אלא שלשון המקרא: (נחמיה ט, ה-ו) וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם – יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה: קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה. אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ את אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים.
וכוונת רבי יהושע בן לוי לאותם הלוים עובדי המקדש שאמרו מקרא זה, כי גם רבי יהושע בן לוי היה לוי, כמבואר במסכת חולין דף קו ע''ב: ''רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי - הוא ליואי''.
גם בכוונת רש''י אין לפרש שאותם הלוים נמנו בהכרח בין אנשי כנסת הגדולה, שהיו רק מאה ועשרים (מסכת מגילה דף יז ע''ב; הקדמת הרמב''ם למשנה), אלא כוונתו שמקרא זה אינו מדברי נביאים, אלא הוא מימות אנשי כנסת הגדולה, ''דתנו רבנן: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל'' (מסכת סוטה דף מח ע''ב). ''חגי זכריה ומלאכי סוף נביאים הוו'' (מסכת בבא בתרא דף יד ע''ב).