לפני כחצי שנה הגענו לקנדה.
הרעיון היה שאני אתחיל לעבוד כנהג משאית ואחרי שנתיים עבודה ניתן לקבל תושבות קבע.
הכל עבר דיי חלק מבחינת הוצאת הרישיונות הקנדיים, עד שנתקענו במציאת עבודה.
חיפשנו חודשים שלמים מישהו שיקבל אותי לעבודה כנהג, 3 חודשים ליתר דיוק. בסופו של דבר מצאנו, ואני אמור להתחיל לעבוד בעוד כחודש. 4 חודשי אבטלה. אם מישהו מספר לכם שזה הליכה בפארק, לא הייתי ממהר להאמין. נהג בקנדה זה שונה מנהג בישראל, ולחיות על ויזת עבודה שונה מלהיות אזרח.

הבעיה התחילה לאחרונה, אחרי תקופה ארוכה בלי תעסוקה. לא בדיוק בעיה אלא מחשבה. "אולי נחזור לישראל?"

החלטנו לעזוב את ישראל מכמה סיבות - מצב ביטחוני, מצב הנדל"ן, מזג אוויר ואולי גם חוצפה\תרבות ישראלית. תחושה שכל אחד, החל מהסנדלר ועד הקודקוד בממשלה, מחפשים רק איך לעקוץ אותך, כספית.
ואילו בקנדה יש שקט נפשי, אין להם מלחמות על הראש. כולם שמחים ומרוצים. נדלן כאן זול, כלי רכב גרושים, מזג אוויר נפלא, ברווזים, אווזים, ארנבות, סנאים ואיילים בכל מקום, אפילו במרכז העיר. כמעט ואין חתולים\כלבים חסרי בית. טבע ואוויר נקי בשפע.

אבל עם הזמן, התחושה השתנתה. האוכל שלהם מגעיל (נדיר למצוא כאן משהו בלי בייקון וגבינה), טעמתם פעם מילקשייק עם בייקון? או פוטין - צ'יפס עם קילו גבינה? או צ'יפס יבש (בשקית) בטעם בייקון וטעם פוטין? השווארמה כאן מזעזעת. במסעדות מגישים חזיר או בקר עם צ'יפס מתפוחי אדמה לא מקולפים. עם בייקון. וגבינה. המקדונלדס אפילו לא טעים כמו בישראל!
האנשים נחמדים, אבל קרים. אין אינטרקציה כמעט. כל אחד לעצמו. כמו רובוטים על מסוע. ממש פרווה, חסרי תכלית..
והכי חשוב - משפחה. הגעגועים למשפחה הולכים וגוברים. מדברים כל יום בסקייפ, אבל זה לא זה..

העבודה עצמה כאן, בתור נהג משאית, מתחילה להטריד, בעיקר את האישה. כנראה שלא הקדשנו לזה יותר מידי מחשבה כי איפשהו חשבנו שזה יהיה שווה את זה למען עתיד טוב יותר לנו ולילדינו. אבל מדובר בנסיעות ארוכות של כמה שבועות וימים בודדים בבית, שבועיים על הכביש יומיים בבית. והשכר נמוך יותר מבישראל.
מערכת הבריאות כאן לא ברורה. אין קופות חולים, כל מי שאנחנו מכירים בקנדה אמר שאי אפשר לסמוך על הרופאים כאן שרובם מהגרים הודים.

מצאנו את עצמו גרים בקנדה, אבל מחפשים את ישראל והיהדות. אווירת השבת חסרה. מחפשים בכל העיר אוכל שיזכיר את הבית כמו ג'חנון, חומוס, שווארמה וכו'. רואים האח הגדול ומתגעגעים. מישהו ניסה לראות האח הגדול האמריקאי? השם ישמור.. הבדל של שמיים וארץ באופי המשתתפים.

קנדה היא ארץ פרווה חסרת עיניין ואנחנו רוצים לישראל.
מה היה רע בישראל? מזג אוויר מדברי מקשה על החיים שלנו כי אנחנו רגישים לחום. שונאים חום. אבל אולי זה לא כזה נורא כמו שאנחנו חושבים..
טילים על ישראל? אפילו לא פקטור
בית? אז נקנה דירה יותר קטנה באיזור פחות טוב
אוטו חדש? נסתדר עם משומש ושנתון נמוך יותר
אבל הכי חשוב שנהיה בבית וקרוב למשפחה.

ואז מתחילה הדילמה, והדעה משתנה כל שעה

רגע, אבל אנחנו כבר בקנדה, השקענו הרבה כסף בתהליך הזה, נזרוק הכל לפח?
העיניין הוא שאנחנו רוצים כבר להקים משפחה ולהתקרב יותר לאפשרות רכישת בית. להמשיך בקנדה לא יקרב אותנו למטרה הזאת ב 3 שנים הקרובות. שנתיים לעבוד על גרושים בזמן שבישראל נהיה כבר בחצי דרך, אם לא 3/4.

לחיות בארץ זרה, עם אוטו חדש ובית פרטי, בבדידות מוחלטת, או להתפשר על הדברים החומריים ולגור ליד החברים, המשפחה ולתת לילדים את האפשרות לקפוץ לסבא וסבתא כשיתחשק לנו?

רגע, אבל אם בישראל לא נסתדר? ואם לא יתנו לנו משכנתא או שלא נוכל לקנות דירה בגלל סיבה כלשהי?
רגע ואם בקנדה ישתנו חוקי ההגירה ויאלצו לגרש אותנו בתום השנתיים?

בקיצור, הכל הזמן סיבות בעד וסיבות נגד
מסתכם בסופו של דבר לסיבות חומרניים (רכב בית) נגד משפחה והרגשה של זה המקום הנכון לחיות בו..

מהנסיון שלי עם הקנדים האנגליים (בשונה מהצרפתים), הם אנשים לא נחמדים,
ומזג האוויר בקנדה הוא לרוב לא משהו (אלא אם לא אכפת לכם מקור).

ועדיין, עם הזמן אתם תמצאו את עצמכם.
יהיו ילדים, תכירו חברים, תכירו קהילה.
אם יהדות חשובה לכם, תעברו לעיר עם קהילות כאלו.
בארה"ב (בתור אתאיסט מוחלט) מצאתי קהילות יהודיות מדהימות, חמות ומקבלות,
דברים שלא נתקלתי בארץ, לפחות מחוץ למגזר החרדי הנוקשה.
אין לי ספק שזה קיים גם בקנדה, רק צריך לעשות שיעורי בית.

הלכתם על מהלך משנה חיים, הוא קשה ולא פשוט, תנו לו עוד זמן. אבל תציבו לעצמכם דד-ליין, תתחיל לעבוד, העבודה תעשה לך טוב

אני חושב שהשיקול של להיות נהג משאית היה לא טוב, והייתי מתכנן את המעבר מנקודת כח, אחרי שיש מקצוע ביד (נניח הייטק)
יש אופציות אחרות מבחינת עבודה? לעבוד בגינון / Moving / סיילס ומרקטינג / להיות מורה בבית ספר וכו'

אם יש לך מעסיק ורשיון קנדי, זה אומר שהגעת רחוק, ולפי דעתי חבל לבזבז את ההזדמנות הזו..
עוד שנתיים PR, וארוסתך מקבלת אישור עבודה פתוח לכל התקופה שאתה עובד...
בסך הכל אתם צעירים, וזה אחלה ניסיון חיים...
הגעגועים תמיד יהיו, אבל היום יש סקייפ וגולן טלקום, ככה שלשמור על קשר הופך להיות קל מתמיד... ותזכור, תמיד יש לאן לחזור.

מאחל לך המון בהצלחה

המסע הזה לא היה לחינם, הבנת את את מקומך (על הדרך זכית לשמש דוגמא לאחרים)
וגילית אופי בזה שלא נשארת שם רק בשביל להוכיח משהו למישהו.

עם גישה כמו שלך והשיעור שקיבלת
אתה יכול רק לטפס...

אגב,
כותב לך את זה מישהו שעבר שיעור דומה.. ( מהקורס המקביל )

ובנימה אופטימית אולי כשנבין
כולנו שכאן מקומנו וכולנו באותה סירה
תקועים ביחד, נתחיל לשפר את היחסים בנינו עד כדיי כך שאף ישראלי לא ירצה לטוס לחפש אלטרנטיבה מעבר לים.

קליפ לסיום:

חשוב לזכור שאתה הגעת למדינה חדשה, והמעמד שלך "נחות" ממעמד של אזרח.
אני דיי בטוח בזה שהמקצוע שלך הוא מקצוע נדרש בעיקר בגלל חוסר בכוח אדם שמוכן לבצע אותו במדינה... הרי כמו שאתה אומר זה סיוט להיות רחוק מהבית כל הזמן.
באופן אישי אני חושב שצריכים לקחת בחשבון שהשנים הראשונות יהיו נורא קשות, אבל אח"כ המצב יתייצב לאט לאט. אחרי שיש לך תושבות קבע תוכל כבר לחפש עבודה סבבה בלי טובות של אף אחד, ולהיות כל יום בבית.
השאלה אם אתם מוכנים לחיות בצורה כזאת במשך שנתיים.

חשוב גם שתזכור שבישראל לא תגיע ל"חצי מהדרך" תוך שנתיים. אפילו לא קרוב לזה...
אני באופן אישי נורא נורא התאכזבתי מהמדינה. ואני מבין את השיקולים שלכם כשרציתם לעזוב כי יש לי בדיוק את אותן מחשבות.
אבל חשוב שתזכרו שהחיים פה לא כאלה תותים ובסוף בישראל תשתעבדו ל20 שנה הקרובות למשכנתא.

בקיצור אני חושב שעדיף, במידה וזה אפשרי, לנשוך שפתיים במשך שנתיים ולקצור את הפירות אח"כ מאשר לוותר על כל מה שהשגתם (ויש הרבה שהיו מתחלפים איתכם כדי להגיע למצב שלכם היום) ולחזור לארץ כדי לחיות ברמת חיים קצת יותר גבוהה בזמן הקרוב.

בכל אופן, הלכתם עם המון ציפיות, אבל המון, מכאן אפשר רק לרדת ולא לעלות, ציפיתם לבית, ורכב, ועבודה פיגוז וכו' וכו' - שחררו מעט. לעבור למדינה אחרת ,מנסיוני האישי ודל האמצעים זה לא כזה קשה - זה כן נהיה קשה כאשר יש ילדים, כאשר יש משכנתא, כאשר אתה שולח קונטיינר עם כל החיים שלך למדינה אחרת.

אני אדבר מנסיון אישי (למרות שיש לי אזרחות זרה), לפני 3 וחצי שנים כשאני בן 21, לקחתי את כל החסכונות שלי, שזה בגדול 12 אלף שקל, ועליתי על מטוס לאנגליה. הגעתי לשם ללא עבודה וללא דירה, הלכתי להוסטל, והתחלתי לחפש עבודה, למזלי היה לי נסיון תעוסקתי שהיה שווה משהו ותוך שבועיים מצאתי עבודה (אני עד היום עובד באותו התפקיד).

מה שאני מנסה להגיד זה, שהתחלתי צנוע (כמו המון אנשים אחרים) - הגעתי הלכתי להוסטל וחלקתי חדר עם 12 איש, וחיפשתי עבודה, ומצאתי ובהתחלה זה מעט קשה אבל מסתדרים, ומכירים חברים דרך couchsurfing & meetup.com ואתה בונה את עצמך עם הזמן.

לפני 3 וחצי שנים 12 אלף שקל היה כל הכסף שלי, לקח לי 3 וחצי שנים להגיע למצב שיש לי תמיד כסף, שיש לי כרטיס אשראי עם 12 אלף ש"ח זמינים לשימוש - שאני יכול לעבוד, לחסוך ולטייל.

אבל אתה צריך לתת לדברים זמן, אתה לא יכול להסתכל על דברים בתור פשרה ובקטע של "אין ברירה אז אנהג בחרא אוטו", דברים לא קורים בין לילה, אתה מתקדם בחיים.

ורק לרקורד, וזה כאחד שעבד ב4 מדינות שונות בחיים שלו (ישראל, אנגליה, אירלנד וניו זילנד) - בכל מדינה שתגיע אליה השכר הממוצע הוא באזור ה9-12 אלף שקל אחרי מיסים (באנגליה לא צריך תואר בשביל זה ובישראל כן).
בכל העולם אנשים מתפשרים, אתם ציפיתם לא להתפשר יותר בגלל שהגעת לקנדה - מצטער החיים הם קצת יותר מסובכים מזה.

קיצר, מה הפתרון? שמע, או שאתה אוהב את ישראל ואף מדינה לא מתחרה בישראל, או שבמקרה שלכם קנדה היא פשוט בעע ואולי מדינה אחרת תתאים לכם יותר.