך משיעוריו, הרצאותיו ודרשותיו, אך לא רבים יודעים כי מדובר במוסד של חסד מהלך. ישנם קטעים מופלאים של חסד המוסתרים מעיני כל הקהל, אבל יש דבר שנמצא אצלו בראש הרשימה - לעודד חולים ובני משפחותיהם.

סדר היום של ר' מיילך עמוס לעייפה, אבל למרות הכול, אם הוא שומע על אברך שמתייסר על מיטת חוליו, ר' מיילך יגיע אליו, ידבר ויחזק, יעודד וייטע תקווה. הוא לא יעזוב את מיטת האברך, עד כי יעלה על שפתיו חיוך.

לא קלה היא עליו המלאכה, ר' מיילך הוא אוהב ישראל בכל ליבו ונפשו. כל מפגש בבית חולים מסעיר את רוחו ואת נפשו, הוא מתקשה לעצור את סערת לבבו ואת דמעותיו, אך כל זאת עד לחדרו

של החולה. שם הוא ייכנס בפנים מסבירות ומחייכות, יעודד ויאושש.

לא פעם נתקלים רופאי בית החולים במראה שלא מותיר עין יבשה. אי שם, בעמקי המחלקה האונקולוגית, ניצב לו אברך או בחור כחוש וחיוור, ראשו החלק משיער, מגלה את מצבו הקשה, והוא עומד לו עם יהודי אחר, אוחזים הם יד ביד ורוקדים בסערה: "הטוב הטוב הטוב, כי לא כלו רחמיך, והמרחם, כי לא תמו חסדיך"...

יש והוא יגיע לעיר, ישבות בה בשבת, והכול כדי לעשות למען אברך שחלה ומצפה לישועת שמים. לפני כשלש שנים, אחרי תקופה ארוכה שאברכים רבים מביתר עילית ביקשו מר' מיילך לשבות בעירם, ניאות למלא את בקשתם, ולא ידע איש מהי הסיבה שבשלה הסכים לשבות עמם במחיצתם. הסיבה התגלתה לציבור רק במוצאי שבת.

התברר כי באותה תקופה חלה רח"ל אברך חשוב מתושבי העיר. הדבר נודע לר' מיילך, שהחליט לגייס את תושבי העיר למענו. בדברים שנשא עם צאת השבת, קרא לכל המשתתפים לקבל על עצמם להתחזק ולא לדבר שיחת חולין מתחילת התפילה ועד סיומה, לרפואת האברך. לא נחה דעתו, והוא ביקש שכל אחד יחתום על טופס התחייבות, שהוא מקבל על עצמו את הקבלה הטובה הזו למשך חודש ימים.

בינתיים, התברר לציבור כי לפי הוראתו של ר' מיילך - דלתות האולם ננעלו, ומי שרוצה לצאת ולעזוב, צריך לפני כן לחתום על כתב ההתחייבות לרפואתו של האברך. עד מהרה נאספו כ-400 חתימות של אברכים ובחורים שקיבלו על עצמם להתחזק ב'מורא מקדש'.

כשהסתיים מסע החתימות, אמר ר' מיילך לקהל כי את כל החתימות יעביר לאברך, כדי שבשעת הניתוח שיעבור - יתפלל למענן כל אלו שקיבלו על עצמם את הקבלה הטובה למענו, מאחר ותפילתו של החולה מקובלת ביותר בשמים, שכן נאמר שהשכינה נמצאת מראשותיו של חולה.

אחד האברכים הקבועים בשיעור בבית שמש, סיפר כי שמע ר' מיילך כמה אברכים משוחחים ביניהם על אברך צעיר שחלה וצריך לעבור ניתוח, וחפצים הם להתכנס כדי להתפלל עליו באותה שעה. הם הסתפקו בקשר לתאריך הניתוח. ר' מיילך ששמע את הדו-שיח, מיהר לציין את היום המדויק. כך הוא מצוי בפרטים של החולים, בקיא בכל פרט, ויודע להגיע בזמן הנכון כדי לעודד ולחזק.

מלאכת הרגישות לזולת

הרגישות של ר' מיילך לזולת היא פרק בלתי נפרד מאישיותו הזוהרת. יכולים לעבור לפניו אלפים כמו בחתונת בתו לפני שבועיים, והוא יזכור להגיד לכל אחד את המילה שלו. לזה יוסיף ולזה יחייך, לזה יזכיר דבר שאמר לו לפני שנה - כך מרגישים כולם צמודים ללבבו, ולא לתפארת המליצה.

רגישותו לזולת הופכת את מלאכת הדרשנות שלו לקשה שבעתיים, שכן לפני כל מילה שהוא מוציא מפיו, עליו לבדוק שאיש לא ייפגע, גם לא בעקיפין, ובציבור גדול של מאות - זו מלאכת מחשבת

של ממש.

וכך אומר ר' מיילך בהזדמנויות רבות: "צריך לתת מילה טובה לשני, בלי חשבון האם מגיע לו או לא מגיע לו, והאם אני ראוי לומר לו או לא ראוי. בפרט בזמננו אנו, רואים כיום את התועלת של חברים וידידים, כמה 'אופטועהן' הם יכולים לעשות, מה שלא יכול לעשות אף אחד אחר".

באחד השיעורים, ביקש ר' מיילך להעיר את תשומת לבו של אברך שיושב בשורה השלישית, ולכן הניף את ידו בתנועה קלה לכיוון האברך שישב לפניו בשורה השנייה, שיזוז קמעה כדי שלא יסתיר את זה שיושב מאחוריו. כעבור חצי שעה, האברך מהשורה השנייה יצא החוצה. ר' מיילך חשש שהלה עזב בגלל שנפגע, וכל אותה עת ראו עליו את סערת רוחו, אך כשהאברך שב חזרה לשיעור, חייך ואמר לו ברגש: "חסרת לי בנוף".

אחד המשתתפים הקבועים בשיעור באלעד מספר, כי הבחין פעם בשעה שר' מיילך שבת בעיר, איך בשעה 4:00 לפנות בוקר ניגש אליו אברך והגיש לו כוס קפה שחור. ר' מיילך לא רגיל בשתייה שכזו, אך לא אמר דבר, ורק חייך למולו לאות הערכה. אברך אחר שהבחין בכך - מיד רץ להגיש לו כוס תה. אלא שר' מיילך, שלא רצה לפגוע באף אחד משניהם, החל להעביר את הכוסות מיד ליד, ורק אחרי כמה דקות, כשאיש מהם לא זכר מהי הכוס 'שלו', בירך על כוס התה וטעם ממנה.

לא רק מעצמו הוא דורש, אלא גם בקרב שומעי לקחו הוא מחדיר את חשיבות כיבוד הזולת. יש לו גם דרשות קבועות שבהן הוא מבקש לעורר את הציבור על חשיבות ההתאפקות בשעת מריבה או עלבון. הוא רגיל לומר כי מי ששומר על זכות השתיקה בשעה שעולבים בו, צובר לעצמו זכויות כבירות שעמן הוא יכול לשבור את הטבע ולהמשיך ישועות גם במקום שאפסו כל התקוות.

אחד מהסיפורים אותם הוא שב ומספר בכל עת מצוא, הוא על אותו אברך שהיה נשוי 17 שנים ולא זכה לזרע של קיימא. בבואו לפני הגר"ח קנייבסקי תינה את צערו לפניו. אך הגר"ח השיבו: "וכי עצה יכול אני לתת? יודע אני מאמר חז"ל 'אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה', נסה נא להתברך אצל יהודי שכזה".

משם, נפנה האברך לחתונה באולמי וגשל. בהיכנסו, הבחין במהומה רבתי שנוצרה במקום. שני שכנים לבניין החליטו להוציא את תסכולם איש על רעהו דווקא בשמחת החתונה. צעקות נשמעו שם, העלבות ופגיעות. האברך ידע כי הוא הגיע למקום הנכון ובזמן הנכון. מיהר ותפס את אחד הניצים, וביקשו בדמעות שליש: "רחם עליי, עבורי ועבור ילדיי, אל תשיב דבר. שתוק ואל תגיב".

היהודי שראה את תחנוני האברך נעצר באחת, בלם פיו בשעת מריבה. כשנרגע מעט, פנה אל האברך ושאלו לפשר הזעקה והבקשה האישית. נענה האברך ואמר: "ברכני, ברכני נא". פליאתו גברה שבעתיים, אך הוא בירך את רעהו בזרע של קיימא, כאשר ביקש. או-אז נפנה האברך לספר בעיניים מאירות ובלב מתרונן על ה'סגולה' הנדירה אותה קיים ברגעים אלו, ועל ישועתו המובטחת בעזר ה'.

כעבור שנה זכה האברך, בזכות אמונת חכמים וציות לדברי חז"ל, לחבוק בן זכר למזל טוב. בזכות ההבלגה על עלבון וביזוי, ובזכות ההעברה על המידות.

בימי השובבי"ם מעורר ר' מיילך שכל אברך יקבל על עצמו תענית דיבור ושמירת פיו ולשונו. עם סיומו של אחד השיעורים, ניגש אליו אדם שמנהל חנות גדולה, ושאל כיצד הוא כמי שמנהל חנות יכול לשמור על 'תענית דיבור' בזמן שהוא צריך לשרת את הלקוחות. "בשבילך יש לי משהו אחר", החזיר לו ר' מיילך, "אתה תתאפק לפחות שלושה פעמים מלענות בזמן שמקניטים אותך, זה חשוב לא פחות".

אחד התלמידים מספר, כי אם אברך רק יציע לו 'סנדקאות' הוא מיד יחפש במשפחתו של האברך מישהו 'מתאים' יותר. לרוב, אינו מקבל קוויטלאך, אבל אם מישהו רוצה, אם מישהו כותב שם בעיה או מצוקה - הוא יקרא את הדברים וינסה לעזור ככל שניתן. "הוא לא 'בורח מן הכבוד', הוא אחד שכלל לא בא אתו במגע", מטעים בן שיחנו שצבר מאות שעות במחיצתו.

אך המעניין הוא, שלמרות שהוא עצמו מתעב גינוני כבוד, זה רק במה שנוגע לו, אבל אם מגיע לשיעור או להתוועדות איזה אברך שהוא בנש"ק, חצי-רב או שליש-'חשוב', ר' מיילך יעשה לו קבלת פנים יפה, יכבד אותו לשבת בראש ויסתובב סביבו כאילו היה הוא גאון הדורות, והכול כמובן בטבעיות אמיתית, שהשני ירגיש מכובד ונכבד.

והוא יעמוד בבני ברק, בירושלים, באלעד, בביתר, בקרית ספר, באשדוד ובכל מקום שרק יכניסו אותו, ויצעק בקול גדול: "יהודים, תאמינו".

תודה למערכת עיתון 'בקהילה' על סיועם בהבאת החומר לפרופיל

• מקור: http://www.bhol.co.il/article.aspx?id=77266&utm_source=mivzakimnet&utm_medium=rss&utm_campaign=mivzakimnet