המהר''ל מפראג בפרק הראשון של ספר נצח ישראל מגדיר את הגאולה על ידי הגלות. נאמן הוא בזה לרעיון קבוע במשנתו: אחדות ההפכים. מתוך ידיעת ההיפך ניתן להבין את המושג אותו אני מבקשים להגדיר, כמו שהשחור מגדיר את הלבן והרע את הטוב. וכך מגדיר המהר''ל את הגלות, כמצב המאופיין בשלשה מרכיבים: היציאה מהמקום הטבעי - ארץ ישראל, הפיזור בין האומות, השעבוד לאומה אחרת.לפי זה המצב של גאולה, ההופכי לגלות, מאופיין אף הוא על ידי שלשה מרכיבים: השיבה אל המקום, הקיבוץ, העצמאות המדינית. יש לשים לב לכך שאין בהגדרת הגלות והגאולה כשלעצמם שום מרכיב רוחני. הגאולה הינה פוליטית. בניגוד לנצרות הרואה בגאולה מאורע רוחני ומיסטי, שבו יש ישועה לנפש מטומאת עוונותיה ומהגיהנם הנצחי, הרי שאין היהדות מתייראת מגורל הנשמה, שכן ''כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'' (סנהדרין פ''י מ''א). היהדות דוחה את הרעיון שתתכן א-לוהות העויינת את האדם והחפצה לנקום בו. המשימה האמיתית שמוטלת על האדם היא דווקא תיקון העולם הזה. מכיוון שהמנוף העיקרי המניע את התהליכים ההיסטוריים בעולם הזה הוא הפוליטיקה, לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא על אברהם משימה פוליטית במהותה: גוי (כלומר אומה) בגבולותיה של ארץ נתונה, לאמור הקמת מדינה.
על בסיס מאורע הגאולה מתרחשים תהליכים רוחניים של תשובה, שלום עולמי, חזרת הנבואה, בניין בית המקדש ועוד. אך אלה הם תוצאתה של הגאולה ולא הגאולה עצמה. הלוא מצאנו מחלוקת איתנים בין רבי אליעזר לרבי יהושע (סנהדרין צז, ב וצח, א) בשאלה אם הגאולה תלויה בחזרה בתשובה של עם ישראל אם לאו. תהא ההכרעה אשר תהא, עצם הצגתה של השאלה באופן הזה, מוכיח שלכל הדעות הגאולה איננה התשובה, כי אם תהליך מקביל לה.
במערכת החגים שנתנה התורה, חג הפסח, שבו אנו חוגגים את גאולתם של ששים רבוא עובדי עבודה זרה ממצרים, נבדל מחג השבועות המציין את מתן תורה. אמנם מחברת ספירת העומר בין שני החגים, אך עם כל זאת לא התנתה התורה את קיומו של חג הפסח הלאומי בקיומו של חג השבועות התורני, כי אם להיפך: אין קבלת תורה בלי יציאת מצרים. גם אם יוענק חופש דת במצרים על ידי פרעה נאור, אין זו תורת ישראל, מאחר שאין לה תשתית של עצמאות מדינית, שהיא המאפשרת החזון הגדול של ''ונברכו בך כל משפחות האדמה'' (בראשית יב, ג).
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
