''אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין, ואני אומר: אף לשואל, ואבא מודה לי. איבעיא להו, הכי קאמר: אף לשואל שמין ואבא מודה לי, או דלמא הכי קאמר: ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי? תא שמע: דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה, תברה, אתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שלים ליה נרגא מעליא, שמע מינה: אין שמין. אדרבה, מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: דינא הכי?! ושתיק, שמע מינה: שמין''.

מסיקה הגמרא שמודה רב שהשברים של הניזק. מעתה קשה הכיצד הורה למזיק: ''זיל שלים ליה נרגא מעליא'', וכי מותר להורות שלא כהלכה?!

אלא שרב כשיטתו וכדרכו בסוף פרק השוכר את האומנין: (מסכת בבא מציעא דף פג ע''א)
''רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי (נושאי משאות) חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. - אמר ליה: דינא הכי?! - אמר ליה: אין, (משלי ב, כ) לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. - אמר ליה: דינא הכי?! - אמר ליה: אין, (שם) וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר''. ופירש רש''י: ''לפנים משורת הדין''.
כמו כן במעשה הנרגא, הוראתו של רב היתה לפנים משורת הדין המסור לבית הדין, כדי שיצא ידי חובת ההנהגה שבין אדם לחברו בדין שמים. כי מאחר שעשה המשאיל חסד להשאיל את כליו שתהיה כל ההנאה לשואל ללא תמורה, ואף ויתר על שחיקת הכלי, ראוי לשואל שלא ישיב רעה תחת טובה, ולא יביא לכך שתבוא לבעל הכלי טרחה עקב חסדו.
ובזה מתבאר לשון שמואל: ''ואבא מודה לי'', השייך לכאורה רק אם היתה מחלוקת ביניהם. שרצה לומר שאף שהורה רב לכתחילה לשלם נרגא מעליא, מודה לי שמעיקר הדין שמין לניזק.

וראה עוד בקישור זה: https://rotter.name/kolot/prime/65993.php