בפרשת השבוע מופיע הסיום להכנות העוסקות בבניית המשכן - הדרך למנות את ישראל, לנשא את הראש - ''כי תשא את ראש בני ישראל''.
בפרשה מופיע הציווי על השבת- הכנסת הנשמה לשבוע, אך מיד לאחר מכן מופיעה גם הנפילה הגדולה במעשה חטא העגל.
קשה להחיל את הפער הגדול בין הרוממות של מעמד הר סיני ומתן תורה, לבין הנפילה התהומית בחטא העגל. הנפילה כל כך גדולה, עד כדי כך שה' אומר למשה ''לך רד'', רד מגדולתך.
עיון בפסוקי פרשתנו מאפשר להביט מתוך צוהר ולהבין מה כל כך חמור במעשה בני ישראל.
איני מתיימר להקיף סוגיה מורכבת זו על היבטיה השונים, אלא כהרגלנו, אנו נתבונן באותם הכלים בהם התורה יכולה להעשיר אותנו ובהם נשתמש לשיפור מערכות היחסים הזוגית, האישית והמשפחתית.
לפני שנתבונן בפסוקי הפרשה ברצוני לשתף אתכם הקוראים בסיפור מהשטח.
זוג הגיע אלי לייעוץ זוגי בסמוך למועד חתונתם. הסיבה הייתה, קושי שחוותה בת הזוג בכך שבן זוגה היה מאוד ציני.
היא הרגישה, שבכל פעם שבן זוגה לא היה מרוצה מדבר כלשהו, הוא עטה על עצמו מעטה של ציניות. ולעומתו היא הייתה מאוד פגיעה ופגועה.
בן הזוג לא הבין במה ה''צחוקים'' שלו כל כך חמורים בעיני אשתו. ויתרה מכך, מבחינתו הציניות הייתה סוג של מעטה בכדי לא להתבטא ביתר חריפות, דרך ייחודית להעביר את המסר. כלומר, מבחינתו הייתה לזה אף הצדקה.
בפרשה שלנו נוצר ריחוק בין עם ישראל למשה רבנו: על פניו במעמד רם כמעמד הר סיני אין אדם בארץ הקרוב אל ה' יותר ממשה רבינו ואין עם החש קרבת אלוקים יותר מעם ישראל. אך כאשר משה רבינו בושש לבוא יוצרים בני ישראל מתווך בינם לבין ה'. בני ישראל יוצרים את העגל. בני ישראל יוצאים לצחק: ''וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק''.
מה המשמעות של הצחוק הזה?
רש''י גדול פרשני הפשט מזכיר לנו שהצחוק הזה דומה עד כדי זהות עם הצחוק שצחק ישמעאל מיצחק אבינו - שם הצחוק הוא: ציניות .
הציניות שביטא ישמעאל כלפי יצחק אבינו ויצר מציאות של גיחוך מכל הנס של לידתו.
הנזק של הציניות הוא גדול, הציניות מנתקת את המציאות מההקשר הטבעי שלה ומגמדת אותה, הציניות יוצרת מצג שווא.
כשבני ישראל יוצאים ואומרים לעגל ''אלא אלוקיך ישראל'' - הם יוצרים מצב מגוחך, מנתקים את המציאות מהקשרה וכעת אין יראת אלוקים, יש בלבול.
התוצאה של מעשה החטא הוא ניתוק מה' ויתרה מכך, ניתוק של משה רבינו מהעם.
כעת לאחר חטא העגל כאשר משה רוצה להיות קשור לעם ולמסור לו דברי אלוקים חיים, הוא חייב להיות מחוץ למחנה, נוטע את אהל ההתוועדות, מחוץ למחנה, שם מסווה על פניו.
יש מחיר כבד מאוד ל''צחוק'' - הציניות.
בזוגיות יש הכרח לשמחה ואפילו לבדיחות, אך צריך להיזהר מאוד מציניות, מגיחוך המציאות.
כאשר ישנה ציניות במערכת הזוגית, האיזון העדין בין בני זוג מופר ומתערער.
הסופרת מרים אדהאן בספריה, מדגישה עד כמה המבט החיובי והמכבד יכול לשנות את המציאות, לא רק לגבי הזולת אלא תחילה לגבי האדם עצמו.
כאשר ישנה התייחסות צינית היא תמיד מרחיקה וגורמת להתייחסות לא עניינית.
נחזור לאותו הזוג שביקש עזרה, להם הצעתי כחלק מהליך הייעוץ הזוגי לברר בינם לבין עצמם מהם גבולות הגזרה של צחוק לעומת ציניות. במעשה זה מכירים בגבולות ובכך ניתן להימנע מכל הציניות המרחיקה.
יתרה מכך הצעתי לזוג דרך בה ניתן לשפר את עצמם ולדבר באופן ישיר ומכבד ולהשתמש בכלי דיבור המאפשרים לגעת באופן עניני במה שמפריע למי מבני הזוג, במקום לברוח לשיח עקיף הנתון לפרשנות ושאינו מכבד.
בדיבור הציני לא בהכרח שבן הזוג יבין למה הזולת התכוון.
לעיתים בני אדם מעדיפים להסתתר מאחרי מעטה של ציניות או דיבור שאינו נוגע ישירות מאשר להיות כנים ועניינים, בצורה זו הם משאירים דברים לפרשנות שונה, דבר זה יכול להועיל מחוץ למערכת הזוגית, אך בזוגיות זה הרסני.
לכן, אני מציע להשקיע זמן וללמוד איך לקיים שיח זוגי ענייני, מכבד, כנה וישיר.
שיח כזה מוסיף שמחה ואמון בין בני זוג. לימוד כזה מומלץ טרם השלב של בקיעים או חומות בין בני זוג.