נראה שיש להבין זאת לאור ניתוחו של רבי אברהם ביבגו, מגדולי ישראל בספרד, בספרו דרך אמונה. רבי אברהם שאל מדוע גלות אדום נמשכת זמן כה רב לעומת גלות מצרים ובבל שארכו רק 210 ו-70 שנה. הוא משיב שכל גלות באה לברר את ההפרש בין השכל העליון, כלומר הנבואה, ובין אחד המתחרים לו.

במצרים - החוש, כלומר התרבות המצרית הקדומה שפיתחה עד הקצה האחרון את יכולתם של החושים, מה שבא לידי ביטוי בכשפיהם ובחכמתם של חרטומי מצרים.

בבבל - הדמיון, כלומר הכשרון הבבלי לפתח את עולם הדמיון בחכמת החלומות, באסטרולוגיה, ובתורת המלאכים.

אלה דרשו זמן קצר יחסית על מנת לברר את עליונות הנבואה עליהם. אבל באדום מתברר ההפרש בין השכל העליון, המיוחד לישראל, ובין מה שרבי אברהם מכנה ''החוש התבוני''. מובן שכוונתו לפילוסופיה היונית, שמציגה עצמה כשוות־ערך לשכל הנבואי, אך באמת אינה אלא חוש, מכיון שראשית הכרותיה מן החושים. אך שמכיון שהבחנה זו דקה, תתמיד גלות ישראל עד שיתברר ההבדל. שיטתו זו של רבי אברהם ביבאגו הוכחה במהלך הדורות. כשלונה של הפילוסופיה התברר עם תורתו של עמנואל קנט שביקש למצוא יסודות לתבונה הטהורה והסיק שאינה ניתנת להשגה כי כל תבונה יסודה בחוש. ומאז כשלה הפילוסופיה ולא תוכל קום. סמוך לפטירתו של קנט הופיע לראשונה על הבמה הבינלאומית הרעיון להקים מחדש מדינה ליהודים, בפיו של נפוליאון כשכבש את ארץ ישראל. כשהסתיים המאבק נגד הפילוסופיה, כבר נעשית הגלות מיותרת, נס פך השמן השיג את מטרתו והגיע הזמן לשוב לציון ולחדש את משמעותו הלאומית של חנוכה.