אלא שהלואה ברבית של תורה אסורה גם במעות הקדש, משום שטעם האיסור אינו משום פעולת המלוה אלא משום הפסד הלווה. וכך מפורש במקראות:
(שמות כב, כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. מילת עני היא מלשון עניו ושפל, והמשמעות שהוא נצרך לחסד ההלואה.
(ויקרא כה, לה-לח) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. מסמיכות הענין עולה שאיסור נשך ותרבית קשור לעניין והחזקת בו. וכן מילות הסיום: אני ה'... אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וכו', פירושן כמו בשמות כג, ט: וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. שכמו כן לא תלחצנו ברבית.
(יחזקאל יח, ז-ח) וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד. בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ.
(שם יב-יג) עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה. בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה.
(שם טז-יז) וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד. מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה. גם מהסמיכות בפסוקים אלו עולה הקשר בין רבית לצדקה.
(יחזקאל כב, יב) שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם, נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק.
כלומר שאם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ הרי זה וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק. וכפירוש המצודת ציון: ''כן נקרא חמדת העושר כמו ויטו אחרי הבצע (שמואל א' ח)''. וגם אם נפרש וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק סתם גזל, וזה עוון נוסף על רבית, מכל מקום נלמד מהסמיכות על קורבת הענין.
וכשם שודאי לא יורשה גזבר לגזול מאיש ישראל לצורך הקדש, כך אסור הוא לקצוץ לו רבית.