זה נכון, הם פרשו מן הדרך, הם עושים בושות. הם לא בדיוק הגאווה הגדולה של אבא ואמא, בטח לא של הדודה הרכלנית. אבל הי, הם אחים, מיוסרים עד כאב, ושבורים עד דכדוכה של נפש • צאו אליהם, חבקו אותם. הקשיבו להם
מנחם מן ל' סיון התשע''ו / 06.07.2016 23:11

אף פעם לא עניינה היהדות החרדית את עולם התקשורת כמו בשבועיים האחרונים. כלומר, היא תמיד מעניינת והכל, היא אפילו אייטם פותח מהדורות על בסיס יומי. אלא שהפעם נחצו כל הגבולות.

סופו הטראגי של סיפור עצוב, הוא זה שהביא את כלי התקשורת לנבור בתוככי הפלגים פנימה של היהדות החרדית, עד לרמת מציצנות איומה ומטורפת.

אני מרשה לעצמי לחלק את ציבור הקוראים לשניים: אלו שהבינו על מה אני מדבר, ואלו שקראו את המלל וחיפשו את 'נושאי הכלים' בתחתית העמוד, להבין מה זה ועל מה זה. לאלו ואלו יספיקו המילים שנכתבו, שכן הדברים המובאים בהמשך, מתחילים מהסוף, מסופו של הסיפור, ומסופו של תהליך עצוב, המתרחש, גם אם נתכחש לו, בתוככי הציבור החרדי.

נער הייתי וגם זקנתי. ראיתי עצים פורחים ועלים הנושרים. ראיתי פרחים נאים ועשבים שנבלו. דבר אחד משותף לכולם – הנשמה היהודית.

בכולם, גם באלו שבשיא תפארתם, וכל שכן באלו שבשיא תהייתם, נפש יהודית הומייה. נשמה כמהה, צמאה ותועה. לעיתים מיוסרת.

הנושא הנפיץ והמפחיד הזה, של יציאה מהדרך, של סטייה מהנורמות. הוא זה שנמצא תמיד, בראש רשימת הדברים הצריכים חיזוק ותמיכה, ולא בחוץ. עמוק בפנים.

'הבן החמישי' קוראים לו בחרדית. 'נוער נושר' קוראים להם בשפה המקצועית. ואף אחד לא קורא להם; נשמות טהורות, תועות ומיוסרות.

זה נכון, הם פרשו מן הדרך, הם עושים בושות. הם לא בדיוק הגאווה הגדולה של אבא ואמא, בטח לא של הדודה הרכלנית. אבל הי, הם אחים, מיוסרים עד כאב, ושבורים עד דכדוכה של נפש.

הן אמת, מבחינה חינוכית, הם זקוקים להוקעה ואולי אפילו לנידוי. מבחינת שמירה על המשפחה שעוד נותרה, ייתכן ומחויבים ההורים, להוציא לזרוק ולהתאבל.

אין להם, להורים, אלו שמחזיקים בתואר 'האוהבים הגדולים ביותר', את הכלים והכח להתמודד בצורה של קירוב. אדרבא, כהורים, הם נדרשים לא אחת, מתוך כאב מייסר, לחתוך הכל ולומר שלום. כאשר כלו כל הקיצין, כמובן.

וכאן בדיוק נכנסים אנו לתמונה, החברים, הסביבה, והציבור החרדי כקולקטיב. זה השטח שלנו, שבו אנו מחויבים, לקרב לאהוב ולתמוך. זהו השלב, שבו ההורים הגדולים והאוהבים כבר לא יכולים לתת לנשמה המיוסרת והכאובה, המדממת והפצועה, את החום והאהבה, את הכתף והתמיכה, להם הם זקוקים.

•
הציבור החרדי, טרם הגדיר קודים ברורים שבהם עליו להתעסק עם מי ששנה ופירש. ובצדק. שכן שנה ופירש קשה מכולם, ואין לנו הכח והיכולת להתמודד עם אפיקורסים שטעמו ופלטו.

אבל לאהבה אין כללים, ולקרוב אין קודים.

רבבות שקלים, משאבים ותרומות, מוקצבים ומופנים לעמותות המתעסקות בקירוב. אך כולם עסוקים בדבר אחד ויחיד, בשיחות חיזוק, ובניסיונות אהבת היהדות לאחינו החילונים.

איש לא מתעסק, ואיש לא מקצה משאבים לנוער האהוב והמדוכא, שמגיע דווקא מהצד שלנו. אלו שעזבו הכל ופרשו ביום אחד. שנמצאים כעת, בודדים במערכה, ללא אהבה, ללא כתף וללא תמיכה.

מכאן, דרכם לעמותות שונות ומשונות הממומנות כולם על ידי ארגונים המסייעים ליוצאים בשאלה, שאינם אלא כנופיית רשע המנסה למשוך אל מלתעותיה את טובי בניינו במסווה של עזרה וחיבוק, קצרה ואינה ברת חזרה. כמה עצוב.

אני מתעסק איתם, אני מכיר אותם ואני יודע מי הם.

כולם אנשים ראשי בני ישראל המה, שלא זכו לעמוד בניסיונות ונפלו לבאר שחת. הגיהינום פרוש תמיד לנגד רגליהם, ואין לך רשע שאינו מלא חרטות וייסורי נפש כרימון. אף אחד לא שלם במעשיו, כולם כאובים יום אחר יום ומיוסרים על החלטתם שנעשתה בלית ברירה.

הם חייבים באותם רגעים כתף ותמיכה, והם יעדיפו לקבל אותה ממי שבא מתוך הציבור שלהם, ממי שמכיר אותם באמת.

אבל אין גוף כזה!

•
היהדות החרדית מוקיעה אותם. היהדות החרדית רואה בהם את האסון הגדול ביותר, ואולי בצדק. אך יש לחלק בין הוקעה ובוז, לבין אהבה וקירוב שאותם אנו חייבים להעניק לכל יהודי, גם כשהוא שנה ופירש.

צאו אליהם, חבקו אותם. הקשיבו להם, אל תדברו איתם על דת, ואל תקשיבו לשום דרשה שלהם בנושא דת, הם אלופים בשכנועים עצמיים. תבהירו להם ולכם שאתם שם רק בשביל לאהוב ולתת תמיכה בשעת קושי.

אין שום הבדל ביניהם לבין אדם שניסה לשים קץ לחייו, הזקוק כעת לתמיכה וסיוע. שניהם מחפשים במחשכים פתרון לנפשם השבורה. היו שם ונווטו להם את הדרך חזרה.

בתחתית העמוד, תוצג כתובת אימייל. אם אתם חושבים שיש בידכם הכח, האומץ, או היכולת והמידע לסייע לאותם נשמות תועות ומיוסרות, אשמח לשמוע ממכם.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]

• מקור: http://www.ch10.co.il/news/295305/#.V4KExPkrLrd