"מתני'. עד אומר מת, ונשאת, ובא אחד ואמר לא מת - הרי זו לא תצא...
גמ'. טעמא דנשאת, הא לא נשאת - לא תנשא, והאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים (רש"י: הרי הוא חשוב כשנים), ואין דבריו של אחד במקום שנים! הכי קאמר: עד אחד אומר מת, והתירוה להנשא, ובא אחד ואמר לא מת - לא תצא מהיתירה הראשון".

קשה, מה לי אחר שהתירוה ומה לי טרם שהתירוה! – היות וכל עד שהתורה האמינתו הריהו כשנים, למה לא ייאמנו דבריו גם טרם שפסקו בית דין על פיו?

פירש רש"י: "לא תצא מהיתירה הראשון - ודוקא התירוה קודם שיבא עד שני המכחישו אבל בא קודם שיתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא אחשביניה כתרי".
הוי אומר שלא העד הוא שחשוב כשנים, אלא בית הדין הוא שהחשיב את אותו העד בפסיקת ההלכה על פיו באותו אופן שבשאר העניינים – (דברים יט, טו) עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים - יָקוּם דָּבָר.

גם בתחילת המסכת (יבמות דף לז ע"ב) נמצא דין דומה לזה – של כח פסיקת בית הדין שאין אחריה עירעור: "רבי אבא אמר רב: קם דינא", והלכה כדבריו. פסיקת הדין סוגרת את הדיון, ומעתה ואילך יכולים בעלי הדין לטעון בדיון אחר טיעונים הסותרים את טענותיהם שבדיון הקודם.