בו ביום, שהמתיוונים ערכו את רשימותיהם לכנסת, מתחרים ביניהם על כבוד ושררה, כח ושליטה...

בו ביום שהם הצהירו רשמית שבעבור שבעה או שמונה כסאות טפשיים, הם מוכנים למכור את כל הקדוש והיקר לעם ישראל.

בו ביום שהם קיבלו את פקודת השלטון, וכתבו על דשי חליפותיהם המעונבות "אין לנו חלק באלקי ישראל", יען כי חלשים הם...

בו ביום - - -

עמדתי בין מאות ואלפים מבני התורה, בני החיל, מול הכנסת משכן הטומאה, וקראנו בקול גדול: "ה' הוא האלקים".

ודיברו ברורות וגלויות.

על השמד. ועל תקופת ההסתגלות לשמד. על המשתפי"ם החרדים, ועל "מלחמה לה' בעמלק", מדור דור...

וגאה הייתי לעמוד ביניהם.

ידעתי בלבי, כי היום מתחיל הבירור.

בין המתייונים – ובין הנאמנים לה'.

בין הצדיקים, ובין הרשעים. בין הרבים ובין המעטים.

אלו לכנסת, ואלו לעבודת ה'. בצורתה. ללא כחל וסרק, ללא פשרות או ויתורים.

ואם רבים הם מאיתנו, מה בכך, הלא בתחילה, מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, ששה היו!

ומולם כל כח השלטון, ניקנור ראש אכ"א, ועמו מסייע הח"כ החרדי מנלאוס... ורוב מנין ובנין מדומה.

וצבאם רב ועצום, פילים מלומדי מלחמה.

אולם משנשמעה הקריאה "מי לה' אלי", שוב לא היה כח בעולם שיוכל לכבותה.

ורבו ובאו, עוד ועוד יהודים, ומחנה בני התורה גדל והלך.

והמתייונים החלו במסירות, על מה אתה יוצא ליהרג, על שמלתי את בני.

ודאי מנלאוס וחביריו טענו שהם "שלוחי הציבור", ודואגים לטובת "כלל ישראל", הרי אסור להתגרות בשלטון...

ולא עזר כלום, ובני התורה רבו כמו רבו.

ושלטון הפחד נחלש.

ועדיין מעטים היו. ומה בכך? הלא אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. נתת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים.

ביום זה –

בו התברר, מי למתיוונים, למנלאוס וחבריו, ומי לה'

עמדתי עם עוד רבים מבני התורה, אחיהם של החשמונאים

וקראתי מול משכן הטומאה, משכן השלטון

"לעולם ה' דברך ניצב בשמים".

כי בסופו של דבר, זהו הדבר היחיד. ואין עוד.