מה רע בשקיות ניילון?
פעילי סביבה, כך מתברר, לא ממש אוהבים שאנחנו משתמשים בשקיות ניילון, והם תמיד שמחים להשתמש בידו החזקה של המחוקק נגד הנוחות שלנו. מה הבעיה של הארגונים הסביבתיים עם שקיות הניילון? רשות הדיבור להם:

רשתות השיווק בישראל מחלקות בחינם כ-2 מיליארד שקיות נשיאה חד–פעמיות בכל שנה. משך השימוש הממוצע בכל שקית עומד על כ-20 דקות, ולאחריהן היא מושלכת לפח האשפה, ומהווה פסולת שאינה מתכלה במשך שנים רבות. במקרה הגרוע יותר מתפזרות השקיות בשטחים פתוחים, וגורמות מפגעים תברואתיים ונזקים סביבתיים חמורים לחי ולצומח. שקיות פלסטיק הן גם המזהם הגדול ביותר של הים ואחראיות למותם של אלפי בעלי חיים ימיים בשנה. (מרב ניר ומאיה יעקבס, המועצה לישראל יפה ועמותת צלול)
הבה נראה מה יש לנו כאן: שקיות הניילון הן פסולת שאינה מתכלה; לעתים הן מתפזרות בשטחים פתוחים וגורמות נזקים לחי ולצומח; והן המזהם הגדול ביותר של הים.

כעת נעיין במחקר שהגיש מוסד שמואל נאמן למשרד להגנת הסביבה ביולי 2008, מחקר שעמד במידה רבה מאחורי התנעת חוק השקיות:

הנזק העיקרי הוא הנזק למראה ולאיכות השהיה בשטחים הפתוחים לסוגיהם. מדובר במפגע לכלוך בשטחים הציבוריים הפנים עירוניים, שטחי חופים, פארקים, גנים לאומיים ושטחים ציבוריים פתוחים אחרים. קיימת בעיה מיוחדת בשטחים הפתוחים שתדירות הניקיון שלהם היא נמוכה. חשוב לציין כי מדובר בנזק שנראותו ובולטותו ניכרים מאד.

נזק נוסף נובע מהיותן של השקיות רכיב בפסולת המוטמנת שאינו פריק ואולם מדובר ב-0.8% בלבד מהפסולת הביתית בישראל, כך שערך הנזק הזה הוא נמוך. כמו כן גורמות השקיות נזק אקולוגי לבעלי חיים מסוימים, אך גם כאן מדובר בנזק יחסית שולי…

המפגע הסביבתי נוצר בעיקרו מהשקיות המשמשות לאריזה לצורך יציאה לטיול ולנסיעות. מכאן שהמפגע העיקרי עלול להיגרם מכ-6% מהשקיות. (ההדגשה במקור)
שקיות הניילון אינן מתכלות, זועקים ארגוני הסביבה. אך כפי שראינו, האחוז שלהן מכלל הפסולת הוא קטנטנן במיוחד, ועל כן ההיטפלות לחלק הפסולת הזה והשתת מס על האזרחים בגינו יכול או . מעבר לכך, אין שום בעיה בפסולת שאינה מתפרקת. כלום. זה מיתוס שנוצר בראשית ימי היסטריית המיחזור, כאשר בשלהי שנות ה-80 נוצרה בארה''ב בהלה מכך שעומד להיגמר המקום להטמנת פסולת, בעקבות פרשת ''מוברו 4000'', אַרְבַּת זבל שביקשה למצוא מקום להטמנתו והמדינות השונות סירבו לקבל אותה. בפועל, כפי ש כלכלן מאוניברסיטת גונזגה בספוקיין, אם תושבי ארה''ב ימשיכו בייצור הזבל שלהם בקצב הנוכחי, ניתן יהיה להטמין את כולו במהלך 1,000 השנים הקרובות בריבוע שכל צלע שלו היא 35 מייל ועומקו 100 יארד – שטח זניח במושגים אמריקנים. בנוסף, לאחר שמטמנה סיימה את תפקידה ניתן לכסות אותה ולבנות עליה פארק.

במילים אחרות: הניילון אינו מתפרק? גם אבנים לא. ואנחנו מתמודדים עם אבנים לא רע באלפי השנים האחרונות (כל זמן שלא משליכים אותן עלינו).

הבה נעבור למרכיב השני: שקיות המתפזרות בשטחים ציבוריים. זה בהחלט לא נעים, אך כפי שראינו, מדובר (שוב) באחוז קטן מכלל השקיות הנצרכות. מעבר לכך, לא רק שקיות מלכלכות את פני הנוף בישראל. גם פחיות, קופסאות שימורים, קופסאות פלסטיק, ובאופן כללי כל מה שהאדם מייצר ואנשים רשלנים נפטרים ממנו בטבע. האם גם אותם יש לאסור בחקיקה?

נראה שלא למותר להביא כאן את לשונו של המסמך של מוסד שמואל נאמן: ''שוחחנו עם בעלי מקצוע רבים האחראיים על ניקיון שטחים ציבוריים. אף גורם עימו שוחחנו, לא ציין את השקיות כגורם ספציפי ומיוחד שבגינו יש להוציא צוותי ניקיון'' (ההדגשה במקור).

גם הנזק האקולוגי לבעלי חיים, כפי שציין המסמך של מוסד שמואל נאמן, שולי יחסית. יש להניח שבעלי חיים נפגעים הרבה יותר מִטורְפים (או מאבנים) מאשר משקיות. לדברי ד''ר בני שלמון, האקולוג הראשי של רשות הטבע והגנים באזור אילת המצוטט בדו''ח, לא נגרם לצומח נזק משמעותי מעבר לנזק האסתטי, ובאוכלוסיית היעלים הקטנה שם מדובר במוות של פרטים בודדים מדי שנה. הוא אינו יודע על בעלי חיים אחרים הנמשכים לשקיות. ד''ר שלמון מדבר על אוכלוסיית חי מסוימת ומצומצמת, שמושקעים מאמצים בשימורהּ; נראה שבמקרים כאלה השקעה ישירה בניקוי מפני שקיות ניילון יהיה מעשה הגיוני יותר מאשר השתת מס על כלל האוכלוסייה, שספק מה תהיה יעילותו ותוצאותיו.

ומה לגבי אוכלוסיית הים? כאן אין יותר מדמגוגיה לשמה. אם כלל כמות שקיות הניילון שיש להן פוטנציאל להתעופף, בכל הארץ, הוא 6%, הרי שהאחוז שמתעופף דווקא לעומק הים הוא בלי ספק מזערי וחסר השפעה. ההשפעה האקולוגית הנוראה הזו, אגב, כלל אינה מוזכרת בדו''ח של מוסד שמואל נאמן.

שקיות הניילון כ''מפגע תפיסתי''
מה נשאר, אם כן, מן ה''נזק האקולוגי הגדול'' של שקיות הניילון? לא הרבה. אם נשאל את מוסד שמואל נאמן, הבעיה היא זו:

המפגע הראשון הוא לכלוך בצידי דרכים ובשטחים פתוחים-עירוניים, שמורות טבע וכו'. המפגע השני הוא ''תפיסתי'', שכן השקיות מהוות סמן וסמל לחברת ה''השתמש וזרוק'' התורמת לבזבוז משאבי הטבע והסביבה.

וכך גם מעבר לים. Defra, המשרד להגנת הסביבה האנגלי, כ''סמל אייקוני של זבל''. הנה כי כן, ארגוני הסביבה מבקשים להטיל עליכם מס בגלל ''מפגע רעיוני''! אם תשאלו אותי, לי דווקא היה נדמה ששקיות הניילון יכולות להיות דווקא ''סמל אייקוני'' של שימוש נבון במשאבים: השקיות מיוצרות כתוצר לוואי של ייצור נפט או גז, תוך ניצול נכון של התוצרים המופקים מהם בלאו הכי; המחיר הזול שלהן משקף את העלות האנרגטית הנמוכה של ייצורן, ובעצם את הזיהום הנמוך שהן מייצרות; ולאחר שמשתמשים בהן פעם אחת, משתמשים בהן בדרך כלל שימוש חוזר, לעטיפת כריכים או (להבדיל) חיתולים מסריחים. האם יש לכם סמל גדול מזה לשימוש נכון במשאבי כדור הארץ?

שקיות רב פעמיות – מזהמות ומזוהמות
קחו לדוגמה את התחליפים המוצעים: בארצות הברית מקובלות שקיות נייר, ובדיון בכנסת נציגי נייר חדרה, ששמחו מאוד על החוק נגד שקיות הניילון, ביקשו להחריג ממנו נייר ממוחזר (נחשו למה). אלא שהשקיות הללו, מבחינה סביבתית, משקיות הניילון, ולא לחינם הן עולות יותר: כמות האנרגיה המושקעת בייצור שלהן גדולה בהרבה, ותהליך הייצור שלהם מזהם בהרבה.

ומה לגבי שקיות הבד הרב פעמיות? חוק התוצאות הלא-צפויות שוב מפציע. מחקר שנערך על שקיות רב פעמיות גילה ש-97% מהמשתמשים בהן אינם מכבסים אותן. כתוצאה מכך, ב-51% מן השקיות שנבדקו נמצאו קוליפורמים, וב-8% מהן נמצאו חיידקי E. coli, המהווים סיכון זיהומי של ממש. חוקרים אחרים בדקו ומצאו שבמחוז סן פרנסיסקו, שבו הוחל חוק המגביל את השימוש בשקיות הניילון, חלה עלייה בביקורים בחדרי המיון הקשורים לחיידק ה-E. coli, בהשוואה לתקופה שלפני כן ובהשוואה למחוזות אחרים שבהם לא הוחל חוק שכזה.

ביקורים במיון הקשורים ל-E. coli במחוז סן פרנסיסקו לפני ואחרי החלת החוק האוסר על שקיות הניילון
ביקורים במיון הקשורים ל-E. coli במחוז סן פרנסיסקו לפני ואחרי החלת החוק האוסר על שקיות הניילון

ביקורים במיון הקשורים ל-E. coli במחוזות מפרציים אחרים בקליפורניה, שבהם לא הוחל חוק השקיות
ביקורים במיון הקשורים ל-E. coli במחוזות מפרציים אחרים בקליפורניה, שבהם לא הוחל חוק השקיות
''חוק דרקוני הפוגע בציבור הצרכנים שלא לצורך''
אם כן לא רק שהסיבות למס מפוקפקות ואינן עומדות בפני מבחן המציאות, אלא עושה רושם ששוב חוק התוצאות הבלתי מכוונות , בדיוק כמו של חוק הפיקדון, וייתכן שהנזק מצמצום השימוש בשקיות הפלסטיק יעלה על התועלת.

וכל זאת עוד לפני שדיברנו על המובן מאליו: מדובר במס לכל דבר, המעלה את יוקר המחיה. בנוסף, מדובר במס רגרסיבי, המושת דווקא על השכבות החלשות, משום שכמה שקלים בשבוע לאנשים עשירים זה חסר משמעות, ואולם לעניים כל שקל קובע. בצדק התנגד לו ח''כ מקלב, שקרא לו ''חוק דרקוני הפוגע בציבור הצרכנים שלא לצורך''.

ועניין נוסף הוא, שוב, יחסי הון-שלטון. חוק שכזה תמיד מצ'פר גורמים מסוימים (יצרני השקיות הרב פעמיות, ורשתות השיווק שזוכות מן ההפקר לקרטליזציה בתחום מכירת השקיות) והורס אחרים (), וממילא הוא פותח פתח רחב לשיקולים לא ענייניים כתוצאה מלוביזם נמרץ.

נכון, החוק בצורתו הנוכחית, המשית מס של 10 אגורות בלבד, הוא אמנם חמור פחות ממה שתוכנן מראש, אבל עדיין תוצאותיו יכולות להיות בעייתיות במיוחד. ואם תרצו, הוא ''סמל אייקוני'' של הצעות חוק רעות, ומכוח זה בלבד ראוי להשליך אותו לפח האשפה של הצעות החוק.