מסכת בבא קמא דף קיט ע''א''רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל, סלקיה, קרא אנפשיה: (משלי יג, כב) וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא''.
פירש רש''י:
''תקיל ויהיב - לרב חסדא.
תקיל ושקיל - לנפשיה מדקדק בחלוקה ואינו מותר מחלקו כלום לשון אחר מחצה היה נוטל ודרך שאר האריסין ליטול שליש.
[קרא אנפשיה] - רב חסדא צדיק והאריס חוטא ונצפן חילו לרב חסדא דסלקו ונטל חלקו''.
על הפירוש הראשון הקשה המהרש''א למה נקרא חוטא, וכי חטא הוא לדקדק בחלוקה?! ועוד קשה, הכיצד רשאי היה רב חסדא לנשלו מחלקו?
על הפירוש השני הקשה המהרש''א, אם מלכתחילה התנאי היה שיקבל האריס מחצה, למה סילקו רב חסדא? ואם ירד בסתם, לא היה צריך ליתן לו אלא שליש כדרך שאר אריסין. ואי אפשר לתרץ שהאריס היה מעלים את המחצית עוד לפני שרב חסדא הספיק לקחתה, כי אם כן קשה מה ''צפון לצדיק'' – מה הרויח רב חסדא מאותו אריס?
והמהרש''א עצמו פירש שהיה לו לאריס אבן ואבן – גדולה וקטנה, ותקיל ויהיב בקטנה לרב חסדא, ותקיל ושקיל בגדולה לנפשיה.
וקשה, מה ''צפון לצדיק'' – מה הרויח רב חסדא כשסילקו? ואם נטל את חלקו כפירוש רש''י, למה היה רשאי לעשות כן? והרי במסכת ברכות דף ה ע''ב טענו תלמידי רב הונא והוא הסכים עמם, שגם כאשר ידוע שהאריס גונב אין למעט מחלקו כלום. ורב חסדא הרי היה תלמידו של רב הונא (עירובין דף סב ע''ב; בבא מציעא דף לג ע''א).
גם קשה לכל הפירושים שעיקר הענין אינו מובן מתוך עצם המילים: תקיל ויהיב תקיל ושקיל.
אלא שאמרו במסכת בבא מציעא דף ע ע''א:
''אמר רב ענן אמר שמואל: מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית. אמר ליה רב נחמן: משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא?! יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו! (רש''י: אחר אביהן לבית הקברות). אמר ליה: אימא לי איזו, גופא דעובדא היכי הוה? - אמר ליה: ההוא דודא (קדירה) דבני מר עוקבא (יתומים היו) דהוה בי מר שמואל תקיל ויהיב ליה, תקיל ושקיל ליה (רש''י: תקיל ויהיב לה תקיל ושקיל לה - היה משכירה לאחרים, ושקלה כשהוא מוסרה להם, וחוזר ומקבלה במשקל, אם חסר נחושתה - משלמין לו דמי חסרונה, ויהיב ליה דמי אגר). שקיל אגרא ושקיל פחתא (חסרון נחושתה), אי אגרא - לא פחתא, ואי פחתא - לא אגרא! - אמר ליה: כי הא - אפילו בדקנני (ביתומים גדולים שנתמלא זקנם, ואינן קרויים יתומים) נמי שרי למיעבד, דהא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא, דכמה דמקלי נחשא בציר דמיה (דכל מה דמיקלי נחשא - בצרי דמיה, אף על פי שמשלמין את חוסר המשקל - יש פחת בנחשת הנותר בו, הנשרף באור, וכל נחשת שרוף - דמיו פחותים)''.
כרש''י פירשו גם הרמב''ם (הלכות מלוה ולוה ח, יא) והשו''ע (יו''ד קעו, ג) ''מותר להשכיר סיר של נחושת וכיוצא בו ונוטל השכר ודמי מה שפחת ממשקלו''.
מבואר כאן היטב ובדקדוק פירוש לשון ''תקיל ויהיב, תקיל ושקיל''.
גם אריסו של רב חסדא היה משכיר את כלי רב חסדא וגובה את הפחת. אולם שמואל ורב נחמן שהתירו לא התירו אלא במתעסק בנכסי יתומים, ולו גם גדולים. ואילו סתם משכירים לא היו רגילים לגבות כך, ורב חסדא לא הסכים שיגבו בשמו שלא כמנהג. וגם הרמב''ם והשו''ע הזכירו בתחילת הסעיף שם: ''במקום שנהגו''. אי נמי, כליו של רב חסדא לא היו מנחושת, ודוקא הנותר משריפת נחושת דמיו נפחתים. ואף על פי שסילק רב חסדא את אריסו על שנהג שלא כראוי, הדמים היתירים שכבר ניתנו לו בחלקו לא היו אסורים. ועליהם אמר: וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא. והיינו ממש כענין שנזכר לפני כן בסמוך: יכין רשע וצדיק ילבש.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
