מסכת גיטין דף מה ע''א''אביי אירכס ליה חמרא בי כותאי, שלח להו: שדרוה לי, שלחו ליה: שלח סימנא, שלח להו: דחיוורא כריסיה. שלחו ליה: אי לאו דנחמני את, לא הוה משדרנא ליה ניהלך, אטו כולי חמרי לאו כריסייהו חיוורין נינהו?!''.
הרב חיים קנייבסקי כתב שכל כך לא היה אביי מתמצא בענייני העולם עד שסבר שאותו סימן ייחודי היה לחמורו בלבד. וענו לו שאותו סימן אינו כלום, אבל את החמור יקבל כדין תלמיד חכם שמחזירים אבידתו בטביעות עינא.
לפירוש זה יש לפרש: ''אי לאו דנחמני את'' – דוקא נחמני, שמרוכז אתה כולך בתורה בלבד, וכמו שסיפרת על עצמך במסכת עירובין דף סה ע''א שאפילו בקשת אימך לְקָרֵב אליה את מאכל הכותח כבר מוציאך מריכוזך עד שכבר אינך מסוגל לִשְׁנוֹת. שאילו לסתם תלמיד חכם לא היינו משיבים כיון דאיתרע שאינו יודע לפרט סימנים נוספים ומובהקים.
עוד יש לפרש: ''אי לאו דנחמני את'' – דוקא נחמני, שעליך אמרו במסכת קידושין דף פא ע''ב: ''אפילו עם בהמה. אביי מכלליה מכולה דברא''. ופירש רש''י: ''מכלליה מכולה דברא - כשהיה הולך בשדה בגירסא לייחוד, היה מונע הבהמות מכל השדה. דבר אחר, שאינו מניח להיות רועה והבהמות בשדה אחד''. והביאוך להלכה הרמב''ם (הלכות איסורי ביאה כב, ב) והשו''ע (אה''ע כד, א) בלשון: ''וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה כדי שלא יתייחדו עמה''. ומשום חסידותך והרחקתך אינך בקי בצורת חמור. שאילו לסתם תלמיד חכם לא היינו משיבים כיון דאיתרע שאינו יודע לפרט סימנים נוספים ומובהקים. וכיון שנאמן אתה שאבדה לך כאן אבידה ואין תובע נוסף לאבידה, הוי מקום סימן.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
