מסכת בבא קמא דף נ ע''א''תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין (רש''י: לעולי רגלים בדרכים) שנפלה לבור הגדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמרו לה: מי העלך? אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו (ביבמות דף קכא ע''ב - דבר שהצדיק מתעסק בו) יכשל בו זרעו?!
אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: (תהלים נ, ג) וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. רבי נחוניא אמר, מהכא: (תהלים פט, ח) אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו''.
כתב תוספות:
''דבר שנצטער בו - וא''ת אכתי מנא ליה? הא מת בנו בצמא! וי''ל דמכל מקום באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל''.
פירוש הדברים, שתמיהת רבי חנינא בן דוסא היתה שלא יתכן שילקה דוקא משום שנתאמץ במצוה – בבור המים שחפר, והבריות תרננה לומר שעדיף היה אילו לא היה צדיק כל כך. ואילו בבנו אירע בדיוק ההיפך – שמת מחוסר מים. וחוט השערה שבעטיו נענש מדה כנגד מדה היה שלא היה בעל חסד עצום כאביו להשקות את הרבים במים. והאב נענש על שלא מיחה בו דיו, כמבואר בקישור זה. http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=19919
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
