מסכת בבא מציעא דף טו ע''ב''הכיר בה שאינה שלו ולקחה. אמר רב: מעות - יש לו, שבח - אין לו. ושמואל אמר: אפילו מעות אין לו. במאי קמיפלגי? רב סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן לשום פקדון. - ונימא ליה לשום פקדון! - סבר: לא מקבל. ושמואל סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן לשום מתנה. - ונימא ליה לשום מתנה! - כסיפא ליה מילתא. והא פליגי ביה חדא זימנא, דאיתמר: המקדש את אחותו, רב אמר: מעות חוזרין, ושמואל אמר: מעות מתנה. רב אמר: מעות חוזרין, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום פקדון. - ונימא לה לשום פקדון! - סבר: לא מקבלה מיניה. ושמואל אמר: מעות מתנה, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה. - ונימא לה לשום מתנה! - כסיפא לה מילתא. - צריכא, דאי איתמר בהא - בהא קאמר רב, דלא עבדי אינשי דיהבי מתנות לנוכראה. אבל גבי אחותו - אימא מודה ליה לשמואל. ואי איתמר בהך - בהך קאמר שמואל, אבל בהא - אימא מודה ליה לרב, צריכא''.
על סברת שמואל יש לשאול, הכיצד תולין שאותו אדם פיזר מעותיו לשוא? והלא דין פשוט הוא בכמה סוגיות שזכין לאדם שלא בפניו, ואם בממון שאינו שלו כך, קל וחומר בממונו שיגע בו, שהרי (מסכת בבא מציעא דף לח ע''א) ''רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו''!
ועל סברת רב יש לשאול, סוף סוף ספק יש כאן מה התכוין אותו איש, ובודאי שכבר היה לעולמים מי שחשב כך וגם מי שחשב כך. וכיצד אם כן ניתן להוציא ממון מספק?
אלא שרב ושמואל לשיטתם במסכתות בבא קמא דף מו ע''א; ובבא בתרא דף צב ע''א: ''אתמר: המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, רב אמר: הרי זה מקח טעות, ושמואל אמר: יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך''.
רב סובר שהולכים בענייני ממון אחר הרוב, כפי שהולכים בכל ענייני התורה כולה.
ושמואל, דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, סובר שממון שונה, כי הכלל הקובע בממון הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכל עוד יכול המוחזק לטעון שהתכוין לאפשרות סבירה ומצויה במידת מה, אי אפשר לטעון נגדו שאינו שייך לאותו מיעוט. ואף שחזקה שאין אדם מפזר את ממונו, כאן כבר הוציא את המעות ופקעה חזקה קמייתא, ורק ספק הוא אם לפקדון או אם למתנה.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
