פרשות אלו מהוות לב ליבו של ספר ויקרא ועוסקות בהלכות הקדושה.
עם ישראל הוא עם קדוש, על כן ראוי לו לחיות חיים המביאים קדושה לעולם בין יתר הציוויים בפרשה, מופיעה מצווה מפתיעה ומיוחדת כאחד.
''ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת''.
מדוע איסור אכילת דם כה חמור?
האם איסור זה בגדר חוק? או שמא יש לנו אפשרות להבין מקצת העניין ולהשליך לשאר שטחי החיים.
הפרשנים הקלסיים ובתוכם רבי חיים בן עטר בפירושו ''אורח חיים'' מסביר שאיסור אכילת דם בא על מנת להבדיל את האדם מהבהמה. כלומר, כשאדם אוכל מאכל כלשהו, הוא בעצם מקבל אל תוכו את תמצית הדבר שהוא אוכל.
''הדם הוא הנפש'', זהו הרכיב הבסיסי של הבהמה, לכן על מנת שאדם לא יהפוך ל''בהמה'' בדמות אדם - בעל תכונות בהמיות, אזי נאסר עליו לאכול את הדם.
התבוננות מעמיקה בדברי ה''אורח חיים'' הביאה אותי למחשבה הבאה: האדם הוא היצור המשוכלל ביותר ביקום, האדם הוא בעל יצר רכושנות שאינה יודעת גבול, יש לאדם רצון להגיע כמה שיותר רחוק.
ה' ברך את האדם שירדה וישלוט במציאות, יש בידי האדם האפשרות לרדות ולהעלות את המציאות ולהפיץ את אדנותו של ה' בורא העולם או להיפך, להעלות את קרנו שלו.
בשליטה המבוססת על רכושנות, כדברי הנביא ביחס לפרעה, ''לי יאורי ואני עשיתיני'' - כשאדם אוכל את הדם, (הוא הנפש) האדם עלול ליפול למציאות של רכושנות.
''הכל שלי, לא רק הבשר המזין את גופי בלבד אלא אף הנפש'' - מחשבה זו מסוכנת מעין כמוה.
הצורר הנאצי - אותו רוצח נפשע, היה בעל אידיאולוגיה ובה חשב שהעולם שייך לו - הוא בעל העולם. ומתוך כך הוא חשב שהוא יכול לעשות ''סדר חדש'' ולכלות את עם ישראל.
ברוך השם, הקב''ה מצילנו בכל דור - מזימתו לא הצליחה, התרחש נס עם ישראל זכה להקים בית ולכנס את נידחי עמו.
במקרה זה אנו עומדים בפני אותה שאלה: ''האם אנחנו רואים את עצמנו כבעלים של כל דבר או שמא, זהו פיקדון הניתן לנו, לגלות חיי קדושה?''
גם בחיים הזוגיים השאלה הזו צפה ועולה.
האם הזולת, בן הזוג שלי, הוא הנכס שלי?
הרכוש שלי?
אם כן, אזי אפשר לעשות ככל העולה על רוחי - אין ענווה, רכות, הקשבה או הכלה – כשלמעשה אלו כל המידות ההכרחיות לבניית קשר בריא, קשר של קדושה.
אך מאידך אם המפגש עם בן הזוג הוא נס - הקשר הזוגי הוא פיקדון המצריך שמירה וטיפוח, לקשר יש אפשרות להיות קשר שיש בו קדושה.
גם בהקשר ההורי הרעיון הזה הוא נוכח מאוד, אפשר להתייחס לילד כאל ''ילד שלי'', כסוג של רכוש במצב זה הורה לא ייתן לילד לגדול ולהוציא את מלוא כוחותיו אל הפועל ולממש את עצמיותו הייחודית.
אך אם ילד הוא מתנה אלוקית, פיקדון הניתן להורה בכדי לתת לו לגדול כפי שורש נשמתו הייחודית של הילד, אז יש סיכוי שעם הרבה ענווה, ההורה יוכל לשמור על הפיקדון שקיבל ולתת לו לפרוח.
איסור אכילת דם הבהמה בא לחנך את האדם לא לראות את עצמו כבעל העולם, העולם אינו הרכוש של האדם אלא האדם הוא שומר פיקדון.
יהי רצון שנדע איך להיות שומרי פיקדון , שנוכל לראות את גודל הנס של כל אחד ואחד בתחומו הפרטי ובתחום הכללי ולהודות על הניסים הללו.
לא ליפול לטעות המביאה לגאווה, ''הכל שלי'' כשבפועל אין לנו כלום.
בהצלחה ושבת שלום

פרשת השבוע, פרשת אמור מתייחסת למציאות זו, בפרשת אמור מרוכזים כל המועדות המופיעים בלוח השנה העברי.
המושג ''מועד'' ע''פ מספר פרשנים נעוץ בשורש המושג ''התוועדות''-פגישה.
הקדוש ברוך הוא ''מזמין'' את עם ישראל ל''פגישה'' ברגל, להראות לפני ה' בבית המקדש.
כמו בכל פגישה בין בני אדם, הפגישה עם ה' דורשת תכנון, ציפייה, התכוננות והתכוונות.
לפגישות הללו ישנם זמנים ידועים מראש.
הדוגמא היפה לרעיון זה היא חג השבועות, חג השבועות נקרא כך על שם הימים והשבועות שסופרים מפסח עד לחג השבועות.
לחג השבועות אין תאריך, הוא נקבע ע''פ ספירת הימים מחג הפסח.
הספירה יוצרת ציפייה והתכווננות מתאימה לחג ''מתן תורה''.
יבוא השואל וישאל מדוע לא ''נזרום''? מדוע לא נחגוג חג כשמתאים לנו? מדוע הקיבעון הזה?
התורה מלמדת אותנו שדווקא כאשר ישנה בהירות, ישנה מגמה ברורה אליה שואפים אז אפשר להתכונן כראוי.
ההכנה מאפשרת חוויה מלאה לכשיגיע המועד, כשתגיע הפגישה.
יתרה מכך ישנה אפשרות לבדוק ולשפר את החוויה מפעם לפעם. כאשר ישנה מסגרת ידועה מראש, ישנה תחושה של בטחון.
הציפייה משחררת מהפחד שמא נהיה תקועים במועד הקודם.
ישנם בלוח השנה מועדים שונים הן הקשורים לאירוע מסוים כגון פסח או כאלו בעלי זיקה לעונה מסוימת, כגון חג הסוכות, חג הקציר.
העובדה שהמועדים בנויים כך מאפשרת לאדם להיפתח למה שמתרחש כאן ועכשיו בד בבד עם התכנון והציפייה.
ההתבוננות כזו היא חלק בלתי נפרד מהתנהלות בריאה, הן זוגית והן משפחתית.
ככל שיהיו ''מועדים'' בזוגיות, עוגנים שאליהם אפשר לצפות ולייחל מתוך התכוננות, המערכת תקבל יציבות, לדוגמא יום הולדת - זהו יום משמעותי ביותר, יום בו אפשר ''להיפגש''. אין הכוונה שזהו יום המועד לפורענות כי חתן או כלת יום ההולדת מצפים למשהו בלתי מוגדר. אך כשזה לא מופיע ישנה תחושה של אכזבה וכעס. אלו רגעי זמן שאפשר וצריך לבנות להם מסגרת משותפת מתוך שיחה.
מהן הציפיות ליום כזה?
אסור שבירור כזה יוביל לזלזול אלא להקשבה מהן המחשבות של כל אחד, ברור שמחשבות אלו תהיינה שונות בין בני זוג. ממילא זוהי הזדמנות לפרגון רב וכבוד הדדי ולשונות בין בני הזוג, צריך לתכנן ולבנות מסורת הן ברמה הזוגית והן ברמה המשפחתית. ככל שנתכנן וניצוק תוכן לימים אלו אזי תיווצר קרבה בין בני הזוג, אז גם נפתחות ציפיות ומתבררות ''מדוע ציפייה מסוימת חשובה כל כך? וכך הלאה...
''הזרימה'' בחיים חשובה מאוד אך היא מצריכה איזון. יש צורך בעוגנים יציבים בתוך תמהיל ה''זרימה'' בחיים.
הצעתי לשכן שלי לעשות ישיבה משפחתית בכדי לבנות מסגרת לימי ייחודיים, חגים ומועדים, לשמוע מהן הציפיות של בני המשפחה וכמובן לא לעשות זאת בדקה האחרונה
בהצלחה