בלב בסיס צבאי במרכז הארץ השייך ליחידה 504 של המודיעין, נמצא הכלא היחיד בישראל שהכלואים בו אינם יודעים היכן הם. כעשרים שנה הוא מתנהל ללא פיקוח חיצוני וללא ביקורת ציבורית ובינלאומית. סוהרים ואסירים מתארים תנאי מעצר מחפירים ושגרה אכזרית של חקירות במתקן שאינו מופיע על מפת ישראל וגם לא תמיד מציית לחוקיה

מ' זוכר את הפעם הראשונה שבה נשלח לבצע משימות אבטחה במחנה 1391. בטרם טיפס על מגדל השמירה, קיבל הוראה מפורשת מהקצין האחראי: "כשאתה על המגדל, אתה מסתכל רק קדימה, אל מחוץ לבסיס, ולצדדים. מה שקורה מאחוריך הוא לא עניינך. אל תסובב את הראש". מ', איש מילואים של חיל המודיעין, לא היה מסוגל להתאפק, והגניב מדי פעם מבט לאחור. ממרום עמדת השמירה שלו הוא ראה את הגדרות הכפולות של המחנה, שבמתחם שביניהן שולטים כלבי תקיפה מאומנים; את הג'יפ שמפטרל בצד הפנימי של הגדר; את כלי הרכב המשמשים את אנשי היחידה שמאיישת את הבסיס; ובעיקר את מבנה הבטון הגדול, הישן, שבימי המנדט שימש את המשטרה הבריטית ועכשיו נושא על גבו תואר בעל הילה של מסתורין: מתקן הכליאה הסודי של מדינת ישראל.

כמה מהמרואיינים לכתבה הזאת כינו השבוע את המקום "גואנטנמו הישראלי". בין מחנה המעצר האמריקאי בקובה למקבילו הישראלי אכן יש קווי דמיון מסוימים, בעיקר בכל הנוגע לסימני השאלה המשפטיים המרחפים מעליהם והספק המנקר אם הפעלתם תואמת את ערכי הדמוקרטיה. בסעיף האקזוטיקה, לעומת זאת, אנחנו מפגרים הרחק מאחור. בעוד שממגדלי השמירה של מחנה גואנטנמו נשקפים מימיו התכולים של הים הקאריבי, הכלא הסודי של ישראל ממוקם לצד כביש רגיל לגמרי בלב אזור שוקק במרכז הארץ.

http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.1594154.1324191185!/image/2128731379.jpg_gen/derivatives/landscape_436_326/2128731379.jpg

אל שער המחנה מטפס כביש קטן מחופה עצים, ובפנים הוא נראה כעוד בסיס צבאי רגיל: מגורי חיילים, חדר אוכל, סדנה לטיפול ברכב. אפילו השמירה אינה מופקדת בידי מיטב הכוחות שצה"ל יכול להעמיד. מגדלי השמירה והפטרולים מאוישים, בחלק גדול מהמקרים, בבוגרי טירונות כלל צה"לית, ש"מעולם לא הסתערו על שום דבר", כדברי אחד מהם. "כמו תמיד אצלנו, עושים הרבה הו-הא אבל מאחורי זה מסתתר הבלגן הצבאי המוכר", אומר באירוניה קצין ששירת בבסיס.

יותר משמירה פיסית, מדינת ישראל מקיפה את מתקן 1391 בחומה בצורה של השתקה. מאז שנות השמונים, אז הועבר המתקן מנקודה דרומית יותר בארץ למקומו הנוכחי, ישראל עושה כל מאמץ כדי לשמור בסוד את עצם קיומו. וגם לאחר שזה נחשף, המדינה מסרבת לשתף את העולם, ואת הציבור הישראלי, בשלל שאלות הנוגעות אליו: היכן המתקן נמצא; ומי האנשים הכלואים בו; ומדוע הם כלואים שם; ועד מתי; והאם נשפטו לפני שנכלאו; או האם הם ממתינים למשפט; ובאילו תנאים הם כלואים. ועוד שורה ארוכה של שאלות, שבכל מתקן כליאה אחר במדינת ישראל התשובות עליהן גלויות ונתונות לביקורת חיצונית, משפטית, ציבורית, בינלאומית.

מתקן 1391 הוא, ככל הידוע, היחיד שהכלואים בו אינם יודעים היכן הם נמצאים. כשכמה מהם ניסו לברר, השיבו להם הסוהרים שהם "על הירח", או "בחלל החיצון", או "מחוץ לגבולות ישראל". זהו גם מתקן הכליאה היחיד שהמדינה סירבה לאפשר לאנשי הצלב האדום לבקר בו; גם חברי כנסת, ככל הידוע, לא ביקרו בו מעולם, ורבים מהפוליטיקאים שנשאלו עליו בשבועות האחרונים לא ידעו כלל על קיומו, בהם כאלה שמילאו תפקידים בכירים בממשלה. למשל פרופ' דוד ליבאי, שהיה שר המשפטים בממשלת רבין ואף היה חבר בוועדת השרים לביקורת על השירותים החשאיים: "לא אומר בעניין אפילו מלה אחת, מהסיבה הפשוטה שהנושא אינו מוכר לי. זו הפעם הראשונה שאני שומע על דבר כזה".

ומה אתה חושב על העובדה ששר המשפטים וחבר הוועדה לשירותים חשאיים מעולם לא שמע על קיומו של מתקן כליאה השייך למדינת ישראל?

"שוב - אני לא יודע מה לומר, כי אין לי מושג במה מדובר. אתה כמובן יכול לחשוב על כך מה שאתה רוצה".

אם שר המשפטים לא יודע, עולה השאלה המטרידה מי כן. "מתקן מעצר סודי סותר עקרונות יסוד בכל חברה דמוקרטית - שקיפות ופיקוח ציבורי על רשויות השלטון", קובע עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח. "והעקרונות האלה חשובים במיוחד כשמדובר בשלילת חירות - אחת מן הפגיעות החמורות ביותר בזכויות האדם. קיומו של בית מעצר כזה מעלה חשש כפול: ראשית, של מעצרי סתר ו'היעלמות' של אנשים. ושנית, שימוש לרעה בכוח, יחס לא הוגן, אלימות ועינויים". החששות של עו"ד יקיר, כפי שיפורט בהמשך, אינם תלושים מהמציאות.

"העובדה שיש מתקן כזה, שפורמלית איש לא יודע איפה הוא, היא אחד הסממנים למשטרים טוטליטריים ומדינות עולם שלישי", אומרת ח"כ זהבה גלאון, שדרשה לבקר במתקן 1391 אך טרם קיבלה תשובה. "לא ייתכן שעצירים אינם יודעים היכן הם נמצאים, שבני משפחותיהם ועורכי דינם לא יודעים, שבחסות הצבא מדינת ישראל מפירה זכויות אלמנטריות של עצירים. גם לשבויים מגיעות זכויות. לא ייתכן שהמדינה חוטפת, ואין עין שמבקרת ומפקחת. ביקרתי בכל מתקני החקירות של השב"כ ולא היתה שום בעיה. אז מה הבעיה כאן?"

הבן החורג של המודיעין

מתקן 1391 הוא כאמור מתקן צבאי. אנשי שב"כ וזרועות ביטחון אחרות אינם מדירים ממנו את רגליהם, ומאז פרוץ האינתיפאדה אף עשו בו ככל הנראה שימוש רב מבעבר, אבל המתקן שייך לצה"ל. אחת הסיבות לחומת הסודיות העוטפת אותו היא העובדה שהוא ממוקם במרכזו של בסיס צבאי השייך לאחת היחידות החשאיות של חיל המודיעין - יחידה 504 (על פי מקורות זרים שמה של היחידה שונה בתקופה האחרונה). 504 עוסקת באיסוף מודיעין באמצעות הגורם האנושי - יומינט. עיקר מלאכת האיסוף נעשה באמצעות הפעלת סוכנים מחוץ לגבולות ישראל.

הקצינים ביחידה, שאינה גדולה, מכונים קת"מים - קצינים לתפקידים מיוחדים, ועוברים הכשרה בשני מסלולים. קצתם עוסקים בהפעלת סוכנים, והאחרים - בקרב יוצאי היחידה יש הטוענים שמדובר באלה שהמערכת לא מתלהבת מכישוריהם - מופנים למסלול חקש"בים (חוקרי שבויים). מפקד היחידה הוא קצין בדרגת אלוף-משנה. היחס אל היחידה מאופיין בשניות: מצד אחד זוהי יחידה קטנה, אליטיסטית לכאורה, שמבצעת משימות רגישות; מצד שני, כפי שאומר אחד מאנשי היחידה דווקא, "אנחנו הבן החורג של המודיעין. לפעמים אתה מסתכל על חלק מהקצינים, ושואל את עצמך אם אלה הסטנדרטים שצה"ל מציב לתפקידים האלה".

אותו אדם מעיר, ש"יש גם בעיה עם ההשפעה לאורך זמן של העיסוק שלהם על המצב הנפשי. כדי להיות חוקר אתה צריך מלכתחילה שתהיה לך איזושהי שריטה במוח. אבל גם המפעילים, אחרי כמה זמן מתחילים להיות מפעילים גם בחיים הפרטיים שלהם. אתה רואה את זה ביחסים שלהם עם הנשים, עם המשפחה, אפילו בין אנשים בתוך היחידה לבין עצמם".

לצד הצלחות מבצעיות, שמטבע הדברים רובן נותרו הרחק מהעין הציבורית, נקשר בשנים האחרונות שמם של כמה מאנשי היחידה בפרשיות מפוקפקות. אחד ממפקדיה הסתבך בסכסוך פלילי בגלל פרשייה רומנטית; מפקד אחר פלט כדור מאקדחו באמצע ישיבה עם סגל הפיקוד; ז'אן פייר אלרז, שנאשם ברצח יצחק קברטץ, רכז הביטחון של קיבוץ מנרה, הוא בוגר היחידה (ואחר כך איש שב"כ); כך גם רב-סרן יוסף עמית, שהורשע בריגול חמור ומגע עם סוכן זר.

עוד לפני שנתפס על עבירות ריגול, הצליח עמית להסתבך עם רשויות החוק: באחד הלילות של 1978 עצרו אותו בלשי המשטרה בעיצומה של עסקת סמים בדרום תל אביב. על פי הטענה, יוסף עמית לקח ממחסני היחידה סמים וסחר בהם בשוק הפרטי.

בשנות השהות הארוכות של צה"ל בלבנון היו אנשי 504 פעילים במיוחד מעבר לגבול הצפוני של ישראל. הם הפעילו מספר עצום של סוכנים, הירבו להסתובב בשטח, כמה מהם היו מוכרים היטב בכפרי דרום לבנון, בוודאי הרבה יותר מאשר בישראל. עד היום מתפרסמות מדי פעם ידיעות בעיתונות הלבנונית על תפיסתם של סוכנים שפעלו בשירות 504, והעמדתם למשפט. בנובמבר 98' הרשיע בית משפט לבנוני לא פחות מ-75 אזרחים על שיתוף פעולה עם ישראל באמצעות אנשי היחידה. העונש המקובל על עבירה כזאת: מוות.

הפעילות הענפה של היחידה בלבנון העמידה את מתקן 1391 במרכז העניינים. הוא נהפך לשער הכניסה לישראל של לבנונים, בעיקר כאלה החשודים בחברות בחיזבאללה, שהועברו לצד הדרומי של הגבול. קצתם נשבו תוך כדי קרב, אחרים נחטפו באופן יזום. החטופים המפורסמים ביותר היו השייח עבד אל-כרים עובייד ומוסטפא דיראני. המסוק שבו חטפו חיילי סיירת מטכ"ל את עובייד מביתו שבעיירה ג'יבשית הביא אותו ישירות אל שערי 1391. הפעם הבאה שיצא מהמתקן - פרט לבדיקות רפואיות והארכות מעצר בבית המשפט - היתה אחרי 13 שנה. בקיץ שעבר הועברו עובייד ודיראני לכלא אשמורת, ליד כפר יונה.

אבל לא רק פעילים מוכרים במאבק נגד ישראל כעובייד ודיראני נמנו עם החטופים שהושלכו לתאי 1391. הסיפור הבא ממחיש את הבעייתיות הכרוכה במתקן כליאה הפועל במחשכים. כשחיילי סיירת מטכ"ל נכנסו באישון לילה לביתו של השייח עובייד, הם נתקלו בעוד כמה אנשים - בהם שומר ראשו של עובייד ובני משפחה. איתרע מזלו של האשם פאחף, צעיר כבן עשרים, שבא באותו יום לבקש ברכה מהשייח ונשאר ללון בביתו. החיילים העלו גם אותו על המסוק. 11 שנים ישב פאחף בכלא הישראלי, תחילה במתקן 1391 ובשנים האחרונות בכלא איילון שברמלה. במשך כל התקופה הזאת לא הועמד למשפט או הואשם בעבירה כלשהי, ולמרות זאת בשנים הראשונות למאסרו ישראל הכחישה את עובדת הימצאותו בידיה ומנעה ממנו כל קשר עם העולם שמחוץ לכלא.

באפריל 2000 שוחרר פאחף בהוראת בית המשפט העליון, והוא כבר בן 31, יחד עם 18 לבנונים נוספים שהוחזקו, על פי הגרסה הרשמית, כבני ערובה כנגד רון ארד. בתוך החבורה ששוחררה היו שניים שנחטפו לישראל בעודם נערים בני 16 ו-17, ורסאן דיראני, קרוב משפחה של מוסטפא, שלקה במשך השנים בסכיזופרניה קטטונית. כולם ישבו בשלב זה או אחר של שהותם בישראל במתקן 1391.

המשטרה תמיד לשירותך

במרכזו של מחנה 1391 מתנשא מבנה בטון קודר שניצב שם עוד מימי המנדט הבריטי. אחרי קום המדינה הוא עבר לידי הממשלה, כעשרות מבנים אחרים שהוקמו על ידי המשטרה הבריטית. כמה מהמבנים הללו שופצו והם משמשים היום מוזיאונים, אחרים עברו לידי משטרת ישראל, צה"ל ושירות בתי הסוהר. כבר בשנותיה הראשונות של המדינה התברר שהתנאים ברוב המבנים הישנים אינם אנושיים. ב-1980 קבעה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט מרדכי קנת כי התאים במתקנים אלה אינם ראויים למגורי אדם, וכי על השב"ס להרוס אותם ולבנות מתקנים חדשים תחתיהם. אלא שמתקן 1391 אינו נמצא בחזקת השב"ס.

תושבים באזור שבו ממוקם מחנה 1391 זוכרים, שבשנות השבעים עדיין ניצב ליד הבסיס שלט מאיר פנים עם דמותו של שרוליק, הישראלי החבוש כובע טמבל שאייר דוש, ולצדו נכתב: "המשטרה תמיד לשירותך". אחר כך השלט נעלם. גם השלט ועליו שם המחנה, שעמד בפתח הבסיס, הוסר לפני שנים אחדות, וכמוהו שלט אחר, עם שם אחר. בתצלומי אוויר של האזור, כנהוג גם באתרים אחרים בעלי רגישות ביטחונית, המתקן אינו קיים. במקומו יש שדות וגבעות, שנגזרו ממקום אחר בתצלום והודבקו על המתקן. במישוש לא מתוחכם אפשר לחוש את השכבה הכפולה שנוצרה בעקבות ההדבקה. גם ברוב המפות אין זכר למתקן, אם כי בכמה מפות של רשות שמורות הטבע הוא מסומן באמצעות אות, ללא ביאור.

אין ספק: מדינת ישראל וצה"ל אינם מעוניינים בסקרנים. מהכביש הראשי אין שום שילוט המכוון אל שער המחנה. אחרי שהקפנו את הבסיס פעם-פעמיים, והתעכבנו קצת לביצוע צילומים, הוזנק רכב ביטחון שעקב אחרינו לאורך כמה קילומטרים. בהזדמנות הראשונה ירדו ממנו שני אנשי ביטחון חמושים עם סבר פנים חמוץ ושורה ארוכה של שאלות.

הבאים בשערי המחנה צריכים לצלוח שני שערי ברזל עטופי סבכות תיל. כשעוברים את השער הראשון הוא נסגר ורק אז השני נפתח. אגף הכליאה והחקירות ממוקם לא רחוק מחדר האוכל. אדם ששירת בבסיס נזכר בחיוך, שעל אחד מקירות חדר האוכל היה תלוי פלקט ועליו עיקרי אמנת ז'נווה. תאי המעצר, המסודרים לאורך מסדרון, צמודים זה לזה, כשבין תא לתא מפרידים קירות בטון עבים. העצורים יכולים לתקשר ביניהם בדפיקה על הקירות, ו"הרבה פעמים הם היו צועקים זה לזה", מספר קצין ששירת במתקן. "זה אסור, אבל לא תמיד היה לנו כוח להתעסק עם זה".

העצירים מובלים לתוך המתקן בעיניים מכוסות, כדי שלא יידעו היכן הם נמצאים. בשלב הקליטה נלקחים מהם חפציהם האישיים, הם נפרדים גם מבגדיהם ותחתם לובשים מכנסיים וחולצה בצבע כחול. רוב התאים דומים למדי, אם כי יש שתי דרגות של כלואים: אלה שנמצאים בעיצומה של חקירה, ומקבלים את התאים והתנאים הגרועים ביותר, ואלה שחקירתם הסתיימה.

שניים מהתאים גדולים יחסית (2.5X4 מ'), יש בהם תאורה סבירה ומים זורמים, ואי לכך מכונים בפי הכלואים "וילות". את אחת ה"וילות" חלק השייח עובייד עם שני עצירים לבנונים. שניים מתאי הצינוק נחשבים לגרועים ביותר: גודלם כ-1.25X1.25 מ', החשיכה בהם כמעט מוחלטת והקירות צבועים בשחור, או באדום. ההבדלים בין שאר התאים אינם משמעותיים, ומתבטאים בעיקר בכמה זכויות בסיסיות המוענקות למי שלמערכת כבר אין עניין להפעיל עליו לחץ נפשי.

דלתות התאים עשויות פלדה כבדה, כשחרך קטן, שניתן לפתיחה רק מבחוץ, הוא הצוהר היחיד אל העולם שבחוץ. גודלם של התאים כשני מטר על שני מטר, ובתוכם הכל עשוי בטון. אין חלונות או מקור אור חיצוני. בצמוד לאחד הקירות דרגש מבטון שמשמש מיטה, ועליו מזרון ושמיכה. בקיר שממול לדרגש יש נקב, מעין צינור שדרכו זורמים מים, אבל הברז נמצא בשליטת החיילים שנמצאים מחוץ לתא. מתחת למקור המים יש חור ברצפה המשמש לעשיית צרכים. זה, מתברר, צ'ופר: בכמה מהתאים, כנראה אלה המיועדים לנחקרים, אין כלל שירותים, והעצירים נדרשים לעשות את צרכיהם בתוך דלי פלסטיק גדול, שתוכנו מרוקן רק אחת לכמה ימים.

בחלק העליון של התאים יש פתחי אוורור, אבל העדות העיקרית לקיומם היא הרעש שהם מייצרים בעת הפעלתם. בתאים דולקת 24 שעות ביממה נורה שמוגנת מאחורי זכוכית עבה ומייצרת אור קלוש. העצירים אינם יכולים להבחין בין יום ללילה. רוב התאים מצולמים על ידי מצלמות במעגל סגור. רוב העצורים כלואים לבדם, במקצת התאים יש שתי קומות של דרגשי בטון ובהם, בכמה מקרים, נכלאו שני עצירים.

העצירים מקבלים אוכל כמו זה שמוגש לחיילים. שלוש פעמים ביום החיילים פותחים את הדלת, מכניסים צלחת, וסוגרים אותה שוב. על פי הנוהל, בטרם החייל נכנס הוא דופק בדלת, העציר צריך לחבוש על ראשו שק שחור ולהסתובב אל הקיר כשידיו מורמות. הסוהרים, שהם למעשה שוטרים במשטרה הצבאית שמסופחים למתקן, אינם חמושים. הכנסת נשק למתקן אסורה, כדי למנוע מצב שבו אחד הכלואים ישתלט על נשק של סוהר. את דלת התא הסוהרים רשאים לפתוח בזוגות בלבד.

פעם ביום, הכלואים - אלה שחקירתם הסתיימה - יוצאים לטיול של שעה בחצר פנימית קטנה שבמרכזה משטח של חול וצמחייה. תנאי הכליאה, אומר אדם ששירת במקום, סבירים באופן יחסי. גם עו"ד צבי ריש, פרקליטם של דיראני, עובייד ורבים מהאזרחים הלבנונים שהיו כלואים במתקן בשנות התשעים, מאשר שלא היו להם טענות מיוחדות על תנאי הכליאה, כל עוד הדברים אמורים בתקופה שלאחר גמר חקירתם. מה שקורה בזמן החקירות זה כבר סיפור אחר לגמרי, סיפור שמאיר את אחת הפינות היותר אפלות של מדינת ישראל.