פרשתנו פותחת בשליחת המלאכים על-ידי יעקב לעשו, מתוך חשש שמא יפגוש אותו בדרכו מחרן לארץ-ישראל. חז''ל בבראשית רבה לא ראו הנהגה זו בעין יפה, עד שהביאו מספר דרשות בפיסקה ע''ה, אשר כולן מבקרות את יעקב ומסיימות במילים ''אמר לו הקב''ה: לדרכו היה מהלך, והיית משלח אצלו ואומר לו ''כה אמר עבדך יעקב''''. בהמשך אומר המדרש שבעבור שיעקב השפיל את עצמו וקרא לעשו ''אדוני'' שמונה פעמים, קדמו שמונה מלכי אדום למלכי ישראל. אנו רואים שאותה התנהגות מתרפסת אינה מוצאת חן בעיני חז''ל, וכפי שראינו בפרשת וירא לגבי ברית אברהם עם אבימלך, חותם האמת בו נחתמה התורה אינה מאפשרת להם להתחמק מלהעביר את שבט ביקורתם על האבות כאשר הם רואים צורך בכך. הרמב''ן הביא חלק קטן מהמדרש הנ''ל, והוסיף תוספת חשובה – ''ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים, ומהם שבאו ברומה והיא היתה סיבת נפילתם בידם''. רואים מכאן, שעל-פי העיקרון של ''מעשי אבות סימן לבנים'' עלינו ללמוד לא רק מה לעשות, כי אם גם מה לא לעשות, על-מנת שלא ניכשל באותן טעויות עליהן שילמו אבותינו מחיר כבד. מלכי בית שני לא למדו את הלקח מיעקב, והרמב''ן מגדיר זאת כ''סיבת נפילתם ביד רומי''. עיון מדוקדק בדברי חז''ל יעמיד אותנו על יסוד פסיכולוגי חשוב, המבאר את מהותה של המנטליות הגלותית המתרפסת, אשר ממנה עלינו להתרחק. אומר המדרש – ''לדרכו היה מהלך'', כלומר הוא בכלל לא מתענין בך, הוא עסוק בעניניו, לשם מה אתה שולח לו מלאכים ומעורר אותו מרבצו? כדי לעמוד מול אויב הנלחם בך ולנצח אותו צריך מידה מסוימת של אומץ, של גבורה, ומעל הכל, כמובן - בטחון בה'. אבל כאן עוד לא החלה סוגיית הבטחון – לדרכו היה מהלך! לא צריך לעשות כלום! ובכל זאת – ''וישלח יעקב מלאכים''. ובכל זאת – מלכי בית שני הזמינו לכאן את מלכות הרשעה, רומי, המיוחסת על-ידי חז''ל לעשו.
כאשר רבנו זצוק''ל הי''ד הציג את פתרונו לבעיה הערבית – גרוש האויב הערבי מארצנו – קמו כנגדו רבים שטענו – ''אבל מה תגיד אמריקה? איך יגיב העולם?''. אנשים אלו לא למדו מדרש, לא למדו רמב''ן, ואף לשכל ישר לא זכו מעולם. אנשים אלו סוברים שנשיא ארה''ב אינו טרוד בכלכלת מדינתו, שאין לו בעיות של צבא ובטחון, שמדיניות החוץ שלו אינה חובקת עולם ומלואו, ושכל עסקו וענינו הוא תהליך ה''שלום'' במזרח התיכון. ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, בכירי הצבא ושלל מעצבי המדיניות בישראל – כולם אינם זזים מילימטר מבלי לברר האם האדון בוושינגטון מאשר זאת או לא. רק לאחרונה ראינו את מנהיגי ישראל מתפארים בכך ש''זכו'' לגיבוי אמריקאי למבצע ''עמוד ענן'' (ומעלימים תוך כדי כך את העובדה שבשל אותו חיבוק דב אמריקאי ישראל נמנעת מלעשות כל מיני דברים שיכלו להועיל לבטחונה). נשיא ארה''ב, וכן עמיתיו בעולם, רואים את ההתנהגות המתרפסת של ישראל, ואומרים לעצמם – נו, בסדר, אם כך ישראל מתיחסת אלינו, כעבד לאדון, אז אפשר לנצל זאת. לדרכם היו מהלכים! אובמה טרוד בבעיות פנים ובכלכלה מדשדשת. מדינות אירופה עומדות בפני משבר כלכלי המאיים על קיומו של מטבע האירו. האם אדם בר דעת סובר שבאמת אכפת להם מישראל והערבים? בודאי שלא. אלא שאותם יהודים מחזיקים באזני הכלב (כלשון הפסוק במשלי כ''ו,י''ז, אותו מביא המדרש בתחילת פרשתנו (כדאי לעיין בו), ושאותו מביא הרמב''ן) ומשסים אותו כלפינו. אחרי שהוא נובח, הם נבהלים ומקרקרים בטפשותם – אבל מה תגיד אמריקה?
רבנו הגדול הרב מאיר כהנא זצוק''ל הי''ד נבדל מאותה עדה מתרפסת בשתי אבחנות. קודם כל, הוא האמין בה' ובטח בו, והוא ידע לקרוא את דבר ה' ואת חז''ל ולהבין את כוונתם. פרט לכך, הוא ניחן בשכל ישר ונפש בריאה, המאפשרת לאדם להסתכל במבט מפוכח על המציאות. הוא הבין היטב שה''יחסים המיוחדים'' בין ארה''ב לישראל אינם בנויים על היותנו נחמדים או ''הדמוקרטיה היחידה במזה''ת'' ושאר דברי ההבל הנאמרים בנאומים ובטקסים. הוא הבין שארה''ב תומכת בישראל אך ורק בשל האינטרס שלה, ומידת תמיכתה אינה תלויה כלל בכך שישראל ''תכבד את זכויות האדם'' ושחיילים יהודים ירצחו בדם קר על-ידי ממשלה השולחת אותם למלחמה תוך הוראות מטורפות לא לפגוע ב''חפים מפשע'', היינו תומכי המחבלים, אף במקום בו הדבר מסכן חיי יהודים. ארה''ב פועלת כאן, כמו בכל מקום בעולם, על-פי השאלה מה טוב לאמריקה. לדרכו היה מהלך! לכן אמר רבנו שאין מה לדאוג – הערבים ילכו. אמריקה תביע כעס, לא נורא. היא גם כעסה כשהפצצנו את הכור העיראקי. היא אפילו זעמה בפרשת פולארד. זה לא משנה. כל עוד יש לארה''ב אינטרס לתמוך בישראל, היא תעשה זאת, כאשר את דאגתה ל''זכויות האדם'' היא תביע באופן שאין לו כל משמעות מדינית, כפי שהיא עושה במקומות רבים בעולם. ברגע שלא יהיה לה אינטרס לתמוך בישראל – גם הממשלה השמאלנית ביותר לא תזכה לתמיכה אמריקאית, וכך תמיד יהיה עם כל מדינה (אז, כמובן, תתחיל הסוגייה של בטחון בה' והבדידות המדינית – ובתור יהודים מאמינים, איננו נבהלים ממנה – אך טרם הגענו לשם!). רק רגשי הנחיתות הגלותיים הם שגורמים לנו לחשוב שכולם כל-כך מתענינים בנו, ושעלינו לרצות אותם. לאמיתו של דבר – לדרכו היה מהלך! הבה נלך גם אנו לדרכנו, נבטח בבוראנו ונסיר את הסרטן הממאיר ששמו ערביי ישראל מעל פנינו.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
