טעמי המקרא בפסוק כולו הם כך:
וְהִתְנַֽחַלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַֽחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּֽעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹֽא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃
ודברי רבא מרומזים בטעמים שעל המילים וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙.
לפי פשט הפסוק וכללי טעמי המקרא, המילה וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם מתייחסת להמשך - בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ, שכן המילה וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם מוטעמת במשרתים, ולפניה בא טעם מפסיק. וגם לא נכון לפרש את הפסוק כמשפט אחד ארוך – לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [אִישׁ בְּאָחִיו], שהרי טעם האתנחתא שעל המילה תַּעֲבֹדוּ הוא מפסיק חזק יותר מאשר טעם הפשטא שעל גבי המילה ישראל, ומטעם הזקף קטן שעל גבי המילה באחיו. לכן המילים הראשונות של אותו המשך בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מוטעמות בפשטא.
ואולם, הטעמים שעל המילה ובאחיכם הם קדמא ומהפך, לומר שיש מקום לדרוש מילה זו גם להיפך מן הפשט, וכהמשך הדין הקודם.