לא חלקנו סיגריות, לא הייתי במבצע אנטבה, לא קיבלתי טלפונים מבורבה הנהג או מג'וחא הצלם, לא יצא לי להצטלם אתו, אפילו לא לראות אותו במציאות. מה שאני זוכרת זה בוקר אחד בכיתה י'. שוב לא קמתי לשעת אפס, הייתי די בצרות בבית ספר. כן, זה היה בוקר לא נחמד. אבי, שהאוטובוסים המתפוצצים של תקופת אוסלו שיבשו עליו את דעתו, הצביע יום קודם לכן, לראשונה בחייו, לימין. הוא בישר לי שבמהלך הלילה חל מהפך דרמטי: שמעון פרס הפסיד בבחירות לבנימין נתניהו.

פרס היה בעבורי — ובעבור יתר בני דורי — בעיקר סבא נחמד עם עבר לוזרי משהו והווה של סיסמאות קצת נלעגות על פיתוח אזורי וננו־טכנולוגיה. ובכל זאת, החדשות הללו האפילו על הבעיות של כיתה י', ורקחו בתוכי עיסת באסה כבדה במיוחד, יותר מאשר לאחר רצח יצחק רבין. אדם, בעיקר צעיר, מבין לפעמים שמשהו גדול קרה, גם אם אינו מבין בדיוק את פשרו. אל תיקחי את זה כל כך קשה, ניחם אותי אבי על מפתן הדלת, כפי שעשה מאז כמעט מדי בחירות בשביעות רצון של מנצחים, כי מעולם לא שב להצביע לשמאל. אנשים לא הבינו אז, וחלקם לא מבינים גם היום, שהחברה הישראלית שהתאבלה בצורה מרשימה על רבין, בחרה, מרצונה, בדרכו של הרוצח.
(...)
פרס לא היה קדוש כמובן, גם הוא אהב קוקטיילים, ועידות תלושות וכנסים חסרי תכלית במקומות יפים. אבל העשייה המדהימה שלו היא דבר שלא מוערך דיו, ומתקבל היום, בעיקר בחוגי השמאל, בזלזול ותוך ביקורת מוגזמת. בגיל שבו כתבתם סטטוס זועם, שיר על ברלין או קיבלתם החלטה אידיאולוגית בסדר גודל של להפסיק לאכול גבינות וביצים (או להעביר את הילדים לגן עם גננת קצת יותר טובה) — שמעון פרס הקים כור גרעיני וחימש את צבא ההגנה לישראל, דברים שציוו לנו את החיים כאן, אף על פי שאסור לומר זאת בחוגים המלומדים.
(...)