ליהדות החרדית האותנטית כמעט אין ביטוי בכלים הללו. הרוב הדומם כלל לא מוכר ולא ידוע לך. כיון שאין לו משבצת בעולם הוירטואלי אשר הפך למציאות החדשה.

אתה נופל בפח של נוכלים שמוכרים שוב ושוב את גשר ברוקלין, ומתיימרים לדברר ציבור מבלי ליטול את רשותו.

ועיסוקך ככל הנראה או בקוצ'ינג/גמילה/שיקום חברתי, או לחילופין בתחום ההייטק (שצעירים אלו נמשכים אליו כפרפרים אל מסך).

כך שאתה נחשף לקבוצת שוליים מוגבלת ומוגדרת, שלגמרי לא מייצגת את העולם החרדי. כי אם הם היו בחורי ישיבה רגילים ששקועים בלימוד, ללא ספק לא היה להם עסק אתך.

אפתח בקצרה:

סוס טרויאני.

מהו הסוס? בעיקר ההתפתחות הטכנולוגית המהירה, שלא סיפקה זמן לפתח אמצעי התמודדות עם התנאים החדשים.

מי מסתתר בתוך הסוס? כל אלו שמתימרים לחנך מחדש את הציבור החרדי, לשלבו בציבור הכללי, לשלחו לצבא ולאקדמיה, לעקרו מהחממה של הישיבה. זה כולל אך לא מוגבל לאנשי תקשורת ועתונות, פוליטיקה, עסקנים. ובעיקר, הכנופיה הבריונית שהשתלטה על מוסדות הציבור ומנסה להכתיב את מהלכיו. בקיצור, בוגדים מבפנים.

אם זה לא היה ברור דיו, להלן התשובה הארוכה.

ההנחה היא שכולנו מבינים ומסכימים כי:
1. הגענו לעולם הזה לשם התמודדות ולא לשם בילוי גרידא
2. שיש השלכות למעשינו כאן על חיינו הנצחיים בעתיד
3. שקיבלנו תורה אלוקית שרק היא קובעת מה טוב ומה רע
4. שמיצוי תכליתנו פה, תלוי אך ורק בקיום הוראות התורה
5. שזו המשימה הראשית, וכל שאר חלקי החיים נועדו רק לתמוך בה

מכאן והלאה, האתגרים של בני האדם השונים תלויים באינסוף משתנים. בזמן, מקום, ידע, תרבות, מאורעות התקופה, וחוויות חיים אישיות. איש איש ונסיונו הפרטי לקיים את התורה כראוי במסגרת הנתונים והתנאים הפרטיים של חייו.

בכל תקופה ובכל מקום, יהודים שכל רצונם לעשות רצונו יתברך, מתקבצים לקהילות, ויוצרים מסגרת תומכת שמסייעת לכל יחיד ויחיד בחברה להשיג את מטרתו הראשית בחיים בהתאם לאופיו ולצרכיו האינדיבידואליים, 'חנוך לנער על פי דרכו'.

לא מה שמתאים וטוב לאחד, מתאים וטוב לחברו. יש בריות שגדלות בים ויש שגדלות ביבשה. מקום חיותו של זה מקום מיתתו של זה, ומקום מיתתו של זה מקום חיותו של זה. כל מגזר ומגזר מתמודד עם האתגרים שהחיים מטילים לפתחו בהתאם לכוחותיהם וחולשותיהם של היחידים שמרכיבים אותו, ומפתח מנגנוני הגנה ואמצעי התמודדות שייחודיים רק לו, ואינם תמיד מתאימים לאחרים.

כאמור, המשתנים – אינסופיים. אבל לכל אורך הדרך, בכל הדורות, ניתן להבחין בהתפצלות לשתי גישות איסטרטגיות בסיסיות:
1. עיר חזקה. ביצור ועיבוי החומות - מונע את הצורך במלחמה כליל. בין החומות יושבים בטח אנשי שלום מעודנים, שאינם זקוקים ללמד ידם לקרב. כי גם במקרה של מתקפה, אין לאויב סיכוי להבקיע.
2. אנשים חזקים. משקיעים בלימודי לוחמה, טקטיקה, אימון גופני, ומתחשלים. כך אפשר לגור בעיר מפורזת, ולדעת שגם במקרה של מתקפה הנצחון מובטח כי כל אחד מבני העיר מסוגל להשיב מלחמה שערה.

אין דרך אחת נכונה מחברתה. זה יותר ענין של התמודדות עם המציאות שחיים בה. ברור כי לכתחילה עדיף להמנע מלהגיע למצב של לחימה וסיכון חיים, והשקעה באימוני קרב גוזלת זמן יקר. אלא שלא תמיד יש את הלוקסוס לבחור. זה תלוי בתנאי השטח.

ובאיזו עיר תמצא יותר חכמה ומדע, משכילים, אומנים ואנשי רוח? בעיר הבצורה כמובן. כל הזמן שבעולם עומד לרשותם, השלוה והשקט מנת חלקם, והם יכולים לשגשג בתחומים הנעלים יותר - במקום לטפח את שריריהם ולפתח מיומנות בנעיצת ברזל בגופו של בן אדם אחר. אבל, אם לוקחים אדם שגדל בעיר בצורה ומניחים אותו ללא שום הכנה בשדה קרב פתוח - זה לא יגמר טוב עבורו.

היהדות החרדית בישראל, אימצה את השיטה הראשונה, והשקיעה תמיד בביצור חומותיה. שיטה זו הוכיחה את עצמה לאורך שנים רבות (ובעצם לכל אורך ההיסטריה) כזו שמפיקה את התוצאה הרוחנית הטובה ביותר. במקום לכלות את הכוחות ב'סור מרע', בהתמודדות מיותרת עם מתירנות וכפירה ותרבות רעילה, עדיף לבודד את האיום, להתמקד ב'עשה טוב' עם כל הכוחות ולהגיע להשגים אדירים. זהו סוד הצלחתן של הישיבות החרדיות שמעמידה תלמידי חכמים מופלגים לרוב, ביחס לכל מגזר אחר.

טרויה המיתולוגית, העיר הבלתי מנוצחת, החזיקה מעמד במצור בן עשר שנים מול כל ממלכות איי יוון שהגיעו באלפי ספינות - בזכות ביצוריה.

שאפו ידידי, הצורה בה אתה מגיב מכבדת הן אותך והן את העומד מולך, תגובותיך נכתבות לגופו של ענין (הצורה בה צריך להתנהל בעולמנו על פי דרך התורה) ולא לגופו של אדם, על צורת ויכוח זו נאמר אלו ואלו דברי אלוהים חיים, מכיוון שכל החילוקי דעות איתך הם לשם שמים זוהי מחלוקת שעליה נאמר 'יוסי בני כך הוא אומר מאיר בני כך הוא אומר' (וסליחה אם לא ציטטתי כרגע בצורה מדויקת).
איזהו מכובד המכבד את הבריות

אבל היהדות החרדית מבוצרת בשכבות רבות, כירושלים הקדמונית. חומה לפנים מחומה, סטיו לפנים מסטיו.

גם העיר החיצונה, רחוקה עדיין מנפילה. רק בחומתה ניבעו פרצות. לעת עתה המלחמה נטושה במלא עוזה אצל השערים הפתוחים, אם כי ברחבי העיר כבר מצויים כאן ושם מוגי לב שמדברים על כניעה מרצון, וממסים את לבב אחיהם כלבבם.

אכן, יש להערך מחדש. וכניעה אינה באה בחשבון. הפתרון אינו בפתיחת השערים הנותרים לרווחה בפני קלגסי האויב הגסים אשר יחללו ויחריבו אותה עד היסוד, וישמידו את כל אוצרותיה ומחמודיה.

על הנמלטים מהמלחמה למהר להסתגר בעיר הפנימית, לבנות חומות חדשות, לחזק ולעבות את ביצורי החומות הקיימות, לנעול את השערים על מסגר ובריח, ולבנות מאחוריהן באריקדות. בני העיר התיכונה יחרפו נפשם במצור ובמצוק על מנת להגן ולשמור מכל משמר על אוצרות הרוח הנדירים הטמונים בתוכה בצורתם המקורית, וידאגו למסור את הלפיד הלאה לדור הבא בדיוק כפי שקיבלוה הם מאבותיהם.

ובעיר החיצונה המותקפת, עם התקדמות האויב, אכן, יש להתאים את הטקטיקה למציאות החדשה. עיבוי חומה נתוצה, לא יצלח למאומה... הם ימצאו עצמם בשטח הפקר, והמלחמה תכבד עליהם מכל הצדדים. לא תיוותר בפניהם כל ברירה אלא לאזור חיל, ללמד ידיהם קשת, ולהלחם כמיטב יכולתם להגן על העיר הפנימית הנצורה כבבת. יש מהם שישרדו ויפתחו כישורי לחימה טובים, אלה, יהפכו לגיבורים העשויים לבלי חת (כרש"ר הירש וסיעתו). אך הרוב הגדול, החלשים יותר - הם עלולים ליפול בקרב.

הנותרים, אנשי המלחמה, יתבצרו בבתי העיר החרבה מבחוץ. במחתרות ובמחילות, יאגרו מזון צידה ותחמושת ויקיימו חיים בתוככי העיר הכבושה. חובתם ומשימתם תהיה לסייע מבחוץ לעיר הפנימית המסוגרת, לספק לה את צרכיה, ולעודד אותה בעמידתה האיתנה. אל להם לרפות את ידיהם. אל להם לעודדם לצאת להלחם - הן לא יוכלו ללכת באלה, כי לא ניסו.

אל ליורדי המלחמה מבחוץ לשכוח כי זכות קיומם כעם תלויה באנשי הרוח שבעיר הפנימית המתמסרים לעבודת השמירה על אוצרות האומה מתוך הקרבה עצמית גדולה. תפקידם לעזור להם להתבצר ולשמור על האוצר היקר, ששייך לכולם. איש איש ותפקידו אשר הועד אליו. אך מטרת כולם - אחת.

שאלה לי אליך, טענת שהרוב הגדול אכן יפול במלחמה, כרגע לא משנה מה הסיבה שהתחילה המלחמה אבל האם זה נכון לומר שלום עלי נפשי?! האם אין עליך לדאוג שאותה קבוצה גדולה לא תיפול במלחמה?!
ולא אני לא מדבר כרגע שאתה תצא לקרב (אפילו שלמיעוט דעתי זה כלל לא נכון השיטה של ההתבצרות במקום ההתמודדות, במיוחד בתקופה זו שכל ילד יכול להיחשף לאינטרנט ברצונו או שלא ברצונו, ולדעתי ודעת רבותי עדיף שהוא ידע איך להתמודד עם פגעי האינטרנט), אלא כוונתי האם אין עליך לתמוך במסגרות המיועדות לאלה שכבר נכנסו לקרב בשביל שהם לא יפלו לגמרי לשפלות שברחוב, האם אין צדק בדברי רבנים מהציבור החרדי התומכים בהקמת מסגרות יעודיות לבחורים אלו כמו הנחל החרדי ושירות אזרחי?!

בנוסף לטענתך שהעיר המבוצרת בוודאי לא תיפול כי כבר נאמר שלא תשכח מפי זרעו, אינך צודק כי הבטחה זו יכולה לחול גם על תורתם של האלו אשר מיומנים לקרב וגרים בערי הפרזות.
וכלל לא ברור שאפשר להסתמך על הבטחה זו, עלינו לפעול כדי שהבטחה זו תתממש.