כשהגענו קיבלנו מנות אוכל שנחשבו למשובחות במיוחד. לאחר מכן, בירכנו ברכת -המזון והלכנו לישון עם תחושת ''הנה, ידענו שהכל יהיה בסדר.'' המיטות היו נוחות מכפי שהיינו רגילים.
בבוקר שלמחרת, הכל היה נראה רגיל, עד שלפתע מכיוון שער הקיבוץ הגיע אלמוני רכוב על סוס.
אספו את כולנו בטענה שרוצים להביא לנו משהו טעים. נעמדנו בשורה בסוג של זווית שלא יכולנו לראות מה מקבלים חברינו. כשהגיע תורי תופסת את ראשי המדריכה, אפילו את שמה אני זוכר. קראו לה חלי, והיא ספרה שפעם קראו לה רחל. אמרתי לה; אני מעל גיל 9 אסור לך לגעת בי. והיא בזלזול השיבה; ''תתרגל, אתה בישראל, כל השקרים שסיפרו לכם בתימן זה כי לא רצו שתהנו. פה זו היא ארץ הכל מותר ובעיקר להנות''
תוך כדי שהיא מרימה את ראשי בחזקה כמו ששוחטים פרה, והאלמוני מתקרב אל ה'סימנים' (פאות) ואז מזווית עייני אני רואה פאות שחורות ויפות ואני מתחיל להבין מה קורה ותופס מייד את שורש פאותי כדי שאלה לא יוכלו לגזוז אותם, האלמוני יחד עם המדריכה הזיזו את ידי בחוזקה תלשו לי את ה'סימנים' והמדריכה חזרה על המשפט הארור: ''ארץ ישראל, תתרגל''.
לא הפסקתי לבכות באותו הלילה, וקמתי עם הרגשה כבדה ליום שישי - ערב שבת קודש. בליל שבת היה שם מה שנקרא 'ארוחת שישי' ואז הוציאו אותנו לרחבת ריקודים, שם המדריכה חלי סיפרה לנו ששבת שבתורה כתוב שבשבת צריך לשמוח. הדליקו מוזיקה בשבת (פה היה מגביר את הבכי) והביאו פרוצות שגררו אותנו לריקודים. הפכנו לטמאים (היה שואג יחד עם בכי). חברים שלי אמרו לי; ''מה הבעיה התורה שלמדנו זה שקר''.

באחד מהימים הבאים הגיע חרדי וחטף אותי ועוד בחור והחביא אותנו.
כל יום הוא היה בא ללמוד איתנו עד שיום אחד, לא הגיע. מסתבר שהמשטרה הציונית עצרה אותו בעוון חטיפה.

זה סוף הסיפור.
החילוניים היום צאצאים של כאלה שלא ''חטפו אותם מהקיבוץ''

אתם החרדים בדרכים כאלה ואחרות לא נפלנו לשואה הזו אולי לא חטפו את סבא שלנו, אולי ברח כל אחד וסיפורו, אבל בטוח שנפשינו היית עלולה להישמד ובס''ד אנחנו מדברים כחרדים.

כמה שאלות:
מה הסגידה של חלק מהחרדים לציונות האיומה הזו?

איך אפשר לדבר בכלל עם הפושעים הציונים?

איך יש חרדים שחוגגים עצמאות והולכים לשרת את המקום הזה?