נחלקו בשאלה זו קדמוני מפרשיו של אריסטו: אלכסנדר מאפרודיסיה ותימסטיוס. הראשון סבור שנפש האדם זהה ביסודה עם הנפש הבהמית, אלא שיש לה פוטנציאל, 'הכנה', להפוך לנצחית על ידי קניין החוכמה אם תזכה, בעוד שהשני סבור שהנפש מלכתחילה נצחית אלא שידה להוסיף שלימות על שלימותה. שתי דיעות אלו אומצו בהתאמה על ידי הרמב''ם והרמב''ן. הרב קוק חידש שזו ההבחנה בין נשמות ישראל לנשמות האומות (עו''ר ח''ב עמ' רנו).

אם ניגש לעניין ללא דיעות קדומות לא נוכל להתעלם מכך שקיים באדם מתח בין שני אופני זהות. מחד גיסא אני מתוודע להיבט הבהמי הטבעי שבי, שהתורה מכנה אותו בשמות ''עפר מן האדמה'', ''נחש'', ומאידך גיסא אני פוגש בקרבי אישיות, ''אני'', שאינו ניתן לרדוקציה לכדי מכונה ביולוגית, הנושאת בקרבה צמאון מטפיזי וערכי, אותה ניתן לכנות ''נשמת חיים'' או ''חלק א-לוה ממעל''. המפגש ביניהם הוא האדם שבפועל, הקיומי: ''נפש חיה''.

לפי זה מתבקשת מאליה החלוקה של מישורי הנפש שמסרו לנו המקובלים: נפש רוח נשמה, המוזכרים בחז''ל (מדרש ב''ר יד). הנפש, המאוחדת עם הגוף (לשון הזוהר: גופא ונפשא חד הוא), מזוהה עם האני המודע, המתהלך עם האדם מאז עומדו על הכרתו הראשונית ביותר. הנשמה מייצגת את המימד האצילי האידיאלי של האדם, החבוי במעמקי זהותו. הרוח מציינת את היחס המשתנה בין הנפש לנשמה. זה הגורם הפחות יציב של האדם, שבו מתרחשת עבודת חייו. קיימת הקבלה בין השלשה נפש-רוח-נשמה ובין זמני עבר הווה ועתיד. בעוד שהנפש נתונה בבחינת עבר, הנשמה כאידיאל עתידי, הרוח הוא ההווה שבו האדם עמל.

אך מיהו האדם שלו אנו מייחסים את הנפש, הרוח והנשמה? לא יתכן לראות באדם הרכבה בלבד. מוכרחים להניח שקיימת עצמיות לאדם, הקודמת לשלושת אופני ביטוייה. לעצמיות זו אנו קוראים: חיה. היא מציינת את החיות הכוללת, שהיא עצם האדם.

כל נשמה היא ביטוי לרצון העליון ומבטאת חלק מהתוכנית הא-לוהית הכוללת. משום כך ניתן לומר שלכל נשמה יש נקודת אחיזה באינסוף, אותה מכנים: יחידה.

נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.