כשאתה נותן בידי חניכיך חרב נגד אויב חיצוני, יום יבוא והם ישתמשו בה זה נגד זה. הפילוג יצא מזמן את גבולות פוניבז' וחצה את כל הציבור הליטאי. הסוסים כבר ברחו מן האורווה, ותהליכים חברתיים אינם שבים לאחור. כל שנותר הוא להמתין דור או שניים, ליצירת תנאים חברתיים חדשים שישיבו לישיבות את כבודן ההיסטורי
ד"ר שלמה טיקוצינסקי

אודה ולא אבוש: המהומות האלימות בפוניבז' דורכות את מנוחתי. לא רק משום היותי בוגר הישיבה, ולא רק משום שגדלתי בבית ליטאי גמור והאמנתי שמשה קיבל תורה מסיני, ומסרה לחזון איש, והחזון איש לרב שך, והרב שך לאבא שלי. יש כאן תסכול מול בית גידול רוחני שהתגלה בקלונו, גם אם כיום אני הרחק משם בעולם האקדמי.

כן, אני נבוך מול תמונות הצעירים החובטים זה בזה בשם התורה, ומול רבותיהם המלבים אותם בשם השם ובשפת ה"שטייגען". השאלה מנקרת ואינה נותנת מנוח: האם קרה משהו בדור הזה, או שמתברר למפרע שזה לא היה זה? ולמה חשוב לי בכלל שיהיה שם משהו, בשביל שיהיה מה לנתח ולחקור?

לא. כי זו חוכמת התורה, כי הצעירים הללו קרובים ללבי, זה עוצמתי, זה שלי וזה מאתגר. אני רוצה להיות בוגר של משהו אמיתי, לחקור באהבה את "ספינת הדגל" של הישיבות. זה עתה סיימתי מאמר על חיי המייסד הרב כהנמן, ומפעלי השיקום שלו לאחר השואה.

הסוציולוגיה השתלטה על החוכמה

לא יכולתי לשתף במחשבותיי את דודי הישיש, תלמיד חכם מרביץ תורה, איש עניו ושתקן, בוגר הישיבה משנות החמישים,

שבמוצאי שבת האחרון ישב מולי, פתח בכמה מילים אודות הנושא - דמע והשתתק. הרבנים הניצים הם חבריו לספסל הישיבה, אך הוא משתדל שלא לומר מילה רעה על איש. אבל פתאום ראיתי שהאמת הפנימית שלו מזה שמונים שנה זועקת למשהו, מבקשת פתרון. נאלמתי דום. איך אומרים משהו על בית-גידול ומרכז חיים? הרהרתי בעצב עליו ועלי.

הסוציולוגיה השתלטה על החוכמה. החזון איש, גדול הדור הליטאי של שנות קום המדינה, ביקש למתוח קו מפריד בין קנאי ירושלים לבין בני התורה, אליטת החוכמה, והתריע נגד אלימות ושנאת חינם "הפורקת רגש ההכנעה מלב הצעירים". ברוח זו פרסם סופרו הנאמן, משה שנפלד, מאמר תחת הכותרת: "האלימות – זמורת זר היא בתוכנו".

כאשר יצא לדרך עצמאית בשנת 1988, ביקש גם הרב שך מחניכיו, מעל בימת "בנייני האומה": "נא ללא אלימות", בטרם שלח אותם לפעילות בחירות עבור מפלגתו החדשה.

אלא שכנראה זה לא עובד. כאשר רעיון עליונות התורה הופך לאידיאולוגיה חברתית, האידיאולוגיה הופכת ל"השקפה" קדושה שעליה יש להילחם, והשלב הבא הוא שימוש בכוח. כשאתה נותן בידי חניכיך חרב נגד אויב חיצוני, יום יבוא והם ישתמשו בה זה נגד זה.

פוניבז' כמשל

רבים מאוד המחנכים הליטאים והמבוגרים האחראים בקרב ציבור בני הישיבות, המביטים כיום בדאגה ובתסכול על המתרחש במחנה זה, אולם אינם מעזים להפנות אצבע כלפי המקור ההיסטורי של הבעיה, ואף לא מודעים לאבולוציה הסוציו-תרבותית.

המהומות ב"ספינת הדגל של הישיבות" בשבוע שעבר (באדיבות "כיכר השבת")

הם גם מתפלאים על העובדה שישיבת פוניבז' – על שני פלגיה – עדיין מבוקשת בקרב הצעירים, ונחשבת ליוקרתית ומובילה למרות הכל. כמה מאחייני לומדים שם, ולשאלותיי הם תמיד עורכים הבחנה בין תחום הלימוד, השומר לדבריהם על גובה ראוי, לבין תחום הפוליטיקה והמהומות.

אולם הבחנה זו מלאכותית היא, שכן בסופו של יום הנורמות התרבותיות הן המעצבות את עולמו של התלמיד. אין פלא אפוא, כי הפילוג יצא מזמן את גבולות פוניבז'וחצה את כל הציבור הליטאי, מחליפים מהלומות, מייסדים עיתונים ומפלגות- ואיש אינו יודע על מה בדיוק.

הסוסים כבר ברחו מן האורווה, ותהליכים חברתיים אינם שבים לאחור. מה שנותר לעשות עתה הוא להמתין דור או שניים, ליצירת תנאים חברתיים חדשים שישיבו לישיבות את כבודן ההיסטורי, וישרטטו מחדש קווי גבול ברורים בין אנשי החוכמה לבין אנשי האגרוף, בין ההמון לבין האליטה הלמדנית. שתתנשא, אבל שיהיו לה לפחות סיבות טובות לכך. חוכמה בישיבות – תאמין.

• ד"ר שלמה טיקוצינסקי, האוניברסיטה הפתוחה ומכון ון ליר בירושלים, הוא חוקר יהדות מזרח-אירופה ועולם הישיבות.

• מקור: http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/0,2506,L-4622088,00.html