''תנו רבנן: על מנת שאני קריינא, כיון שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת - הרי זו מקודשת, רבי יהודה אומר: עד שיקרא ויתרגם. יתרגם מדעתיה?! והתניא, רבי יהודה אומר: המתרגם פסוק כצורתו - הרי זה בדאי, והמוסיף עליו - הרי זה מחרף ומגדף! אלא מאי תרגום - תרגום דידן''.

פירש רש''י:
''המתרגם פסוק כצורתו - שבא לחסר תוספת התרגום שלנו לומר לא אתרגם פסוק זה אלא כצורתו, כגון לא תענה על ריב (שמות כג) לא תסהיד על דינא הרי זה בדאי.
והמוסיף עליו - שבא לומר הואיל וניתן רשות להוסיף אוסיף גם אני בכל מקום שארצה.
הרי זה מחרף - מבזה את המקום משנה את דבריו, ואונקלוס כשהוסיף לא מדעתו הוסיף שהרי בסיני ניתן אלא שנשתכח וחזר ויסדו כדאמרינן במגילה (דף ג) ושום שכל זה תרגום''.

וקשה,
א. מנין שכבר בסיני ניתן? והרי שם במסכת מגילה עסקו בקריאת התורה שבימי עזרא, (נחמיה ח, ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא. ושם בגמרא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: ''מְפֹרָשׁ - זה תרגום''. וכך מסתבר, שבימי עזרא נצרכו לתרגום ארמי כי העם הבין ארמית, וכתוב (נחמיה יג, כד) וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית; ואילו בתקופות הקדומות יותר לא הבינו העם ארמית, ככתוב: (מלכים ב' יח, כו; ישעיהו לו, יא) דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה.
ב. אמנם הסיקה הגמרא במגילה שם ''שכחום וחזרו ויסדום'', שאילו נשתמר התרגום של ימי עזרא לא היה נצרך אונקלוס לחזור ולתרגם. אך מנין שאונקלוס ידע לכוין בדיוק לאותו תרגום של ימי עזרא?
ג. בפירושו לתורה כתב רש''י עצמו: (שמות טו, יג) ''ואונקלוס תרגם לשון נושא וסובל, ולא דקדק לפרש אחר לשון העברית''. (דברים יב, ל) ''אונקלוס תרגם לשון מוקש. ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון''. וכיצד תלה את התרגום וחוסר הדקדוק באונקלוס אם התרגום מסיני?
ד. כתב הרמב''ם בהלכות איסורי ביאה יב הלכה יא: ''מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו'', מכאן הסיק ששפחה מותרת מהתורה. ובהלכה יג כתב: ''אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה... הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה''. ואיך תלה את הדברים באונקלוס וכיצד יכל לחלוק על פשט דבריו אם הדברים נאמרו מסיני?!
ה. כתב בספר העיתים (לרבי יהודה בן ברזילי הנשיא אלברצלוני תלמיד הרי''ף) סימן קעה: ''גרסינן במגילה בפ''ק אר' ירמיה ואי תימא ר' חייא בר אבא תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר' אלעזר ור' יהושע ושל נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה מלאכי, ובמערבאה כתב ר' ירמיה בשם בר בא תרגום עקילס הגר התורה לפני ר' אליעזר ור' יהושיע וקלסוהו יפיפת מבני אדם ומקשינן מפורש זה תרגום ומפרקינן תרגום אחר היה ועזרא תרגמו כדאמרינן במגלה רבה ותרגום של ארץ ישראל שיש בו תוספת הגדות זה הוסיפו חזנין שלהן מחמתן ואמרו שמותר לאומרו בבית הכנסת מפני שפירוש הוא''. וכיצד התיר תרגום של ארץ ישראל הנקרא תרגום ירושלמי לאחר שהגמרא התירה רק תרגום דידן שהוא הנקרא תרגום אונקלוס? ומצד שני דבריו מוכרחים, שהרי בא''י נהגו לתרגם באותו תרגום. ובתשובות הגאונים הקפידו על תרגום אונקלוס משום שנהגו מנהגי בבל.
ו. אמרו במסכת מגילה דף כה ע''א: ''האומר: ומזרעך לא תתן להעביר למלך - לא תתן לאעברא בארמיותא - משתקין אותו בנזיפה''. ובגמרא שם: ''תנא דבי רבי ישמעאל: בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר''. וכתב המהרש''א בחידושי אגדות: ''לפרש''י נראה דבא תנא דבי רבי ישמעאל לפרש המתניתין דמשתקין אותו מלומר כן דהכתוב מדבר בישראל הבא כו' אלא דהכתוב מדבר במעביר בנו באש. אבל מדברי הערוך בערך ארם נראה דבא תנא דבי רבי ישמעאל לומר דקושטא הוא דהכתוב מדבר בישראל הבא על הנכרית כו', ומתני' דקתני משתקין אותו היינו דאומר דהכתוב אינו מדבר אלא בארמיים שמעבירין זרעם למולך וע''ש, ולדבריו יתיישב דברי התרגום יונתן שהוא פירש המקרא לא תתן בתשמישתא לצד בת עממין כו' ע''ש''. כלומר שהתרגום המכונה יונתן המבוסס על תרגום א''י אכן תרגם כדברי תנא דבי רבי ישמעאל, ולא כתרגום אונקלוס, ולדברי המהרש''א גם תרגום זה ראוי. ואף לפירוש רש''י, המשנה פסלה דוקא את התרגום שבפסוק זה אך לא את תרגומי ארץ ישראל שבשאר הפסוקים.