האחת, הפופולרית ביותר, מניחה בצורה סכימתית שהעולם מחולק לשניים: הדתיים והחילוניים, כשאצל הראשונים נמצאת האמת כולה ואצל החילוניים תערובת של אמת ושקר. לפי תפיסה זו, תפקידו של ''המחזיר בתשובה'' הוא להעביר את החילוני מרשות לרשות, שיהיה ''כמוני'' שהרי אני הוא האידיאלי. יש בתפיסה זו קסם רב משום שהיא מניחה עולם פשוט, בו הטוב והרע מסומנים היטב, אך בעיקר משום שאינה דורשת מהדבק בה לערוך כל שינוי בהשקפת עולמו הבסיסית, או להפנים ערכים שלא הכירם עד כה.

אבל יש בגישה זו גאווה נסתרת, המרקיעה שחקים, שהרי רק הקדוש ברוך הוא אשר ''כל האמת אצלו'', ''הוא לבדו אמת'' (יסוה''ת פ''א)!. ועל כן הכרח אמוני הוא לקבל שכל מגזר משיג ומגשים רק חלקים מהאמת הכוללת, ושעל כן יש גם להיפתח לערכים שחבירו זכה לפתח יותר ממנו.

ומכאן לגישה השניה, האמיתית יותר, השואפת להגיע בסופו של דבר אל ''היהודי שלעתיד לבוא'' שיכלול את המעלות שכעת מפוזרות בין המגזרים, אך עתידות להתמזג בסינתיזה עליונה, ותיצור את אותו יהודי אידיאלי, שאין לנו עדיין דוגמתו במציאות. לפי תפיסה זו, תפקידו של המפגש הדתי-חילוני הוא להחזיר בתשובה את שנינו, על ידי שכל אחד יעניק לזולתו את הטוב ויספוג מחבירו את הטוב והבריא שבו.

ראוי להזכיר בהקשר זה מעשה שאירע בשני תלמידים בישיבת מרכז הרב שהוזמנו לדבר באחד מקיבוצי עמק יזרעאל. הם עשו רושם רב על השומעים. בסיום דבריהם, שאלה ילדה אחת: ''למדנו מכם הרבה. מה יש לכם ללמוד מאיתנו?'' ענו הבחורים: ''תגידו אתם''. השתחררה מבוכה בקהל, משום שהרגישו שאין ביכולתם לענות לשאלה. כשחזרו התלמידים, זחוחי דעת אל ראש הישיבה, הרב צבי יהודה קוק זצ''ל, התגאו ב''ניצחונם'' על חילוני העמק, ולהפתעתם נזף בהם הרב: ''וכי לא היה לכם מה ללמוד מהם? מאהבת הטבע, ממסירות הנפש על ארץ ישראל, מדרישת הצדק החברתי שלהם!?'', ויצאו בפחי נפש.