כיוצא בדבר אתה אומר:
שתי פרשיות קריאת שמע דומות וחוזרות זו על דברי זו. בשתיהן נזכרו מצוות תלמוד תורה תפילין ומזוזה. ואולם נבדלות הן בניסוח מצות תלמוד התורה:
(דברים ו, ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם; בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
(דברים יא, יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם; בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
מי הוא הצריך לדבר בם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ? וְדִבַּרְתָּ בָּם – אתה, כבפרשה הראשונה, או שבניכם ילמדו לְדַבֵּר בָּם כבפרשה השניה?
אלא שזו וזו אחת היא. כיון שתקיים וְדִבַּרְתָּ בָּם, בכך ילמדו גם בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם.