גירסת הדפסה   אשכול בארכיון - לקריאה בלבד
 
  אשכול קודם  אשכול הבא
קבוצות דיון פורום אברכים נושא #24987 מנהל    סגן המנהל    מפקח   צל"ש  
אשכול מספר 24987
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני ז' בניסן תש''ע    15:48   22.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  63. מסכת סנהדרין דף לט. בתו של רבן גמליאל או של קיסר?  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אלהיכם גנב הוא, דכתיב (בראשית ב) ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן.
אמרה ליה ברתיה: שבקיה, דאנא מהדרנא ליה.
אמרה ליה: תנו לי דוכוס אחד.
- אמר לה: למה ליך?
- ליסטין באו עלינו הלילה, ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב.
- אמר לה: ולוואי שיבא עלינו בכל יום.
- ולא יפה היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו?".

לא מפורש אם המשיבה היתה בתו של רבן גמליאל או של קיסר.

מקבילה למעשה זה יש בקטעי מדרשים - גניזה (מאן, א. נוסח ארוך של התחלת מדרש תנחומא לבראשית עמוד כה).
"אמר לו קיסר לרבן גמליאל: למה בגניבה. אמרה לו בתו: ברשותך אדוני, אני אחזי{ר} לו תשובה. אמ' לו לקיסר: תן לי קצין אחד מאצלך...".
המילים 'ברשותך אדוני' נאמרו לרבן גמליאל, כי אילו נאמרו לקיסר ההמשך היה 'אחזיר לך תשובה'. ומסתבר שבתו של ר"ג אמרה זאת לאביה בלחש, כי נראה דחוק שבתו של קיסר תאמר לר"ג בפני הקיסר 'ברשותך אדוני', ותאמר 'אחזיר לו תשובה' ולא 'לאבא' או 'לקיסר'.

וכן משמע במהרש"א בחידושי אגדות:
"...והשיבה לו דודאי זכות הוא לאדם להיות לו שפחה לשמשו ואדם מכפויי טובה הוא, אלא דלכך לא נטל הצלע ממנו בהדיא כשהיה נעור משום דמאיסא ליה. ולזה אולי בכל השאלות של הקיסר לא השיבה לו בתו רק בזו השאלה".
נראית כוונתו, שלאו אורח ארעא שירמוז ר"ג על הנשים שהן מאוסות, לכן קפצה בתו לעוזרו ולענות במקומו, דוקא בענין זה. (אמנם לא מבואר למה ענתה במעשה דדף צ: שיובא בהמשך). ודוחק לומר שכוונת המהרש"א שבתו של קיסר עשתה זאת.

ומבואר ששבחו חז"ל את חכמתה של בת ר"ג, שכן אסור לשבח כך עכו"ם (עבודה זרה דף כ.).


אלא שהלשון בספר פסיקתא זוטרתא הנקרא גם לקח טוב בראשית ב, כא (לר' טוביה בר' אליעזר מקסטוריא שבבולגריה, בן דורם של רש"י והרי"ף).
"אמר ליה קיסר לר"ג, מפני מה אלהיכם הפיל תרדמה על האדם ולקח לו צלע אחת לבראות לו עזר, אמר לו בתו של קיסר שבקיה דאנא מהדרא ליה".

דבריו הם כדברי רש"י על דברי הגמרא במסכת סנהדרין דף צ:
"אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי, הא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי?
אמרה ליה ברתיה: שבקיה, ואנא מהדרנא ליה. שני יוצרים יש בעירנו, אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט, איזה מהן משובח?
אמר לה: זה שיוצר מן המים.
אמרה לו: מן המים צר, מן הטיט לא כל שכן?".

ופירש רש"י:
"אמרה ליה ברתיה - דקיסר לרבן גמליאל, שבקיה".
אפשר שסברתם, שבשלמא ר"ג מצינו שהיה ברומי (תוספתא ביצה ב, יב; ירושלמי סנהדרין ז הל' יג; ספרי עקב מג, טז; והאזינו שיח, טו; עוד), אך למה יביא עד לשם גם את בתו כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה.

וכן כתב שם היד רמ"ה:
"אמרה ליה ברתיה דקיסר לר"ג. שבקן ואנא מהדרנא ליה".
('שבקן' כגירסתו היינו הנח לי, כמו שאמר בר קמצא במסכת גיטין דף נה: "הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא". נוסחי כהת"י: רומי - שיבקי'. פירצה - שיבקיה. הרצוג - שבקיה).

ודוחק לומר ששתי הסוגיות הנוקטות באותה לשון ממש, אחת עוסקת בבתו של ר"ג, והשניה בבתו של קיסר.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=39


                                     (ניהול: מחק תגובה)


  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
 פינת הדף היומי הניצוץצל''ש 12.02.10 16:46 כותרת
   מזל טוב התחלנו מסכת חדשה יישר כוייח עצום לכבוד הניצוץ אשריך המשקיף 13.02.10 19:28 1
   מסכת סנהדרין דף ג. האם נחוצים ג' דגמירי או די באחד? הניצוץצל''ש 14.02.10 21:09 2
      אז באיזה דינים כן יכול לשבת דיין אחד המשקיף 14.02.10 21:19 3
          ככלל, לא יכול. הניצוץצל''ש 14.02.10 21:32 4
              חזק וברוך תודה המשקיף 14.02.10 21:51 5
   מסכת סנהדרין דף ד: טט בכתפי ופת באפריקי הניצוץצל''ש 15.02.10 14:25 6
      חזק וברוך המשקיף 15.02.10 14:37 7
          לא. הניצוץצל''ש 15.02.10 22:01 8
              אז חזרה קושיה לדוכתא אם כן מה טעמו של רש''י רק לתרגם נו.נו. המשקיף 15.02.10 22:27 9
                  בודאי, רש''י מפרש את המילים. הניצוץצל''ש 15.02.10 22:51 10
                      ואני שמעתי שהוא רצה לברר ניצוצות קדושה באותן שפות המשקיף 15.02.10 23:50 11
                          מקבל. זה הסוד והרמז. הניצוץצל''ש 16.02.10 01:33 12
   מסכת סנהדרין דף ה. המשכיות השושלת מזכרים או מנקבות הניצוץצל''ש 16.02.10 13:53 13
   זה חידוש בן בתו נחשב ממשיך המשקיף 16.02.10 23:11 14
      לא. שו''ע אה''ע א, ו הניצוץצל''ש 16.02.10 23:55 15
          לדעתי היית צריך להביא לכאן את ההלכה המשקיף 17.02.10 13:37 17
              חזק וברוך, נכון. הניצוץצל''ש 28.02.10 10:19 33
   מסכת סנהדרין דף ו: משפט שיש בו שלום הניצוץצל''ש 17.02.10 12:55 16
      יפה אהבתי את הסיפור מי היה הרב של בית הדין שהיה כזה חכם המשקיף 17.02.10 13:40 18
          הרב מרדכי אליהו הניצוץצל''ש 17.02.10 23:43 19
              תוקן המשקיף 18.02.10 00:00 20
                  יפה, תודה. הניצוץצל''ש 18.02.10 01:20 21
   מסכת סנהדרין דף ז. ורשע יפול באחת הניצוץצל''ש 18.02.10 15:23 22
   מסכת סנהדרין דף ח. קדימות בתור הניצוץצל''ש 19.02.10 15:14 23
   מסכת סנהדרין דף ט: הניצוץצל''ש 19.02.10 15:15 24
   מסכת סנהדרין דף י: שבעה - רואי פני המלך, מרדכי והמן הניצוץצל''ש 21.02.10 11:36 25
   מסכת סנהדרין דף יא. הלל תלמידו של עזרא הניצוץצל''ש 22.02.10 13:18 26
   מסכת סנהדרין דף יב. תכלת בזמן החורבן הניצוץצל''ש 23.02.10 12:26 27
   מסכת סנהדרין דף יג: חידוש הסמיכה הניצוץצל''ש 24.02.10 14:03 28
   מסכת סנהדרין דף יד: צורת הצינורא הניצוץצל''ש 25.02.10 14:22 29
   מסכת סנהדרין דף טו: אמר ריש לקיש: והוא שהמיתו הניצוץצל''ש 26.02.10 12:57 30
   מסכת סנהדרין דף טז: שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל הניצוץצל''ש 26.02.10 13:00 31
   מסכת סנהדרין דף יז. נבואת אלדד ומידד הניצוץצל''ש 28.02.10 10:06 32
   מסכת סנהדרין דף יח: שלשה רועי בקר וסימני הגאולה הניצוץצל''ש 01.03.10 11:49 34
   מסכת סנהדרין דף יט. שיהיו נשים מספרות הניצוץצל''ש 02.03.10 21:10 35
   מסכת סנהדרין דף כ: מטה - סירוגה מעל גבה הניצוץצל''ש 03.03.10 20:53 36
   מסכת סנהדרין דף כא. וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד הניצוץצל''ש 04.03.10 15:09 37
   מסכת סנהדרין דף כב: תספורת כהנים בזמן הזה הניצוץצל''ש 05.03.10 11:22 38
   מסכת סנהדרין דף כג. ולא היו נכנסין בסעודה הניצוץצל''ש 05.03.10 11:24 39
   מסכת סנהדרין דף כד: האם הגרלות ומשחקים על כסף מותרים הניצוץצל''ש 07.03.10 12:20 40
   מסכת סנהדרין דף כה. קללת חינם הניצוץצל''ש 08.03.10 14:01 41
   מסכת סנהדרין דף כו. עיבור השנה בשביעית הניצוץצל''ש 09.03.10 07:18 42
   מסכת סנהדרין דף כז: טעם פסול עדות קרובים הניצוץצל''ש 10.03.10 16:17 43
      שיעור ''הדף היומי'' ליום כ''ה אדר תש''ע - מסכת סנהדרין דף כ''ז המשקיף 11.03.10 13:56 45
   מסכת סנהדרין דף כח: אשה כבעלה הניצוץצל''ש 11.03.10 12:50 44
   מסכת סנהדרין דף כט. אמתים וחצי ארכו הניצוץצל''ש 12.03.10 15:02 46
   מסכת סנהדרין דף ל. דברי חלומות הניצוץצל''ש 12.03.10 15:08 47
   מסכת סנהדרין דף לא. מיגו דאי בעי עביד הניצוץצל''ש 14.03.10 19:57 48
   מסכת סנהדרין דף לב. מה על הדיין לעשות בדין מרומה הניצוץצל''ש 15.03.10 15:06 49
   מסכת סנהדרין דף לג: פשט ודרש הניצוץצל''ש 16.03.10 11:45 50
   מסכת סנהדרין דף לד: תחלת דין וגמר דין הניצוץצל''ש 17.03.10 07:53 51
   עלה לאתר: שיעור ''הדף היומי'' ליום ג´ ניסן תש''ע דוידזון 18.03.10 11:49 52
   מסכת סנהדרין דף לה. מניין להוקעה שהיא תלייה הניצוץצל''ש 18.03.10 13:18 53
      ראשית ר' דוד ahimintz 18.03.10 13:51 54
          שאלה לי אליך האם האתר הזה הוא כשר המשקיף 18.03.10 18:02 55
              השאלה למה אתה קורא כשר ahimintz 18.03.10 18:39 56
                  תטייל שם קצת ותחזור אליי האתר הזה לפי דעתי הוא מלא כפירה המשקיף 18.03.10 21:22 57
                      תודה גולני הניצוץצל''ש 18.03.10 23:14 58
   מסכת סנהדרין דף לו. האם אסור או שחובה לחלוק על ראש הסנהדרין? הניצוץצל''ש 19.03.10 11:51 59
      פירוש הר''ן ahimintz 19.03.10 12:25 60
   מסכת סנהדרין דף לז. ריקנין מלאין מצוות כרמון הניצוץצל''ש 19.03.10 15:46 61
   מסכת סנהדרין דף לח. בני רבי חייא, בבל וארץ ישראל הניצוץצל''ש 21.03.10 12:04 62
   מסכת סנהדרין דף לט. בתו של רבן גמליאל או של קיסר? הניצוץצל''ש 22.03.10 15:48 63
   מסכת סנהדרין דף מ. ומזדווגין זוגות זוגות הניצוץצל''ש 23.03.10 11:01 64
   מסכת סנהדרין דף מא: זמן ברכת הלבנה הניצוץצל''ש 24.03.10 14:42 65
   מסכת סנהדרין דף מב. זמן שקיעת החמה הניצוץצל''ש 25.03.10 02:06 66
   מסכת סנהדרין דף מג. ישו הנוצרי בר הפוכי זכות הוא? הניצוץצל''ש 26.03.10 15:49 67
   מסכת סנהדרין דף מד: פירוש הביטוי ''ערוה'' הניצוץצל''ש 26.03.10 15:59 68
   מסכת סנהדרין דף מה. הסתכלות והרהור הניצוץצל''ש 28.03.10 07:12 69
   מסכת סנהדרין דף מו. חומרת מיתות בי''ד השונות הניצוץצל''ש 29.03.10 15:22 70
   מסכת סנהדרין דף מז: מהו הגולל? הניצוץצל''ש 29.03.10 15:33 71
   מסכת סנהדרין דף מח: הכרת המציאות הניצוץצל''ש 31.03.10 11:26 72
   מסכת סנהדרין דף מט: אורך הכתונת הניצוץצל''ש 01.04.10 20:43 73
   מסכת סנהדרין דף נ. הוקש כבודן לכבוד המקום הניצוץצל''ש 02.04.10 15:17 74
   מסכת סנהדרין דף נא: הלכתא למשיחא הניצוץצל''ש 02.04.10 15:18 75
   מסכת סנהדרין דף נב. עד ארכובותיו הניצוץצל''ש 04.04.10 17:34 76
   מסכת סנהדרין דף נג. הבא על אשת אב הניצוץצל''ש 04.04.10 18:05 77
   מסכת סנהדרין דף נד: משמעות קָדֵשׁ וּקְדֵשָׁה הניצוץצל''ש 06.04.10 13:04 78
   מסכת סנהדרין דף נה. החושים של האילנות הניצוץצל''ש 07.04.10 12:29 79
      ראשית רבי דוד שכוייח ahimintz 07.04.10 13:04 80
          יפה, תודה. הניצוץצל''ש 07.04.10 20:32 81
   מסכת סנהדרין דף נו. שם המיוחד בישראל, וכינוי בנכרי הניצוץצל''ש 08.04.10 11:47 82
   מסכת סנהדרין דף נז: הלכה מאגדה הניצוץצל''ש 09.04.10 10:57 83
   מסכת סנהדרין דף נח: בטחון או השתדלות בפרנסה הניצוץצל''ש 09.04.10 10:59 84
   מסכת סנהדרין דף נט. נכרי ועוסק בתורה הניצוץצל''ש 11.04.10 15:12 85
   מסכת סנהדרין דף ס. עמידה בקדיש הניצוץצל''ש 12.04.10 11:49 86
   מסכת סנהדרין דף סא. השוורים האבודים הניצוץצל''ש 13.04.10 14:33 87
   מסכת סנהדרין דף סב. עבודה זרה באנדרטא הניצוץצל''ש 14.04.10 13:41 88
   מסכת סנהדרין דף סג: שבועת גוי, תרנגול הניצוץצל''ש 15.04.10 13:34 89
   מסכת סנהדרין דף סד: אפס כי לא יהיה בך אביון הניצוץצל''ש 16.04.10 15:06 90
   מסכת סנהדרין דף סה: שונאי ישראל ממוצא יהודי הניצוץצל''ש 16.04.10 16:02 91
      שים לב למאמר של הרב אבי שוורץ בנושא נוכרי ששבת ahimintz 16.04.10 16:57 92
          יפה. הניצוץצל''ש 17.04.10 21:17 93
   מסכת סנהדרין דף סו: מעשה חידודים לאו כלום היא הניצוץצל''ש 18.04.10 16:01 94
   מסכת סנהדרין דף סז: כלך אצל נגעים ואהלות! הניצוץצל''ש 19.04.10 13:36 95
   מסכת סנהדרין דף סח. נשותיו של רבי אליעזר הניצוץצל''ש 20.04.10 11:15 96
   מסכת סנהדרין דף סט. יולדת לשבעה, אין עוברה ניכר לשליש ימיה הניצוץצל''ש 21.04.10 20:08 97
   מסכת סנהדרין דף ע. סעודת ראש חודש וחול המועד הניצוץצל''ש 22.04.10 20:55 98
   מסכת סנהדרין דף עא: מיתתן של צדיקים רע להן הניצוץצל''ש 23.04.10 12:20 99
   מסכת סנהדרין דף עב: רב חנינא בר שילא דמרחם הניצוץצל''ש 23.04.10 12:21 100
   מסכת סנהדרין דף עג: רשב''י ובנו הניצוץצל''ש 25.04.10 23:18 101
   מסכת סנהדרין דף עד. ערקתא דמסאנא הניצוץצל''ש 26.04.10 21:04 102
   מסכת סנהדרין דף עה. מים גנובים בפנויה הניצוץצל''ש 27.04.10 20:06 103
   מסכת סנהדרין דף עו. רשע ערום, זה המשהא בתו בוגרת הניצוץצל''ש 28.04.10 14:16 104
   מסכת סנהדרין דף עז: האם פעולת קפיץ נחשבת לגרמא הניצוץצל''ש 29.04.10 13:57 105
   סנהדרין דף עח. זרק צרור למעלה הניצוץצל''ש 30.04.10 16:31 106
   מסכת סנהדרין דף עח. ארס נחש הניצוץצל''ש 30.04.10 17:06 107
   מסכת סנהדרין דף עט. כוונה ומעשה, רשב''י ורבי יהודה הניצוץצל''ש 30.04.10 17:23 108
      דף ע''ח יצא בדיוק בשבת אמור תורה ומדע 02.05.10 10:07 109
          אשריך! הניצוץצל''ש 02.05.10 21:11 110
              רשב''י מוזכר בהרבה דפים :) תורה ומדע 03.05.10 11:56 112
                  נכון, וכאן גם מנוסחת תמצית שידרת שיטתו. הניצוץצל''ש 03.05.10 12:04 113
   מסכת סנהדרין דף פ. אבא חלפתא וצאצאיו הניצוץצל''ש 02.05.10 21:11 111
   מסכת סנהדרין דף פא. האם להנות מקופה של צדקה הניצוץצל''ש 04.05.10 00:16 114
      הלוואי וכולם היו עושים מאמצים תורה ומדע 04.05.10 11:04 115
          אכן הניצוץצל''ש 04.05.10 20:20 116
   מסכת סנהדרין דף פב. ההסטוריה חוזרת הניצוץצל''ש 04.05.10 20:21 117
   מסכת סנהדרין דף פג. פרועי ראש הניצוץצל''ש 05.05.10 23:38 118
   מסכת סנהדרין דף פד: אין דבר כזה ילד רע הניצוץצל''ש 06.05.10 15:58 119
   מסכת סנהדרין דף פה: הכאת אביו אחר מותו הניצוץצל''ש 07.05.10 13:05 120
   מסכת סנהדרין דף פו. האם לרשב''י עונשין מן הדין הניצוץצל''ש 07.05.10 14:25 121
   מסכת סנהדרין דף פז: דם ירוק הניצוץצל''ש 09.05.10 18:25 122
   מסכת סנהדרין דף פח: חכם ושפל ברך הניצוץצל''ש 11.05.10 00:36 123
   מסכת סנהדרין דף פט. סיגנון אחד עולה לכמה נביאים הניצוץצל''ש 11.05.10 21:30 124
   מסכת סנהדרין דף צ. ולא תונו איש את אמיתתו, אבל אני ה' הניצוץצל''ש 12.05.10 11:22 125
   מסכת סנהדרין דף צא: החובה ללמד הניצוץצל''ש 13.05.10 14:44 126
   מסכת סנהדרין דף צב. נזק עין הרע הניצוץצל''ש 14.05.10 16:11 127
   מסכת סנהדרין דף צג: נגינה ותורה הניצוץצל''ש 14.05.10 16:43 128
   מסכת סנהדרין דף צד: תינוק ותינוקת בקיאין בהלכות הניצוץצל''ש 16.05.10 01:46 129
   מסכת סנהדרין דף צה. זנותה של ערפה הניצוץצל''ש 17.05.10 00:57 130
   מסכת סנהדרין דף צו. בר נפחא הניצוץצל''ש 18.05.10 17:34 131
   מסכת סנהדרין דף צז. משיח עכשיו הניצוץצל''ש 18.05.10 17:35 132
   מסכת סנהדרין דף צח: סגי נהור הניצוץצל''ש 20.05.10 01:30 133
   מסכת סנהדרין דף צח: תכלית העולם הניצוץצל''ש 20.05.10 01:47 134
      ישר כח!!! המשך כך חיים 20.05.10 01:55 135
          תודה רבה! הניצוץצל''ש 20.05.10 08:55 136
   מסכת סנהדרין דף צט. כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת הניצוץצל''ש 21.05.10 15:36 137
   מסכת סנהדרין דף ק. נחל מבית קדשי הקדשים הניצוץצל''ש 21.05.10 17:23 138
   מסכת סנהדרין דף קא. פסוק כמין זמר הניצוץצל''ש 23.05.10 20:41 139
   מסכת סנהדרין דף קב ע''א מקלות המתיזות זו את זו הניצוץצל''ש 24.05.10 23:08 140
   מסכת סנהדרין דף קג ע''ב אשמות אמון הניצוץצל''ש 25.05.10 01:42 141
   מסכת סנהדרין דף קד ע''א אשתו השקתה עליהם הניצוץצל''ש 26.05.10 01:04 142
   מסכת סנהדרין דף קה ע''ב מה עדיף, לשמה או שלא לשמה? הניצוץצל''ש 27.05.10 00:47 143
   מסכת סנהדרין דף קו ע''א חכמת המלכות? הניצוץצל''ש 28.05.10 01:57 144
   מסכת סנהדרין דף קז ע''א משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע הניצוץצל''ש 28.05.10 01:57 145
   מסכת סנהדרין דף קח ע''ב מעשים המעכבין את הפורענות הניצוץצל''ש 30.05.10 01:16 146
   מסכת סנהדרין דף קט ע''א מָקוֹם מְשַׁכֵּחַ מָקוֹם מַחְכִּים הניצוץצל''ש 31.05.10 01:52 147
   מסכת סנהדרין דף קי ע''ב שבקה רבי עקיבא לחסידותיה הניצוץצל''ש 01.06.10 15:54 148
   מסכת סנהדרין דף קיא ע''ב וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ הניצוץצל''ש 02.06.10 02:26 149
   מסכת סנהדרין דף קיב ע''ב אין שאת אלא אכילה הניצוץצל''ש 03.06.10 01:29 150
   מסכת סנהדרין דף קיג ע''א אבא אליהו קפדן הניצוץצל''ש 04.06.10 00:41 151

המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
אור ליום ראשון ל' בשבט תש''ע    19:28   13.02.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  1. מזל טוב התחלנו מסכת חדשה יישר כוייח עצום לכבוד הניצוץ אשריך  
  תגובה עבור הודעה #0
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום שני א' באדר תש''ע    21:09   14.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  2. מסכת סנהדרין דף ג. האם נחוצים ג' דגמירי או די באחד?  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר (ויקרא יט) בצדק תשפט עמיתך אלא משום יושבי קרנות. אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות? - אי אפשר דלית בהו חד דגמיר".

פירוש א':
"משום יושבי קרנות" - לא די לקבוע הלכה שצריך דיין אחד דגמיר, כי פעמים מתברר שאותו דיין אינו גמיר.
לכן לכתחילה צריך להקפיד ששלושת הדיינים יהיו גמירי, לכן גם אם יקרה והדיינים לא יהיו חכמים דיים, לפחות אחד מהם בודאי יהיה גמיר כצורך. וזה פירוש "אי אפשר דלית בהו חד דגמיר".
לפירוש זה נחוצים ג' דיינים דגמירי.
כי את"ל שדי לכתחילה באחד דגמיר, יקשה:

א) כיצד ניתן לסמוך על כך שאותו דיין ראשי יהיה אכן גמיר כדבעי? הרי לו היינו בטוחים שהוא גמיר, לא היה קיים חשש "משום יושבי קרנות"!
ב) אם סומכים על כך שאותו דיין באמת גמיר, לשם מה נחוצים כלל עוד שנים.
ג) כיצד השניים הנוספים שהם בודאי 'לא גמירי' יכולים לסייע למציאות של "אי אפשר דלית בהו חד דגמיר".
ואדרבה, הם רק גורעים כי יתכן שדעתם תתקבל ברוב נגד הדיין הגמיר.
ועוד, שיכולים אפילו להטות את הדיין הגמיר עצמו, כמו שאמרו במסכת שבועות דף ל: "ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? (רש"י: לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו) ת"ל: מדבר שקר תרחק".
ונפסק בשו"ע חו"מ ט, ז "אין לדיין להניח לתלמיד בור שישב לפניו, שלא ישא ויתן עמו ויטה מדרך האמת".

פירוש ב':
פירוש "משום יושבי קרנות" למסקנת הגמרא, שתיקנו שיהיו תמיד שלשה, כי רגילים לפעמים לדון בפני יושבי קרנות, ואז, אחד מהם לפחות יכיר את ההלכות הנחוצות לאותו דין. ומילת 'גמיר' במשפט "אי אפשר דלית בהו חד דגמיר" אין פירושה דיין-גמיר, אלא שיודע את אותן הלכות.
לפירוש זה יתכן לומר שדי לכתחילה בדיין אחד דגמיר.

וא"ת למה אם כן לא הצריכו שלשה רק כאשר אין אחד מהם גמיר. וי"ל דלא פלוג, כדי שלא יורגלו לדון בפחות מג'.

על הדעה דבעינן ג' דגמירי קשה,
מה הועילו חכמים במה שאמרו "אי אפשר דלית בהו חד דגמיר", אם אין בית הדין כשר עד שיהיו ג' גמירי?
דעה זו תתרץ:
שכך דרך הרחקות החכמים, חכמים פסלו בלית ג' גמירי. כי אפילו עברו על כך, סוף סוף נותר אחד כשר, וכשר מהתורה.

כתבו התוספות מסכת סנהדרין דף ג.
"אי אפשר דלית בהו חד דגמיר - דמאן דלא גמיר פסול לדינא כדמוכח בזה בורר (לקמן דף כג.) דתנן זה פוסל דיינו של זה, ופריך בגמרא כל כמיניה דפסיל לדיינים? ומשני בערכאות דסוריא. ופירש שם בקונטרס שהם יושבי קרנות.
ואף על גב דפליגי רבנן ואמרי אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהם קרובים או פסולים הא לאו הכי לא מצי פסיל, היינו דווקא בערכאות שנתמנו להיות דיינים".
ראיית התוספות, שבהכרח משמעות התירוץ "בערכאות דסוריא" הוא שבלאו הכי מהדין הם פסולים, ולכן למרות שהם נתמנו להיות דיינים, לתנא קמא קיים תנאי להכשרם - שהבורר השני לא יביע התנגדות למינוי.
ומסתבר שדיין שאינו גמיר יכול שכנגדו לפוסלו, גם אם שאר הדינים גמירי, שהרי שלא חילקו במשנה, ועוד שלמה לא יוכל? אדרבה, יטען: כשם שבררתי דיין דגמיר ברור כזה גם אתה!

הרא"ש בתוספותיו ובפסקיו פרק א סימן א כתב את דברי התוספות בלשון מעט שונה:
"אבל אי לית בהו חד דגמיר פסולי לדינא כדמוכח פרק זה בורר (דף כג) דתנן זה פוסל דיינו של זה ופריך בגמרא כל כמיניה ומשני בערכאות שבסוריא ופרש"י שהיו יושבי קרנות".

הטור (חו"מ ג) פירש בדעתו שרק בלית אף גמיר פסולים.
לדבריו צ"ל שזה פוסל דיינו של זה רק כששלושתם יושבי קרנות, כי רק אז אותו בי"ד ממילא פסול. ולשון (מסכת סנהדרין דף כג.) "זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה" אינו תמיד בפעם אחת, כי אם ראובן בירר דיין דלא גמיר ופסלו שמעון, והביא אז ראובן דיין דגמיר, כבר לא יוכל ראובן לפסול את הדיין דלא גמיר שבירר שמעון.

אך ניתן לפרש בדברי הרא"ש: "אי לית בהו חד דגמיר פסולי לדינא" - מדאוריתא! (לרב אחא בריה דרב איקא) - שהרי הדברים מוסבים על דברי הגמרא, שמשמע מהם ש'גמיר' מעכב אז.
אבל חכמים פסלו בלית ג' דגמירי.
גם הב"ח סובר שלרא"ש צריך ג' דגמירי, אך מטעם שדברי הרא"ש כאן הם רק לדעת רב אחא בריה דרב איקא. והלכה כרבי אבהו וכרבא.

דעה שדי באחד דגמיר מצינו במפורש בחידושי הרמב"ן מסכת סנהדרין דף כג.
"ושלשה המוזכרים כאן בהפרת נדרים הם שלשה בני הכנסת והיינו דמסברי להו וסברי כדאיתמר התם, והם הם שלשה המוזכרים בדיני ממונות, והם יושבי קרנות הכשרין לדון דיני ממונות משום דאי אפשר דליכא חד דגמיר כלומר ששומע וגמיר או שישאל קודם גמר דין דהא כי קא מסברי להו סברי".
וכן בר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף נו:
"שפירוש הדיוטות כל מקום דאיכא חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו וסברי".

להלכה, לפחות לעניין קבלת עדות, נפסק בשו"ע חו"מ כח, כ-כא
"אין שנים ראויין לקבלת עדות; ואם קבלו, לא עשו כלום.
קבלת עדות צריך ג' מומחים יודעים הלכות עדות כשר ופסול".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=3


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
אור ליום שני א' באדר תש''ע    21:19   14.02.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  3. אז באיזה דינים כן יכול לשבת דיין אחד  
  תגובה עבור הודעה #2
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום שני א' באדר תש''ע    21:32   14.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  4. ככלל, לא יכול.  
  תגובה עבור הודעה #3
 
   שולחן ערוך חושן משפט סימן ג סעיף א

אין בית דין פחות משלשה.


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
אור ליום שני א' באדר תש''ע    21:51   14.02.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  5. חזק וברוך תודה  
  תגובה עבור הודעה #4
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני א' באדר תש''ע    14:25   15.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  6. מסכת סנהדרין דף ד: טט בכתפי ופת באפריקי  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "רבי עקיבא אומר: אינו צריך, טט בכתפי - שתים, פת באפריקי - שתים".

קשה, וכי מה אכפת לנו מאותן לשונות?

כתב בשל"ה בכללי התלמוד (יד) כלל פה קדוש אות שפה
"כשתראה בדברי רבותינו ז"ל שמפרשים תיבה ואומרים שכן הוא לשון יוני או לשונות אחרים של גוי, כגון 'אתהן' בפרשת קדושים (ויקרא כ, יד), שפירש רש"י אתהן אחת הן לשון יוני הוא.
וכן בפרשת בא (שמות יג, טז) 'טט' בכתפי שתים, 'פת' באפריקי שתים (סנהדרין ד ב).
אל יעלה בדעתך שהתורה כתבה אלו הלשונות שאינם לשון קודש, אלא הכי פירושו, כשברא הקדוש ברוך הוא עולמו לא היה רק לשון הקודש, כמו שכתב רש"י ז"ל בכמה דוכתי, וכשבלל הקדוש ברוך הוא הלשונות בדור הפלגה, בא לשון הקודש גם כן בשאר הלשונות, והתיבות הנזכרות לעיל הם לשון קודש, ונכללו בלשון יוני או בכתפי או באפריקי".

כעין זה אמרו במסכת פסחים דף פז:
"ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב, כה) וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ".
וכתבו הספרים שבכלל זה להעלות ניצוצות קדושות שבגלות.

וכן אמרו במשנה במסכת סוטה דף לב.
"הביאו את האבנים ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר: (דברים כז) באר היטב".

וכתב בבית הבחירה למאירי:
"ר"ל שיבינו הכל".

וקשה, כי מה תועלת יש שיבינו גויים בתורה?

אלא שאין לך אומה ולשון שאין בה דבר קדושה ותועלת בתורה.
והכל יחזור לקדושה.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=4


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
יום שני א' באדר תש''ע    14:37   15.02.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  7. חזק וברוך  
  תגובה עבור הודעה #6
 
   מכאן האם אפשר לומר כן גם על כל המקומות בהן רש''י אומר בלשון לעז

או בלשון צרפתית

האם גם חל הכלל הזה


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום שלישי ב' באדר תש''ע    22:01   15.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  8. לא.  
  תגובה עבור הודעה #7
 
   שם רש"י בא לתרגם, על מנת לבאר.

אולם כשמבארים את מילות לשון הקודש עצמה, הן, טטפת, על פי לשונות זרים הדבר אומר דרשני.

וכן תרגום שתרגם משה, הרי אז כל ישראל דברו בלשון התורה, והתרגום לע' לשון נצרך עבור הגויים, ולא כמו אצל אונקלוס ורש"י שנצרך כדי להסביר ליהודים.


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
אור ליום שלישי ב' באדר תש''ע    22:27   15.02.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  9. אז חזרה קושיה לדוכתא אם כן מה טעמו של רש''י רק לתרגם נו.נו.  
  תגובה עבור הודעה #8
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום שלישי ב' באדר תש''ע    22:51   15.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  10. בודאי, רש''י מפרש את המילים.  
  תגובה עבור הודעה #9
 
   ולפעמים הוא פשוט תירגם אותם, עבור אנשי ארצו דוברי הלועזית והצרפתית.

וכן אמרו במגילה דף ג. ובנדרים דף לז:
"מאי דכתיב (נחמיה ח, ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹקִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא? ויקראו בספר תורת האלקים - זה מקרא, מפרש - זה תרגום".

הרי שמימות עזרא ואונקלוס, התרגום תפקידו לפרש.


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
אור ליום שלישי ב' באדר תש''ע    23:50   15.02.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  11. ואני שמעתי שהוא רצה לברר ניצוצות קדושה באותן שפות  
  תגובה עבור הודעה #10
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי ב' באדר תש''ע    01:33   16.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  12. מקבל. זה הסוד והרמז.  
  תגובה עבור הודעה #11
 
   ומה שכתבתי לעיל זה הפשט.


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי ב' באדר תש''ע    13:53   16.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  13. מסכת סנהדרין דף ה. המשכיות השושלת מזכרים או מנקבות  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "תניא: (בראשית מט) לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים".

כתבו התוספות ד"ה דהכא:
"והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות כדאמר בירושלמי".

כוונתו לדברי רבי יהודה הנשיא בירושלמי כלאים פרק ט ה"ג וכתובות פרק יב ה"ג
"אין סליק רב חונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעיל מיניי, דהוא מן יהודה ואנא מבנימן, דהוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא".

מכאן שעיקר ירושת המעלה היא דרך הזכרים, אך גם דרך הנקבות יש בה ממשות.

ראיות נוספות לכך:

ברש"י דברי הימים א' פרק ב פסוק לה
"ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה... ומדרש רבותינו אפשר כן שהי' מזרע המלוכה והלא ישמעאל מזרע ירחמאל היה ולא מן רם אלא שהעביר מזרעו למולך".
ואותה שלשלת "זרע המלוכה" עברה דרך בתו של ששן, כמו שכתב שם רש"י בדברי הימים א' פרק ב, כו
"היא אם אונם ...ויצא ממנו ששן, שנתן בתו לירחע המצרי עבדו ומספר בגנותן כלומר לא היו ראויין למלכות ויצא ממנו ישמעאל בן נתניה בן אלישמע שהרג גדליה בן אחיקם (ירמיה מא)".

ובמסכת בבא מציעא דף פה.
"איקלע רבי לאתריה דרבי טרפון, אמר להו: יש לו בן לאותו צדיק שהיה מקפח את בניו?
אמרו לו: בן אין לו, בן בת יש לו, וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה. אתיוהו לקמיה,
אמר ליה: אי הדרת בך - יהיבנא לך ברתאי, הדר ביה.
איכא דאמרי: נסבה וגירשה, איכא דאמרי: לא נסבה כלל, כדי שלא יאמרו בשביל זו חזר זה.
ולמה ליה כולי האי? - דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (ירמיהו ט"ו) אם תשוב ואשיבך לפני תעמד".

הרי שרבי שקירב את בני חביריו, עבור עילוי נשמתם, כיון שלא מצא לו בן הסתפק בבן בתו, כי גם הוא נחשב לממשיכו.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=5


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
אור ליום רביעי ג' באדר תש''ע    23:11   16.02.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  14. זה חידוש בן בתו נחשב ממשיך  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   כמו בן

אז אם כך השאלה הנשאלת

ידוע שיש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לגבי מצוות פריה ורביה

בית שמאי שני בנים או שתי בנות

בית הלל בן ובת

אז האם לשיטת בית הלל אדם שיש לו בת ובתו הולידה בן

האם ייחשב לו שקיים מצות פריה ורביה לפי בית הלל?


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום רביעי ג' באדר תש''ע    23:55   16.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  15. לא. שו''ע אה''ע א, ו  
  תגובה עבור הודעה #14
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
יום רביעי ג' באדר תש''ע    13:37   17.02.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  17. לדעתי היית צריך להביא לכאן את ההלכה  
  תגובה עבור הודעה #15
 
   אני לא תמיד שואל בגלל שאני לא יודע אלא בגלל שאני רוצה לפתח שיח תורני

שיהיה מועיל גם לרבים

אז הנה ההלכה שעליה דיברת

שולחן ערוך אבן העזר סימן א

נולדו לו זכר ונקבה, ומתו והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה. ט (ז) יד] בד"א, כשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה. טו] אבל אם היו לו בן ובת, ומתו, י והניח אחד מהם זכר ונקבה, עדיין לא קיים מצוה זו. הגה: יא (ח) טז] היה הבן ממזר או חרש, שוטה וקטן, קיים המצוה. (ב"י בשם הרשב"א).


ויוצא מכאן שאם היו לו בן ובת ומתו והניחו ילדים זכה הסב לקיים מצוות פרייה ורבייה

אפילו שהנכד מהבת והנכדה מהבן

יום טוב


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון י''ד באדר תש''ע    10:19   28.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  33. חזק וברוך, נכון.  
  תגובה עבור הודעה #17
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום רביעי ג' באדר תש''ע    12:55   17.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  16. מסכת סנהדרין דף ו: משפט שיש בו שלום  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   עבר עריכה לאחרונה בתאריך 17.02.10 בשעה 12:55:02 על-ידי המשקיף (מנהל הפורום)
 
"רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: (זכריה ח, טז) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט.
אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע".

התוצאה הרצויה ביותר היא,
כאשר גם נעשה צדק - והנעשק בא על סיפוקו,
וגם הובא שלום בין אדם לחבירו, והמתיחות שבין המתדיינים פסקה.
ולרוב, הדרך הטובה ביותר לכך היא דרך הפשרה.

בפני בית הדין של הרב מרדכי אליהו הובאה תביעה של עובד של אחד המוסדות, שתפקידו לומר קדיש לעילוי נשמת נפטרים שקרוביהם תורמים לאותו מוסד. והוא דורש העלאה במשכורתו עקב עליית יוקר המחיה.
הזמין הרב לדין את מנהל המוסד.
כיון שהגיע, דחה הרב מרדכי אליהו את תורם לסוף היום, על מנת להלאותם, כדי שייתרצו לסיים את הסכסוך.
כיון שנכנסו הרגיש הרב שיש דברים בגו, ואין עיקר הריב על כמה שקלים גרידא. חקר הרב את המנהל לפשר הסירוב, והלה סיפר שאשת אומר הקדיש פגעה בכבוד אשתו.
פסק הרב, מחר תשובו לבית הדין ונשותיכם עמכם!
למחרת כאשר באה לפניו אשת אומר הקדישים, שאל אותה הרב: איך עשית דבר כזה לפגוע בכבוד אשת המנהל? עלייך להתנצל בפניה!
וכך עשתה. כשהגיעה אשת המנהל היא התנצלה בפניה.
רק עתה פנה הרב למנהל ושאל אותו בדבר גובה משכורת אומר הקדיש.
שאל אותו המנהל כמה תוספת הוא דורש. השיבו הלה כך וכך. אמר לו המנהל: זו כל דרישתך? אכפיל לך את התוספת פי שלוש!

זהו "משפט שיש בו שלום". אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=6


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
יום רביעי ג' באדר תש''ע    13:40   17.02.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  18. יפה אהבתי את הסיפור מי היה הרב של בית הדין שהיה כזה חכם  
  תגובה עבור הודעה #16
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום חמישי ד' באדר תש''ע    23:43   17.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  19. הרב מרדכי אליהו  
  תגובה עבור הודעה #18
 
   אם זה לא מספיק ברור בסיפור, אולי תציע איזו תוספת של מילה שתבהיר זאת יותר, ואז תערוך.


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
יום חמישי ד' באדר תש''ע    00:00   18.02.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  20. תוקן  
  תגובה עבור הודעה #19
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי ד' באדר תש''ע    01:20   18.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  21. יפה, תודה.  
  תגובה עבור הודעה #20
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי ד' באדר תש''ע    15:23   18.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  22. מסכת סנהדרין דף ז. ורשע יפול באחת  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ההוא דהוה קאמר ואזיל: שב בירי לשלמנא, וחדא לעביד ביש. אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב (משלי כד, טז) כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (*ורשע יפול באחת)".

הסוגריים העגולות הם מהמגיה במסורת הש"ס. ובהערה בצד כתוב:
{אין זה בפסוק, אלא כך איתא: וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה. ודע דבילקוט ליתא לג' תיבות אלו}

בילקוט שמעוני משלי רמז תתקס, בנוסחא שלנו, קיים נוסח הגמרא אות באות, ודוקא איתא לג' תיבות אלו:
"כי שבע יפול צדיק וקם. ההוא דהוה קאמר ואזיל שב בירי לשלמנא וחדא לעביד ביש, אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם ורשע יפול באחת וכו'".

ואפשר שכוונת בעל ההגהה לילקוט שמעוני בירמיהו רמז רפו, ובתהלים רמז תריח
"רשב"ג אמר פורענות אחת מכלה אותן,
ואית לן קריין סגיאין {=יש לנו מקראות רבות}:
על כן לא יקומו רשעים במשפט, במשפטים אין כתיב כאן אלא במשפט,
ובאחת יבערו ויכסלו,
תמותת רשע רעה,
אבל צדיקים כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם, וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה, אחת ולא שתים".

במקומות רבים מצינו הבדל בין נוסח המקרא המובא בגמרא, לבין נוסח המסורה דידן. רבי עקיבא איגר מנה את אותם המקומות בגליון הש"ס שלו במסכת שבת נה: http://www.daf-yomi.com/dafyomi_page.aspx?vt=1&mid=2&pid=109.
אך כאן יהיה רחוק לומר שהיה קיים נוסח כה שונה מנוסחא דידן.

ואפשר שהמילים "ורשע יפול באחת" הם דברי הגמרא, או דברי מגיה מאוחר יותר, וכוונתם לרמז לאותו דיוק הנלמד מהפסוק - וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה - אחת ולא שתים, כדברי הילקוט.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=7


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ה' באדר תש''ע    15:14   19.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  23. מסכת סנהדרין דף ח. קדימות בתור  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "(דברים א) כקטן כגדל תשמעון.
אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה, כדין של מאה מנה.
למאי הלכתא? אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה - פשיטא!
אלא: לאקדומיה".

פירש רש"י:
"לאקדומיה - אם בא לפניך דין של פרוטה, וחזר ובא דין אחר של מנה, הקודם לפניך - הקדם לחתוך".

האם מותר להדחף בתור?
אז מה אם הוא הגיע קודם? הוא קנה את התור?
היכן יש מקור העוסק בשאלה זו?

כאן! במילה "לאקדומיה".
אומרת הגמרא שדין העוסק בסכום גבוה אינו קודם לדין העוסק בסכום נמוך.
אך קיימת הנחת יסוד, כדברי רש"י, שקיימת קדימות למי שהגיע ראשון.

ועדיין הקושיה במקומה עומדת, כיצד 'קנה' הראשון את התור והלא לא נעשה קנין!
ועוד, שמשמע מקושית הגמרא שאילו דין של מאה מנה היה חשוב יותר, היינו מקדימים אותו. וקשה, וכי מותר לגזול אחד, על מנת להקדים ולדון אחר? אלא שגזל גמור אין כאן.

לכן נראה, שהקדימות היא מדין "עני המנקף בראש הזית - מה שתחתיו גזל, מפני דרכי שלום" (גיטין דף נט: ), ומדין "עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו" (קידושין דף נט. ראה תוספות הרא"ש שם שאם טרח, יש לכו"ע דין קדימה, אפילו במציאה שכולם מחזרים אחריה. וה"ה במי שטרח להגיע ראשון).

וכיון שאין כאן בעלות ממש, רשאי הדיין לשנות את התור לצורך חשוב יותר.
וכמעשה רב של הרב מרדכי אליהו דלעיל (על דף ו: ), ולמרות שהרב מרדכי אליהו עצמו אמר שקיימת חובת קדימות בתור, והביא ראיה מדין "בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום" (גיטין שם דף נט: ).
גם י"ל שהדיין עצמו אינו מחוייב לראשון להקדימו, שהרי אילו רצה יכל שלא לדונו כלל. אך סברה זו אינה קיימת במקום שהוא שכור לבני העיר לדונם.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=8


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ה' באדר תש''ע    15:15   19.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  24. מסכת סנהדרין דף ט:  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים".

לקמן בדף מא. אמרו שזהו רבן יוחנן בן זכאי, ולמה נקרא 'בן זכאי' גרידא?
"תלמיד היושב לפני רבו הוה, ואמר מילתא, ומסתבר להו טעמיה, וקבעוה בשמיה".

כעין זה מצינו לעיל בדף ח.
"אמר ליה רב לרב כהנא: פוק דייניה.
חזייה דהוה קא גאיס . - אמר ליה: אי צייתא - צייתא, ואי לא - מפיקנא לך רב מאונך!".
מעשה זה היה כאשר רב כהנא היה יושב עדיין כתלמיד לפני רב, כמו שאמרו במסכת בבא קמא דף קיז.
"יתיב רב כהנא קמיה דרב".
ושם באותו מעשה מסופר שהורה לו רב לעלות לארץ ישראל שלא יהרגוהו השלטונות.

ואם היו גדולי ישראל כה חריפים בדין, עוד בהיותם תלמידים, לכשהגיעו להוראה על אחת כמה וכמה.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=9


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון ז' באדר תש''ע    11:36   21.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  25. מסכת סנהדרין דף י: שבעה - רואי פני המלך, מרדכי והמן  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "בשלשה מתחילין, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה...
שלשה - כנגד שומרי הסף, חמשה - מרואי פני המלך, שבעה - רואי פני המלך".

פירש רש"י:
"שלשה כנגד שומרי הסף כו' - כלומר אשכחנא דמלכותא דארעא שלשה ממונין, וחמשה ממונין, ושבעה ממונין, שלשה כנגד שומרי הסף בצדקיהו (מלכים ב כה), גבי גלות נבוזראדן, והתם נמי משכחת חמשה מרואי פני המלך, ובאחשורוש (אסתר א) אשכחן שבעה שרי פרס ומדי, ועיבור שנה מטכסיסי מלכות שמים הוא ליישב סדר השנים על מכונן".

ותוספות כתבו:
שבעה רואי פני מלך - פירש בקונטרס דאאחשורוש קאי. ואין נראה שתקנו כנגד שרי העו"ג. ומפרש ר"ת דהם שרי ישראל דאשכחן בסוף מלכים (ב' כה) דהגלה נבוזראדן ג' שומרי הסף וה' רואי פני המלך ובסוף ירמיה (נב) כתיב ושבעה אנשים מרואי פני המלך. וכן מוכח בירושלמי. ומונה אותן גבי סנהדרי גדולה והכי איתא התם אית תנא תני ע"א שנאמר ויקח רב הטבחים את שלשה שומרי הסף הרי שלשה ושבעה אנשים מרואי פני המלך הרי עשר וששים איש מעם הארץ הרי שבעים ומן העיר לקח סריס אחד אשר הוא פקיד על אנשי המלחמה הרי שבעים ואחד ולמה קרא אותו סריס שיושב ומסרס בהלכה כתוב אחד אומר ה' וכתוב אחד אומר שבעה להביא שני סופרי הדיינין.

לשון הירושלמי במסכת סנהדרין פרק א הלכה ב
"רבי יהושע בן לוי שמע כולהון מהדא:
(מלכים ב כה, יח) וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים... {וְ}אֶת שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף - מיכן שמתחילין בשלשה.
(שם פסוק יט) וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ - מיכן שנושאין ונותנין בחמשה.
(ירמיהו נב, כה) וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ - מיכן שגומרין בשבעה".

הירושלמי ציטט במדויק את הפסוק שבירמיהו, וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ, כדברי התוספות.
ולדעת התוספות גם בבבלי צריך לגרוס "שבעה - מרואי פני המלך" כלשון הפסוק, ולא "רואי" שמשמעותו כל רואי.

ודעת רש"י שהבבלי חולק, שהרי נקט את לשון מגילת אסתר (א, יד) שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, ולא מֵרֹאֵי.

ומה יענה רש"י לקושיה, "ואין נראה שתקנו כנגד שרי העובדי גילולים"?
לכך סיים רש"י: "ועיבור שנה מטכסיסי מלכות שמים", וכוונתו לגמרא (ברכות דף נח.)
"אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם...".
ובהמשך שם מסופר כיצד רב ששת העיוור ידע מתי עובר המלך על פי השקט השורר, וביאר זאת כך:
"דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא; דכתיב (מלכים א' י"ט) צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה', ואחר הרעש אש, לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה".
הרי שמלכותא דארעא שהיא כעין מלכותא דרקיעא, מלכות הגויים היא. ולפיכך גם מספר שריהם מכוון לפי טכסיסי מלכות שמים.

ועוד יש לתרץ בדברי רש"י, שאמרו במסכת מגילה דף יב:
"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? אמר רבא: יום השביעי שבת היה...".
ומבואר בספרי דאגדתא על אסתר מדרש אבא גוריון (בובר) פרשה א
"ר' יודן ור' לוי אמרו משמיה דר' יוחנן כל מקום שנאמר במגילת אסתר מלך אחשורוש באחשורוש הכתוב מדבר, ובכל מקום שנאמר מלך סתם במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר, כטוב לב המלך ביין, כטוב לבו של הקדוש ברוך הוא ביינה של תורה".
והרי גם בעניננו כתוב מלך סתם:
(אסתר א, יד) "...שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת".
מכאן שגם בפמליא דמלכות שמים קיימים כגון אותם "שִׁבְעַת רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ", וכנגדם גם בסנהדרין דלתתא, כדברי התוספות.
היוצא מכאן, שהירושלמי עסק להדיא בסנהדרין שבירושלים, הנקראים כדברי התוספות שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ,
והבבלי עסק בגלות בבל, באותם רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, המרמזים והמכוונים זה לעומת זה כנגד אלו דקדושה.
ומתורצת הקושיה הכיצד תיקנו כנגד שרי העובדי גילולים, שכן הא בהא תליא.

יותר מכך יש לומר,
שאמרו שם במגילה דף יב:
"ויאמר המלך לחכמים, מאן חכמים - רבנן, ידעי העתים - שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים.
אמר להו: דיינוה לי! - אמרו: היכי נעביד? נימא ליה: קטלה - למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה: שבקה - קא מזלזלה במלכותא.
אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות. זיל לגבי עמון ומואב...
מיד - והקרב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש".
היוצא מכאן שאותם רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ נתמנו רק לאחר שחכמי ישראל מהסנהדרין השעו את עצמם. ככתוב:
(אסתר א, יג-יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין. וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת.
מעתה קשה לשון היידוע: שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי... הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת, והלא רק עתה קירבו אותם (וְהַקָּרֹב אֵלָיו) ומינו אותם לכך, והיה צריך להיות: שבעה משרי פרס ומדי... לשבת ראשונה במלכות!
אלא שבממסד המלכות היה קיים תקן קבוע של "שִׁבְעַת רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ". בתחילה איישו תקן זה בחכמי הסנהדרין הגולים, ואחר כך אוייש התקן בממוכן וחבריו.
היוצא מזה, שהירושלמי עסק בסנהדרין שבירושלים - באותם שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ,
והבבלי עסק בגלות בבל, אך באותם שבעת גדולי הסנהדרין עצמם לאחר שגלו!

ואם אכן נבחרו דוקא גדולי הסנהדרין, הרי שמרדכי היה ביניהם, שהרי היה החמישי בחכמתו בסנהדרין, כמו שאמרו במגילה בסוף דף טז:
לפיכך, כאשר נתמנה מרדכי על בית המן, לא רק שנתקיים הכתוב (איוב כז, יז) יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ, וכלשון הגמרא (ב"ק דף קיט.) "יכין רשע (האמור לעיל בפסוק), וצדיק ילבש",
אלא שמרדכי חזר לגדולתו אשר נתפסה בידי המן הרשע.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=10


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני ח' באדר תש''ע    13:18   22.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  26. מסכת סנהדרין דף יא. הלל תלמידו של עזרא  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו ונתנה עליהם בת קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה (כמשה רבינו), אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן. וכשמת אמרו עליו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא!
שוב פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה, ונתנה עליהם בת קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך - נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן. וכשמת אמרו עליו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של הלל".

הסיפא מובנת. שמואל הקטן נקרא תלמידו של הלל, כי גם אצלו העידה בת קול שראוי שתשרה עליו שכינה. ועוד, שקראוהו הי עניו על שהקטין את עצמו במעשים דלעיל, וגם על הלל אמרו במסכת שבת דף ל: "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל", וכמעשים שם. ואמרו לבסוף: "ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".

אבל הרישא צריכה ביאור, למה הלל תלמידו של עזרא דוקא?

ומבואר בדברי ריש לקיש במסכת סוכה דף כ.
"אמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו.
שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה,
חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה,
חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה".
הרי שהלל הבבלי, כעזרא הסופר, עלה מבבל ויסד את התורה שנשתכחה מההמון, ונשתיירה רק אצל חכמים מועטים.

עזרא,
ככתוב (נחמיה ח, ב-ח)
וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא בוֹ... וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹקִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא.

הלל הבבלי,
במסכת פסחים דף סו.
"תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו".
כאן המקום היחיד בש"ס שהלל מכונה בו 'הבבלי', נוסף לגמרא הנ"ל, כי זהו המעשה המראה שחזר ויסדה.
וכדברי רש"י בסוכה שם:
"כשנשתכחה תורה מישראל - לא נשתכחה כולה קאמר, אלא הלכות שכוחות מבני בתירא שהיו ראשי ארץ ישראל, כדאמרינן בפסחים באלו דברים (סו, א)".
וכן בתלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ו ה"א (ובילקוט שמעוני פרשת תזריע רמז תקנא)
"על שלשה דברים עלה הלל מבבל... על זה עלה הלל מבבל".

רבי חייא,
בכתובות דף קג: (ובבבא מציעא דף פה: )
"א"ל ר' חייא: אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא, ומגדלנא נישבי וציידנא טביא, ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך. והיינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא".
הרי שהיה מפיץ תורה שנשתכחה מהרבים. ודלא כרבי חנינא שם, שיכל לחדש לחכמים מפילפולו את מה שנשכח מהם לגמרי.

מה טעם ההדגשה בכל אלו, שעלו מבבל דוקא?
פירש רש"י בסוכה שם:
"עלה הלל הבבלי - שמיום שגלה יכניה החרש והמסגר עמו, היתה ישיבה מצויה בבבל".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=11


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי ט' באדר תש''ע    12:26   23.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  27. מסכת סנהדרין דף יב. תכלת בזמן החורבן  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "שלחו ליה לרבא: זוג בא מרקת, ותפשו נשר, ובידם דברים הנעשה בלוז, ומאי ניהו - תכלת".

מכאן שהתכלת היה מצוי בימי רבא.
והוא הלך ואזל כי הרומאים היו מחרימים אותו עבור מלכיהם.

בכתבי האר"י - שער הכוונות דרושי ציצית דרוש ד, נאמר:
"ודע כי ב' מיני ציציות הם, התכלת והלבן. ר"ל כי בזמן שבית המקדש קיים היה חוט תכלת עם הלבן ובזמה"ז לא יש כי אם לבן".
בהמשך קיימת חזרה שלש פעמים על כך שבזמן בית המקדש היה תכלת, לעומת לבן בלבד בזמן הזה.
יש שרוצים לומר שבימי רבא נשתייר תכלת מזמן בית המקדש.
אולם במסכת מנחות דף מב: אמרו:
"אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא היכי צבעיתו לה? אמר ליה: מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה , ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא, ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא".
צמר צבוע בתכלת יכול להתקיים זמן רב. אך כאן אמרו שעצם ההכנה של התכלת הגולמי נעשה בזמן אביי, ודם חלזון נוזלי ודאי לא יכול להתקיים זמן כה רב, ללא אמצעי הקפאה.
וכן כתב בשו"ת ישועות מלכו חלק או"ח סימן א
"הנה אין ספק שבזמן אמוראים היה תכלת וצבעו בו ציצית, גם בימי אביי ורבא לבשו תכלת וצבעו כמפורש במנחות מ"ב ע"ב דאביי שאל לרב שמואל ב"י היכן צבעיתו והוא השיב לו אלמא שהיו עוסקין בצביעות תכלת, וקשה לומר שהיה להם אז דם חלזון מקודם חרבן שהיה יותר מר' שנים".

לכן יש לפרש את דברי האר"י, שהתכלת היה בזמן בית המקדש, אך לא רק בזמן בית המקדש, אלא גם כמה מאות שנים אחר כך.
וגם אם נאמר שבדוקא הוזכר שם עניין האור שהאיר בזמן בית המקדש, שגרם לקיום התכלת, אין ירידת השכינה והסתלקותה נעשית בפעם אחת, אלא בשלבים.
כמו שאמרו באבות דרבי נתן פרק לד
"עשר ירידות ירדה שכינה על העולם... ואחת במקדש...
עשר מעלות נסתלקה שכינה ממקום למקום מכפורת לכרוב...".

ויש שמביאים ראיה מהספרי (דברים פיסקא שנד)
"אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן אחד. אמרתי לו פרנסתך במה? אמר לי מחלזון. אמרתי לו וכי מצוי הוא? אמר לי השמים שיש מקום בים שמוטל בהרים וסממיות מקיפות אותו ואין לך אדם שהולך לשם שאין סממיות מכישות אותו ומת ונימק במקומו. אמרתי ניכר הוא שגנוז לצדיקים לעתיד לבא וספוני טמוני חול, ספוני זו חלזון".
הרי לכאורה שאין החלזון מצוי, אלא ספון וגנוז לעתיד לבא.
אלא שאם כן קשה, כיצד התפרנס אותו זקן מהחלזון אם אינו מצוי כלל?
אלא שממקומו בים לא ניתן להביאו, ואעפ"כ הוא מצוי במידת מה, כגון כאשר הוא עולה ממקומו, כמו שאמרו במסכת ציצית פרק א הלכה י
"חלזון למה הוא דומה... ואינו עולה אלא לשבע שנים, לפיכך דמיו ביוקר".

על פי משמעות דברי האר"י אפשר שגם התגלות התכלת תלויה בהתגלות אור הגאולה. ולאו דוקא בגמר הגאולה - בנין בית המקדש, אלא לפני כן.
מתי אם כן?
בירושלמי (ברכות פרק א הלכה א ויומא פרק ג הלכה ב) השוו את הגאולה לתהליך המתחיל באילת השחר וממשיך עד לזריחת אור השמש -
"רבי חייא רובא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה.
ראו אילת השחר שבקע אורה.
אמר רבי חייא רובה לרבי שמעון בן חלפתא בירבי! כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר.
מאי טעמא - כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה' אוֹר לִי.
כך בתחילה - וּמָרְדֳּכַי ישֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
ואחר כך - וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ (וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ).
ואחר כך - וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וגו'.
ואחר כך - וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת.
ואחר כך - לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה".

וזמן התגלות התכלת הוא בין עלות השחר לבין הנץ החמה -
"משיכיר בין תכלת ללבן" (ברכות א משנה ב).
והמסופקים מחמירין כרבי אליעזר האומר "בין תכלת לכרתי".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=12


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום רביעי י' באדר תש''ע    14:03   24.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  28. מסכת סנהדרין דף יג: חידוש הסמיכה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ברם, זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל. - נשתכחו? נגרוסינהו! - אלא: בטלו דיני קנסות מישראל".

כתב הרמב"ם הלכות סנהדרין ד, יא
"נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן, ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע".
הרמב"ם הקשה על שיטתו מדברי הגמרא שדיני קנסות עשויים להתבטל.
ותירץ שאין כוונת הגמרא שיהיו בטלים לעד, אלא עד שתעלה ביד החכמים המשימה הבלתי אפשרית כמעט, שיסכימו כולם.
ומנין למד הרמב"ם דין זה?
על כך הוא ענה בפירושו למשנה במסכת סנהדרין פרק א משנה ג
"ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהא זה בארץ ישראל כמו שהקדמנו, הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה. לפי שאם לא תאמר כן לא תהא אפשרית מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם באמרו ואשיבה שופטיך כבראשונה".
כלומר שאם שופטי העתיד ידונו רק מדינא דמלכותא משיחא, הם יוכלו לחדש רק דינים שיש בהם צורך הציבור והמלכות, ולא דיני קנסות האמורים בתורה, שמשלם בהם יותר ממה שהזיק. ואין בזה השבת שופטיך "כבראשונה".

הקשה הרדב"ז על הרמב"ם שם:
"ומי יתן ואדע, שהרי אליהו בא לפני המשיח כמבואר בכתובים ובדברי רז"ל והרי הוא סמוך ויסמוך אחרים לפני בוא המשיח".
התוספות יום טוב על המשנה שם תירץ שאכן מכח קושיה זו פיקפק הרמב"ם בסוף דבריו, וכתב 'והדבר צריך הכרע'. וזה לשונו:
"ויראה לי הטעם לפי שאפשר לדחות הראיה שכתב שהרי ייעד השם יתברך גם כן (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא, ולשתי הדעות שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים".
כוונתו, שהסתפקות הרמב"ם תלויה במחלוקת שהביא בהלכות מלכים יב, ב
"יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לְיַשֵּׁר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים,
ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו".
פירוש, הרמב"ם פתח בדעתו הוא. שלמרות שאמרו במועד קטן דף כו.
"אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אליהו חי הוא!".
ובויקרא רבה (אמור פרשה כז, ד)
"ר' יהודה אומר אם יאמר לך אדם שאילו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ היה חי וקיים עד עכשיו?! אמור לו כבר הוא, אליהו חי וקיים לעולם!".
אין הדברים כפשוטם. ואליהו הנביא אינו בין החיים כשאר האדם.
וראיה לכך בבראשית רבה (וילנא) פרשה לג, ג
"לסוף תלתין יומין אתא אליהו זכור לטוב בדמותיה דר' חייה רובה אצל רבנו ויהב ידיה על שיניה ואסיתיה"
ואם יכל אליהו להדמות לאדם אחר בחיותו ממש, למה הוצרך להמלט על נפשו מאיזבל במדבר (מלכים יט), די היה לו להדמות לאדם אחר!
ולסברה זו ביאר הרמב"ם, שדברי מלאכי (ג, כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, פירושם שישלח נביא אחר, כאליהו.
אך בסוף דבריו הביא הרמב"ם את דעת "יש מן החכמים" הסוברים שאליהו חי כפשוטו, והוא זה שיבשר את הגאולה, וכיון שיכול אליהו לסמוך ולקיים שופטיך כבראשונה, נפלה הראיה לדין שניתן לחדש את הסמיכה ללא סמוך. וכדברי הרא"ש במסכת מועד קטן פרק ג
"וכן נראה לי שאין לעשות בנין בלא יסוד... ואם יש תירוץ לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין".
ואת קושית התחפשות אליהו יתרצו, שאכן כאשר עלה אליהו בסערה השמים, קיבל סגולות חדשות, כגון שיכול לעוף בארבע תעופות (ברכות דף ד: ), ועם זאת עדיין דינו ככל חי.

מעתה קשה קושית הרמב"ם על דעה זו, למה אמרה הגמרא "בטלו דיני קנסות מישראל", והלא אליהו חי וקיים!
וי"ל שגם תירוצו של הרמב"ם תקֵף כאן, שסוף סוף, אין די בפתרון זה. שהרי קא חזינן שבושש אליהו מלבא לחדש את הסמיכה. ולא יבא להשיב לֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם הסמוכים, אלא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'.

ואפשר שאלו ואלו דברי אלקים חיים הן, ומה שכתב הרמב"ם "שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן", יתוקן בידי אליהו שישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
אי נמי, (סנהדרין דף צז: ) "הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן", שאמר יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד, כלשון הרמב"ם. ומתוך כך יתקיים לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=13


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי י''א באדר תש''ע    14:22   25.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  29. מסכת סנהדרין דף יד: צורת הצינורא  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "רבי אליעזר בן יעקב אומר: אפילו צינורא של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה".

מהי אותה צינורא, וכיצד היא נראית?

רמז מצאנו במשנה במסכת כלים יג משנה ה
"צינורא שפשטה טהורה כפפה חזרה לטומאתה".
הצינורא היא כפופה. לעומת מחט למשל שהיא פשוטה.
וכמו למשל אות כ' כפופה, לעומת כ' סופית, הנקראת כ' פשוטה.

המילה 'צינורא' היא גם כינוי לאחד הטעמים, שצורתו כאותה צינורא. צורה זו זהה לטעם נוסף - הזרקא.
וכמו שכתב לפני למעלה מאלף שנים, בכיר חכמי המסורה אהרן בן משה בן אשר, בספרו דקדוקי הטעמים, הנקרא גם מחברת בן אשר:

צורת טעמי הצינורא והזרקא כאן היא הצורה שאימצו הדפוסים. את הצורה המקורית של טעמי הצינורא והזרקא, שהיא כצורת מחט ה'צינורא', ניתן לראות בספר התנ"ך שכתב אהרן בן משה בן אשר עצמו, הלא הוא "כתר ארם צובא", או כפי שמכנה אותו הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח, ד):
"הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה".

טעם הצינורא נמצא מעל האות ש' במילה הושיעה, ומעל האות ל' במילה הצליחה (שתי המילים במלרע בטעם מרכא, וטעם הצינורא כאן הוא טעם עזר) :

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=14


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי י''ב באדר תש''ע    12:57   26.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  30. מסכת סנהדרין דף טו: אמר ריש לקיש: והוא שהמיתו  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר ריש לקיש: והוא שהמיתו, אבל לא המיתו - לא... תניא כוותיה דריש לקיש: אחד שור שהמית ואחד בהמה וחיה שהמיתו בעשרים ושלשה".

אמרו במסכת יבמות דף לו.
"תניא כוותיה דריש לקיש: החולץ למעוברת והפילה - צריכה חליצה מן האחין.
אמר רבא: הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת. חדא, הא דאמרן.
אידך... לעולם לא קנה, עד שיאמר: פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום.
ואידך... קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".

וקשה למה לא הוזכר גם דין דידן. אם משום שדינו מפורש בברייתא, הרי גם הדין דיבמות מפורש בברייתא.

ותירץ התוספות:
"תניא כוותיה דר"ל - הא דלא חשיב הך בריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) בהדי תלת דהלכה כר"ל משום דהכא אליבא דרבי אליעזר פליגי".

אולם הכסף משנה (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה ב) כתב: "ותניא כוותיה דריש לקיש ולפיכך פסק רבינו כוותיה". כלומר שפירש את דברי הרמב"ם שם: "אפילו ארי ודוב וברדלס שהן בני תרבות ויש להן בעלים שהמיתו מיתתן בעשרים ושלשה" - כריש לקיש, ולא כת"ק ולכו"ע.
וכן דעת העין משפט ונר מצוה שציין בדברי ריש לקיש לרמב"ם זה.

ולדעתם שמא י"ל שלא הזכיר רבא הלכתא למשיחא, שכן משגלתה סנהדרין לא דנו דיני נפשות (עבודה זרה דף ח: ).

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=15


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי י''ב באדר תש''ע    13:00   26.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  31. מסכת סנהדרין דף טז: שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "וסמוכה לספר - אפילו אחת אין עושין. מאי טעמא - שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל".

ולמה דוקא אז יחריבו את ארץ ישראל?
כתב הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים ד, ד
"ואין עושין עיר הנדחת בספר כדי שלא יכנסו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל".
ויותר מפורש בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק א
"והטעם בכך לפי שאם יחרבו גבולות הארץ יכנסו מהם הגוים ויחריבו ארץ ישראל".
הפירוש לכאורה, שכיון שהעיר חריבה, נקל לחדור מאותה פירצה שבגבול.

וקשה,
אם יקימו ישובים לפנים ממקום אותה העיר, סביב, יוגדר הגבול מחדש, ושוב לא יוכלו הנכרים להכנס. ולמה לא יותר אז לשרוף את עיר הנידחת?
ועוד, למה אמרו "שמא ישמעו נכרים", ולא שמא יכנסו, כלשון הרמב"ם?
ועוד קשה לשון "שמא ישמעו", הרי ודאי שישמעו! וכי לא רואים ושומעים כולם, אפילו מרחוק, שהעיר חריבה?

אלא צריך לומר שיש כאן עניין נוסף. שכאשר שומעים הנכרים שישראל נסוגים הריהם מתחזקים להלחם בם.
ופירוש "שמא ישמעו נכרים" - שישמעו לרדוף, וכדרכם, ישמעו בקול המשמעות שאויבם נסוג.
וכדברי המשנה מסכת סוטה דף מד.
"(דברים כ, ט) וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם, ובעקיבו של עם. מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור - הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה, שנאמר: (שמואל א ד, יז) נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם, ולהלן הוא אומר: (שמואל א לא, א) וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים וגו'".

ואפילו לא היתה הנסיגה משום רכות הלבב, אלא משום איזו מצוה, אין הנכרים מבחינים או מתחשבים בכך.
וכמו במסכת עירובין דף מה.
"אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל - אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת.
תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים - כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות - יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש - יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת".
ופירש רש"י: "לספר - עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם".
הרי שכל הצלחת הנכרים, אפילו בממון הקל, תדרבן אותם להמשיך ולהלחם בישראל.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=16


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון י''ד באדר תש''ע    10:06   28.02.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  32. מסכת סנהדרין דף יז. נבואת אלדד ומידד  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "והם נתנבאו ולא פסקו. ומה נבואה נתנבאו? אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ.
...
מאי כלאם - אמר ליה: הטל עליהן צרכי ציבור, והן כלין מאיליהן".

הכיצד זכו אלדד ומידד לחזות בנבואה שחבריהם ואפילו משה לא זכו לה?
הכיצד צרכי ציבור תגרום לנבואתם שתכלה?

מבואר על פי דברי מדרש תנחומא (בובר) פרשת בהעלותך סימן כב
"הזקנים פסקה נבואתן, ואלו לא פסקה נבואתן, שנאמר "ויתנבאו ולא יספו". הזקנים היתה נבואתן משל משה, שכן אמר הכתוב, "ואצלתי מן הרוח", אבל אלו היתה נבואתן משל הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ותנח עליהם הרוח"".
אלדד ומידד לא נבחרו להיות תחת מרותו של משה, כדברי הגמרא לעיל בדף טז: "ומשה על גביהן".
לכן גם נבואתם לא היתה מאצילות נבואתו של משה.
ולכן הם יכלו לראות דברים שמשה עצמו לא יכל לראותם.
אך אם יצטרפו למנגנון השלטון שתחת משה, תכף יאבדו את יחוד עצמאותם.

ולמה לא יכל משה עצמו לדעת מתי ימות?
על כך השיבו במסכת שבת דף ל.
"אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הודיעני ה' קצי!
אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם!
- ומדת ימי מה היא?
גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם!".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=17


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני ט''ו באדר תש''ע    11:49   01.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  34. מסכת סנהדרין דף יח: שלשה רועי בקר וסימני הגאולה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "הנך שלשה רועי בקר דהוו קיימי, ושמעינהו רבנן דקאמרי:
חד אמר:
אם בכיר ולקיש כחדא יינץ {רש"י: אם יהא חום בקרקע ויצמח זרע הבכיר והאפילה יחד, חיטין שנזרעו בראש החודש והשעורין שנזרעו עכשיו} - דין הוא אדר {זהו אדר!}, ואם לאו - לית דין אדר.
וחד אמר:
אם תור בצפר בתלג ימות {אם בבקר יהא קור חזק עד שיהא השור קרוב למות מחמת הצינה}, ובטיהרא בטול תאינה ידמוך {ובצהרים יגדל כח החום עד שיהא השור מיצל בצל התאנה מחמת החום}, ישלח משכיה {ויפשיט עורו, כלומר יתחכך בתאינה מחמת החום} - דין הוא אדר, ואם לאו - לית דין אדר.
וחד אמר:
אם קידום תקיף לחדא יהא, יפח בלועך נפיק לקיבליה {אם כבר תשש כח החורף כל כך שכשיהא רוח מזרחית חזקה מאד (והיא מביאה צינה), ואתה מנשב בפיך ויוצא לקראתה ונפיחתך קשה מן הרוח (ומחממתה)} - דין הוא אדר, ואם לאו - לית דין אדר.
ועברוה רבנן לההיא שתא".

בספר מאור ושמש הביא אגדתא זו בפרשת השבוע (פרשת שקלים ד"ה בגמרא סנהדרין), וכתב: "ובודאי כל דברי רבותינו חז"ל באגדתא הם סודות נוראים ובודאי גם בכאן יש רמיזא דחכמתא".

והנה ג' שלבים יש בגאולה: שבט, אדר, וניסן.
• שבט, ראש השנה לאילנות, שלב ההנצה.
כמו שכתב אור החיים הקדוש על שנת ה' ת"ק (במדבר כו, יט; ובדומה בויקרא ו, ב)
"ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום".
• אדר, מגילת אסתר, גילוי הגאולה בהסתר ובדרך הטבע. וכאמרם "אסתר מן התורה מנין? וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר {פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא}" (חולין דף קלט: ).
• ניסן, מלשון נס. כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו).

שלא כגאולה הניסית שאינה צריכה סימנים, בגאולה הטבעית לא תמיד ברור אמתי מסתיימת הגלות ומתחילה הגאולה. ואותם שלשה רועי בקר ביארו את סימני גאולה זו.

והנה לעתיד יתקיים שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ. אך לא חדש האסור מהתורה, אלא חדש המושתת על קדושת הישן. וכדברי הראי"ה: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".
וזהו שאמר הרועה הראשון "אם בכיר ולקיש כחדא יינץ, דין הוא אדר", בכיר זה הישן. לקיש זה החדש. וכששניהם צומחים משולבים יחד כאחד, זו גאולת אדר.

וכך הם גם דברי הרועה השלישי, שאם כח נשיבת הפה של עתה, שקולה כנגד נשיבת רוח הקדים, כלומר שמימי קדם, זו גאולת אדר.

ואמרו במסכת שבת דף קלח: "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל".
ובהמשך שם ביארו: "רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר (דברים לא, כא) כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד".
כלומר שהגלות גורמת לכך שהתורה תשתכח מישראל עד שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, ופיסות מהאמת מפוזרות בכל התורה. כמו שאמרו (סנהדרין דף צז.) "תניא, רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו... והאמת נעדרת. שנאמר (ישעיהו נט, טו) וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת. מאי ותהי האמת נעדרת אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה". ובירושלמי (ראש השנה פרק ג הלכה ה) "תני בשם רבי נחמיה, הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ, דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר".
וכיון ששכחום בגלות, בזמן הגאולה הדור קבלוה, חזרו ויסדום. וכמו עתניאל בן קנז שהחזיר מתוך פלפולו שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה (תמורה דף טז.). וכדברי רבי חנינא (כתובות דף קג: בבא מציעא דף פה: ) "חס וחלילה, אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי!". שיקשה ממקום אחד על מקום אחר, ומתוך הישוב תעלה ההלכה בשלימותה.
ולכך מרמזים דברי הרועה השני.
השור הוא רמז עבור "חבילות של משנה", כדלקמן (סנהדרין דף מב.) "אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: במי אתה מוצא מלחמתה של תורה - במי שיש בידו חבילות של משנה, קרי רב יוסף אנפשיה: (משלי יד, ד) וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר".
ומתוך אותן חבילות של משנה נעשה הליקוט של האמת הנעדרת, תרתי משמע.
וכאשר אותן ההלכות שבצינת הגלות דומות לקפואות ושכוחות מלב, יחלו להפשיר ולהתלבן לאשורן בכל חילוקיהם, מתוך אותן חבילות של משנה - זו גאולת אדר.
ומלאכה זו נעשית בידי אותם המכונים רועי בקר.
וזהו שאמר בן הרכינס לרבי עקיבא (יבמות דף טז.) "אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר!". שמך עקיבא, מלשון 'עקב בא', אולם אחרית הימים טרם באה. ולא הגעת למעלה זו של מביאי ומבשרי הגאולה. וכדברי הירושלמי (תעניות פרק ד הלכה ה) "רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא. אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=18


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום רביעי י''ז באדר תש''ע    21:10   02.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  35. מסכת סנהדרין דף יט. שיהיו נשים מספרות  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ואמר רמי בר אבא: התקין רבי יוסי בציפורי שיהיו נשים מספרות בבית הכסא, משום ייחוד".

פירש רש"י: "משום ייחוד - שמא ילך אדם שם ואם לא ישמע קול אדם יכנס ויתייחד שם, ותנן (קידושין פ, ב): לא יתייחד אדם עם שתי נשים, ובבית הכסא שבשדות קמיירי, שהיה בית הכסא שלהם בשדה חוץ לעיר והכל ניפנים שם".

וכתב בספר יד רמה, שאין לפרש שהשומע שיש שם אשה ימנע מליכנס שם משום ייחוד, דתינח בכשרים אלא בפסולים מאי איכא למימר? אלא כדי שישמע קולן לחוץ ויתן השומע אל לבו שיש שם אחר ויתירא ולא יכנס אחריהן ויתייחד עמהן.

אך גם פירושו קשה להבנה, דכיון דבפרוצים עסקינן, למה יתיירא בשומעו שיש שם נשים. וגם למה יחשוש שיש שם איש אחר, הרי ודאי שגם הוא פרוץ, וקי"ל (קידושין דף פ: ) שפרוצים אינם חוששים זה מזה.

עוד הקשה הערוך לנר:
"אך לכאורה צ"ע דהא חשש יחוד שייך גם באשה אחת ותשמיע קולה שלא תביא לידי יחוד, ויש לישב".
כוונתו כנראה כדברי הפרי מגדים באשל אברהם סימן ג ס"ק ב
"ומשמע קצת דנכנסין שני נשים בבית הכסא".
אפשר שאין כוונתו שזו חובתן, אלא כדברי הים של שלמה במסכת קידושין פרק ד סימן כד
"ואין שייך לומר עליה שמא אחת תלך לצרכה, כי דרך הנשים לילך יחד, כי האי דאמרינן, נשים מספרות בבית הכסא".

עוד כתב הפרישה אה"ע כב ס"ק כב
"כדי שלא יכנס שם איש. אבל בששני אנשים בבית הכסא לא חששו שתכנס אשה אליהם, דאשה אחת מותרת להתייחד עם שני אנשים כשאינן פרוצים וכנ"ל.ולהרמב"ם דאסר גם זה צריך לומר דנקטו לשון המשנה דקתני דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים ומיירי בכשרים וכנ"ל".
ובספר אפי זוטרי לרבי יעקב בן דוד פארדו (הובא בהגהות מעשה ניסים על שו"ע הוצאת ראש פינה אה"ע סימן כב, יג), הקשה על דבריו, וכי לא עבידי פרוצים ליכנס לבית הכסא.
ותו אם הולך אדם יחידי לבית הכסא, מאי איכא למימר, ומה מועילה התקנה לכך שאשה או שתים לא תכנסנה?
וסיים שם: "נבהלתי על המראה ולא זכיתי להבין תקנה כזו שהתקינו חז"ל".
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8448&st=&pgnum=257

ועוד קשה, למה סתמו ולא פירשו שתקנה זו היא רק בבית הכסא שבשדה חוץ לעיר, הרי רבי יוסי עצמו אמר (שבת דף כה: ) שקיימת מציאות, ורצויה היא, שיהא לאדם בית הכסא סמוך לשולחנו. ורבי יהודה ברבי אלעאי אמר (ברכות דף נה.) שעשרים וארבעה בית הכסא איכא מאושפיזאי לבי מדרשא.

לכן נראה לפרש טעם אחר שבו תתורצנה כל הקושיות, שראה רבי יוסי שהיו פרוצים מתחזים ומתעטפים כנשים הצנועות (בשבת דף פ. אמרינן שצנועות הולכות מעוטפות, ואין מגלות אלא עין אחד לראות) כדי ליכנס למקום צניעות הנשים. כמו שאמרו במסכת נזיר דף נט. (וברש"י דברים כב, ה) "שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים".
לכן תיקן שיהיו כל הנשים מספרות זו עם זו בבית הכסא ובודקות בכך זו את זו בקולן. וכדרך שאמרו (גיטין דף כג. וחולין דף צו.) "היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? אלא בטביעות עינא דקלא".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=19


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום חמישי י''ח באדר תש''ע    20:53   03.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  36. מסכת סנהדרין דף כ: מטה - סירוגה מעל גבה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "מטה - סירוגה מעל גבה".

שנינו במסכת סוכה דף כא:
"הסומך סוכתו בכרעי המטה - כשרה. רבי יהודה אומר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה - פסולה".

הרא"ש שם בפרק ב סימן א הביא את דברי הירושלמי שביאר בשם ר' אמי את טעמו של רבי יהודה: משום שאין מכרעי המטה עד לסכך עשרה טפחים.
וסיים הרא"ש שם:
"ולא ידענא מאיזה טעם יכשירו רבנן היכא דסמך הסכך על כרעי המטה, ואין מכרעי המטה עד הגג עשרה, דירה סרוחה היא! הלכך נראה דר' יהודה לפרושי דברי ת"ק אתא וליכא הכא פלוגתא".
כלומר שטעם זה משכנע מאוד, לכן צריך לומר שתנא קמא, כלומר חכמים, מודים לרבי יהודה.

ומה יתרצו על קושיה זו שאר ראשונים?
- הרמב"ם והברטנורא שכתבו בפירוש המשנה שאין הלכה כר' יהודה, הרי שלדעתם חכמים ודאי חולקים! (וקשה על קהתי שהביא דוקא את דברי הרא"ש שחכמים מודים).
- הרז"ה שפסק גם כן כחכמים.
- הריטב"א שכתב: "והלכתא כר"י אף על גב דהוי יחידאה", הרי שמודה שחכמים חולקים.

תירוצם מבואר בגמרא כאן, שבשונה ממיטות שבאשכנז וספרד בהם שהה הרא"ש, מבאר רבי ירמיה שהמטות של זמן המשנה היו סרוגות בחבלים.

וכן אמרו במועד קטן דף כז.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר דרגש מתיר קרביטיו והוא נופל מאיליו".
ודרגש הוא כמו מיטה כדברי רבי ירמיה כאן ושם, אלא שדרגש סירוגו מתוכו מטה סירוגה על גבה.
ופרש"י שם: "סירוגו מתוכו - מכניס רצועות מן חורי עצי המטה. על גבה - והעור כפול על העץ".
ופירט המאירי שם:
"מטה שלא היו לה כרעים גבוהים והיא מתפרקת בהיתר קשרים שבה והיא של עור והיו נוקבים אותה נקבים נקבים מארבע רוחותיו וקובעין טבעות בזרועות המטה וקושרין את העור מתוך נקביו לתוך טבעות המטה וממתחין את העור ושוכבין עליו".
וכן כתב הבית יוסף באותה סוגיה (אורח חיים סימן תרל אות יג ד"ה הסומך סוכתו)
"והמטה היא חבלים או קרשים קבועים במחיצות אלו".
וכן סוגיא שלימה עוסקת באותם חבלים במסכת מועד קטן דף י.
"{משנה} מסרגין את המטות {רבי יוסי אומר: ממתחין}, מאי מסרגין ומאי ממתחין? כי אתא רב דימי אמר: פליגי בה רבי חייא בר אבא ורב אסי, ותרוייהו משמיה דחזקיה ורבי יוחנן; חד אמר: מסרגין - שתי וערב, וממתחין - שתי בלא ערב. וחד אמר: מסרגין שתי בלא ערב, וממתחין - שאם היה רפוי ממתחו. איני? והא תני רב תחליפא בר שאול: ושוין שאין מפשילין חבלים לכתחלה...".
וכן במסכת נדה עא:
"ורבי יהודה נימא איהו לנפשיה: שאני אומר טפה של מיתה עומדת על גב המטה! שאני במטה - דמחלחלה".
כלומר שסתם מטה אינה עשויה ממשטח עץ וכדומה, אלא של חבלים שהדם מחליק מהם ומטפטף לגומא.

לכן סברת חכמים, שכשם שאפשר להוציא את המיטה מהסוכה כשאינה מחוברת לסכך, ואין היא נחשבת אז לדבר קבע הגורע מגובה הסוכה. כך ניתן להתיר את רצועותיה כאשר היא מחוברת לסכך, ולכן אין משטח הרצועות נחשב לגורע מגובה הסוכה.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=20


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי י''ח באדר תש''ע    15:09   04.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  37. מסכת סנהדרין דף כא. וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "(שמואל ב' י"ג) וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, מאי טעמא? - אמר רבי יצחק:... קשרה לו נימא, ועשאתו כרות שפכה. - איני? והא דרש רבא: מאי דכתיב (יחזקאל ט"ז) ויצא לך שם בגוים ביפיך - שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה? - שאני תמר, דבת יפת תואר הואי".

קשה למה הקשו 'מאי טעמא', הרי מצינו באשת יפת תואר שנסמכה לה פרשת בן השנואה, שכיון שנחפז אחר יצרו, סופו לשונאה. וכך היה גם באמנון שכיון שנחפז לאונסה ללא חופה וקידושין, שנאה מיד.
וכדברי המלבי"ם שמואל ב' יג, טו
"וישנאה. אחר שהיה תאוה כלביית, מיד שנכבה רשף התאוה חלפה האהבה שלא היתה אהבה עצמיית, ואז בהכירו תועבת הנבלה הזאת שב לשנוא את הנושא שעל ידו נסבב לו זאת, וז"ש גדולה השנאה מהאהבה, שהאהבה בעצמה סבבה את השנאה, שכשזכר תועבת האהבה הזאת אשר היתה עתה לזרה בעיניו, נהפך לבו בקרבו לשנאה גדולה".

אלא שבספר קול אליהו הובאו דברי הגר"א:
"ותמאן המלכה ושתי לבוא וגו' ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו (שם א. יב), ומקשה בגמרא (מגילה דף י"ב ע"ב) אמאי דלקה ביה כולי האי ומשני אמר רבה שלחה ליה אהוריירי' דאבא (שומר הסוסים) אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי, וההוא גברא אישתי וכו' ע"ש, והנה כל העובר מוכרח להשתומם מה פריך הגמרא אמאי דלקה ביה כולי האי, וכי לא היה לו לכעוס שמרדה בו בפני הפרתמים וכל השרים ולא רצתה לעשות רצונו?!
אמנם יש לומר דהענין כך הוא, דהנה קצף הוא בגלוי כקצף על פני המים, וחימה הוא בסתר, ולזה פריך הגמרא אמאי דלקה ביה כולי האי ר"ל כיון שכבר קצף בגלוי כמ"ש ויקצוף המלך, למה שוב בער בו כל כך, הא דרכו של אדם אם יקצוף ומדבר את הדבר הכעס נח ואינו בוער כל כך, וכאן אף שדיבר וקצף מאד אף על פי כן וחמתו בערה בו, וע"ז פריך אמאי דלקה ביה פי' מבפנים, לכך מתרץ הגמרא שבערה בו כ"כ מה שלא יוכל לאמור בעל פה. ששלחה לו בזיונות אהורייריה דאבא, והשתא א"ש דכתיב ויקצוף המלך מאד היינו בגלוי על המיאון שלא רצתה לעשות רצונו ולבוא בדבר המלך, וחמתו בערה בו, בו דייקא, היינו על דברי הבזיונות והזלזולים ששלחה לו, והסריסים אמרו לו דבריה בחשאי, וזאת לא הי' אומר לשום איש בעל פה רק בו היו הדברים בוערים בלבו. (דברי שאול במגילת אסתר)".

בדומה לכך דרשו כאן מהתוספת "גדולה מאד", שהיה טעם נוסף לכך ששנאה יותר מהרגיל.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=21


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי י''ט באדר תש''ע    11:22   05.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  38. מסכת סנהדרין דף כב: תספורת כהנים בזמן הזה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "היינו טעמא: מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן כהן הראוי לעבודה - וליכא. - הכא נמי, בעינא כהן הראוי לעבודה, וליכא! - הכא - אפשר דמספר ועייל".

כלומר שאין הכהנים מצווים בזמן הזה להסתפר כל ל' יום, שכן לכשיבנה המקדש יוכלו להסתפר ולעבוד מיד.

וקשה, הרי אמרו (ראש השנה דף ל. וסוכה דף מא.)
"ושיהא יום הנף כולו אסור. מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש... דמיבני אימת? אילימא דאיבני בשיתסר - הרי האיר מזרח התיר. אלא דאיבני בחמיסר...".
הרי שיתכן שיבנה המקדש ביום טוב או בשבת, וחוששים לכך מדין "מהרה יבנה בית המקדש"!
הניחא כהנים הגרים חוץ לתחום ירושלים, הרי ממילא אסורים לבא לעבוד. אלא כהנים הנמצאים בירושלים, לכאורה צריכים להסתפר תספורת קצרה כדין, ובכלל זה שלא להשאיר 'פיאות' ארוכות!
וסברת "שתקנתו קלקלתו" לכאורה אינה שייכת בזמן שאין כלל כהנים מיוחסים לאותה משמרת, כי אז כל הכהנים שווים, וקי"ל שאפילו כהני חזקה כשרים כשאין מיוחסים.

ואמר הרב מרדכי אליהו שיותר לכהנים להסתפר בשבת, כי אין בזה אלא איסור דרבנן (משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם אין במינו נגזז).
כעין זה ברמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א הלכה יח
"ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת חותך, ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי שאין שבות במקדש כלל".
הרי שגם בעניני הכנה לעבודה שייך דין "אין שבות במקדש" (פסחים סה. ביצה יא: ).

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=22


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי י''ט באדר תש''ע    11:24   05.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  39. מסכת סנהדרין דף כג. ולא היו נכנסין בסעודה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין... ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מסב עמהן.

נוסח הרמב"ם (המקורי) בהלכות סנהדרין פרק כב, (י){יב}
"וכך היו בקיאי הדעת שבירושלים עושין: אין יושבין בדין, עד שיידעו עם מי יושבין".
ובפירוש המשנה לרמב"ם מסכת גיטין פרק ט משנה ז
"בקיי הדעת, המיושבין בדעותיהם".
כלומר, ההיפך של הביטוי "קלי הדעת".

האם עשו כהוגן?

דברי הברייתא מובאים גם באיכה רבה (בובר) פרשה ד
"ד"א בני ציון היקרים. מה היה יקרותן, לא היה אחד נכנס לסעודה עד שהיה יודע מי הם המסובים עמו, ומי מוזגן, ומי משמשן, ולא חותם בנייר, עד שהיה יודע מי הם החתומים עמו, משום אל תשת ידך עם רשע (שמות כג א). ד"א בני ציון היקרים. מה היה יקרותן, תני ר' שמעון בן גמליאל מנהג גדול היה בירושלים, שבשעה שהיה אחד מהם נכנס לסעודה, בעל הסעודה היה תולה מפה על פתחו, כל זמן שהיה מפה פרוסה היו האורחים נכנסים שם, העביר המפה לא היה רשות לאחד מהם ליכנס. עוד מנהג אחר היה שם שכל זמן שהיה אחד מהם עושה סעודה היה מוסר את הסעודה לטבח, שאם נתקלקל דבר בסעודה, היו עונשים הטבח הכל לפי הכבוד, ולפי האורחים. ד"א בני ציון היקרים. מה היה יקרותן, לא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שהיה נקרא.
מעשה באדם אחד שהיה בירושלים ועשה סעודה, אמר לשלוחו לך הבא לי קימצא ריחמי, אזל ואייתי ליה קימצא שנאיה, עאל וישב ליה בין האורחים, עאל ואשכחיה ביני אריסטיטייא א"ל מאן את שנאי ואת יתיב בגו ביתי, מה בעית הכא, קום פוק מגו ביתי, א"ל הואיל ואתאי לא תביישינני, ואנא יהיב לך שומי מגוס, א"ל לית את מסובן, א"ל לא תביישינני ואנא יהיב פלגא דסעודתך, ולא אוכל ולא אשתי, א"ל לית את מסובן, א"ל כל הדין סעודתא אנא יהיב טימא, א"ל לא, הוה אמר ליה קום לך, נקטיה בידיה ואפקיה...".

מסמיכות הענינים משמע שמנהגם שלא להסב עד שיודעים מי מיסב עמם, ומתוך כך מנהגם שלא יבא לסעודה מי שלא הוזמן, הם שגרמו למעשה בר קמצא, שלא רצו להסב עמו עד שביישוהו.

אסון נוסף שקרה עקב נוהג זה בירושלים שהחכמים לבדם והעם לבדם, עולה ממשמעות מדרש זוטא קהלת (בובר) פרשה ז, ח
"טוב אחרית דבר מראשיתו... ד"א יש לך אדם שלמד בנערותו ושכחו, ומתעסק בה בזקנותו, וכך היה רבי מאיר דורש בטבריא, והוה אלישע רביה עבר בשוקא והוה רכיב על סוסיא בשבתא, א"ל אלישע לרבי מאיר במאי עסיקינן, א"ל בהאי קרא, א"ל חבל על דאבדין ולא משתכחין, עקיבא רבך לא כך אמר, אלא טוב אחרית דבר כשהוא מראשיתו טוב. וכך היה מעשה אבויה, אביו היה מגדולי ירושלים, יום שגמלתו אמו, עשה סעודה, והיו שם גדולי ירושלים, ור' אליעזר ורבי יהושע, כיון דאכלין ושתין, (גרסת וילנא: שרון) אלו אמרין אלפא ביתא מן הכא, ואילין אמרין {מזמורין} מן הכא, א"ל רבי אליעזר לר' יהושע עד דאלו מתעסקין בדידהון, אף אנן נעסוק בדידן, התחילו מתעסקין בתורה ובנביאים ובכתובים, והיו הדברים עריבין כנתינתן מהר סיני, וירדה האש והיתה מלהטת סביבותן, עלה אבויה אביו אצלם, אמר להם למה באתם כאן לשרוף את ביתי באש, אמרו לו חס ושלום עוסקין היינו בתורה ובנביאים ובכתובים, והיו הדברים {שמחים} כנתינתן מסיני, ולא באש ניתנו, {לאו הכי כתיב וההר בוער באש} אמר להם ואבויה אבא אם כך היא כחה של תורה, הבן שמלתי היום אני מגדלו לתורה, ועל ידי שלא היתה כוונתו לשמים, לפיכך לא נתקיימה בו תורה".

והיה להם לנהוג כדעת המרא דאתרא דירושלים, במסכת אבות פרק א משנה ה
"יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך".
והוא חלק בזה על יוסי בן יועזר איש צרדה האומר יהי ביתך בית ועד לחכמים בלבד.
כדברי רש"י במסכת סוטה דף מז.
"עד ימיהן {של יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים} לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכת קרבנות ביו"ט כדאמרינן בחגיגה (דף טז) והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה".

דוקא בירושלים, מלשון שלום, ומלשון שלם, שהיא בירת כל ישראל, "שאפילו ירושלים עצמה עתידה להתחלק לי"ב שבטים" (יד רמ"ה ב"ב קכב.), כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, היה להם שלא להתבדל אלא לקרב אפילו את העניים. ואין עני אלא בדעה (נדרים דף מא. ע' כתובות דף סח.).

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=23


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון כ''א באדר תש''ע    12:20   07.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  40. מסכת סנהדרין דף כד: האם הגרלות ומשחקים על כסף מותרים  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם".

הלכה כדעה זו. שאין במשחק בקוביא משום אסמכתא, ואינו נפסל אלא באין לו אומנות אחרת.
יש שפירשו שמשום כך מותר לכתחילה לשחק בקוביא אם יש לו מלאכה אחרת.

אך לשון הרמב"ם בהלכות עדות י, ד
"הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין... וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים".

וכ"כ בשו"ע חו"מ לד, טז
"שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל".

כלומר שהפסול במשחק בקוביא הוא משום אבק גזל, כי הכסף לא ניתן לו בלב שלם. ולכן הדבר אסור, גם כשיש לו אומנות אחרת, אלא שלא נפסל אז לעדות.

ראיות לדעת הרמב"ם:

במסכת שבת דף קמט:
"מנה גדולה כנגד מנה קטנה - אף בחול לאחרים אסור. מאי טעמא - משום קוביא".
להדיא אסרו הגרלה או תחרות בין שניים, כשהמנצח ירוויח דבר. למעט בין אחים.

במסכת כתובות דף סא:
"איכא בינייהו, דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר".
פירש רש"י: דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר - משחקת בכלבים דקים ושחוק שקורין אישקקי"ש {שחמט}, לידי זימה איכא לידי שיעמום ליכא דאין שיעמום אלא ביושב ותוהא ובטל לגמרי.
מובאים פה עיסוקים של יושבי קרנות שאין בהם תועלת, לכן מביאים לידי זימה, אך העוסק בהם עסוק בדבר מה ולכן אינו משתגע.
העוסקים בדברים אלו לא הובאו בין פסולי העדות, ואפילו אם אין לו מלאכה אחרת, למרות שאינם עסוקים ביישובו של עולם. הרי שאין נפסלים אלא בדבר שיש בו אבק גזל.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=24


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני כ''ב באדר תש''ע    14:01   08.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  41. מסכת סנהדרין דף כה. קללת חינם  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ההיא רבי יהודה משום רבי טרפון היא. דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהן נזיר, לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה".
פירש רש"י:
"אין אחד מהן נזיר - שנים יושבין ואחד עובר, זה אומר: פלוני העובר נזיר הוא, וזה אומר: אינו נזיר, ואמר אחד: הריני נזיר אם כמותו הוא שהוא נזיר, וחבירו אומר: הריני נזיר אם כמותו הוא שאינו נזיר, ושניהם מתכוונין לנזירות ונמצא כאחד מהם, ואמר ר' טרפון אין אחד מהן נזיר, שעל הספק אמר דבריו תחילה ואין זו הפלאה דכי יפליא איש (ויקרא כז) יפרש משמע, אלמא לר' טרפון דכי תלי תנאה במידי דלאו בידיה ולא ידע לה, אפילו הכי הויא אסמכתא, ולא אמרינן: מספיקא גמר ואקני".

רבי טרפון סובר שנחוצה ראיה ודאית שהאדם באמת התכוין בדיבוריו לתכנם. ובלית ראיה, תולים שהיו אלה מילי בכדי. לכן רבי טרפון לשיטתו שקללה על תנאי אין בה ממש, ולא היה חושש בפעמים רבות לקלל את עצמו כביכול, כגון במסכת אהלות פרק טז משנה א
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲקַפַּח אֶת בָּנַי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקֻפַּחַת!

ואילו רבי יוסי סובר שאף על ספק אדם מתכוין למלא משמעות דיבורו, ואסמכתא קניא. במסכת בבא מציעא דף מח:
"הנותן ערבון לחבירו, ואמר לו: אם אני חוזר בי - ערבוני מחול לך, והלה אמר לו: אם אני אחזור בי - אכפול לך ערבונך, נתקיימו התנאים, דברי רבי יוסי. - רבי יוסי לטעמיה, דאמר: אסמכתא קניא".
לכן רבי יוסי לשיטתו שצריך להזהר מקללה אפילו על תנאי, ואפילו איזכור של אפשרות שיקרה דבר רע, בברכות דף יט. ודף ס. ובכתובות דף ח:
תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.

לכן אמרו במסכת בבא מציעא דף פה.
"איקלע רבי לאתריה דרבי טרפון, אמר להו: יש לו בן לאותו צדיק שהיה מקפח את בניו? אמרו לו: בן אין לו, בן בת יש לו".
ביקש רבי לבדוק האם צדק רבי טרפון בקולתו ובקללתו. ונתברר שהוא ניזוק. וכדברי רב יהודה אמר רב "קללת חכם אפילו בחנם היא באה" (מכות דף יא. סנהדרין דף צ: ברכות דף נו.).

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=25


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי כ''ג באדר תש''ע    07:18   09.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  42. מסכת סנהדרין דף כו. עיבור השנה בשביעית  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא. פגע בהו ריש לקיש, איטפיל בהדייהו, אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא.
חזייה לההוא גברא דקא כריב. אמר להן: כהן וחורש? אמרו לו: יכול לומר: אגיסטון אני בתוכו.
תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי, אמר להן: כהן וזמר? אמר לו: יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך. אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות...
אמרו: טרודא הוא דין. כי מטו להתם סליקו לאיגרא, שלפוה לדרגא מתותיה. אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לו: בני אדם החשודין על השביעית, כשרין לעבר שנה? הדר אמר: לא קשיא לי, מידי דהוה אשלשה רועי בקר. ורבנן אחושבנייהו סמוך. והדר אמר: לא דמי, התם - הדור אימנו רבנן ועברוה לההוא שתא, הכא - קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין. אמר רבי יוחנן: דא עקא.
כי אתו לקמיה דרבי יוחנן אמרו ליה: קרי לן רועי בקר ולא אמר ליה מר ולא מידי? - אמר להו: ואי קרי לכו רועי צאן מאי אמינא ליה?".
ופירש רש"י: "החשודין על השביעית - שנעשו סניגורין לרשעים".

וקשה:
א. נהי דנעשו סניגורין לרשעים, עדיין אינם חשודין על השביעית. אדרבה, טוב עשו, דקי"ל (אבות א משנה ו): "הוי דן את כל האדם לכף זכות". וכמה מאמרי חז"ל שיבחו את הדן לזכות אפילו במקום מיעוט המיעוט. וכיון שלכאורה לא באו לסמוך על סניגרותם למעשה, לא שייך לומר כאן כעין דברי רבא (נדה דף סא.): "האי לישנא בישא, אע"פ דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי".
ב. הרי אמרו בברייתא לעיל (סנהדרין דף יב.) שאין מעברין את השנה בשביעית. ותירוץ התוספות שהלכו רק לחשוב קשה: 1) הרי אמרו "קאזלי לעבר" ולא "לחשב" וכן אמרו לעיל (סנהדרין דף י: ) "עיבור החדש בשלשה. חישוב לא קתני". 2) הרי בא לפוסלם מלהיות בי"ד כלומר שמעברים ממש. וכן משתמע במפורש שעיברו ממש, בסוף הסוגיה כאן: "מידי דהוה אשלשה רועי בקר. ורבנן אחושבנייהו סמוך. והדר אמר: לא דמי, התם - הדור אימנו רבנן ועברוה לההוא שתא, הכא - קשר רשעים הוא". 3) זמן החריש הוא בתחילת השנה ואיך יחשבו על יותר משנה מראש?
ג. מה פירוש דבריהם: "יכול לומר", אם סברו שיתכן שהאמת כך היה להם לומר: "שמא לעקל". ואם חששו שישקר, וכי מה בכך, הרי יכלו להוכיחו על הספק, והוא יענה מה שיענה?
ד. עוד צריך ביאור מה ענין הליכה זו שהלכו לעבר שנה, שכמותה מצינו גם במסכת מגילה דף יח:
"אמר רבי שמעון בן אלעזר: מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא".
במסכת חולין דף נו:
"מעשה ברבי סימאי ורבי צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד".
ובירושלמי מסכת סנהדרין פרק א הלכה ב
"רבי לעזר בשם רבי חנינה מעשה בעשרים וארבע קריות של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד".

אלא שאמרו לעיל (סנהדרין דף יא: )
"תנו רבנן: על שלשה דברים מעברין את השנה: על האביב {רש"י: אם לא בישלה התבואה - מעברין}, ועל פירות האילן {אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת - מעברין}, ועל התקופה... תנו רבנן: על שלשה ארצות מעברין את השנה: יהודה, ועבר הירדן, והגליל. על שתים מהן - מעברין, ועל אחת מהן - אין מעברין. ובזמן שיהודה אחת מהן - הכל שמחין, שאין עומר בא אלא מיהודה...".
ופירש"י: "על שלש ארצות - שלא הגיע אביב שלהן, או שרואין בית דין שמתאחר בהן זמן בישול פירות האילן - מעברין, שלשתן מארץ ישראל הם".
משמע שבית הדין היו צריכים לתור בארצות מחוזות ארץ ישראל, והיו שומעים מהחקלאים אם יש צורך בעיבור השנה משום בשלות התבואה והפירות. ואותה שנה שנת שביעית היתה ואעפ"כ נהגו בה קולות כדלעיל בעמוד זה: "כדמכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית, משום ארנונא". ולכן רצו גם להקל ולעברה אם ימצאו צורך חשוב משום האביב ופירות האילן.
והם לא פגשו באקראי באותם מזלזלי שביעית, אלא ניגשו אליהם במתכוון ולימדו עליהם זכות כדי להיוועץ בהם, וסמכו על דבריהם. והם נסמכו על המשנה שבשביעית ובגיטין (בשתיהן פרק ה משנה ט) "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה". כלומר שהתירו משום דרכי שלום כל עוד ניתן לדחוק ולומר שישתמשו להיתר (וכדבריהם: "יכול לומר"). וסברו שהוא הדין בעיבור. ונמצא שבעצמם זלזלו בשביעית ועיברוה, עבור צורכי החקלאים העבריינים.
ובמפורש אמרו שאין להסתמך בעיבור השנה אף על רועי בקר (לעיל סנהדרין דף יח: ובקיצור בדברי ריש לקיש כאן) "והא הנך שלשה רועי בקר דהוו קיימי, ושמעינהו רבנן דקאמדרי... ועברוה רבנן לההיא שתא. - ותסברא, רבנן ארעוותא סמוך? אלא: רבנן אחושבנייהו סמוך, ורועי בקר איסתיועי הוא דאיסתייעא מילתייהו".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=26


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום רביעי כ''ד באדר תש''ע    16:17   10.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  43. מסכת סנהדרין דף כז: טעם פסול עדות קרובים  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "מנהני מילי? - דתנו רבנן: (דברים כ"ד) לא יומתו אבות על בנים, מה תלמוד לומר?...
אלא, לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות - בעדות אבות".
דרשה זו, מלמדת שאין להמית אדם בעדות קרוביו.

ובהמשך הסוגיה בדף כח.
"אשכחן לחובה, לזכות מנא לן? - אמר קרא: יומתו יומתו תרי זימני, אם אינו ענין לחובה - תנהו ענין לזכות".
דרשה זו מלמדת שעדות הקרובים פסולה גם להציל ממיתה.
ממשיכה הגמרא:
"אשכחן בדיני נפשות, בדיני ממונות מנלן? - אמר קרא: (ויקרא כ"ד) משפט אחד יהיה לכם - משפט השוה לכם".
כלומר שהעדות פסולה גם בממונות, בין לחובה ובין לזכות.

ובהמשך הסוגיות בדף כח:
"אמר רבה בר בר חנה: מעיד אדם לאשתו ארוסה...
ולא היא, לא שנא לאפוקי ולא שנא לעיולי - לא מהימן...
הכא - משום איקרובי דעתא הוא, והא איקרבא דעתיה לגבה".

והקשה בהגהות וחדושים שבסוף המסכת לר"ר יהודה בכרך בעל המחבר נמוקי הרי"ב:
"גמרא הכא משום איקרובי דעתא הוא והא איקרבא דעתיה לגבה. לא הבינותי כעת, והלא פסול הקרובים לא משום אקרובי דעתא, רק גזירת הכתוב, ואפילו משה ואהרן לא מהימני לקרוביהם וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא קנט, א. ומשום הכי אף לחובה לא מהימני...".
ומסיים: "וצריך עיון גדול".

קושיתו, מה עניין 'קירבת הדעת' לפסול הקורבה, הרי הפסול אינו מטעם נוגע בדבר, שאילו היה כן היה נאמן להעיד לרעתו.
יותר יש להקשות. לא רק שקרוב פסול 'אפילו' בעדות לרעה, אלא שאדרבה, עיקר הלימוד מ"לא יומתו" הוא דוקא לרעה! ורק אח"כ דרשו מהכפילות שאין הפסול סלקטיבי, ואינו יכול להעיד גם לזכות.

אלא יש לפרש שאין הפסול רק משום גזירת הכתוב ללא טעם כלל.
ואדרבה, חשוב להבין ככל הניתן את טעמי דיני התורה, על מנת להכיר את גדריהם, באלו אופנים הם חלים.
וטעם הדין שקרובים פסולים, אכן משום איקרובי דעתא, כדברי הגמרא. אך לא משום נגיעה, אלא משום שגזרה תורה שלא יפגע אדם בקרובו. ויש בכך שלום בית המשפחה, ואין איש חושש פן יפגענו אחיו.
ורק משום כך מן הצדק שיהו פסולים להעיד גם לזכות.

ובזה שיבח משה את שבט לוי (דברים לג, ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע. שקיימו (שמות לב, כז) עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. והיה זה מקרה חריג, היפך מהרגיל בישראל. וכעין זה נתנסה אברהם אבינו בעקידת בנו.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=27


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
יום חמישי כ''ה באדר תש''ע    13:56   11.03.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  45. שיעור ''הדף היומי'' ליום כ''ה אדר תש''ע - מסכת סנהדרין דף כ''ז  
  תגובה עבור הודעה #43
 
   שיעור ''הדף היומי'' ליום כ''ה אדר תש''ע - מסכת סנהדרין דף כ''ז


מסכת סנהדרין, דף כ"ז: האוהב והשונא אסורים בעדות. איך מוגדר אוהב ושונא? וגם: מדוע הקרובים פסולים לעדות? הדף היומי
מערכת "כיכר השבת" כ"ה באדר תש"ע 08:50 11.03.10 הדפסה

בית משפט
אנו ממשיכים בלימוד.


איתמר (-נאמרה ההלכה) : עד זומם, אביי אמר למפרע הוא נפסל, ורבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל.

כלומר, עד שהעיד עדות מסויימת, ואחרי תקופה באו עדים והעידו שעדותו עדות שקר, ובזמן שאמר שהיה במקום מסויים היה איתם במקום אחר, האם נפסל מרגע שהעיד את העדות שלו (שזהו הזמן ששיקר), זו דעת אביי. או שנפסל רק מהרגע שהעידו נגדו, אבל אם העיד עוד עדויות אחרי העדות ההיא, הם כשרות, וזו דעת רבא.

אביי אמר: למפרע הוא נפסל - מעידנא דאסהיד רשע הוא, והתורה אמרה "אל תשת ידך עם רשע" - אל תשת רשע עד.

אביי סובר שהעד נפסל למפרע, כיון שלמד ממה שנאמר בתורה "אל תשת ידך עם רשע", שרשע לא יכול להיות עד, ולכן מרגע שהעד העיד עדות שקר ועשה מעשה רשעות, הוא נפסל.

רבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל, עד זומם חידוש הוא - מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך.

אבל רבא סובר, שבעצם כשמגיעים עדים להעיד שעדים מסוים שקרנים (בהזמה – שאומרים עימנו היה), אין סיבה להאמין להם, כי הרי זה עדים נגד עדים, אלא שמאמינים להם כי התורה אמרה להאמין לעדים החדשים, ואם כך התורה חידשה כאן דין שאינו מובן מאליו, ולכן אין ללמוד מדין זה אלא לגבי מה שהתורה אמרה – להאמין לעדים, ולא לגבי מה שהתורה לא אמרה – לפסול את כל העדיות שלהם למפרע.

שיטה חדשה בדעת רבא: איכא דאמרי: רבא נמי כאביי סבירא ליה, ומאי טעם קאמר מכאן ולהבא? משום פסידא דלקוחות.

כלומר, שיטה זו סוברת שבאמת רבא סובר כמו אביי, שמן התורה העדים נפסלים למפרע, אלא שהכשירו את העדות של העדים עד שהכחישו אותם והתפרסם שהם שקרנים, כיון שאם נפסול את עדותם למפרע – יצא שכל השטרות שהם חתמו עליהם שפלוני קנה שדה פלונית, וכדומה, יפסלו, ויגרם נזק רב לקונים שלקחו את העדים לחתום להם על השטר.

בירור: מאי בינייהו? תשובה: איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד. תשובה נוספת: אי נמי - דפסלינהו בגזלנותא.

כלומר, שאלה הגמרא איזה הבדל יש להלכה בין דברי רבא לשיטה הראשונה לבין דברי רבא לשיטה השניה, והשיבו שאם יש שני עדים שמעידים על כל עד מהראשונים שהוא פסול, אם כך לפי השיטה הראשונה, שאמר רבא שהזמת עדים היא חידוש, אם כך כשיש שנים נגד אחד, אין בזה שום חידוש שנאמין להם, ולכן בטל הטעם, ואם כך נפסול את העדים למפרע, אבל לשיטה השניה גם אם יש שני עדים נגד כל אחד מהעדים הראשונים, סובר רבא שאין לספול את העדים למפרע כיון שעדיין יגרם נזק ללקוחות. חילוק נוסף יש באופן שלא באו העדים להעיד נגד העדים הראשונים שעדותם שקר, אלא העידו שהם גזלנים, ובזה אין חידוש מיוחד שנאמין להם, שהרי כל עדים שמעידים נגד מישהו שהוא גזלן מאמינים לו, ולא אמר רבא שיש חידוש אלא בעדים שאומרים "עמנו הייתם" באותו הזמן שאתם טוענים שראיתם את פלוני עושה מעשה פלוני במקום אחד, שיש בזה עדים נגד עדים.

הלכה: ואמר רבי ירמיה מדיפתי: עבד (-עשה) רב פפי עובדא כוותיה דרבא (-כלומר, פסק להלכה ועשה מעשה כדעת רבא).

שיטה אחרת: מר בר רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דאביי.

מסקנת ההלכה: והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.

כלומר, הלכה כרבא בכל המקומות שנחלקו מלבד בששת המקומות הללו שנקראים יע"ל קג"ם, וזה אחד מהם, והם י'אוש שלא מדעת; ע'ד זומם (כאן); ל'חי העומד מאליו; ק'דושין שלא נמסרו לביאה; ג'ילוי דעת בגט; מ'ומר אוכל נבלות (בהמשך העמוד). (כל ההלכות מבוארות בגמרא במקומן, ולא נאריך כאן).

ענין חדש: מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול.

דיון: להכעיס, אביי אמר פסול. רבא אמר כשר.

אביי אמר פסול - דהוה ליה רשע, ורחמנא אמר "אל תשת רשע עד". ורבא אמר כשר - רשע דחמס בעינן.

כלומר, מומר שאוכל נבלות "לתאבון", כלומר, שהוא אוכל נבלות כי זה מה שיש לו בזול, הוא ודאי פסול לעדות, כי התורה אמרה שרשע הוא "עד חמס", כלומר – כי שעושה מעשה רשעות כדי להרוויח ממון, פסול לעדות. אבל מה דינו של מי שאוכל נבלות "להכעיס", האם נפסל לעדות או לא? אביי אמר שהוא פסול, כי הוא רשע, והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ורבא אמר שהוא כשר, כי התורה פסלה רק רשע של "חמס", כלומר רק מי שעבר עבירה כדי להרוויח ממון, אבל אוכל נבלות להכעיס לא נפסל.

קושיא לדברי רבא: מיתיבי: אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד, אלו גזלנין ומועלין בשבועות.

בירור לצורך הקושיא: מאי לאו אחד שבועת שוא ואחד שבועת ממון...

כלומר, לכאורה אמרו שמועלין בשבועות (מי שעבר על שבועתו) פסולים לעדות, בכל שבועה שנשבעו, בין על ממון ובין שבועת שוא שלא קשורה לממון, וכך משמע מהלשון "שבועות" – לשון רבים, כלומר כל מיני השבועות, ואם כך רואים שרשע פסול לעדות אפילו אם הוא רשע שלא בענייני ממון, וקשה על רבא שאמר שבכל אופן לא נפסל העד אלא על ענייני ממון.

תשובה: לא! אידי ואידי שבועת ממון. ומאי שבועות - שבועות דעלמא.

כלומר, באמת לדברי רבא יש לפרש את הברייתא רק על שבועות ממון, ואמרו "שבועות" לשון רבים, כדי לומר שבכל מיני שבועות הממון- אם עבר עליהם נפסל.

קושיא נוספת: מיתיבי: אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד, אלו גזלנין ומלוי רביות.

כלומר, ממה שהזכירו רק גזלנים ומלוי רביות משמע שדוקא אלו שעוברים על איסורים לצורך ממון נפסלים, ולא נזכרו עוד איסורים שאינם של ממון, ואם כך קשה לדברי אביי שאמר שגם על איסורים שאינם קשורים לממון, נפסלים.

מסקנה: תיובתא דאביי. תיובתא. (-כלומר, אכן זו קושיא קשה לאביי)

בירור: נימא כתנאי (-לכאורה מחלוקת זו היא כמו מחלוקת אחרת שנחלקו בה התנאים, ואיזו היא?) - עד זומם פסול לכל התורה כולה, דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר: במה דברים אמורים? שהוזם בדיני נפשות, אבל הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות.

ואם כן לכאורה, נימא (-נאמר ש) - אביי כרבי מאיר, ורבא כרבי יוסי.

פירוש: אביי כרבי מאיר דאמר אמרינן מקולא לחומרא, ורבא דאמר כרבי יוסי דאמר מחומרא לקולא אמרינן מקולא לחומרא לא אמרינן.

כלומר, נאמר שאביי סובר כרבי מאיר, וסובר שעד שעשה עבירה של ממון נפסל לענייני ממון, וכל שכן עבירה חמורה יותר שאינה של ממון, ולכן עד זומם שהוזם בענייני ממון נפסל לכל התורה ולא רק לעדויות שקשורות לממון, ורבא סובר כרבי יוסי שגם אם עשה עבירה חמורה יותר, אם אינה של ממון אינו נפסל, ולכן רבי יוסי חילק בין דיני ממונות לדיני נפשות ורבי מאיר לא חילק.

דחיה: לא!

אליבא דרבי יוסי כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי אליבא דרבי מאיר. אביי כרבי מאיר, ורבא - עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא גבי עד זומם דממון, דרע לשמים ורע לבריות, אבל הכא דרע לשמים ואין רע לבריות לא.

כלומר, אביי באמת סובר שנחלקו בזה רבי מאיר ורבי יוסי, וסובר אביי כרבי מאיר, אבל רבא סובר שגם רבי מאיר סובר כמותו, ופירש מה שאמר רבי מאיר שפסול לכל התורה, ולא חילק בין ענייני ממון לשאר הדברים, כיון שדיבר רבי מאיר על עד שהעיד עדות ממון, והוזם, שכיון שעשה עבירה של ממון נפסל לכל עדויות הממון, וכיון שגם העיד עדות שקר (שהוא רע לשמים) נפסל לכל שאר הדברים.

הלכה: והלכתא כוותיה דאביי.

שאלה: והא איתותב? (-כלומר, איך אפשר לומר שהלכה כמותו, והרי הקשו על דבריו מהברייתא ולא השיבו?) תשובה: ההיא רבי יוסי היא. (כלומר, הרי כבר אמרנו שאביי סובר שרבי יוסי ורבי מאיר נחלקו באות המחלוקת בינו לבין רבא, ואם כך יכול לפרש את הברייתא שהקשו ממנה עליו שאמרה דבריה לשיטת רבי יוסי, ובאמת רבי מאיר חלוק עליה.)

שאלה: ותיהוי נמי רבי יוסי, רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי?

כלומר, והרי גם אם נאמר שהברייתא היא לדעת רבי יוסי, עדיין אי אפשר לפסוק הלכה כאביי, שהרי במחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי יש כלל שהלכה כרבי יוסי, ואם כן אם לאביי נחלקו באותה המחלוקת, יש לפסוק כרבי יוסי, ואם כן אי אפשר לפסוק כאביי שסובר כרבי מאיר.

תשובה: שאני התם דסתם לן תנא כרבי מאיר.

פירוש, נכון שבכל מקום שנחלקו רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי, אבל כאן יוצא מן הכלל, כיון שיש משנה שכתב התנא את דעת רבי מאיר וסתם כמותה, ולא פירש שנחלקו בזה, ויש כלל שאומר שכל מקום שכתב התנא דין ולא פירש שהוא שנוי במחלוקת הלכה כמותו.

שאלה: והיכא סתם לן? (-היכן מצינו שסתם התנא כדברי רבי מאיר)

מעשה לביאור הענין: כי הא דבר חמא קטל נפשא, אמר ליה ריש גלותא לרב אבא בר יעקב: פוק עיין בה, אי ודאי קטל - ליכהיוהו לעיניה. אתו תרי סהדי אסהידו ביה דודאי קטל. אזל איהו אייתי תרי סהדי, אסהידו ביה בחד מהנך. חד אמר: קמאי דידי גנב קבא דחושלא, וחד אמר: קמאי דידי גנב קתא דבורטיא.

תרגום: בר חמא הרג אדם. אמר ראש הגולה לרב אבא בר יעקב שיברר את העניין, אם הוא הרג בודאות יש לנקר את עיניו כעונש (כך נהגו באותו הזמן, כיון שבטלו כבר מיתות בית דין ולא הרגו את ההורג). לאחר מכן באו שני עדים והעידו שהוא הרג את אותו האדם. הביא בר חמא שני עדים שהעידו על אחד מהעדים הללו שהוא פסול, אחד מהם אמר שלפני גנב אותו העד קב שעורים קלופים (-קבא דחושלא), והשני העיד – ממני גנב אותו העד קת של רומח (- קתא דבורטיא).

דיון :אמר ליה מאי דעתיך כרבי מאיר? רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ורבי יוסי האמר הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות.

כלומר, אמר: כיון שנחלקו רבי מאיר ורבי יוסי אם עד שהוזם פסול לכל התורה או לא, ורבי יוסי סובר שעד שהוזם בדיני ממונות כשר להעיד בדיני נפשות, אם כך העד כאן שבאו והעידו עליו שגנב, ראוי להיות כשר בעדות הזו על בר חמא שהיא עדות נפשות, והלכה כרבי יוסי נגד רבי מאיר.

אמר ליה רב פפי: הני מילי (-שהלכה כרבי יוסי נגד רבי מאיר) היכא דלא סתם לן תנא כרבי מאיר, הכא סתם לן תנא כרבי מאיר.

וחזרה השאלה היכן סתם התנא כדעת רבי מאיר.

בירור: ממאי? (-מהיכן למדנו שהתנא סתם כרבי מאיר), נסיון לתשובה: אילימא מהא דתנן "כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות", והכוונה לאלו שחשודין לדון, שאם כשרים לדיני נפשות כשרים גם לדיני ממונות, ואם כן משמע שדין זה הוא לרבי מאיר שלא חילק בין דיני ממונות לדיני נפשות, אלא סובר שמי שנפסל לדיני ממונות פסול גם לדיני נפשות, וכל מי שלא נפסל לדיני נפשות – כל הראויים לדון, כשרים גם לדיני ממונות. שהרי מני? כמי שאפשר לפרש מימרא זו? אילימא רבי יוסי היא: הא איכא (-הרי יש את דינו של) עד זומם דממון דכשר לדיני נפשות ופסול לדיני ממונות. אלא לאו רבי מאיר היא. ואם כן סתם התנא כרבי מאיר.

דחיה: ממאי? דילמא בפסולי יוחסין קאי, דאי לא תימא הכי סיפא דקתני יש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות, אמאי אינו ראוי? דאיתזם בדיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות?! והא דברי הכל פסול הוא... אלא בפסול יוחסין קאי, הכא נמי בפסול יוחסין קאי.

פירוש, אפשר לדחות ולומר שלא בא התנא לומר שמי שחשוד על הנשפות כשר לדון בדיני ממונות, ואין מדובר בדיינים חשודים, אלא אמר התנא דין דיינים מיוחסים, שמי שכשר לדון בדיני נפשות כיון שהוא דיין מיוחס (ובדיני נפשות צריך דווקא מיוחסים, שיהיו נקיים מכל פגם), כשר גם לדון בדיני ממונות. ואם כן דין זה אינו דווקא לרבי מאיר. ומוכיחה הגמרא: שהרי אי אפשר לומר שכל מי שכשר בדיני ממונות כשר לדיני נפשות, שהרי מי שהוזם בדיני נפשות הוא ודאי רשע ופסול גם לדיני ממונות, אלא ודאי שלא בא התנא אלא לומר שמי שמיוחס לענין דיני נפשות כשר לדון בדיני ממונות.

אלא תירוץ אחר, היכן מצינו שסתם התנא כרבי מאיר: אלא הכא קא סתם לן תנא (-אלא במשנה האמורה להלן סתם התנא כרבי מאיר), דתנן: "אלו הן הפסולים: המשחק בקוביא; ומלוי ברבית; ומפריחי יונים; וסוחרי שביעית; והעבדים, זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אין כשרין לה". ואם משמע שמשנה זו היא כשיטת רבי מאיר, שהרי מני? (-כמי אפשר להעמיד משנה זו?) אילימא רבי יוסי: והאיכא עדות בדיני נפשות שאין האשה כשרה לה והן כשרין לה, שהרי לרבי יוסי מי שנפסל בגלל דיני ממונות כשר לדיני נפשות, ואם כך כל אלו שנזכרו כשרים לדיני נפשות, ואילו אשה פסולה להעיד בדיני נפשות.

אלא לאו רבי מאיר היא. שסובר שכל מי שנפסל מחמת ממון פסול גם לדיני נפשות, ולכן כל אלו שנזכרו במשנה פסולים לדיני נפשות, ואם כן נמצא שכל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינם כשרים לה.

וכיון שכך זיכו את בר חמא, שהרי הלכה כרבי מאיר, ואם כן נתברר שהעד פסול גם לדיני נפשות.

קם בר חמא נשקיה אכרעיה, וקבליה לכרגיה דכולי שניה.

נשק בר חמא לרגלי רב פפא שהיפך בזכותו, וקיבל על עצמו לשלם את המיסים שחייב בהם רב פפא כל חייו (-כולי שניה: כל שנותיו).

משנה:

עוד פסולים לעדות: ואלו הן הקרובין?

אחיו; ואחי אביו; ואחי אמו; ובעל אחותו; ובעל אחות אביו; ובעל אחות אמו; ובעל אמו; וחמיו; וגיסו. הן, ובניהן; וחתניהן; וחורגו לבדו (-לבדו ולא בניו וחתנו וכו').

אמר רבי יוסי: זו משנת רבי עקיבא. אבל משנה ראשונה – דודו; ובן דודו; וכל הראוי ליורשו; וכל הקרוב לו באותה שעה.

היה קרוב ונתרחק - הרי זה כשר.

רבי יהודה אומר: אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה - הרי זה קרוב.

עוד פסולים: האוהב והשונא. אוהב - זה שושבינו (זה שמשמחו בחתונתו, פסול להעיד עליו בזמן שמחתו). שונא - כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה.

אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך.

כלומר, אין לפסול את האוהב והשונא, כיון שלא נחשדו ישראל להעיד שקר בגלל אהבה או שנאה.

גמרא:
שאלה: מנהני מילי?

כלומר, מנין שהקרובים פסולים לעדות?

תשובה: דתנו רבנן: נאמר בתורה "לא יומתו אבות על בנים", מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות, הרי כבר נאמר "איש בחטאו יומתו".

אלא כוונת הפסוק לומר - לא יומתו אבות על בנים – כלומר: לא יומתו אבות בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות - בעדות אבות.

שאלה: ובנים בעון אבות לא? והכתיב: "פוקד עון אבות על בנים"? ואם כן משמע שהבנים מתים בעוון אביהם.

תשובה: התם, כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כלומר, אם אבותיהם רשעים ועושים כמעשיהם, נענשים גם על עוון אבותם, אבל אם הם לא רשעים – איש בחטאו יומת.

כדתניא: נאמר "ואף בעונות אבותם אתם ימקו", מדובר כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

אתה אומר כשאוחזין או אינו אלא כשאין אוחזין... (כלומר, מנין אפשר להוכיח אם מדובר באמת כשאוחזים מעשה אבותם), כשהוא אומר "איש בחטאו יומתו", הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.

שאלה: ולא, והכתיב "וכשלו איש באחיו" - איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה.

פירוש, והרי מצינו שיש מקומות שאחד נענש בגלל עוון של אחר, כמו שנאמר וכשלו איש באחיו, כלומר וכשלו איש בגלל אחיו, ואם כך איך אמר הפסוק "איש בחטאו יומת", שמשמע שרק בחטאו שלו עצמו?

תשובה: התם - שהיה בידם למחות ולא מיחו.

כלומר, לא נאמר שיענש אחד בעוון השני אלא אם היה יכול למחות בידו מלעשות את העבירה ולא מיחה, שאז נקראת על שמו, אבל אם מיחה, או שלא היה בידו למחות – איש בחטאו יומת.

שאלה: אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכל שכן אבות להדדי. בנים לבנים מנלן?

כלומר, מפסוק זה אפשר ללמוד שאין האב מעיד על הבן ולא הבן על האח (ובכלל "אב" ו"בן", שאין אדם מעיד על בן אחיו), אבל מנין שאין הבנים מעידים זה על זה, כלומר מנין שבני דודים (שהם בנים של שני אחים) לא יעידו זה בעדות זה?

תשובה: אם כן ליכתוב קרא לא יומתו אבות על בן, מאי בנים - דאפילו בנים להדדי.

פירוש, אפשר ללמוד שבני דודים פסולים לעדות ממה שאמרה התורה לא יומתו אבות על "בנים", ולא נאמר לא יומתו אבות על "בן", ללמד שאפילו בנים של אחד לא יעידו על בנים של אחיו, כלומר שבני דודים לא יעידו זה על זה.

מקור: http://www.kikarhashabat.co.il/הדף-היומי-4.html



                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי כ''ה באדר תש''ע    12:50   11.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  44. מסכת סנהדרין דף כח: אשה כבעלה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רב הונא אמר רב (נחמן): מניין שהאשה כבעלה - דכתיב (ויקרא יח, יד) ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא. והלא אשת דודו היא! מכלל דאשה כבעלה".

קשה:
וכי מפני שמצינו שאשת הדוד נקראת דודה נלמד שדינהם שוים?
אם תמצי לומר ששויון השם מביא לשויון בדין, למה אין דין בת הבת כדין הבת, והלא מצינו בכתובים שבני בנים קרוים בנים (אמנם שלא בפרשת עריות), כמו שכתב רבינו בחיי בבראשית כט, ה
"לבן בן נחור - היה ראוי לומר: לבן בן בתואל, אבל בני בנים הרי הם כבנים. וכמוהו: אחותי בת אבי, שפירושו: בת בן אבי, כי בת הרן בנו של תרח הית"ה.
וכן מוכח שלשון "בת פלוני" משמעותה "בת בן פלוני" בבראשית פרק כד, מח
וָאֲבָרֵךְ... אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ.
והרי רבקה היתה בת בנו של נחור אחי אברהם.

אלא שפסוק זה דומה לעוד פסוקים שם:
(ויקרא יח, ח) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא.
(שם י) עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה.
(יב) עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא.
(טז) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא.
כלומר שטעם האיסור בכל נשים אלו, שנחשב לפגיעה בערוות בעליהן.
וכתב במשך חכמה על פסוק י
"כי ערותך הנה. הנה נתבאר בספר אור שמח דהתורה השוה: דכל שבנקבה ערוה - בזכר תהא אשתו אסורה".
והטעם כנ"ל, שהבעל של אותה אשה הוא הוא הקרוב ש"ערוותו" אסורה מלהגלות. ואשתו אסורה מטעם "שהאשה כבעלה".
כמו כן תחילת פסוק דידן: "ערות אחי אביך לא תגלה", ולא כתוב: "ערות אשת אחי אביך לא תגלה". וכן מפורש בויקרא כ, כ: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה.

מעתה קשה למה בסוף הפסוק כתוב "דודתך היא", ולא כתוב "ערות דודך היא", בדומה לשאר הפסוקים? ועוד, שדודה היא אחות האב עצמה, ולא אשת אחי האב, ככתוב (שמות ו, כ) וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה!

אלא שעל כך עיקר סמך דרשת הגמרא. בהכרח המילים כאן "דודתך היא", משמעותן "אשת דודך היא", ושהיא אסורה משום הדוד, מפני "שאשה כבעלה". ומשום כך היא נקראת דודה, כאחות האב עצמה, להיות שדין שתיהן שווה, כדברי האור שמח.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=28


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי כ''ו באדר תש''ע    15:02   12.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  46. מסכת סנהדרין דף כט. אמתים וחצי ארכו  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "מניין שכל המוסיף גורע?...
רב משרשיא אמר: מהכא (שמות כ"ה) אמתים וחצי ארכו".
פירש רש"י: "דל אל"ף מהכא - קרי ביה מ{א}תים, הוי שתי מאות אמה".

הקשה המהרש"א בחידושי אגדות שלו היה כתוב מאתים וחצי אורכו, לא היינו יודעים אם מדובר באמות או באצבעות.
ותירץ שפסוק זה הובא רק לסימן בעלמא, כי הוא 'אמתים' הראשון הכתוב בתורה, ומדובר בשני אנשים המשוחחים בענין אמות, האחד שואל את רעהו כמה אמות? אם השני משיב לו מָתַיִם ללא הא' שבתחילה, נשמע ב' מאות אמות.

ובספר תורת חיים לר' אברהם חיים ב"ר נפתלי צבי הירש שור, מסטנוב ובלז שבגליציה, מלפני כ400 שנה, תירץ:
"ועוד יש לפרש דמוי"ו דוחצי יליף, דאי כתיב אמתים (ו)חצי ארכו, הוה משמע דחצי ארכו של ארון היה אמתים, נמצא דכל ארכו היה ארבע אמות. השתא דכתיב 'ו'חצי הרי שכל ארכו אינו אלא אמתים וחצי".

וכן כתב הגר"א (ספר קול אליהו שמות כה, י)
"דכתיב אמתים וחצי ארכו דהיינו ב' אמות וחצי אמה יהיה כל אורך הארון, והנה אם נגרע הוי"ו של תיבת וחצי וקורין אמתים חצי ארכו, א"כ יהיה משמע דכל האורך יהיה ד' אמות, והרי באמת לא הוצרך להיות כל האורך אלא רק שתי אמות וחצי אמה א"כ השתא הוי"ו של וחצי גורעת. (מכתב אליהו)".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=29


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי כ''ו באדר תש''ע    15:08   12.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  47. מסכת סנהדרין דף ל. דברי חלומות  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו: כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן - זה היה מעשה, ואמרו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".
כלומר שקרה מעשה כזה, והחלום היה מכוון לאמת, ואעפ"כ פסקו שאין המטמון שייך ליורש החולם.

כתב המגיד משנה בהלכות זכיה ומתנה פרק י הלכה ז
"ופירוש 'לא מעלין ולא מורידין' אלא הרי הן שלו. והטעם שאע"פ שצדק הדמיון במניין ובמקום, אולי לא אמת במה שדמה של פלוני הן".
כלומר, שיש אמת בדברי החלום, וכן אמרו (ברכות דף נז: ) "חלום - אחד מששים לנבואה".
אלא שיתכן שיש בו גם שקר. וכן אמרו (ברכות דף נה.)
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, כשם שאי אפשר לבר בלא תבן - כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. אמר רבי ברכיה: חלום, אף על פי שמקצתו מתקיים - כולו אינו מתקיים, מנא לן - מיוסף דכתיב (בראשית ל"ז) והנה השמש והירח וגו'. וההיא שעתא אמיה לא הות".

דומה לכך במסכת יומא דף פג:
"רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה {לא הפקיד ארנקו}. אזל אותביה בי קיבריה דאבוה {הלך והניחו ליד קבר אביו של בעל האכסניא}. אתחזי ליה בחלמיה: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא {נגלה המת לבנו בחלום: בא וקח ארנק שמונח על ראשי}".
גם במעשה זה מסר המת בחלום מידע אמיתי.

מסופר על יהודי שסיפר לרבי יצחק מברדיצ'ב שאביו מתגלה אליו בחלום שוב ושוב ודורש ממנו להמיר את דתו. נענה רבי יצחק מברדיצ'ב שיש לבדוק בקבר, ואכן נמצאו שם מטבעות עם צלם של צלב עליהם.
כשסיפרו את המעשה לפני הגר"א אמר שהענין ישנו בירושלמי, אך מניין בקי רבי חסידי בירושלמי?
ושוב סיפרו זאת לרבי יצחק מברדיצ'ב. והוא נענה: אכן אינני מכיר את הירושלמי, אבל ידעתי מאותו מקור שהירושלמי ידע...
הרבי מחב"ד טען שהסיפור מופרך כי אין ירושלמי כזה. עליו אי אפשר לומר כדברי הגר"א. הרב מרדכי אליהו אמר ששני חכמים שהכיר הפליאו אותו בגדלותם בתורה. החזון איש, והרבי מחב"ד.
אולם נראה שכוונת הגר"א שחלק מהעניין נלמד מהירושלמי, במסכת עבודה זרה פרק ג הלכה א:
"ר' יהודה אומר אל תפנה לראותן ממש. כד דמך ר' נחום בר סימאי חפון איקונתא מחצלן אמ' כמה דלה חמתון בחיויי לא יחמינון בדמכותיה". - {כשנפטר ר' נחום בר סימאי חיפו את הצלמים. אמרו, כשם שהיה נזהר שלא לראותם בחייו, כך לא יראם במותו}.
מכאן שהמת רואה את הצלמים שלידו, ואין זה דבר רצוי.
באשר לחלק השני, שהמת בא אל בנו בחלום בהקשר לחפצים שלידו, זה נלמד מהגמרות דלעיל, סנהדרין דף ל. ויומא דף פג:

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=30


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום שני כ''ט באדר תש''ע    19:57   14.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  48. מסכת סנהדרין דף לא. מיגו דאי בעי עביד  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה, אמרה ליה: ידענא בהאי שטרא דפריע הוה. הימנה רב נחמן...
דאי בעיא - קלתיה".

מקור מפורש לדברי רב נחמן, בברייתא דלעיל, סנהדרין דף ל.
"תנו רבנן: אמר להן אחד: אני ראיתי אביכם שהטמין מעות...
בשדה - דבריו קיימין, כללו של דבר: כל שבידו ליטלן - דבריו קיימין".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=31


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני כ''ט באדר תש''ע    15:06   15.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  49. מסכת סנהדרין דף לב. מה על הדיין לעשות בדין מרומה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "דיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה?...
רב פפא אמר: אידי ואידי בהודאה והלואה, כאן - בדין מרומה, כאן - בדין שאינו מרומה, כדריש לקיש. דריש לקיש רמי: כתיב (ויקרא י"ט) בצדק תשפט עמיתך וכתיב (דברים ט"ז) צדק צדק תרדף, הא כיצד? כאן - בדין מרומה, כאן - בדין שאין מרומה".
משמע שכשבא לפני הדיין דין מרומה אין לו לנוטשו אלא לחקור היטב את העדים עד לחשיפת התרמית.

ואילו במסכת שבועות בסוף דף ל:
"מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק".
משמע שעל הדיין שלא לפסוק על פי עדי דין מרומה, אלא להרחיק עצמו ולנטוש את הדין. וכדברי הרשב"ם על החומש (שמות כג, ז)
"מדבר שקר תרחק - אם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים ואין אתה יכול להכחישן תתרחק מאותו הדין ואל תדין בו כלל".

נאמרו ארבעה תירוצים.

א) בספק מרומה, יחקור היטב. בודאי מרומה יסתלק.
זו דעת ריב"ן (תוספות והגהות אשרי סנהדרין דף לב. אור זרוע ח"ד פסקי סנהדרין סימן עה).

ב) ברמאות עידי הנתבע יחקור, ברמאות עידי עידי התובע יסתלק.
זו דעת המהר"ם מרוטנבורג שהביא הרא"ש כאן.

ג) בתחילה יחקור, ואם לבסוף לא הצליח להפריך עדותם, יסתלק.
זו דעת הריטב"א כאן, וכן לשון הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק כד הלכה ג
"...כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים... או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין ואינן רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיוצא בהן אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר".

ד) יחקור היטב ולא יסתלק. וכן פירוש הגמרא בשבועות - מדבר שקר תרחק, שירחיק עצמו ככל שביכולתו על ידי דרישה וחקירה. ואם העדות לא נפרכה לא ניתן להתעלם ממנה.
וכן אמרו לקמן, סנהדרין דף מד:
"תנו רבנן: מעשה באדם אחד שיצא ליהרג, אמר: אם יש בי עון זה - לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ואם אין בי עון זה - תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: להחזירו - אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. אלא: יהרג, ויהא קולר תלוי בצואר עדים. - פשיטא! כל כמיניה? - לא צריכא, דקא הדרי בהו סהדי. - וכי הדרי בהו מאי הוי? כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד! - לא צריכא, דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו, (כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא)".
וברש"י שם:
"... ושמעו אלו וחזרו בהם ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים - ואף על פי כן לא נפטר".
ובמדרש עשרת הדברות:
"...אמרו העדים היאך נשפֹך דם נקי, אמרו לו עדות שקר העדנו על שהרג אביו קרובותינו".

ושם מדובר בודאי מרומה, בעידי התביעה, ולאחר דרישה וחקירה ככל דיני נפשות.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=32


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי א' בניסן תש''ע    11:45   16.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  50. מסכת סנהדרין דף לג: פשט ודרש  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ואין מחזירין לחובה.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: והוא שטעה בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל טעה בדבר שהצדוקין מודין בו, זיל קרי בי רב הוא".

וכי מה איכפת לנו מה דעת הצדוקין? וכי נוסף על עמל בירור דעת חכמים, נצטרך מעתה להתיגע ולברר את דעת הצדוקין?

אלא שפירש רש"י:
"דבר שאין הצדוקין מודין בו - שאין טעותו מפורש בתורה בהדיא, אלא במשנה או בדברי האמוראים.
זיל קרי בי רב הוא - תינוקות של בית רבן יודעין שאינו כלום והדר".
כלומר, שדעת הצדוקין, היא רק שֵׁם קוד לדברים הנלמדים מהפשט. וכשאמר יהודה בן תימא (פרקי אבות סוף פרק ה) "בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה", בכלל 'מקרא' השינון והבנת הפשט בלבד.

והוסיף ביד רמ"ה:
"דבר שהצדוקים מודים בו כגון דבר המפורש בתורה שבכתב או שהכל יודעים אותו משיקול הדעת".

קיימות עוד השלכות להלכה להבחנה בין דבר הנלמד מהפשט או מהדרש.

א. בענין פר העלם דבר, במסכת הוריות דף ד.
"אמר רב יהודה אמר שמואל: אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל בדבר שהצדוקין מודין בו - פטורין; מאי טעמא? זיל קרי בי רב הוא... אמר רב ששת, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה אמרו: הורו בדבר שהצדוקין מודין בו פטורין? מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו".

ב. שמותר לשתוי יין להורות בענין כזה. במסכת כריתות דף יג: וברמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק א הלכה ג
"אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל, ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר".

ג. שאם נעלמה ממנו הלכה כזו אין זו העלמה לענין קרבן עולה ויורד. במסכת שבועות דף יד: וברמב"ם הלכות שגגות פרק יא הלכה ב
"אם נעלמו ממנו הלכות טומאה, כגון שנטמא בכעדשה מן השרץ וידע שהשרץ מטמא ולא ידע בשיעור ושכח שנגע בשרץ כלל ונכנס או אכל ואחר כך נודע לו {שנגע} בכעדשה מן השרץ הרי זה ספק אם חייב קרבן או פטור".

מעתה, נוסף על עמל בירור הדרשות, אמתי הדרשה גמורה והדין דאורייתא, ואמתי אסמכתא בלבד, צריך גם לעיין ולברר האם הדין נלמד מדרשה או שכבר עולה מפשט הפסוקים.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=33


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום רביעי ב' בניסן תש''ע    07:53   17.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  51. מסכת סנהדרין דף לד: תחלת דין וגמר דין  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "רבא רמי: כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב (דברים כ"א) והיה ביום הנחילו את בניו, הא כיצד? יום - לתחלת דין, לילה - לגמר דין".

למה תחלת דין דוקא ביום, וגמר דין אפילו בלילה?
מה כלול ב'תחלת דין', ומה כלול ב'גמר דין'? (ע' בטור חושן משפט סימן יז בחדושי הגהות ס"ק ה שהביא בזה סתירה ומחלוקות).

תחלת דין זה שלב ה'קלט', כאשר עומדים בפני בית הדין - בעלי הדין שוטחים טענותיהם, והעדים מעידים. ודוקא ביום, כאשר ניתן לראות ולבחון באופן המיטבי.
גמר דין זה שלב העיבוד וה'פלט', כאשר הדיינים דנים בינם לבין עצמם, ופוסקים את הדין. לזה יש יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, אך אין יִתְרוֹן לָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=34


                                     (ניהול: מחק תגובה)
דוידזון
חבר מתאריך 8.1.09
1366 הודעות
יום חמישי ג' בניסן תש''ע    11:49   18.03.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  52. עלה לאתר: שיעור ''הדף היומי'' ליום ג´ ניסן תש''ע  
  תגובה עבור הודעה #0
 
  
שיעור "הדף היומי", סנהדרין ל"ד: ממשיכים לדון בענייני דיני נפשות ודיני ממונות. וגם: האם ניתן לקיים את המשפט גם בשעות הלילה?
מערכת "כיכר השבת" ג' בניסן תש"ע 10:30 18.03.10 הדפסה

אנו ממשיכים ללמוד:

הדף היומי, מסכת סנהדרין דף לד

דיני ממונות הכל כו' (מלמדים זכות וכו').

פירוש: הכל, ואפילו עדים.

כלומר, מהמשנה משמע שהכל יכולים ללמד זכות וחובה בדיני ממונות על הנתבע, ואפילו העדים עצמם שהעידו שהוא חייב או שהוא פטור, וכן משמע בדיני נפשות שיכולים העדים ללמד זכות.

מסקנה מהפירוש: נימא מתניתין רבי יוסי ברבי יהודה היא, ולא רבנן. דתניא "ועד אחד לא יענה בנפש" בין לזכות בין לחובה, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עונה לזכות ואין עונה לחובה.

אם כן, משמע שהמשנה אינה כשיטת רבי יוסי ברבי יהודה ולא כשיטת חכמים, שרבי יוסי אמר שמהפסוק ועד אחד לא יענה בנפש נלמד שיכול לענות העד ללמד זכות על הנתבע ולא חובה, ואם כן משמע שלא כל אחד יכול ללמד בין זכות ובין חובה. וחכמים סוברים שהעד אינו יכול ללמד לא זכות ולא חובה.

דחית המסקנה: אמר רב פפא: באחד מן התלמידים ודברי הכל.

פירוש, אין ללמוד ממה שאמרו במשנה "הכל", שכולל גם את העדים, אלא הכל בא לומר שאפילו התלמידים היושבים לפני הדיינים יכולים ללמד זכות וחובה, אבל דין העדים עצמם תלוי במחלוקת, ולא נזכר במשנה.

שאלה: מאי טעמא דרבי יוסי בר יהודה?

כלומר, למה רבי יוסי בר יהודה סובר שהעדים בדיני נפשות לא יכולים ללמד חובה?

תשובה: דאמר קרא "עד אחד לא יענה בנפש למות", למות - הוא דאינו עונה, אבל לזכות עונה.

כלומר, מהפסוק נלמד שהעד אינו יכול ללמד חובה – "למות", אלא זכות.

ביאור השיטה החולקת: ורבנן? אמר ריש לקיש: משום דמיחזי כנוגע בעדותו.

פירוש, וטעמם של חכמים שסוברים שהעד אינו יכול ללמד זכות וחובה הוא משום שהעד הוא כמו נוגע בעדות, ונוגע בעדות פסול להכל.

שאלה: ורבנן האי "למות" - מאי דרשי ביה?

כלומר – אם כן, שהעד לא יכול ללמד אפילו זכות, מה לומדים מתיבת "למות", שממנה למד רבי יוסי שהעדים יכולים ללמד רק זכות.

תשובה: מוקמי ליה באחד מן התלמידים, כדתניא: אמר אחד מן העדים: יש לי ללמד עליו זכות, מניין שאין שומעין לו - תלמוד לומר עד אחד לא יענה. מניין לאחד מן התלמידים שאמר: יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין שומעין לו? תלמוד לומר "אחד לא יענה בנפש למות".

כלומר, הפסוק הזה בא ללמד שכל התלמידים שלפני הדיינים יכולים ללמד זכות ולא חובה, וכמו שאמרו בברייתא המוזכרת.

ענין חדש: דיני נפשות המלמד (חובה מלמד זכות) כו'.

דין: אמר רב: לא שנו אלא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין - מלמד זכות חוזר ומלמד חובה.

קושיה: מיתיבי: למחרת משכימין ובאין, המזכה אומר: "אני המזכה, ומזכה אני במקומי". המחייב אומר: "אני המחייב ומחייב אני במקומי". המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.

ואם כן קשה: והא למחרת גמר דין הוא?

ואם כן משמע שגם אחרי גמר דין המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה, ולא כדברי רב.

תירוץ: וליטעמיך, למחרת משא ומתן מי ליכא? כי קתני בשעת משא ומתן.

כלומר, ודאי שגם למחרת יש המשך המשא ומתן, ומה שנאמר במשנה שאין המלמד זכות מלמד חובה, הכוונה למשא ומתן שלמחרת.

קושיה: תא שמע: דנין אלו כנגד אלו, עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין.

ואם כן קשה: ואם איתא, ליתני נמי איפכא?

כלומר, אם לאחר גמר דין המלמד זכות יכול ללמד חובה, אם כן יש לכתוב עד שיראה אחד מן המחייבים דברי המזכים או עד שיראה אחד מן המזכים דברי המחייבים, וממה שלא נזכר אלא צד אחד משמע שאחרי גמר דין גם אין המלמד זכות יכול ללמד חובה, ולא כדברי רב.

תירוץ: תנא אזכות קא מהדר, אחובה לא קא מהדר.

פירוש, באמת אחר גמר דין גם המלמדים זכות יכולים ללמד חובה, אלא שהתנא העדיף להזכיר את החלק החיובי, ובאמת גם המלמדים זכות יכולים ללמד חובה.

קושיה נוספת: תא שמע, דאמר רבי יוסי בר חנינא: אחד מן התלמידים שזיכה ומת, רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו.

ואם כן קשה: ואמאי נימא אילו הוה קיים הדר ביה?

כלומר, לכאורה דברי רבי יוסי בר חנינא אינם כרב, שהרי אם נאמר כרב המלמד זכות יכול ללמד חובה אחר גמר דין, אם כך גם אם אחד מן התלמידים זיכה ומת, אין לראות כאילו הוא חי, שהרי יתכן שאם היה חי היה חוזר בו.

תירוץ: השתא מיהא לא הדר ביה.

פירוש, באמת יתכן שאם היה חי היה חוזר בו, אבל כיון שבפועל לא חזר בו, אנו מתייחסים אליו כאילו הוא חי ומזכה, למרות שיתכן שבאמת היה חוזר בו.

קושיא על התירוץ: והא שלחו מתם, לדברי רבי יוסי בר חנינא מוצא?

כלומר, שלחו מתם (-מארץ ישראל) שדברי רבי יוסי בר חנינא אינם כדברי רב, אלא מוצאים אותו מכלל הסוברים כרב, ואם כן למה נצרכנו לתרץ את דבריו כדעת רב, והרי הוא חולק עליו.

תירוץ: מכלל רבינו אין מוצא, איתמר.

פירוש, לא שלחו שרבי יוסי אינו בכלל הסוברים כרב, אלא להיפך, שרבי יוסי אינו יוצא מכלל הסוברים כרב, ולכן נצרכנו לפרש דבריו כדעת רב.

קושיה חדשה: תא שמע: שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן, אחד מן הימין ואחד מן השמאל, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין.

ואם כן קשה: בשלמא דברי המחייבין - למחר חזו טעמא אחרינא ובעו למעבד הלנת דין, אלא דברי המזכין - מאי טעמא? לאו משום דאי חזו טעמא אחרינא לחובה לא משגחינן בהו?

כלומר, לכאורה הדין שסופרי הדיינים כותבים את דברי המזכים ודברי המחייבים הוא לצורך זה: דברי המחייבים - כדי שאם יראו טעם נוסף לחייב לא יצטרכו לדון בו, וילינו את הדין, אלא יראו שכבר הכריעו. דברי המזכים – כדי שאם יראו למחרת טעם לחיוב לא נשמע להם, כיון שיהיה לפנינו כתוב דברי הזכות שלימדו, ואם כן משמע שגם למחרת, לאחר גמר דין, אין המזכים יכולים ללמד חובה.

תירוץ: לא! כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות.

פירוש, הטעם שכותבים את דברי המזכים הוא מטעם אחר, כדי שאם יבואו ללמוד דין אחד שיש בו טעם אחד משני פסוקים, נדע שודאי אחד מהם אינו נכון, וכמו שיתבאר להלן.

ראיה לתירוץ: כדבעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו? אמר ליה אין מונין להן אלא אחד. (-אין מחשבים אותם כשני טעמים אלא כאחד).

ביאור דברי רבי יוחנן: שאלה: מנהני מילי?

מנין שאין לומדים דין אחד שיש בו טעם אחד משני פסוקים?

תשובה: אמר אביי: דאמר קרא: "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות.

תשובה נוספת: דבי רבי ישמעאל: תנא: "וכפטיש יפוצץ סלע", מה פטיש זה מתחלק (-מחלק את הדבר שעליו הוא מכה) לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.

שאלה לבירור: היכי דמי טעם אחד משני מקראות? (כלומר, באיזה דוגמא יתכן טעם אחד משני מקראות)

תשובה: אמר רב זביד: כדתנן: מזבח מקדש את הראוי לו (-כלומר, אם עלה קרבן פסול על המזבח, התקדש, ולא ירד).

רבי יהושע אומר כל הראוי לאשים (-להקרבה על האש) אם עלה לא ירד. שנאמר "העולה על מוקדה", מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד.

רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד, שנאמר: "היא העולה על מוקדה על המזבח" - מה עולה שהיא ראויה לגבי מזבח אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד.

ותרוייהו מאי קמרבו? פסולין! מר מייתי לה מ"מוקדה", ומר מייתי לה מ"מזבח".

כלומר, יוצא ששניהם למדו דין אחד שיש בו טעם אחד משני פסוקים, שפסולים שעלו על מזבח לא ירדו, אלא שזה למד מ"מוקדה", וזה למד מ"מזבח".

שאלה: והא התם מיפלג פליגי? ראיה לשאלה: דקתני סיפא: אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים, שרבן גמליאל אומר לא ירדו, ורבי יהושע אומר ירדו.

כלומר, הרי בסוף אותה המשנה נאמר שרבן גמליאל ורבי יהושע נחלקו לגבי דם ונסכים של פסולים, אם המזבח מקדשן או שכיון שהם פסולים ירדו, ואם כן מוכח שלא מטעם אחד אמרו שהפסולים מתקדשים על המזבח, אלא כל אחד מטעם אחר, ואם כן יכלו ללמוד דין זה משני פסוקים.

פירוש אחר: אלא טעם אחד משני פסוקים הוא באופן אחר: אמר רב פפא כדתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "כל הנוגע במזבח יקדש", שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר "כבשים". מה כבשים ראויין אף כל ראוי.

רבי עקיבא אומר: "עולה" מה עולה ראויה אף כל ראוי.

כלומר, נחלקו על פסולים שעלו על המזבח אם ירדו או לא, רבי יוסי הגלילי למד מ"כבשים" ורבי עקיבא למד מ"עולה" (ההבדל בין המחלוקת הזו לקודמת הוא שהקודמת היא לגבי בהמות שנפסלו, וזו לגבי מינים שתמיד היו פסולים).

ותרוייהו מאי קא ממעטו? פסולי! מר מייתי לה מ"כבשים", ומר מייתי לה מ"עולה".

כלומר, יוצא ששניהם למדו דין אחד שיש בו טעם אחד משני פסוקים, שפסולים שעלו על מזבח לא ירדו, אלא שזה למד מ"כבשים", וזה למד מ"עולה".

והאמר רב אדא בר אהבה עולת העוף פסולה איכא בינייהו, מאן דמייתי לה מ"כבשים" - כבשים אין אבל עולת העוף לא. ומאן דמייתי לה מ"עולה" - אפילו עולת העוף נמי.

כלומר, הרי אמר רב אדא בר אהבה שנחלקו לגבי עולת העוף הפסולה אם המזבח מקדשה או שכיון שהיא פסולה תרד, ואם כן מוכח שלא מטעם אחד אמרו שהפסולים מתקדשים על המזבח, אלא כל אחד מטעם אחר, ואם כן יכלו ללמוד דין זה משני פסוקים.

פירוש אחר: אלא טעם אחד משני פסוקים הוא באופן אחר: אמר רב אשי: כדתניא "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך" - לרבות את הזורק, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר "או זבח" לרבות את הזורק.

כלומר, נחלקו מה המקור שהזורק את דם הקדשים בחוץ חייב מיתה.

ותרוייהו מאי קא מרבו? זריקה! מר מייתי לה מ"דם יחשב", ומר מייתי לה מ"או זבח".

כלומר, יוצא ששניהם למדו דין אחד שיש בו טעם אחד משני פסוקים, שהזורק דם בחוץ חייב מיתה, אלא שזה למד מ"דם יחשב", וזה למד מ"או זבח".

והאמר רבי אבהו: שחט וזרק איכא בינייהו - לדברי רבי ישמעאל אינו חייב אלא אחת, לדברי רבי עקיבא חייב שתים.

כלומר, הרי אמר רב אבהו שנחלקו מי ששחט וזרק את הדם בחוץ בהעלם אחד, אם חייב חטאת אחת או שתים, ואם כן מוכח שלא מטעם אחד אמרו שהזורק בחוץ חייב מיתה מטעם אחד, אלא כל אחד מטעם אחר, ואם כן יכלו ללמוד דין זה משני פסוקים.

תירוץ אחרון: הא איתמר עלה: אמר אביי: אף לדברי רבי עקיבא נמי אינו חייב אלא אחת, דאמר קרא "שם תעלה עולותיך ושם תעשה", ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות (-התורה עירבה את כל העשיות ללמד שהם כאחד).

כלומר, המקרה שבו נאמר שאין לומדים טעם אחד משני מקראות הוא לגבי זורק בחוץ, ואין להקשות שהרי נחלקו אם שחט וזרק בהעלם אחד חייב אחד או שתים, שהרי אמר אביי שלא נחלקו בזה אלא הכל סוברים שחייב רק אחת, ואם כן מאותו הטעם סוברים שחייב מיתה אלא שנחלקו מה המקור, ועל זה נאמר שאין לומדים טעם אחד משני מקראות.

ענין חדש: דיני ממונות דנין ביום וכו'.

(סימן משפ"ט מענ"ה מט"ה).

בירור: מנהני מילי? (-מנין שדיני ממונות דנים ביום וגומרים בלילה?)

תשובה: אמר רבי חייא בר פפא: דאמר קרא "ושפטו את העם בכל עת".

וכיון שנאמר "בכל עת", משמע ביום ובלילה.

שאלה: אי הכי תחלת דין נמי (-גם אפשר להתחיל בלילה)?

תשובה: כדרבא, דרבא רמי (-הקשה): כתיב: "ושפטו את העם בכל עת", וכתיב "והיה ביום הנחילו את בניו" (-משמע שדין הנחלה הוא ביום ולא בכל עת). הא כיצד? (-כיצד נבאר שני המקראות שלא יסתרו זה את זה?) "יום" לתחלת דין, "לילה" לגמר דין.

קביעה: מתניתין (-משנתנו זו) דלא כרבי מאיר, דתניא: היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", וכי מה ענין ריבים אצל נגעים? אלא מקיש "ריבים" ל"נגעים" - מה נגעים נידונים ביום - דכתיב "וביום הראות בו" אף ריבים ביום.

ואם כן רבי מאיר חולק על המשנה וסובר שדיני ממונות אינם נידונים אלא ביום.

המשך דברי רבי מאיר: ומה נגעים שלא בסומין (-אינם נידונים על ידי עיוורים), דכתיב "לכל מראה עיני הכהן" אף ריבים שלא בסומין. ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים, אף נגעים שלא בקרובים.

שאלה: אי (-אם כן נאמר גם) מה ריבים בשלשה, אף נגעים בשלשה, ודין הוא - ממונו בשלשה, גופו לא כל שכן?

תשובה: תלמוד לומר "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד" וגו', הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.

מעשה: ההוא סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא, ולא אמר ליה רבי יוחנן ולא מידי.

פירוש, סומא היה נוהג לדון את הדין בשכנותו של רבי יוחנן, ולא מיחה רבי יוחנן בידו.

שאלה: היכי עביד הכי? (-שדן את הדין, ושלא מיחה בו רבי יוחנן) והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון.

ואם כן קשה: ואמר רבי יוחנן (-בפירוש המשנה) לאתויי סומא באחת מעיניו (שבאה לרבות שאף הסומא באחת מעיניו פסול לדון). ולמה לא מיחה בו רבי יוחנן.

תשובה: רבי יוחנן (-סבר שהסומא כשר לדון, ולמד כן ממשנה אחרת) סתמא אחריתא אשכח (-מצא סתם משנה אחרת שמכשירה את הסומא) ואלו דברי המשנה: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה.

פירוש, למד רבי יוחנן שלילה הוא כמו סומא, שאין רואים בו, וכיון שהכשירה המשנה לדון בלילה, כך סומא יכול לדון.

שאלה: מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא?

כיון שמצא רבי יוחנן סתם משנה כדבריו, למה עשה כמותה והרי יש לנו סתם משנה שלא כדבריו, ומה העדיפות של סתם משנה זו על סתם משנה זו?

תשובה: אי בעית אימא (-אם תרצה לתרץ) סתמא דרבים עדיף.

תשובה נוספת: ואי בעית אימא (-ואם תרצה לתרץ) משום דקתני לה גבי הלכתא דדינא. כלומר, כיון שנזכרה סתם משנה זו בהלכות דינים, נקט רבי מאיר כמותה לענין דינים (וסתם המשנה האחרת נזכרה בדרך אגב, ולא בהלכות דינים).

שאלה: ורבי מאיר האי "ושפטו את העם בכל עת" מאי דריש ביה?

כלומר, כיון שרבי מאיר סובר שמותר לדון רק ביום, מה ילמד מהפסוק "בכל עת"?

תשובה: אמר רבא: לאיתויי יום המעונן (-שמותר לדון ביום המעונן, גם לשיטת רבי מאיר).

ביאור: דתנן: אין רואין את הנגעים שחרית ובין הערבים, ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן, מפני שכהה נראית עזה, ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה. (ולמד רבי מאיר שאף על פי שאין רואים את הנגעים ביום המעונן, מכל מקום אפשר לדון דינים ביום מעונן, כיון שנאמר "בכל עת").

שאלה: ורבי מאיר האי "ביום" הנחילו את בניו מאי עביד ליה?

והרי לשיטתו אין צורך ללמוד מפסוק מיוחד שדיני נחלות הם רק ביום, שהרי כל הדינים הם ביום?

תשובה: ההוא מיבעי ליה (-את הפסוק הזה הוא צריך ללימוד אחר) לכדתני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן: "והיה ביום הנחילו את בניו", "ביום" אתה מפיל נחלות, ואי אתה מפיל נחלות בלילה. (להלן יתבאר).

תמיהה: אמר ליה: אלא מעתה מאן דשכיב ביממא ירתון ליה בניה, ומאן דשכיב בליליא לא ירתון ליה בניה?

כלומר, האם יתכן שרק מי שמת ביום, ירשו אותו בניו, אבל מי שמת בלילה אין יורשים אותו, כי אין מפילים נחלות בלילה?

פירוש: דילמא דין נחלות קאמרת.

מה שנאמצר אין מפילים נחלות בלילה הכוונה היא לדין נחלות, שמי שכתב צוואה ביום, אין צריך דיינים שיאשרו את הצוואה אלא היא תקיפה, אבל הכותב בלילה אין הצוואה כדין שנפסק כבר, אלא צריך להביא עדים ששמעו או שראו לדון בזה.

ראיה: דתניא: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט" אורעה (-נסתיימה) כל הפרשה כולה להיות דין. (-כלומר, התורה לימדה בזה שדיני נחלות הם כדין פסוק, שאין צריך לדון אחריו, ולכן סיימה את הפרשה בלשון "דין" – והיתה לבני ישראל לחקת משפט". (אפשר לפרש משפט זה גם כשאלה ואחרי כן התשובה, ואכמ"ל).

פירוש: כדרב יהודה אמר רב: דאמר רב יהודה אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין (-כלומר, אפשר לכתוב עדות ואחר כך לדון בה, ואפשר לדון מיד ולהכריע), ואמר רב חסדא: לא שנו אלא ביום, אבל בלילה כותבין ואין עושין דין, משום דהוו להו עדים, ואין עד נעשה דיין.

כלומר, בלילה אין דנים, ולכן ודאי לא באו לשם כדיינים אלא כעדים, ולכן אינם יכולים לדון בזה, שהרי אין העד נעשה דיין. וזה מה שלמד רבי מאיר מהפסוק, שאין דנים בלילה.

אמר ליה: אין הכי קאמינא. (-כן, לזה נתכוונתי).



                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי ג' בניסן תש''ע    13:18   18.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  53. מסכת סנהדרין דף לה. מניין להוקעה שהיא תלייה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   כמו במקומות רבים, הגמרא אינה מבוארת בלא עיון בסיומי הפסוקים.
והרי הגמרא עם השלמות הפסוקים ועם ביאור:

"אמר רב חסדא: מניין להוקעה שהיא תלייה? - דכתיב (שמואל ב כא, ו) וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'.
וכתיב (שמואל ב כא, י) וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר {עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה}".
הרי שגוויותיהם היו מוצגים תחת כיפת השמים, עד שיכל הגשם לרדת עליהם, העוף לנוח עליהם, והחיה לאוכלם.

"וכתיב (במדבר כה, ד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם {וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ}".
הרי גם כאן לשון 'הוקעה'. והביטוי "נגד השמש" משמעו תחת כיפת השמים.


בפסוק הבא: (שמואל ב כא, יא) וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל.
פירש רד"ק: "ויגד לדוד - כי דבר גדול עשתה... ובדרש ראה כי אשת חיל היתה ולקחה לאשה".

ובירושלמי מסכת יבמות פרק ב הלכה ד
"רבי זריקן בשם רבי חנינה אשת חמיו אסורה מפני מראית העין.
אי תימר תורה, הרי דוד שנשא רצפה בת איה, שנאמר: ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחקיך".
{אל תאמר שאסורה מהתורה, שהרי דוד נשא את רצפה בת איה שהיתה פילגשו של שאול אבי מיכל אשתו}.

וקשה, מה הראיה מרצפה הפלגש, הרי אמרו לעיל (סנהדרין דף כא.) "מאי נשים ומאי פלגשים? - אמר רב יהודה אמר רב: נשים, בכתובה ובקידושין, פלגשים - בלא כתובה ובלא קידושין", ואינה אשת חמיו!

אלא שלמרות שאין הפלגש מתקדשת לפני כניסתה בקידושי כסף או שטר, הרי היא מתקדשת בכניסתה בקידושי ביאה, "לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות".
וטעם הרמב"ם בהלכות מלכים ד, ד שההדיוט אסור בפילגש, דרב מנגיד {מלקה} מאן דמקדש בביאה (יבמות דף נב. מסכת קידושין דף יב: ).

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=35


                                     (ניהול: מחק תגובה)
ahimintz
חבר מתאריך 13.4.09
5528 הודעות
יום חמישי ג' בניסן תש''ע    13:51   18.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  54. ראשית ר' דוד  
  תגובה עבור הודעה #53
 
   עבר עריכה לאחרונה בתאריך 18.03.10 בשעה 13:51:00 על-ידי המשקיף (מנהל הפורום)
 
ב"ה

לדעתי חוץ מ"המשקיף" ו"מעתיקים" למיניהם אין לך מספיק הערכה בפורום - אבל לדיוט שכמוני ברור ששכרך על כך מובטח - ביחוד על ההתמדה למרות מיעוט הפרגון והתגובות


ולעניין - אני חושב שצריך מאוד להזהר בנושא של נשים ופילגשים ואני אביא לינק כדוגמא לכך - אני מתנצל שאני מביא רק לינק ולא מעתיק כי זה רק להמחשה - ובושה להכנס לאתר של הנבלים/אפיקורסים ברשות התורה הנ"ל


גולני

שנזכה להקריב קורבן פסח כהלכתו השנה


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
יום חמישי ג' בניסן תש''ע    18:02   18.03.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  55. שאלה לי אליך האם האתר הזה הוא כשר  
  תגובה עבור הודעה #54
 
   ערכתי לאחרונה בתאריך 18.03.10 בשעה בברכה, המשקיף
 
אני נכנסתי כמה פעמים והיה נראה לי שהם כופרים אז ממש תקן אותי אם אני טועה

ואם אכן הסברא שלי נכונה האם ראוי להביא דברי תורה מן הכופרים

לגבי הניצוץ

אין לי שום ספק שהוא ראוי לכל הערכה

אם זה על ההתמדה על ההשקעה וכו'

למדתי דבר אחד כאן בפורום ובכלל ברשת

לא באים לכאן ללמוד תורה באים קצת לשוחח לדבר לקשקש להביע דיעות וכו'

תורה לומדים בבית המדרש לא כאן

אבל אין לי שום ספק שלמרות חוסר התגובות בין באשכול הזה ובין באשכול של ההלכה שאתה מתמיד בו וגם ראוי להערכה

ברור לי שיש מי שכן קורא מי שכן מחכה לאשכול רק שהם לא מגיבים

אני אישית מעיד שאני נכנס לאשכול הזה ובאמת מכיוון שרבי דוד מביא את הדברים בשפה ברורה אין מה לשאול

הרבי מליובאוויטש אמר חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם

וד''ל


                                     (ניהול: מחק תגובה)
ahimintz
חבר מתאריך 13.4.09
5528 הודעות
יום חמישי ג' בניסן תש''ע    18:39   18.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  56. השאלה למה אתה קורא כשר  
  תגובה עבור הודעה #55
 
   ב"ה

אני הגעתי לאתר הזה פעם ראשונה היום בעקבות כתיבתו של הניצוץ חיפשתי טיפה להתעמק בנושא ו"נפלתי" עליהם
צייני מפורשות שזה אתר בעייתי לא בעיית צניעות כי אחרת רימון היה חוסם אותי הבעיה זו דעותיהם אני לא מכיר משהוא שפוסל לדבר או להכיר אדם בגלל דעותיו - אלא עם כן יש סכנה להיות מושפעים מכך - אבל מה הפסול מלהכיר על מנת להרחיב אופקים,על מנת להכיר את האחר, השונה וכו'

תקן אותי!!

גולני

שנזכה להקריב קורבן פסח כהלכתו השנה


                                     (ניהול: מחק תגובה)
המשקיף
חבר חדש
1 הודעות
אור ליום ששי ד' בניסן תש''ע    21:22   18.03.10   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  57. תטייל שם קצת ותחזור אליי האתר הזה לפי דעתי הוא מלא כפירה  
  תגובה עבור הודעה #56
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום ששי ד' בניסן תש''ע    23:14   18.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  58. תודה גולני  
  תגובה עבור הודעה #57
 
   אכן כדאי לדעתי למחוק את הלינק ההוא.

לעצם העניין, אכן רמזתי בקצה המזלג למחלוקת בין הרמב"ם לאחרים בעניין פלגש.
והבאתי פה ראיה לפסק השו"ע והגר"א כשיטת הרמב"ם,
ונגד רעיונות מפוקפקים שיש בהם איסורי תורה.

ויש בזה עוד אריכות גדולה, ורשומים אצלי עוד ראיות רבות לשיטה זו.

ויותר מזה טענתי פה, שגם למלך לא הותר ח"ו להחזיק אשה ללא קידושין.

על פי הפשט, פילגש היא שפחה.
והדיון בגרסאות ובראשונים, מהו מעמדה.

לגבי המעתיקים, יבורכו. ישנם שם כמה וכמה לומדים רציניים.


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ד' בניסן תש''ע    11:51   19.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  59. מסכת סנהדרין דף לו. האם אסור או שחובה לחלוק על ראש הסנהדרין?  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "דיני נפשות מתחילין מן הצד. מנא הני מילי? אמר רבי אחא בר פפא: אמר קרא (שמות כ"ג) לא תענה על רב - לא תענה על רב".

פירש רש"י: "לא תחלוק על מופלא של בית דין".

וכן כתב הרמב"ם בפירושו למשנה (סנהדרין פרק ד משנה ב)
"שאם ידבר הגדול תחלה אי אפשר לשאר לחלוק עליו שנאמר לא תענה על ריב, והוא כתוב רב, כלומר מה שדבר בו גדול בחכמה אל תחלוק עליו".

אולם ביד החזקה חזר בו הרמב"ם ופירש להיפך (הלכות סנהדרין י, א)
"אחד מן הדיינים בדיני נפשות שהיה מן המזכין או מן המחייבין לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו אלא נטה אחר דברי חבירו הרי זה עובר בלא תעשה, ועל זה נאמר ולא תענה על ריב לנטות, מפי השמועה למדו שלא תאמר בשעת מנין די שאהיה כאיש פלוני אלא אמור מה שלפניך".

וביאר יותר בספר המצוות (מצות לא תעשה רפג)
"שהזהיר הדיין מהטות לדעת דיין אחר על צד ההשען אליו בחיוב החייב או זכוי הזכאי מבלתי שיהיה הדבר מובן אצלו לפי הקשו ושכלו מהקדמות התורה. והוא אמרו לא תענה על ריב לנטות. ירצה בזה לא תבקש בריב הנטיה לבד והוא שתטה עם הרוב או עם הגדולים ותשתוק ממה שיש בנפשך בדין ההוא. ולשון מכלאתא (דרשב"י ע"ש) לא תענה על ריב לנטות שלא תאמר בשעת מניין דיי שאהיה כאיש פלוני אלא אמור מה שלפניך".

כאן גילה הרמב"ם את מקורו, במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג, ב
"ולא תענה על רב לנטות שלא תאמר (בשעת מנין) דיי שאהיה כ{רבי} פלוני אלא אמור מה שלפניך".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=36


                                     (ניהול: מחק תגובה)
ahimintz
חבר מתאריך 13.4.09
5528 הודעות
יום ששי ד' בניסן תש''ע    12:25   19.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  60. פירוש הר''ן  
  תגובה עבור הודעה #59
 
   ב"ה

הר"ן מפרש אין האזהרה על הקטן, שלא יענה אחר הגדול בדין;
אלא עיקר האזהרה היא על הגדול, שלא יתחיל ויאמר דעתו תחילה. כי שמא יפתח בחובת הנידון, ושאר דייני הסנהדרין הקטנים ממנו, לכבוד המופלא שבב"ד שפתח לחיוב, לא יוכלו לחלוק עמו כרצונם להפך בזכות הנידון לפיכך ראוי שיתחילו מן הצד כי שמא לאחר שישמע המופלא הטענות שטענו הראשונים לזכות הנידון יחזור ויהפך בזכותו אף על פי שבראשונה היתה כוונתו לחובה ומיהו אם רצה הקטן לחלוק ולענות על הרב הרשות בידו.


הר"ן אם כן מפרש שהאזהרה היא לגדול ולא לקטן.


אמנם המקור לפרושו זה הוא החשש שהקטן ירתע מלחלוק על הגדול.

גולני

שנזכה להקריב קורבן פסח כהלכתו השנה


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ד' בניסן תש''ע    15:46   19.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  61. מסכת סנהדרין דף לז. ריקנין מלאין מצוות כרמון  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   צריך להבין את הקשר בין המימרות השונות בסוגיה.
"(שיר השירים ז') סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות".
פירש רש"י:
"סוגה בשושנים - גדורה בשושנים, כלומר: באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם נפרשין מן העבירה ואין צריך גדר אבנים להפסיקן, שאפילו אין רחוקין מן העבירה אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות הגדר".

ממשיכה הגמרא:
"והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? - אמר ליה: התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים - לא יפרצו בהן פרצות".
כלומר, שסייג קל כזה די בו לישראל, אפילו לחלשים והקלים להתפתות שבהם.

וצריך ביאור למילה "והיינו", הרי בתחילה עסקו בגדר עדינה, ועתה מדובר בעניין נוסף - בשעת התלהבות היצר כאש בנעורת!
מבאר היד רמ"ה:
"סוגה בשושנים כו' שאפילו סוגה בשושנים, שאין כאן שום סייג למנוע בני אדם להכנס, וכל שכן שהשושנים מרגילים בני אדם לבא, לא יפרצו בהן פרצות. כדמפרש ואזיל גבי נדה שאע"פ שהאש דבוקה בנעורת אינה מהבהבת ופשוטה היא".

ממשיכה הגמרא:
"ריש לקיש אמר מהכא - (שיר השירים ו') כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרמון".
הקשר לדברים דלעיל, שהם גם אינם נכשלים בעבירות לרוב, שהרי המצוות והעבירות מתקזזים, כמו שאמרו (קידושין דף לט: ) "כל שזכיותיו מרובין מעונותיו... וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו...".

כתבו התוספות:
"התורה העידה עלינו סוגה בשושנים - לענין דם נדות נדרש כשאומרת דם כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש".
ובתוספות הרא"ש:
"כפלח הרמון רקתך. דם הנדה אדום הוא כמי רמונים".
כלומר שדרשות הגמרא כאן מרמזות על צדקות ישראל בהרחקתם מטומאת הנדה.

על פי דברי היד רמ"ה דלעיל, י"ל שגם ממשיכים לעסוק באדמימות אש היצר. שאפילו ריקנין השטופים ביצר כאדמימות הרימון, מלאין מצוות כרמון. ואפילו הבוגדים, מעלים ריח גן עדן, כהמשך הגמרא: "רבי זירא אמר מהכא - (בראשית כ"ז) וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=37


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון ו' בניסן תש''ע    12:04   21.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  62. מסכת סנהדרין דף לח. בני רבי חייא, בבל וארץ ישראל  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "יהודה וחזקיה בני רבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמי רבי, ולא הוו קא אמרי ולא מידי.
אמר להו: אגברו חמרא אדרדקי, כי היכי דלימרו מילתא.
כיון דאיבסום, פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר (ישעיהו ח') והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל.
אמר להם: בניי, קוצים אתם מטילין לי בעיניי?!
אמר לו רבי חייא: רבי, אל ירע בעיניך, יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין - יצא סוד".
פירוש הביטוי 'קוצים אתם מטילין לי בעיניי', כמו לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם (במדבר לג, נה) שהם קוצים כמו שהראו המפרשים. ובתרגום הנקרא 'יונתן' פירש "לצופים בעין רעה בכם". וכך טען רבינו הקדוש כלפי בני רבי חייא, שהם פותחים פה לשטן לערער את נשיאותו.

וצריך ביאור במה שידלו רבי חייא "אל ירע בעיניך", הרי אדרבה, יצא הסוד שהם חותרים תחת נשיאותו!

אלא שהתוספות לעיל בדף ה. ד"ה והתם מחוקק רמז לירושלמי (כלאים פרק ט הלכה ג, וכתובות פרק יב הלכה ג, ובבראשית רבה פרשה לג, ג) שם מסופר שרבי היה עניו מאוד. והיה אומר: כל מה שאומר לי אדם, אני עושה. חוץ ממה שעשו זקני בתירה להלל הזקן זקני, שהרידו את עצמם מנשיאותם ומינוהו. אם יעלה רב הונא ראש הגלות לכאן, אושיב אותו מעלי, כי הוא מיהודה ואני מבנימין. כי הוא צאצא של דוד המלך מהזכרים, ואני מהנקבות. פעם אחת נכנס אליו רבי חייא הגדול, אמר לו הנה רב הונא בחוץ! נתכרכמו פניו של רבי. אמר לו ארונו בא! והוא הגיע רק לקבורה. ידע רבי חייא שרבי כועס עליו ויצא מלפני רבי כנזוף שלשים יום.
מכאן שרבי יהודה הנשיא ידע שלא הוא ממשיכו המקורי והטבעי של בית המלוכה, ואפילו ריש גלותא קודם לו. ועם זאת קשה הירידה מהגדולה. כמו שאמר רבי יושוע בן קבסיי (ירושלמי פסחים פרק ו הלכה א, בבלי מנחות קט: אדר"נ פרק י) כל ימי הייתי בורח מן השררה. עכשיו שנכנסתי כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין. שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה בקש להרוג את דוד.
לכן בשני המעשים, לא רצה רבי שיגרמו לו צער בכך שיזכירו לו שסופו לרדת מגדולתו, כל עוד אין הדבר רלוונטי.
ובזה ניחם אותו רבי חייא, שרק משום היין הם גילו את אותו סוד שצריך להסתירו.


ואם ברבי חייא ובבניו עסקינן, גם סוף העמוד קשור לעניינם:

"אמר רב אושעיא משמיה דרב: אדם הראשון גופו מבבל וראשו מארץ ישראל, ואבריו משאר ארצות".

הראש - החלק העליון, תרתי משמע.
"וארץ ישראל גבוה מכל הארצות" (לקמן סנהדרין דף פז. וקידושין דף סט.).

הגוף - החלק הנמוך והגשמי.
"ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבבל אלא מפני שעמוקה כשאול, שנאמר (הושע יג) מיד שאול אפדם ממות אגאלם (פסחים דף פז: ).

בזה מתבאר המאמר במסכת סוכה דף כ.
"בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה,
חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה,
חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה".

מה הדגש בעליית כל אלה מבבל?
מדוע עלייתם מבבל דוקא הכשירתם למעלה זו?

אלא שכאן מדובר על שכחת המון העם, ולא על שכחת החכמים. שכן גם רבי חייא נמנה כאן. וגדלותו דוקא בהפצת התורה, כמבואר במסכת כתובות דף קג: (ובבבא מציעא דף פה: ).
"א"ל ר' חנינא לר' חייא: בהדי דידי מינצת? דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל, מהדרנא ליה מפלפולי!
א"ל ר' חייא: אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל... וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך".

לכן דוקא העולים מבירא עמיקתא לאיגרא רם, סגולתם לשוב ולהוריד את חכמת אוירא דארץ ישראל המחכים, לכל רבדי שכבות העם.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=38


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני ז' בניסן תש''ע    15:48   22.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  63. מסכת סנהדרין דף לט. בתו של רבן גמליאל או של קיסר?  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אלהיכם גנב הוא, דכתיב (בראשית ב) ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן.
אמרה ליה ברתיה: שבקיה, דאנא מהדרנא ליה.
אמרה ליה: תנו לי דוכוס אחד.
- אמר לה: למה ליך?
- ליסטין באו עלינו הלילה, ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב.
- אמר לה: ולוואי שיבא עלינו בכל יום.
- ולא יפה היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו?".

לא מפורש אם המשיבה היתה בתו של רבן גמליאל או של קיסר.

מקבילה למעשה זה יש בקטעי מדרשים - גניזה (מאן, א. נוסח ארוך של התחלת מדרש תנחומא לבראשית עמוד כה).
"אמר לו קיסר לרבן גמליאל: למה בגניבה. אמרה לו בתו: ברשותך אדוני, אני אחזי{ר} לו תשובה. אמ' לו לקיסר: תן לי קצין אחד מאצלך...".
המילים 'ברשותך אדוני' נאמרו לרבן גמליאל, כי אילו נאמרו לקיסר ההמשך היה 'אחזיר לך תשובה'. ומסתבר שבתו של ר"ג אמרה זאת לאביה בלחש, כי נראה דחוק שבתו של קיסר תאמר לר"ג בפני הקיסר 'ברשותך אדוני', ותאמר 'אחזיר לו תשובה' ולא 'לאבא' או 'לקיסר'.

וכן משמע במהרש"א בחידושי אגדות:
"...והשיבה לו דודאי זכות הוא לאדם להיות לו שפחה לשמשו ואדם מכפויי טובה הוא, אלא דלכך לא נטל הצלע ממנו בהדיא כשהיה נעור משום דמאיסא ליה. ולזה אולי בכל השאלות של הקיסר לא השיבה לו בתו רק בזו השאלה".
נראית כוונתו, שלאו אורח ארעא שירמוז ר"ג על הנשים שהן מאוסות, לכן קפצה בתו לעוזרו ולענות במקומו, דוקא בענין זה. (אמנם לא מבואר למה ענתה במעשה דדף צ: שיובא בהמשך). ודוחק לומר שכוונת המהרש"א שבתו של קיסר עשתה זאת.

ומבואר ששבחו חז"ל את חכמתה של בת ר"ג, שכן אסור לשבח כך עכו"ם (עבודה זרה דף כ.).


אלא שהלשון בספר פסיקתא זוטרתא הנקרא גם לקח טוב בראשית ב, כא (לר' טוביה בר' אליעזר מקסטוריא שבבולגריה, בן דורם של רש"י והרי"ף).
"אמר ליה קיסר לר"ג, מפני מה אלהיכם הפיל תרדמה על האדם ולקח לו צלע אחת לבראות לו עזר, אמר לו בתו של קיסר שבקיה דאנא מהדרא ליה".

דבריו הם כדברי רש"י על דברי הגמרא במסכת סנהדרין דף צ:
"אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי, הא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי?
אמרה ליה ברתיה: שבקיה, ואנא מהדרנא ליה. שני יוצרים יש בעירנו, אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט, איזה מהן משובח?
אמר לה: זה שיוצר מן המים.
אמרה לו: מן המים צר, מן הטיט לא כל שכן?".

ופירש רש"י:
"אמרה ליה ברתיה - דקיסר לרבן גמליאל, שבקיה".
אפשר שסברתם, שבשלמא ר"ג מצינו שהיה ברומי (תוספתא ביצה ב, יב; ירושלמי סנהדרין ז הל' יג; ספרי עקב מג, טז; והאזינו שיח, טו; עוד), אך למה יביא עד לשם גם את בתו כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה.

וכן כתב שם היד רמ"ה:
"אמרה ליה ברתיה דקיסר לר"ג. שבקן ואנא מהדרנא ליה".
('שבקן' כגירסתו היינו הנח לי, כמו שאמר בר קמצא במסכת גיטין דף נה: "הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא". נוסחי כהת"י: רומי - שיבקי'. פירצה - שיבקיה. הרצוג - שבקיה).

ודוחק לומר ששתי הסוגיות הנוקטות באותה לשון ממש, אחת עוסקת בבתו של ר"ג, והשניה בבתו של קיסר.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=39


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי ח' בניסן תש''ע    11:01   23.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  64. מסכת סנהדרין דף מ. ומזדווגין זוגות זוגות  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   אמרו במשנה שאם לא מצאו הסנהדרין לנידון למיתה זכות, מעבירין את הדין למחר. ובינתיים לומדים ודנים בעניין כל הלילה, "ומזדווגין זוגות זוגות".

ולא אמרו "ומתחברין חברותות חברותות".

ללמדך שדברי רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לעיל (סנהדרין דף כב. וסוטה דף ב.) "קשה לזווגם כקריעת ים סוף, שנאמר (תהלים סח, ז) אֱלֹקִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת", לא רק בנישואין קא מיירי, אלא גם בחברותא.

אם זכה - מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי יח, כב).
וכן בחברותא, שכן אמרו - "ואין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (אבות ו, ג)".

ואם לא זכה - וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה (קהלת ז, כו).
כמו כן אמרו - "או חברותא או מיתותא" (תענית דף כג.).

ואם לא מצא -
"כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה" (יבמות דף סב: ).
ובחברותא -
"מאי דכתיב (ירמיהו נ, לו) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ? - חרב על 'שונאיהן' של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד {לבד}בתורה" (תענית דף ז. מכות דף י.).

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=40


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום רביעי ט' בניסן תש''ע    14:42   24.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  65. מסכת סנהדרין דף מא: זמן ברכת הלבנה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "עד כמה מברכין על החדש - עד שתתמלא פגימתה. וכמה? אמר רב יעקב בר אידי אמר רב יהודה: עד שבעה, נהרדעי אמרי: עד ששה עשר". ותרוייהו כרבי יוחנן סבירא להו. הא - למיהוי כי יתרא {עד שתיראה כחצי עגול}, הא - למיהוי כי נפיא {עד שתיראה כעגול שלם}".

כתב הבית יוסף סימן תכו:
"והר"י גיקטילי"א. בעל שערי אורה כתב בתשובה שע"פ הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה עד שיעברו עליה ז' ימים".

כמה אחרונים חלקו על דעה זו.

הב"ח הקשה מדברי הגמרא, שהרי אדרבה, הדעה הראשונה התירה את הברכה דוקא רק עד שבעה ימים. וגם הדעה השניה לא חלקה על כך, רק הוסיפה ימים נוספים.

עוד קשה, היכן נאמרו כדברים אלו בזוהר, בכתבי האר"י או בשאר מקובלים?
ואדרבה הריקאנטי שגם כן היה מקובל כתב בסימן פו
"ואם לא בירך עליה יום ראשון יברך עד יום י"ו בחדש שתתמלא פגימתה".
דבריו הם מהרמב"ם בהלכות ברכות י, יז.
משמעות הדברים שלכתחילה עדיף אפילו ביום הראשון.

ושמא י"ל שיש טעות סופר בלשון התשובה שהביא הב"י ונשמטה תיבת "אלא":
"שע"פ הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה אלא עד שיעברו עליה ז' ימים".
והיינו כדברי הבית יוסף שלפני כן: "כתב הכל בו (סי' מג ג: ) לכתחלה מברכין עד ז' ".
שראוי להדר כדעת רב יהודה שבגמרא.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=41


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי י' בניסן תש''ע    02:06   25.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  66. מסכת סנהדרין דף מב. זמן שקיעת החמה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רב שימי בר אשי: לא שנו אלא שעות, אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר לאחר הנץ החמה - עדותן בטילה. - פשיטא! - אלא: אחד אומר קודם הנץ ואחד אומר בתוך הנץ. - הא נמי פשיטא! - מהו דתימא, הא בגילויא קאי, וזהרורי בעלמא הוא דחזא, קא משמע לן".

וכן אמרו במסכת פסחים דף יב:
"אמר רב שימי בר אשי: לא שנו אלא בשעות, אבל אחד אומר קודם הנץ החמה, ואחד אומר אחר הנץ החמה - עדותן בטילה".

וכתב הרמב"ם בהלכות עדות פרק ב הלכה ה
"אמר עד אחד קודם הנץ החמה ואחד אומר בהנץ החמה עדותן בטלה אע"פ שהיא שעה אחת שהדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה".

כלומר שזמן הזריחה והשקיעה הם זמנים ברורים מאוד ולא ניתן לטעות בהם, שכן כל אחד רואה אם השמש זורחת לפניו, או שהיא מוסתרת על ידי האופק.
מכאן ראיה שזריחה ושקיעה, הם אלו הנראים לעינינו, ולא מדובר באירוע אחר שחל לפני כן או אחרי כן, כדעת כמה מפרשים.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=42


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי י''א בניסן תש''ע    15:49   26.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  67. מסכת סנהדרין דף מג. ישו הנוצרי בר הפוכי זכות הוא?  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "תניא: בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי, והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום: ישו הנוצרי יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו. ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב הפסח.
אמר עולא: ותסברא, ישו הנוצרי בר הפוכי זכות הוא? מסית הוא, ורחמנא אמר לא תחמל ולא תכסה עליו!
אלא שאני ישו דקרוב למלכות הוה".

צריך להבין, מה בכך שקרוב למלכות היה, וכי משוא פנים יש בדבר?

על כך מרמז רש"י בהמשך, בד"ה יהרג נקי
"ותשובה בעלמא היא מפני האומות שקרוב למלכות היה והיו צריכים להשיב על כל ראיות של הבל שלהם".
כלומר, שלצורך טובת המסית אין מהפכין,
ולא היפכו אלא מפני פחדם מהאומות, שלא יאמרו שבלא דין אמת הרגוהו.

וכמדומה, שרוח הקודש נצנצה בהם, ולא רק למלכות של אותו הדור חששו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו תלמידי אותו נוצרי לכלותינו, ומעלילים ומונים את ישראל כאילו הרגוהו שלא כדין.
וטרחו להפך בזכותו, לפנים משורת הדין, שלא להניח שום פתחון פה, שאף על פי כן לא נמצאה בו לחלוחית של זכות.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=43


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי י''א בניסן תש''ע    15:59   26.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  68. מסכת סנהדרין דף מד: פירוש הביטוי ''ערוה''  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "האיש מכסין אותו מלפניו, והאשה מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה".

ביארו בגמרא:
"תנו רבנן: האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו, ואשה שני פרקים, בין מלפניה בין מלאחריה, מפני שכולה ערוה, דברי רבי יהודה".
ופירש רש"י: "פרק אחד - כלומר: מעט ממנו מלפניו".
ופירש רש"י במסכת סוטה דף ח.
"שכולה ערוה - אחוריה ופניה שבית הבשת נראה משני צדדין".
כלומר שאין פירוש "כולה ערוה" כאן - כל גופה. אלא שמדובר רק ב"אותו מקום", ומשמעות "כולה" שגם מלפנים וגם מאחור.
פירוש המילה "ערוה" - דבר הזקוק לכיסוי. וכן שנינו במסכת חלה ב משנה ג
"האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שהיא יכולה לכסות עצמה".
לכן ה'ערוה' בגמרא כאן היא רק אותו מקום הזקוק לכיסוי עבור שתוכל לברך.

יש שימוש נוסף למילה 'ערוה'. בדברי הרמב"ם (הלכות קריאת שמע ג, טז) "וכל גוף האשה ערוה".
שם כוונתו לכל הגוף ממש, כפי שאמרו שאסור להביט אפילו באצבע קטנה של אשה (ברכות דף כד. ושבת דף סד: ).
(לשיטת הרמב"ם זה גם פירוש המילה 'ערוה' בדינים "קול באשה ערוה" ו"שער באשה ערוה" בברכות דף כד.).

למושג "ערוה" יש משמעות שלישית, במסכת ברכות דף כד.
"אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר (ישעיהו מז, ב) גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת, וכתיב (ישעיהו מז, ג) תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ".
כאן מדובר בזקוק לכיסוי בלבושיה.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=44


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון י''ג בניסן תש''ע    07:12   28.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  69. מסכת סנהדרין דף מה. הסתכלות והרהור  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רבה {רבא. בסוטה דף ח.}: גמירי, אין יצר הרע שולט אלא במי {במה שם} שעיניו רואות".

מהסוגיה עולה שלמסקנה זו דעת כו"ע.
והיוצא שאין איסור בהסתכלות המביאה לידי "הרהור" לכשעצמו, אלא רק בהקשר שמא יחטא עם אותה אשה שראה. ולכאורה הוא הדין בתמונה שלה אחר שמתה. או בציור, גם אם אינו צנוע.

וקשה, הרי אמרו במסכת עבודה זרה דף כ.
"ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה".
בשלמא רישא, איירי באשה ידועה,
ואפילו 'בבגדי צבע של אשה' ניחא, שהרי לכן אמר רב פפא שם: "ובמכיר בעליהן".
אלא מה החשש בהסתכלות בחמור ובחמורה?

וי"ל שאמרו במסכת נדה דף יג:
"אמר רב: המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי.
ולימא אסור! דקמגרי יצה"ר אנפשיה.
ורבי אמי אמר: נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך...
אמר רבי אמי: כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כתיב הכא (בראשית ל"ח) וירע בעיני ה' וכתיב התם (תהלים ה') כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע".

מסוגיה זו עולה, שהאיסור הוא דוקא כאשר בא לכלל קישוי. ודוקא בכה"ג נקרא "דקמגרי יצה"ר אנפשיה" (הובא להלכה בשו"ע או"ח שז, טז). והחשש הוא משום (עבודה זרה דף כ: וכתובות דף מו.) "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה", וכן דברי רבי אמי על המביא עצמו לידי הרהור הם בכה"ג, וכן הפסוק שהביא וירע בעיני ה', איירי על אונן שנאמר עליו בפסוק שלפני כן: וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=45


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני י''ד בניסן תש''ע    15:22   29.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  70. מסכת סנהדרין דף מו. חומרת מיתות בי''ד השונות  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין; אחת לנהרגין ולנחנקין, ואחת לנסקלין ולנשרפין".

ביארו לקמן בדף מז.
"כשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל.
- וליתקון ארבע קברות!
- שני קברות גמרא גמירי לה".

אך עדיין צריך ביאור לטעם הדין, הרי סוף סוף יש כאן ארבע דרגות של רשעים.

אלא שמכאן ביאור למחלוקת שבתחילת הפרק הבא (סנהדרין דף מט: )
"ארבע מיתות נמסרו לבית דין:
סקילה, שריפה, הרג, וחנק.
רבי שמעון אומר: שריפה, סקילה, חנק והרג".

מפורסם היה שקיימות שתי דרגות חומרא.
הרג, וחנק - המיתות ה'רגילות'.
סקילה, ושריפה - המיתות שיש עמן 'הוקעה' על שום חומרת העוון.

אלא שסוף סוף צריך לדרג גם תוך זוגות אלו. נפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות.
ובזה נחלקו ת"ק ור"ש:
לת"ק סקילה חמורה משריפה והרג מחנק, משום שיש בהן ניוול הגוף.
ואילו לרבי שמעון שריפה חמורה מסקילה וחנק מהרג, משום שאין מיתתן פתאום, וסובל סמוך למיתתו.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=46


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני י''ד בניסן תש''ע    15:33   29.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  71. מסכת סנהדרין דף מז: מהו הגולל?  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אבילות מאימתי קא מתחלת - מסתימת הגולל".

מהו גולל?
פירש רש"י: "גולל - הוא הדף הנתון על הארון לכסוי".

וקשה למה אם כן הוא נקרא גולל מלשון גלילה?
קושיה נוספת הקשה ר"ת בתוספות.

העניין מבואר על פי האמור בספר אור זרוע ח"ב בהלכות אבילות סימן תכד
"וה"ר משה בר יעקב זצ"ל {הסמ"ג} היה מפרש גולל היינו שגוללין ע"פ הקבר שהרי קברות שלהם היו עשוין בכוכין ולא כמו שלנו אלא כמו מערה והיו גוללין אבן על פיו או נסר ואתי שפיר לשון משנה דקתני איזהו דופק כל שהגולל נשען עליו".
לפירוש הסמ"ג הגולל אינו על הקבר, אלא בפתח הקבר מן הצד.

ואכן, בקבורה מתקופת בית שני ניתן למצוא אבני גולל עגולות הנעות על-גבי מסילה ואוטמות את הפתח. האבן היתה גדולה וכבדה, כך שעל מנת להזיזה ממקומה נדרש מאמץ משותף של כמה אנשים.

תמונה של אבן גולל עגולה הנעה על מסילה, בקברי המלכים:

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=47


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום רביעי ט''ז בניסן תש''ע    11:26   31.03.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  72. מסכת סנהדרין דף מח: הכרת המציאות  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן: היכי דמי?
אמר ליה: כמחט בבשר החי.
מנא ידע?
אי בעית אימא מיחש הוה חייש ביה,
ואיבעית אימא: מרביה הוה גמיר לה,
ואיבעית אימא: (תהלים כ"ה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".

לכשנתבונן נראה, ששלוש תשובות אלו תורצו על אותה קושיה גם במסכת סוטה דף ד:
"א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן: כל אחד ואחד בעצמו שִׁיעֵר.
והאיכא בן עזאי דלא נסיב!
איבעית אימא: נסיב ופירש הוה;
ואיבעית אימא: מרביה שמיע ליה;
ואיבעית אימא: (תהלים כה) סוד ה' ליראיו".

נמצא שקיימות שתי דרכים להכיר דבר מציאות טבעית.
או ע"י תחושה ובדיקת המציאות.
או ע"י הארה אלוקית מן החונן לאדם דעת (לשון שו"ת בית מרדכי חלק ב סימן לט).
התירוץ "מרביה הוה גמיר" אינה אפשרות שלישית, כי מניין ידע הרב עצמו אם לא באחת משלושת האפשרויות הנ"ל, וחוזר חלילה.

(אפשר שבסוטה לא הביאו את סוף הפסוק, כי לאו אורח ארעא לדרוש את משמעותו הכפולה).

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=48


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום ששי י''ח בניסן תש''ע    20:43   01.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  73. מסכת סנהדרין דף מט: אורך הכתונת  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ותנא מאי טעמא אקדמיה לכתונת? - משום דאקדמיה קרא.
- וקרא מאי טעמא אקדמיה? - משום דמכסיא כולה גופיה עדיפא ליה".

מפשטות הגמרא עולה שהכתונת מכסה את כל הגוף. אמנם הראש אינו בכלל 'הגוף', אך כפות הרגליים הן בכלל.
ונפקא מינה למעשה לבגדי הכהונה הנעשים היום לעשרות כהנים.

וכך פירש רש"י על הגמרא במסכת פסחים דף סה:
"תניא: (ויקרא ו) מדו בד, מדו - כמדתו, שלא יחסר ולא יותיר".
ופירש"י: "כמדתו - שוה לארץ".

אולם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש ח הלכה יז
"אורך הכתונת עד למעלה מן העקב".
'למעלה מן העקב' פירושו הקרסול, כמשמע ברמב"ם הלכות ביאת המקדש ח, יג
"והפיקה היא העצם העגול שלמעלה מן העקב מצד פנים".

הרמב"ם לשיטתו שבגדים ארוכים מידי יש בהם משום גסות רוח, בהלכות דעות פרק ה הלכה ט
"ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ כמו בגדי גסי הרוח, אלא עד עקבו".

אולם במסכת בבא בתרא דף נז:
"חלוק של ת"ח כיצד? כל שאין בשרו נראה מתחתיו".
ופירש רשב"ם:
"כל שאין בשרו נראה מתחתיו - שיהא ארוך עד פיסת רגלו שלא יראה כשילך יחף".
משמע שבת"ח דרך כבוד שיכסה רגליו ואינו גסות רוח.

ובמסכת בבא בתרא דף צח.
"א"ר יהודה אמר רב: כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה".
ופירש רשב"ם: "כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים - דעביד כדאמרן בחזקת הבתים (לעיל דף נז טלית של תלמידי חכמים כיצד כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח וצניעותא יתירתא הוא וגסות הוא למי שאינו תלמיד חכם".
לדעת רשב"ם רק המסתיר כפות רגליו מתוך התחזות לתלמיד חכם, יש בו משום גסות רוח.

ראיות נוספות לדעת רש"י ורשב"ם:
א) בירושלמי סוכה פרק ה ה"ד, וסנהדרין פרק ב ה"ד
"אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם".
משמע כרשב"ם שבאנשים מכובדים הסתרת כף הרגל היא כבוד ולא גסות רוח. ודוחק לחלק דמלך שאני, דמאן מלכי רבנן, וגם כהנים בעו 'לכבוד ולתפארת'.
ב) במסכת שבת דף קנב.
"אמר ליה ההוא גוזאה לרבי יהושע בן קרחה... חזייה דלא סיים מסאניה...".
משמע שלא היה ניכר מיד שהוא יחף, הרי שאורך בגדו היה מכסה עקיביו.
ג) במסכת חגיגה דף יג:
"כתוב אחד אומר (ישעיהו ו) שש כנפים שש כנפים לאחד וכתוב אחד אומר (יחזקאל א) וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם! - לא קשיא: כאן - בזמן שבית המקדש קיים, כאן - בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול שנתמעטו כנפי החיות.
הי מינייהו אימעוט? אמר רב חננאל אמר רב: אותן שאומרות שירה בהן. כתיב הכא (ישעיהו ו) ובשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר וכתיב (משלי כ"ג) התעיף עיניך בו ואיננו. ורבנן אמרי: אותן שמכסות בהן רגליהם, שנאמר (יחזקאל א) יחזקאל א, ז וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה {וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל} ואי לאו דאימעוט - מנא הוה ידע? - דלמא דאיגלאי וחזיא ליה. דאי לא תימא הכי - ודמות פניהם פני אדם הכי נמי דאימעוט? אלא - דאיגלאי וחזיא ליה, הכא נמי - דאיגלאי וחזיא ליה. - הכי השתא! בשלמא אפיה - אורח ארעא לגלויי קמיה רביה, כרעיה - לאו אורח ארעא לגלויי קמיה רביה".
בהכרח הכסוי כאן כולל את כף הרגל, שאם לא כן גם אם הכנפיים קיימות ניתן לראות שכף רגלם כשל עגל.
והרמב"ם יתרץ שהראייה מהפסוק וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה הוא מהברך, וכאמרם בבראשית רבה (וילנא) פרשה סה, כא: "אין להם קפיצים", ובמדרש תהלים מזמור א, ב "שאין להם קפיצת רגל".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=49


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי י''ח בניסן תש''ע    15:17   02.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  74. מסכת סנהדרין דף נ. הוקש כבודן לכבוד המקום  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "חנק חמור, שכן ניתן למכה אביו ואמו. ומאי חומרא - שכן הוקש כבודן לכבוד המקום".

העניין עצמו צריך ביאור, למה הוקש כבודן לכבוד המקום. למה כבודם חמור כל כך.
למה מקלל או מכה אביו ואימו במיתה, כאשר בכל אדם אחר, אפילו מקלל או מכה את רבו המובהק, אינו אלא בלאו. למרות שאמרו במסכת בבא מציעא ב משנה יא
"אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא".
וכן אבילות י"ב חודש אינה אלא על אביו ואמו.

אלא שביארו במסכת קידושין דף ל:
"שלשה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני".
כלומר שסיבת כבוד אביו ואמו, והשוואתה לכבוד המקום, היא משום ששלושתם הם אלו שעשו מעשה והביאו ליצירתו.

---

עוד אמרו
"ומאי חומרא - שכן מחללת את אביה".
פירש רש"י בדף מט:
"כדקאמרינן לקמן (נב, א) - שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול, אומר: ארור שזו ילד, ארור שזו גידל".
ופירש בספר תורת חיים על הדף:
"דכיון דמחללת את אביה הויא רעה לשמים ולבריות".

וקצת קשה, שאמרו בעמוד ב':
"זינתה מאביה - בסקילה, רבי שמעון אומר: בשריפה".
לרבי שמעון דינה בשריפה, שהיא המיתה החמורה. וטעם חומרת מיתתה בשריפה, כנ"ל שכן מחללת את אביה.
אולם זו שזינתה מאביה, וכי היא זו שמחללת את אביה? הרי אביה עצמו כבר חילל את כבודו! שהרי לא מדובר רק כאשר האב אנוס.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=50


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי י''ח בניסן תש''ע    15:18   02.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  75. מסכת סנהדרין דף נא: הלכתא למשיחא  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רב יוסף: הלכתא למשיחא?".

התוספות כאן ובזבחים דף מה. הקשו מכמה מקומות בש"ס בהם פסקו הלכות הנוגעות לימות המשיח. ותירצו:
"והר"ר חיים פירש דלא פריך אלא היכא דאיכא תרתי שהוא למשיחא וגם עושה איסורא, כיון דליכא נפקותא אלא על ידי איסור אין לפסוק הלכה למשיחא".

ומה בכך שמדובר בדבר שעושה בו איסור?
הערוך לנר מפנה לתוספות במסכת יומא דף יג. שמבאר יותר:
"ורבינו חיים כהן זצ"ל תירץ דלא פריך הכי אלא היכא דאיכא תרתי הילכתא למשיחא ועבירה, כגון ההיא דפרק ב"ש דאיירי בפיגול ובפרק ד' מיתות גבי בת כהן שזינתה. וכיון דאיכא תרתי מילתא דלא שכיחא היא ולא הוי ליה למיפסק הילכתא במילתא דלא שכיחא כלל".
כלומר שעשיית איסור אינה שכיחה.

ואין הכוונה שבזמן הזה עשיית איסור אינה שכיחה, אילו היה כן לא היה מקום לכל האיסורים דרבנן, שהרי אמרו בהרבה מקומות: "מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן".

אלא הפירוש, שפרק יא בישעיהו פותח בעניין וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי.
ועל תקופה זו של ימות המשיח נאמר בפסוק ט:
לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי.
כלומר שלא יעשו עבירות.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=51


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון כ' בניסן תש''ע    17:34   04.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  76. מסכת סנהדרין דף נב. עד ארכובותיו  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו".

האם ברכיו בפנים או בחוץ?

במסכת פסחים דף סה: ובמסכת זבחים דף לה. אמרו
"שבח הוא לבני אהרן שי(ה)לכו עד ארכובותיהם בדם".
ובגמרא שם ביארו שאסור שיתלכלכו בגדיהם לכן היו מרימים אז את הכתונת. ואם תמצי לומר שגם ברכיהם שקועים בדם הרי יתלכלכו מכנסיהם שהם ארוכים עד לשם, כדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש ח, טו {יח} "המכנסיים, בין של כוהן גדול בין של כוהן הדיוט--הם ממותניים עד ירכיים: שהוא למעלה מן הטבור קרוב מן הלב, עד סוף הירך שהיא הארכובה".
משמע שלשון עד ארכובותיו, הוא עד ולא עד בכלל, כמו במקומות אחרים בלשון חכמים.

---

כתב בבית הבחירה למאירי בעמוד ב
"אף על פי שמדת הרבנות {השררה והגדוּלה} שנואה, ראוי לתלמיד חכם ולבן מעלה להסתלסל במדותיו וּלְיַקֵּר את רוחו שלא יתהדיט {יתנהג כהדיוט=פשוט} בין עמי הארצות ובישיבת קרנותיהם. שהחכמים שנואי נפשם של אלו הם, וכשהוא מתבזה מעט הם משקעין אותו בבזיונו עד ארכובותיו, ושורפין את נשמתו בהבל פיהם, ומחתכין בגופו כחתוך בדלועים או בנבילה. דרך הערה אמרו למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחלה דומה לו לקיתון של זהב, סיפר הימנו דומה לו לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לו לקיתון של חרס כיון שנשבר אין לו תקנה".

בדימוי "משקעין אותו בבזיונו עד ארכובותיו", תירץ המאירי תירוץ נוסף לקושיית רש"י, מה עניין סוגיית שמירת הדיסטנס לעניינינו.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=52


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון כ' בניסן תש''ע    18:05   04.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  77. מסכת סנהדרין דף נג. הבא על אשת אב  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "הבא על אשת אב...
תניא, רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו - אינו חייב אלא משום האם בלבד.
...אלא: חייבי לאוין. ורבי יהודה סבר לה כרבי עקיבא, דאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין".

עדיין קשה, מה החידוש בכך, כמו שלת"ק באיסורי כרת אין קידושין תופסין ואינה אשתו, כך הדין בחייבי לאוין לרבי עקיבא ולסוברים כמותו!

אמנם אמרו לקמן בדף נח.

"תניא: (בראשית ב') על כן יעזב - איש את אביו ואת אמו,
רבי אליעזר אומר: אביו - אחות אביו, אמו - אחות אמו.
רבי עקיבא אומר: אביו - אשת אביו, אמו - אמו ממש.
ודבק - ולא בזכר,
באשתו - ולא באשת חבירו,
והיו לבשר אחד - מי שנעשים בשר אחד".
ופירש רש"י:
"מי שנעשה לבשר אחד - שזרע יוצא מהם, שנעשה בשר האם והאב אחד בו".
וכן פירש רש"י על הפסוק (בראשית ב, כד)
"הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד".
הרי שלרבי עקיבא עצמו, עצם לידת בן מאחדת בין בני הזוג. שכן הוא מאחד בגופו כוחות משניהם.

מכאן מובן, שכיון שנולד מהם אותו בן (שחטא עם אמו), הוה אמינא שלמרות איסור הלאו, נחשבת האם לאשת האב, קמ"ל.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=53


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי כ''ב בניסן תש''ע    13:04   06.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  78. מסכת סנהדרין דף נד: משמעות קָדֵשׁ וּקְדֵשָׁה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   עבר עריכה לאחרונה בתאריך 15.04.10 בשעה 13:04:52 על-ידי המשקיף (מנהל הפורום)
 
"למדנו עונש בין לשוכב בין לנשכב, אזהרה מניין? - תלמוד לומר (ויקרא י"ח) ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה.
למדנו אזהרה לשוכב, לנשכב מניין? (רש"י: זכר שנרבע לבהמה). תלמוד לומר (דברים כג, יח) לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ואומר (מלכים א יד, כד) וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ {עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל}".
פירש רש"י: כתועבות הגוים - האי נמי מתועבותיהם הוא, דכתיב בפרשת עריות (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ.
כלומר שקָדֵשׁ כאן פירושו הנשכב לפני בהמה. כלשון (בראשית לח, כא) אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ.
דברי הגמרא שנויים גם במכילתא משפטים מסכתא דנזיקין פרשה יז.
גם רבי עקיבא, לא מצאנו שנחלק על עצם האיסור, אלא על מקור הלימוד ומנין הלאוים.

במקומות אחרים מצאנו שאיסור קָדֵשׁ (וּקְדֵשָׁה) עוסק באיסורים אחרים.

במשכב זכור:
במסכת כריתות דף ג.
"אמר ר' אבהו: הבא על הזכור והביא זכור עליו, לר' ישמעאל דמפיק ליה מתרתי קראי (ויקרא י"ח) מואת זכר לא תשכב (דברים כ"ג) ומולא יהיה קדש מבני ישראל...".
וכך עולה גם ממדרש תנאים לדברים לב, טז.

באיסור בת ישראל לעבד כנעני:
בתרגום אונקלוס דברים כג, יח
"לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, ולא יסב גוברא מבני ישראל אתא אמא".
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה יב, יג הביא את דברי התרגום, אך משמע שפירש שזו אסמכתא, שכן "מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה" (רמב"ם שם הלכה יא). אולם הר"ן ועוד דחו ראיה זו וסוברים שעבד עברי אינו בכלל האיסור.

באיסור פנויה.
ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רס (ובמדרש תנאים לדברים כג, יח)
"לא תהיה קדשה זו אזהרה למופנה שנאמר (בראשי' לח כא) לא היתה בזה קדשה".
וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות א, ד
"קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק... ובועל אותה על אם הדרך והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה, נאסרה הקדשה - שנאמר "לא תהיה קדשה, מבנות ישראל" (דברים כג,יח); לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין - לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה".
מסכת סנהדרין דף פב.
"כי חלל יהודה קדש ה' - זו זונה (רש"י: מופקרת ואפילו ישראלית), וכן הוא אומר (דברים כ"ג) לא תהיה קדשה מבנות ישראל".
תרגום ירושלמי דברים כג, יח
"לָא תֶהֱוֵי נַפְקַת בְּרָא מִבְּנַתְהוֹן דְּבֵית יִשְׂרָאֵל וְלָא יֶהֱוֵי נְפַק בַּר מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
אבן עזרא דברים כג, טז
"ואני לא אבין טעם הקדשה. וכאשר נחפשה היטב טעם המלה, אז היא ידועה שהיא מזומנה לכל עובר ושב. והעד: איה הקדשה (ברא' לח, כא). אם כן יהיה קדש כמעשה המצרים. והמבין יבין".
רש"י דברים כג, יח
"לא תהיה קדשה - מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות. ולא יהיה קדש - מזומן למשכב זכר. ואונקלוס תרגם לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבדא, שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא, מאחר שאין קדושין תופסין לו בה".
משמע מדבריו שאין סתירה, והפסוק יכול לעסוק בכל נבעלת ונבעל באיסור. ומסתבר שגם נכרית בכלל, כמשמע בכמה מקומות שהיא באיסור תורה.

כאן פירשו רש"י ואבן עזרא ששורש 'קדש' משמעותו יחוד.
ניתן להבין שהמפקירה עצמה רק לאדם אחד, אינה בכלל הלאו. אולם קשה 'מאי פסקא'? הרי כמו שאשה רשאית להנשא להתגרש ושוב להנשא לאנשים רבים, כך זונה תוכל בכל יום להתיחד לאדם אחר.
אלא שגם לפירוש זה היחוד לאדם אחד הוא רק בקנין בפני עדים המפרסמים אותו לכולם. והמפקירה עצמה באין קנין, ממילא היא מזומנת לזנות.

ובדברים פרק כב פסוק ט פירש רש"י
"פן תקדש - כתרגומו תסתאב. כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש, בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו (ישעיה סה, ה) אל תגע בי כי קדשתיך".
בדומה לכך יש לפרש ש'קדש' הוא לשון איסור, או אל המקדיש או לאחרים.
משמעות זו מתאימה יותר עבור כל האיסורים הנ"ל.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=54


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום רביעי כ''ג בניסן תש''ע    12:29   07.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  79. מסכת סנהדרין דף נה. החושים של האילנות  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין אמרה תורה השחת שרוף וכלה, הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה - על אחת כמה וכמה".

בחדושי הרמב"ן כתב שזו ברייתא בתורת כהנים. והיא בספרא קדושים פרשה י פרק י, ו
"אבד תאבדון את כל המקומות גומר ונתצתם את מזבחותיו וגומר והרי דברים קל וחומר ומה אם המקומות והאילן שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברים ע"י שבאה לאדם תקלה על ידיהן אומר הכתוב השחת שרוף וכלה והעבר מן העולם אדם שהוא גורם לחברו להטותו מדרך חיים לדרך המות על אחת כמה וכמה שיעבירנו המקום מן העולם".

וצריך להבין, הניחא שלא שומעין ולא מדברים, אולם אילנות הרי 'רואים', ובאין אור אינם יכולים להתקיים. הם אפילו 'מחליטים' אמתי לפרוח או להשיר את עליהם על פי אורך זמן אור היום.
וכן דברי הגמרא שאין אוכלין ואין שותין, והלא אמרו במסכת גיטין דף נז.
"במתניתא תנא: שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל".
הרי שהם שותים את מי ההשקיה ואוכלים את חומרי מזונם שבזבל.
גם מה שאמרו שאין מריחין, הלא צמחים נושמים חמצן כבעלי חיים, והם 'נושמים' גם דו-תחמוצת הפחמן.

אלא שדברי הגמרא ברורים, שהזכירו דוקא שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין, כלומר את תקרובת העבודה הזרה שהוגשה לפניהם. ולכן היה ניתן לומר שהם לא הכשילו כלל את האדם שעבדם. ואף על פי כן נחשבים שבא קלון על ידם.
וכן את דברי הספרא שלא רואין ולא שומעין ולא מדברים, צריך להסביר קרוב לכך, שאינם חשים בעובד לפניהם ואינם מתקשרים איתו.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=55


                                     (ניהול: מחק תגובה)
ahimintz
חבר מתאריך 13.4.09
5528 הודעות
יום רביעי כ''ג בניסן תש''ע    13:04   07.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  80. ראשית רבי דוד שכוייח  
  תגובה עבור הודעה #79
 
   ב"ה

התחלת לפני כמה ימים לפתוח פוסטים נפרדים ולא בצורה מרוכזת - לכל דף
ונתת כותרות יפות - לדעתי האישית זה נח יותר מאשר ריכוז - אבל לשיקול דעתך


ולענינינו - אני רוצה להביא מאמר יפה שכתב הרב שרגא סימונס - שקיבלתי

מדוע משול האדם לעץ?

עץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש), כדי להתקיים. בני אדם בדומה, זקוקים לאותם ארבעה יסודות. הבה נבחן אותם, בזה אחר זה:

אדמה

יש לנטוע את שתיל העץ באדמה, בצורה יציבה. האדמה מספקת מזון לצמח וגם מקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם. מסביר התלמוד:


האדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ, "צמרתו מלאה" ויש לו בית יפה ומכונית מפוארת. אך אם שורשיו דלים, החיים מזמנים לו אתגרים שהוא אינו מסוגל להתמודד איתם. "רוח חזקה יכולה להפוך עץ על שורשיו". האדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו.

אך אם אדם, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, גם הרוחות החזקות ביותר שינשבו, לא יצליחו להזיזו ממקומו.

בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. בעולם עמוס גישות שליליות לעייפה, אנו זקוקים לחוף מבטחים, אליו נוכל לחזור ולשאוב כוחות חדשים. קהילה מספקת מגן בלתי חדיר, בית, בו אנו יכולים להיות עצמנו, בו מותר לנו לטעות ועדיין יקבלו אותנו, יאהבו ויטפחו אותנו.

מים

מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים, מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. ללא מים יתייבש העץ וימות.

התורה משולה למים וכדברי משה רבנו: "תיִזל כטל אמרתי" (דברים ל"ב, 2). הן הגשם והן התורה יורדים מהשמיים ומרווים את הצמאים. התורה זורמת מה' אל עם ישראל בכל דור ודור. התורה מעניקה כוח וחיות לרוח האנושית. החיים בדרך התורה, פורחים ומניבים חוכמה ומעשים טובים.

ללא מים, אדם מתייבש ומאבד כיוון, עד כדי כך, שלעתים אינו מסוגל להכיר עוד את אביו מולידו. בדומה, ללא התורה מאבד אדם את הכיוון, עד כדי כך שאינו מזהה את אביו שבשמיים, הקדוש ברוך הוא.

אוויר

עץ זקוק לאוויר כדי להתקיים. האוויר מכיל חמצן, שהעץ זקוק לו לנשימה ודו תחמוצת הפחמן לתהליך הפוטוסינתזה. באטמוספירה בלתי מאוזנת, העץ ייחנק וימות.

התורה קובעת, כי ה' יצר את האדם באופן דומה - "ויפח באפו נשמת חיים" (בראשית ב', 7). המלה העברית "נשימה" דומה מאוד למלה העברית "נשמה". כוחנו הרוחני מגיע, בצורה מטפורית דרך האוויר והנשימה.

אנו משתמשים בחושי הטעם, המישוש והראיה כדי לקלוט חומר גשמי (אפילו "שמיעה" כרוכה בקליטת גלי קול). אך חוש הריח, הוא הרוחני ביותר מבין כל החושים, הוא זה שקשור לחומר פחות מכולם.

כדברי התלמוד:


בבית המקדש, מנחת הקטורת (מסמלת את חוש הריח) הייתה כה חשובה, שהוקרבה רק פעם בשנה, ביום כיפור, בקודש הקודשים. התלמוד (סנהדרין צ"ג א) מספר לנו, כי כאשר יבוא המשיח הוא "יריח וישפוט", כלומר הוא ייעזר בחושיו הרוחניים כדי לקבוע את אמיתותם של אירועים מורכבים.

אש

עץ זקוק גם לאש - אור שמש - כדי להתקיים. אנרגיית האור הנקלטת, מפעילה את תהליך הפוטוסינתזה, תגובה כימית החיונית לצמיחת העץ.

בני אדם, גם הם זקוקים לאש - לחום, על מנת להתקיים. זהו חום הידידות של המשפחה והקהילה. אנשים קולטים אנרגיה מחברים, עמיתים, בני משפחה, שכנים ושותפים והופכים אותה לזהות ולפעולות. כל המצוות והטקסים של היהדות, קשורים קשר הדוק למשפחה ולקהילה, החל מחגיגת הלידה, דרך בר מצווה, נישואין, חינוך ואפילו מוות.

גולני


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום חמישי כ''ד בניסן תש''ע    20:32   07.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  81. יפה, תודה.  
  תגובה עבור הודעה #80
 
   כשאני מביא עניין שיעניין גם את מי שלא מצוי בסוגיה, אני פותח גם אשכול נפרד. ואם לאו, אני מוסיף רק באשכול הדף היומי.


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי כ''ד בניסן תש''ע    11:47   08.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  82. מסכת סנהדרין דף נו. שם המיוחד בישראל, וכינוי בנכרי  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "על שם המיוחד - במיתה, ועל הכינויין - באזהרה...
נכרי - אפילו בכינוי".

וכן פסק הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים ב, ז
"אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד".
ובהלכות מלכים ט, ג
"בן נח שבירך את השם, בין שבירך בשם המיוחד, בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב, מה שאין כן בישראל".

לכאורה קשה למה דין נכרי חמור יותר, כשאלת רבא לקמן (סנהדרין דף נח: )
"מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ונכרי מיחייב?".

שם תירץ המהרש"א בחידושי הלכות על התוספות:
"בד"ה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור כו' עכ"ל. כצ"ל הגירסה בגמרא. אבל בגמרא שלפנינו איכא בלשון אחר מי איכא מידי דישראל לא מחייב כו' ואין זה מדוקדק דהא ודאי דאיכא מידי דישראל לא מחייב אלא שאסור לו ונכרי חייב מיתה כגון גזל וכיוצא בו וק"ל".
כלומר שאין מן התימה שיהיה עונש הנכרי חמור יותר. רק שלא יהא לישראל מותר בדבר האסור לנכרי.

בעניננו ניתן לומר ישוב נוסף.
שאמרו לקמן סנהדרין דף ס.
"עומדין מנלן? - אמר רבי יצחק בר אמי: דאמר קרא (שופטים ג') ואהוד בא אליו והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא. והלא דברים קל וחומר, ומה עגלון מלך מואב, שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי - עמד, ישראל ושם המפורש - על אחת כמה וכמה".
ולכאורה קשה, הרי קל וחומר זה סותר את עצמו, כי אם אכן ישראל חמור מנכרי, למה אין ישראל חייב לעמוד גם בכינוי?
אלא צריך לומר שדין שם המפורש בישראל כדין כינוי בנכרי. כל גברא בשם החמור דידיה. למה הדבר דומה, לאדם הבא לפני המלך, מגיע עד למקום שהוא מורשה לבא, ומשתחוה רק שמה.
לכן אם עגלון עומד בשם החמור דידיה, קל וחומר שישראל עומד בשם החמור ביותר דידיה. אך אינו עומד בשם הקל.

ומעתה מובן מכח סברה זו, שדין נכרי המקלל בכינוי, כדין ישראל בשם המיוחד.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=56


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי כ''ה בניסן תש''ע    10:57   09.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  83. מסכת סנהדרין דף נז: הלכה מאגדה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה...".

וכן פסק הרמב"ם הלכות מלכים ט, יד.

וקשה, הכיצד למדו הלכה מספר אגדה, הרי אמרו בירושלמי מסכת חגיגה פרק א ה"ח
"רבי זעורה בשם שמואל אין מורין... ולא מן האגדות... אלא מן התלמוד".
(בירושלמי פאה פרק ב, ד הגירסה "אין למדים... ולא מן ההגדות").

אלא שהלכות הכתובות בספר אגדתא דינם כהלכות, ואין למידין רק מדברי אגדה עצמם.
אמנם התלמוד הבבלי נתקבל להלכה יותר משאר דברי חז"ל.
ויש הלכות שנלמדו גם ממעשים שבאגדות, כגון שלא נצרך אלא גילוי מילתא מה היתה המציאות, או מה היתה דעתם של חכמים.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=57


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי כ''ה בניסן תש''ע    10:59   09.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  84. מסכת סנהדרין דף נח: בטחון או השתדלות בפרנסה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ואמר ריש לקיש מאי דכתיב עובד אדמתו ישבע לחם? אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה (לעסוק בה תמיד לחרישה והשקאה וניכוש ועידור. רש"י) ישבע לחם, ואם לאו לא ישבע לחם".

מכאן קשה על דברי רמח"ל במסילת ישרים בפרק כא - בדרכי קניית החסידות
"חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו... וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות...
הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים עושים תורתן עיקר ומלאכתן תפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי".

גם מהגמרא שהביא (ברכות דף לב: ) קשה על דבריו:
"וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם - תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת".
וכן הוא בירושלמי (ברכות פרק ה ה"א)
"על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה נתנת במלאכתן".
ולדברי המסילת ישרים אין מקום לקושיה 'ומלאכתן היאך נעשית?', שהרי אין הדבר תלוי כלל במשך זמן המלאכה. וגם תירוץ הגמרא והירושלמי הוא רק לגבי חסידים.

וכן משמעות רש"י בקהלת פרק י, יט
"והכסף יענה את הכל - אם אין כסף אין סעודה לפיכך לא יתעצל אדם מן המלאכה כדי שיהא לו מה להוציא".
ובשו"ת הרשב"א חלק א סימן תיג
"ואפילו החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתן דרך הבטחון רק כדרכו של עולם".

והמשנה ברורה (סימן קנה ס"ק ה) הביא כעין דברי המסילת ישרים, רק לגבי אי ביטול זמן לימוד קבוע:
"להרויח הרבה - ואיש כזה הוא מבעלי אמנה שמאמין ובוטח בה', שלא יחסר לו מזונותיו עי"ז. וכדאיתא בירושלמי {סוטה פ"ט הי"ג} מאי אנשי אמנה כהדא דהוו צוחין ליה בפרגמטיא {פי' שהיו צועקים הקונים שיבא עם סחורתו למכור} והוי אמר לית אנא מבטל ענתי, מה דחמי למיתי מיתי. וזה לשון הקרבן עדה שם, הוי אמר אין אני מבטל השעה שקבעתי ללמוד התורה בשביל הרווחת ממון, אם ראוי שיבוא לי ריוח יבוא הוא מעצמו מהקב"ה, אף לאחר שאגמור קביעות למודי".

ואפשר שגם המסילת ישרים לא נתכוין להשתדלות מינימלית, אלא כדרך העולם, (הרמב"ם והגר"א כתבו שיעבוד שלש שעות ביום). ומה שכתב "וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו", אין הכוונה שעשוי להיות עשיר גדול, אלא שיסתפק במה שירויח. וזו כוונתו בדבריו: "הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים". א"נ כוונתו כמו שממשיך: "משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו", שאם ישיג מידת הבטחון כאותם חסידים, גם יצליח כמותם. וכל העניין שייך רק למי שהגיע למעלת פרק זה - 'בדרכי קניית החסידות'.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=58


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון כ''ז בניסן תש''ע    15:12   11.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  85. מסכת סנהדרין דף נט. נכרי ועוסק בתורה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   עבר עריכה לאחרונה בתאריך 12.04.10 בשעה 15:12:33 על-ידי המשקיף (מנהל הפורום)
 
"ואמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה - לנו מורשה ולא להם. - וליחשבה גבי שבע מצות! מאן דאמר מורשה - מיגזל קא גזיל לה, מאן דאמר מאורסה - דינו כנערה המאורסה, דבסקילה.
מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול - שנאמר (ויקרא י"ח) אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול! - התם בשבע מצות דידהו".

פירש רש"י: "בשבע מצות דידהו - עוסקין בהלכות אותן שבע מצות להיות בקיאין בהן".
קצת משמע מדבריו שכל ההיתר הוא רק כדי שיוכלו לדעת את הדין. ולפי זה כיון שיודע את ההלכה אינו רשאי ללמוד 'לשמה', כי לא 'הותר' ללמוד בשבע מצות, אלא רק 'נדחה' איסור הלימוד. אלא שמלשון "עוסק בתורה" משתמע שרשאי לעסוק בצורה נרחבת בלא הגבלה. ואפשר שרש"י אורחא דמילתא נקט, ורק בא לשלול שלא נפרש 'ועוסק בתורה' - מקיים שבע מצות דידהו.

ובבית הבחירה למאירי כתב
"אם עסק בתורה שלא לכונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו ראוי ליענש מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו. ומ"מ כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אף על פי שרוב גופי תורה נכללים בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו שהרי אף בשלו הוא עוסק וכל שכן אם חקירתן על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר וכל שכן אם עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע מצות".
מלשונו "שהרי אף בשלו הוא עוסק" משמע שהאיסור קיים רק במצוות שאינם שלו. והטעם, שהרי נדרש שהפסוק שנחשב כגזל או כבא אל נערה המאורסה שאינה שלו.
וכן בדרשה במסכת חגיגה דף יג.
"אמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לנכרי, שנאמר (תהלים קמ"ז) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".
הרי מדובר רק במשפטים שאינם עבורם - 'בל ידעום'.
לכן זהו היתר גמור ולא דחיית האיסור בלבד.
ולשיטתו מבואר גם ההמשך, כי לכאורה מנין לו ההיתר אם "עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה"?
אלא שמהדרשה נלמד שאין איסור אלא דרך גזילה, כאשר מנסה לנכס את התורה לעצמו, או לעוות אותה (סימן לדבר, גזילה נקנית בשינוי).

וזהו שלא כדברי המהרש"א בחידושי אגדות מסכת חגיגה דף יג. לדבריו הפסוק 'ומשפטים בל ידעום' עוסק במצוות שלהם, אלא שסודם לא נמסר להם. והאיסור מפסוק זה הוא על מסירת טעמי מצוות. ודעת התוספות שם ותוספות הרא"ש בסנהדרין ועוד, שגם הגמרא בחגיגה עוסקת בהלכות.

.

כדעת המאירי כן דעת שו"ת הרמב"ם סימן קמט
"ומותר ללמד המצות לנוצרים ולמשכם אל דתנו, ואינו מותר דבר מזה לישמעאלים, לפי מה שידוע לכם על אמונתם, שתורה זו אינה מן השמים, וכאשר ילמדום דבר מן כתוביה (וימצאוהו) מתנגד למה שבדו הם מלבם לפי ערבוב הסיפורים ובלבול העניינים אשר באו להם, (הרי) לא תהיה זו ראיה אצלם, שטעות בידיהם, אלא יפרשוה לפי הקדמותיהם המופסדות ויוכלו להשיב עלינו בזה בטענתם ויטעו כל גר וישראל, שאין לו דעת, ויהיה זה מכשול לישראל האסורין ביניהם בעונותם. אבל הערלים מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה, ורק מגלים בה פנים בפרושם המופסד ומפרשים זאת בפירושים, שהם ידועים בהם, ואם יעמידום על הפרוש הנכון, אפשר שיחזרו למוטב, ואפילו לא יחזרו, כשרוצים שיחזרו, לא יבוא לנו מזה מכשול ולא ימצאו בכתוביהם דבר שונה מכתובינו".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=59


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני כ''ח בניסן תש''ע    11:49   12.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  86. מסכת סנהדרין דף ס. עמידה בקדיש  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "עומדין מנלן? - אמר רבי יצחק בר אמי: דאמר קרא (שופטים ג') ואהוד בא אליו והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא. והלא דברים קל וחומר, ומה עגלון מלך מואב, שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי - עמד, ישראל ושם המפורש - על אחת כמה וכמה".

לכאורה קשה, הרי קל וחומר זה סותר את עצמו, כי אם אכן ישראל חמור מנכרי, למה אין ישראל חייב לעמוד גם בכינוי?
אלא צריך לומר שדין שם המפורש בישראל כדין כינוי בנכרי. כל גברא בשם החמור דידיה. למה הדבר דומה, לאדם הבא לפני המלך, מגיע עד למקום שהוא מורשה לבא, ומשתחוה רק שמה.
לכן אם עגלון עומד בשם החמור דידיה, קל וחומר שישראל עומד בשם החמור ביותר דידיה. אך אינו עומד בשם הקל.

ובשולחן ערוך אורח חיים סימן נו, א כתב הרמ"א:
"ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה".
וכתב על כך המשנה ברורה בס"ק ח
"ויש אומרים שאין צריך לעמוד, אלא שכל קדיש שתופסו מעומד כגון לאחר הלל לא ישב עד שיענה אמן יש"ר. ויש לחוש לדברי המחמירים. ויש ללמוד קל וחומר מעגלון מלך מואב שהיה נכרי וקם מעצמו מעל כסאו לדבר ד' כל שכן אנחנו עמו".

וקשה, הרי קל וחומר זה הוא מגמרא דידן, והוא עוסק רק בשם במפורש, ולא בשאר שמות, ובודאי לא בקדיש שהרי אין בו אזכרות.
אלא בהכרח שכוונת המשנה ברורה לאו בדוקא, והלימוד מעגלון הוא רק על עצם חשיבות העמידה וכבוד הבורא. אך אינו ראיה לעצם הדין.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=60


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי כ''ט בניסן תש''ע    14:33   13.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  87. מסכת סנהדרין דף סא. השוורים האבודים  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "רב המנונא אירכסו ליה תורי, פגע ביה רבה, רמא ליה מתניתין אהדדי: תנן העובד עבודה זרה עובד - אין, אומר - לא. והאנן תנן: האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד!
- אמר ליה: באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה.
רב יוסף אמר: תנאי שקלת מעלמא? תנאי היא! דתניא האומר בואו ועבדוני, רבי מאיר מחייב, ורבי יהודה פוטר".

לשם מה מסופר שרב המנונא הלך לחפש את שווריו? (ראה ביד רמה הסבר נוסף).
אלא שסוף המעשה מעיד על הענין.
רב יוסף כוחו היה בבקיאות בברייתות. כאמרם במסכת הוריות דף יד. "רב יוסף סיני". פירש רש"י: "מי ששנה משנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני".
לכן אמרו לעיל (סנהדרין דף מב.) "אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: במי אתה מוצא מלחמתה של תורה - במי שיש בידו חבילות של משנה, קרי רב יוסף אנפשיה: (משלי יד, ד) וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר".
רב יוסף קרא על עצמו וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר, על שם הפסוק שנאמר על יוסף: (דברים לג, יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. וכח השור הוא הכינוי לבקיאותו.
והוא זה שהשיב את השוורים האבודים, את אותן הברייתות שנעלמו מעמיתו רבה, שהיה חריף - "עוקר הרים" (מסכת הוריות שם), ומרב המנונא (דג, בארמית).

כמו כן, בשמואל א י, טז
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ.
פירש רש"י: "דרך צניעות היתה בו".
שנקט בדרך "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (מסכת אבות א משנה י), אהוב את המלאכה הקשה שבהנהגה, ושנא את הכבוד שבה.
חיפש את האתונות ומצא את המלוכה, שבה הוא עובד את העם כאתונות הללו.
"כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם?? עבדות אני נותן לכם!! שנאמר (מלכים א יב, ז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה" (מסכת הוריות דף י.).
פירש רש"י: "שהשררות עבדות הוא לו לאדם לפי שמוטל עליו עול רבים".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=61


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום רביעי ל' בניסן תש''ע    13:41   14.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  88. מסכת סנהדרין דף סב. עבודה זרה באנדרטא  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "דחזא אנדרטא וסגיד ליה".

מכאן שהיתה אפשרות של עבודה זרה באותן אנדרטאות.
וכן כתב רש"י בדף סא:
"אלא דחזא אנדרטא וסגיד ליה - שראה דמות שהיו רגילין לעשות בדמות המלך, והרואה אותו משתחוה לו לכבוד המלך ופעמים שעובדין אותו".

ואמרו בירושלמי מסכת עבודה זרה פרק ג הלכה א
"כד דמך ר' חנן איתכפון אנדרטיא.
כד דמך ר' יוחנן איתכפון איקונייא אמרין דלא הוות איקונין".
כאשר מתו אותם חכמים נפלו אותן אנדרטאות, או איקוניות, הדומות להן.

מתי הן אותן "פעמים שעובדין אותו" שהזכיר רש"י?
מבואר בירושלמי שם לפני כן:
"אשייאן נגרא בשם רבי יוחנן איקוניות למה הן אסורות? מפני שמקטירין לפניהן בשעה שהן עולות".
בזמן 'חנוכת' אותם דמויות.

ומטעם זה אמרו במסכת שבת דף קמט.
"תנו רבנן... ודיוקנא עצמה - אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר (ויקרא יט) אל תפנו אל האלילים".
והיינו כדעת רבי יהודה שבספרא קדושים פרשה א
"אל תפנו אל האלילים - אל תפנה לעובדם, ר' יהודה אומר אל תפנה לראותם ודיי (ודאי)".
הרי שהאיסור הוא משום לתא דע"ז, כנ"ל. וכך להדיא למד משם הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה י.
(דעה אחרת במאירי שם, שו"ע או"ח סימן שז, טז, בביאור הלכה שם, חיד"א בשיורי ברכה יו"ד קמב סק"ג, בשו"ת יביע אומר חלק ד-או"ח סימן כ, ג ועוד).

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=62


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי א' באייר תש''ע    13:34   15.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  89. מסכת סנהדרין דף סג: שבועת גוי, תרנגול  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר אבוה דשמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך".

את ההלכה לא להשביע את הגוי בשם אלהיו קיים כבר יעקב אבינו, בבראשית לא, נא-נג
וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ: עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.
וכתב האלשיך הקדוש:
"למה נשבע יעקב ולא לבן?
...ואם אומר אני שאשבע באלהי אברהם והוא באלהי נחור נמצאתי עובר בלא ישמע על פיך, על כן אמר לו איני חפץ בשבועתך, אנכי בלבד אֶשָּׁבַע ולא אתה, וזהו וישבע יעקב כלומר ולא לבן".
ולכן, בדומה לזה, כתב החזקוני שם:
"וישבע יעקב ב'פחד אביו יצחק', לא רצה להזכיר 'הקדוש ברוך הוא', אחר החול שהזכיר לבן".
השתדל שלא לגרום ללבן להזכיר את שם אלהיו.

---

ובהמשך העמוד:
"(מלכים ב יז, ל) וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל, ומאי ניהו - תרנגול".

גם הסמל הלאומי של צרפת הוא נֵרְגַל=תרנגול. דומה לזה גם שמה של צרפת הקדומה - גאליה.
האם לסמל זה יש מקור של עבודה זרה?
מתוך ויקיפדיה:
"קיסוניוס (Cissonius או Cisonius) או קסוניוס (Cesonius) היה אל המסחר במיתולוגיה הקלטית. פולחנו היה נפוץ בגאליה (צרפת של ימינו)...
קסוניוס תואר כאדם מזוקן, שלראשו קסדה... ומלווים אותו תרנגול ועז".
גם העז מוזכרת בגמרתינו מיד לאחר התרנגול:
"(מלכים ב יז, ל) וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא, ומאי ניהו - ברחא קרחא (רש"י: עז)".

האם אליל התרנגול הגיע לצרפת מֵאַנְשֵׁי כוּת - אשור?

קיים יש קשר נוסף, עקיף, בין גאליה לתרנגול.
מנהיגם המפורסם של הגאלים נקרא ורקינגטוריקס (עיין ערך). הוא מרד ברומאים והסב להם אבידות קשות.
כיצד הצליחו בכל זאת להתגבר עליו ועל מאות אלפי לוחמיו?
מתואר במסכת תענית דף כא. ובמסכת סנהדרין קט. במעשה על נחום איש גם זו:
"הוה מחוזא דלא הוו קא יכלי ליה למיכבשיה, שדו מההוא עפרא עליה - וכבשוה".
- על ידי העפר שסיפק להם נחום איש גם זו.
והקשר לתרנגול,
במסכת ברכות דף ס: מסופר על רבי עקיבא שהיה הולך בדרך, והיה ברשותו תרנגול, חמור, ונר. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. וכמו שלמד מרבו נחום איש גם זו, אמר "כל דעביד רחמנא לטב"...

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=63


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ב' באייר תש''ע    15:06   16.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  90. מסכת סנהדרין דף סד: אפס כי לא יהיה בך אביון  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "העביר עצמו - פטור, ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב...
אמר עולא: מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון - אמר קרא (דברים יח, י) לֹא יִמָּצֵא בְךָ {מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ} - בך בעצמך.
ורבנן לא דרשי בך? והתנן: אבידתו ואבידת אביו - שלו קודמת. ואמרינן: מאי טעמא? ואמר רב יהודה: אמר קרא (דברים ט"ו) אפס כי לא יהיה בך אביון - שלו קודמת לשל כל אדם?
- התם מאפס".

פירש רש"י:
"התם מאפס כי לא יהיה בך אביון - דאי לאו לאזהרה אתא אלא להבטחה שמבטיחם שלא יהיה בהם אביונים נכתוב לא יהיה בך אביון מדכתיב אפס - לאזהרה אתא, כלומר: אפס וחדל וכלה עניות ממך, אפס לשון חדלה וכליה, כמו (בראשית מז) כי אפס כסף".

וקשה לפירושו,
מה בכך שהמילה 'אפס' מורה על אזהרה, הרי הציווי הוא שלא יהיה 'בך' אביון, ולדעת חכמים, המילה 'בך' אינה מורה על האדם המצטוה דוקא, אלא יכולה להתפרש בעני אשר בשערו, שלא להותירו בעניותו.

וכתב היד רמ"ה:
"ומפרקינן לעולם לא דרשי 'בך' - בעצמך, ועצמך ממיעוטא דאפס נפקא, דמשמע לשון מיעוט, ואייתורי מייתר להזהיר על עצמך שלא תבא לידי עניות. וראינו מי שפירש בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו".

נראית כוונתו, שכך הדרשה: 'כי לא יהיה בך אביון' - תן צדקה, כדי שלא יהיה בחברתך אביון, אולם - 'אפס! כי לא יהיה בך אביון" - לא בכל מקרה תעשה זאת, לא במקרה שתעני בעצמך. 'אפס' בא למעט.

עוד יש לפרש,
שהפסוק שהביא רש"י 'כי אפס כסף' פירושו שתם הכסף מבעליו, ממקור המצאותו, מהנותן.
וכן בישעיהו טז, ד - כִּי אָפֵס הַמֵּץ, כָּלָה שֹׁד, תַּמּוּ רֹמֵס מִן הָאָרֶץ.
ובישעיהו כט, כ - כִּי אָפֵס עָרִיץ, וְכָלָה לֵץ, וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן.
ובעמוס ו, י - לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן הַבַּיִת וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת הַעוֹד עִמָּךְ וְאָמַר אָפֶס.
לכן כך דרשו: אפס - כי לא יהיה בך! - שלא תכלה פרוטה מביתך, למרות מעשה הצדקה.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=64


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ב' באייר תש''ע    16:02   16.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  91. מסכת סנהדרין דף סה: שונאי ישראל ממוצא יהודי  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא.
אמר לו: ומה יום מיומים? {רש"י: למה תחשב יום שבת יותר משאר ימים}
אמר לו: ומה גבר מגוברין? {מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל אנשים}
- אמר ליה: דמרי צבי. {אדני חפץ לגדלני, המלך קיסר המשילני}
- שבת נמי, דמרי צבי. {הקדוש ברוך הוא חפץ והזהיר על כבודו}
- אמר ליה: הכי קאמינא לך, מי יימר דהאידנא שבתא? {ודילמא אחד משאר ימים הוא שבת}
- אמר לו: נהר סבטיון יוכיח, בעל אוב יוכיח {שאינו עולה בשבת}, קברו של אביו {דטורנוסרופוס} יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת. {כל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף, ובשבת פושעי גיהנם שובתין}.
אמר לו: ביזיתו, ביישתו, וקיללתו".

ובמדרשים מסופר עוד, שהלך טורנוסרופוס והעלה את אביו באוב, ורק בשבת לא יכל להעלותו.
שאל אותו: אתה שומר שבתות? משמתת נעשית 'יהודי'?
אמרו לו: בני, כל מי שאינו משמר אצליכם כתיקנה כאן הוא משמרה על כרחו כתיקנה!
אמר לו: ומה מלאכה יש אצליכם?
אמר לו: שכל ימות השבת אנו נידונים ובשבת אנו נינוחים.

מדבריו "כל מי שאינו משמר אצליכם כתיקנה" משמע שהיה מישראל שנצטוו על השבת, שכן גוי אינו נענש על שלא שמר, ואדרבה אמר ריש לקיש לעיל (סנהדרין דף נח: ) נכרי ששבת - חייב מיתה!

דומה לכך אמרו לעיל (סנהדרין דף ס.) "רבשקה - ישראל מומר היה".
יש מֵהַמְּצֵרִים לישראל שהם דוקא מזרע ישראל, ככתוב (ישעיהו מט, יז) מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=65


                                     (ניהול: מחק תגובה)
ahimintz
חבר מתאריך 13.4.09
5528 הודעות
יום ששי ב' באייר תש''ע    16:57   16.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  92. שים לב למאמר של הרב אבי שוורץ בנושא נוכרי ששבת  
  תגובה עבור הודעה #91
 
   ב"ה

ואמר ריש לקיש: נכרי ששבת – חייב מיתה...
ואמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה – חייב מיתה" (נח ע"ב – נט ע"א).

היה מקום לומר שבני נח נאסרו בשתי מצוות אלו משום שהן ניתנו לישראל דווקא, ועל כן בן נח שמקיים אותן מטשטש את הגבול בין ישראל לעמים. ואולי זו כוונת דברי הגמרא (נט ע"א) שבן נח הלומד תורה, דינו כבא על נערה המאורסה, משום שהתורה היא מורשה-מאורסה לישראל. נערה המאורסה מיועדת ומיוחדת לארוס, וזר הבא עליה חודר לשטח שאינו שלו ומטשטש את גבולות המשפחה.

עם זאת, בראשונים מצאנו גם הסברים אחרים. על דברי רבינא (נח ע"ב) שגוי אסור לשבות לא רק בשבת, אלא בכל יום מימות השבוע, כתב רש"י:


"מנוחה בעלמא קא אסר להו, שלא יבטלו ממלאכה".

לפי הסבר זה, בני נח באו לעולם כדי לעבוד, ואסור להם להיבטל מחובתם. אין מדובר באיסור הנוגע לעצם הקיום של מצוה המיוחדת לישראל, אלא הוראה כללית לבני נח שלא ישבתו ממלאכה.

היד רמ"ה על אתר נותן טעם אחר לאיסור השביתה, החושף גישה אחרת בביאור סוגייתנו:


"כיון שמתכוון לשבות חייב, לפי שנראה כקובע שבת לעצמו ובודה דת מליבו".

בדרך זו דרך גם הרמב"ם (הלכות מלכים פ"י ה"ט):


"עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה; לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד. וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת – חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר – מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג".

הרמב"ם סבור שגוי ששבת מחדש כביכול דת לעצמו, וכך הוא מסביר גם את איסורו לעסוק בתורה.

לסיום נעיר כי בהלכה שלאחר מכן הרמב"ם פוסק שמותר לגוי לקיים מצוה ממצוות התורה על מנת לקבל שכר. פסיקה זו מחדדת את טעם האיסור כפי שהוסבר: אם הגוי עושה דבר מה מתוך רצון פרגמטי לקבל שכר – הדבר מותר; אך אם מגמתו לחדש וליזום עולם רוחני שונה מזה שקבעה לו התורה – הדבר אסור, והוא עתיד ליתן את הדין על כך.

הרב אביהוד שוורץ


גולני


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום ראשון ד' באייר תש''ע    21:17   17.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  93. יפה.  
  תגובה עבור הודעה #92
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון ד' באייר תש''ע    16:01   18.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  94. מסכת סנהדרין דף סו: מעשה חידודים לאו כלום היא  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   ואידך: ההיא ומתו גם שניהם מאי דריש ביה? אמר רבא: למעוטי מעשה חידודים. - ואידך: מעשה חידודים לאו כלום היא.

בביאור הגר"א אבן העזר סימן כ ס"ק א הקשה מכאן לרמב"ם הסובר שגם חיבוק ונישוק בעריות הוא איסור מהתורה.
ותירץ שהרמב"ם כתב ש"לאו כלום הוא" רק לענין מיתה, וכן לאוסרה על בעלה. וכמו שכתב רש"י "לא כלום הוא - ולא איצטריך למעוטי", כלומר שלא כלום הוא רק לענין שאין צורך בפסוק "ומתו גם שניהם" ללמד שפטורים ממיתה.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=66


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני ה' באייר תש''ע    13:36   19.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  95. מסכת סנהדרין דף סז: כלך אצל נגעים ואהלות!  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות!".
זו הגירסא במסכת חגיגה דף יד. וכך הכריע הרמב"ם בפירוש המשנה לרמב"ם בהקדמה למסכת כלים, ע"פ בראשית רבה.
והפירוש: לֵךְ (כמו בשבת דף קמה: ) והולך את דְּבָרֶיךָ (כמו בדברים לג, ג) לעניני נגעים ואהלות.

הקשה ר' צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק פרשת שמות אות י
"איך יתכן לומר כן לרבי עקיבא שנכנס לפרדס, ובודאי היה חלקו בסתרי ורזי התורה, ואיך יאמר לו מה לך אצל הגדה?"

דומה לזה הקשה בשו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן לח
"הלא אגדה היא חלק מתורה שבעל פה, משנה תלמוד הלכות אגדה, יש זוכה למקרא, ויש למשנה, ויש לתלמוד, ויש להגדה, ויש זוכה לכולן (מ"ר ויקרא פט"ו), ומדוע יגרע ר' עקיבא, שנאמר לו מה לך אצל אגדה?"
ותירץ שם:
"אין שום רשות למי שחנן אותו השי"ת דיעה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, להסתלק עצמו מזה, וטען טענה נצחית, מה לך אצל אגדה, כלך אצל נגעים ואהלות, ורצונו להראות באצבע, על הבעיות הקשות מאד".

כלומר שרק יחידי סגולה נחונו בכישורים לעסוק בדברים הקשים של נגעים ואהלות, ואין ראוי שיכלו זמנם בדברים קלים יותר, כדברי הגדה.
וכן המשמעות בפירוש המשנה לרמב"ם שם.

וכך עולה גם מדברי שו"ת משנה הלכות חלק ג סימן קד
"אין דרכי לכתוב בדברי אגדה מחמת חוסר הפנאי, וכבר אמרו עקיבא מה לך אצל הגדה כלך אצל נגעים ואהלות".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=67


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי ו' באייר תש''ע    11:15   20.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  96. מסכת סנהדרין דף סח. נשותיו של רבי אליעזר  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר להן: דעתו ודעת אמו נטרפה".

לגירסה זו (וכך הגירסה גם במסכת כלה רבתי פרק ו הלכה ד), אשתו של רבי אליעזר אם בנו הורקנוס היתה בחיים בזמן מותו.

ראיה נוספת שהיתה אז בחיים, במסכת כלה פרק א הלכה י (וכלה רבתי פרק א הלכה טו)
"שאלו את אימא שלום, אשתו של ר' אליעזר, אחותו של רבן גמליאל, אמרו לה, מפני מה בנייך יפין, ובשעת תשמיש מה הוא אצליך. אמרה להן, לא היה מספר עמי...".
משמעות לשון "היה מספר" שסיפרה זאת אחר מותו.

ואמרו במסכת אבות דרבי נתן נ"א פרק טז
"רבי אליעזר הגדול... גִּדֵּל את בת אחותו שלש עשרה שנה עמו במטה עד שבאו לה סימנין. אמר לה צאי והתנשאי לאיש. אמרה לו הלא אמתך אנכי לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך. אמר לה בתי כבר זקנתי צאי והתנשאי לבחור שכמותך. אמרה לו לא כך אמרתי לפניך הלא אמתך לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך. כיון ששמע את דבריה נטל ממנה רשות וקדשה ובא עליה".
וכן בירושלמי מסכת יבמות פרק יג ה"ב
"אמר רבי אבהו מעשה באמו של רבי ליעזר שהיתה דוחקת בו לשאת את בת אחותו. והיה אומר לה בתי לכי הינשאי בתי לכי הינשאי, עד שאמרה לו הרי אני שפחה לך לרחוץ רגלי עבדי אדוני. אף על פי כן כנסה ולא הכירה, עד שהביאה שתי שערות".

מכאן עולה שנשא רבי אליעזר אשה נוספת לעת זקנותו. שכן ודאי לא היתה זו אמו של הורקנוס בנו הבוגר, שהרי היתה בת י"ג כאשר היה רבי אליעזר זקן.

מכאן קשה על ערוך השולחן אבן העזר סימן א סעיף לב, שכתב:
"ובאמת לא מצינו לכל התנאים ואמוראים והגאונים שיהיה להם שתי נשים".

ואפשר שסובר שהעיקר כגירסת הירושלמי מסכת שבת פרק ב ה"ז, ואבות דרבי נתן נ"א פרק כה שהזכירו במעשה מותו של רבי אליעזר את הורקנוס בנו, ולא את אמו.
וסובר כגרסת הגמרא במסכת נדרים דף כ.
"שאלו את אימא שלום: מפני מה בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי...".
בלשון הווה, כלומר עדיין בחייו.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=68


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום חמישי ח' באייר תש''ע    20:08   21.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  97. מסכת סנהדרין דף סט. יולדת לשבעה, אין עוברה ניכר לשליש ימיה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   עבר עריכה לאחרונה בתאריך 22.04.10 בשעה 20:08:44 על-ידי המשקיף (מנהל הפורום)
 

"אמר רבי כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים בלבד...
אמרי במערבא בן ולא הראוי לקרותו אב...
יתיב רבי יעקב מנהר פקוד קמיה דרבינא ויתיב וקאמר משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע: שמע מינה מדרבי כרוספדאי אמר רבי שבתי: יולדת לשבעה - אין עוברה ניכר לשליש ימיה. דאי סלקא דעתך עוברה ניכר לשליש ימיה - למה לי שלשה? בתרי ותילתא סגיא!
- אמר ליה: לעולם אימא לך עוברה ניכר לשליש ימיה - זיל בתר רובא".
לדעת רב הונא בריה דרב יהושע, מוכח מדברי רבי כרוספדאי שיולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה,
ולדעת רבינא אין הדבר מוכח.

במקום נוסף דנו בענין זה, במסכת נדה דף ח:
"מעוברת משיודע עוברה. וכמה הכרת העובר? סומכוס אומר משום רבי מאיר: שלשה חדשים, ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר (בראשית ל"ח), ויהי כמשלש חדשים וגומר.
זכר לדבר?! קרא כתיב, וראיה גדולה היא!
משום דאיכא דילדה לט', ואיכא דילדה לשבעה".
ופירש רש"י:
"דילדה לז' - שמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש קמ"ל דאזלינן בתר רוב נשים".
מדבריו יוצא, שפשוט שהיולדת לשבעה - אין עוברה ניכר לשליש ימיה. וכן כתבו הראשונים שם.

לסתמא דגמרא היה פשוט איפא, שהיולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה, ובכל זאת נחלץ רבינא לחלוק על רב הונא בריה דרב יהושע, כי הדברים לא היו מוסכמים. לדברי סומכוס יש המשך המובא בין השאר בירושלמי (יבמות פרק ד הלכה י ונדה פרק א הלכה ג)
"עד כמה הכרת העובר? סומכוס אומר משום רבי מאיר עד שלשה חדשים אף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנאמר: ויהי כמשלש חדשים...
רבי זעירא רבי בא בר זוטרא אמ' רבי חנינה בשם רבי חייה רובה {בבראשית רבה וישב פרשה פה - ר' הונא/חמא בשם ר' יוסף. ע' יבמות מג.} אפילו רובו של ראשון ורובו של אחרון והאמצעי שלם. ר' אסי אמר תשעים יום שלימין".

ולכן אמר רב נחמן במסכת יבמות דף לז. "רוב היולדת לתשעה - עוברה ניכר לשליש ימיה", ולא אמר סתם רוב יולדות עוברה ניכר לשליש ימיה, כי לא רצה לעסוק במחלוקת שביולדת לשבעה, "בפלוגתא לא קא מיירי".

ופסק הרמב"ם (ממרים ז, ו; איסורי ביאה ט, ד; מטמאי משכב ומושב ד, א) כמ"ד שיולדת לשבעה, אין עוברה ניכר לשליש ימיה.
ומסתבר שדעה זו אינה חולקת על כך שכל משך הריון היולדת לשבעה היה מהיר יותר, ולכן אינו מצוי בימינו. אלא שכיון שעובר היולדת לשבעה בהגיעו לשליש גידולו, קטן יותר מעובר היולדת לתשעה שבאותו שלב, אין ניכר ההריון.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=69


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום ששי ט' באייר תש''ע    20:55   22.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  98. מסכת סנהדרין דף ע. סעודת ראש חודש וחול המועד  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החדש".

הטור (או"ח סימן תיט) הביא ראיה שסעודת ראש חודש היא סעודת מצוה, מהירושלמי (מגילה פרק א' ה"ד)
"סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין", משמע שסעודת ר"ח היא כסעודת פורים.
הבית יוסף כתב שאין ראיה, כי הר"ן (מגילה ג.) פירש שמדובר בסעודה שהיו עושין כשהיו נכנסין לעבר את החודש.
והיינו כדברי הגמרא "אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החדש", שהזכירו דוקא את סעודת עיבור החודש. אלא שגם לא הזכירו סעודת שבת ויו"ט.

הטור הביא ראיה נוספת.
אמרו בויקרא רבה (אמור פרשה ל, א)
"תני מראש השנה נקצצין מזונותיו שלאדם, חוץ ממה שמוציא בשבתות, וימים טובים, וראשי חדשים, ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן".
הטור ציין דוקא לפסיקתא דרב כהנא (פיסקא כז, א) שם לאחר המילים: "וראשי חדשים" נוספו המילים: "ובחולו של מועד", כך שלא ניתן לדחות ולומר שמדובר במעות ר"ח שהתינוקות מוליכין לבית רבן, כדחיית הב"י.

מכאן ראיה שגם סעודת חולו של מועד מצוה.
ובויקרא רבה חולו של מועד כלול בימים טובים, כעין הסבר הב"י למה לא נזכר ר"ח במסכת ביצה דף טז.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=70


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ט' באייר תש''ע    12:20   23.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  99. מסכת סנהדרין דף עא: מיתתן של צדיקים רע להן  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   משנה... "מיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם, לצדיקים - רע להן ורע לעולם".

ואילו במסכת בבא קמא דף ס.
"תאני רב יוסף, מאי דכתיב: (שמות י"ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר? כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר: (יחזקאל כ"א) והכרתי ממך צדיק ורשע.
בכי רב יוסף, כולי האי נמי לאַיִן דומין!
א"ל אביי: טיבותא הוא לגבייהו, דכתיב: (ישעיהו נז) כי מפני הרעה נאסף הצדיק".
ופירש רש"י: "טיבותא הוא - שלא יראו ברעה העתידה לבא דכתיב כו'".

ולכאורה קשה על אביי מדברי משנתינו שמיתתן של צדיקים רע להן!

אלא יש לפרש את דברי אביי 'טיבותא הוא לגבייהו', שאינם דומין לאַיִן, כי הסתלקותם אינה לשוא, אלא זכות גדולה היא להם, שמכפרת על הדור, שלא תבא אותה צרה.
וכמו שאמרו במסכת מועד קטן דף כח.
"אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה - לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת - אף מיתתן של צדיקים מכפרת.
אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? - מה בגדי כהונה מכפרין - אף מיתתן של צדיקים מכפרת".
ושיעור הכתוב בישעיהו פרק נז, א
הַצַּדִיק אָבָד, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין, כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק.
מִפְּנֵי הָרָעָה - כדי שלא תבא. וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב - כי אותה רעה נתבטלה. שכיון שנתכפר העון נתבטלה הגזירה.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=71


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ט' באייר תש''ע    12:21   23.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  100. מסכת סנהדרין דף עב: רב חנינא בר שילא דמרחם  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רב: כל דאתי עלאי במחתרתא - קטילנא ליה, לבר מרב חנינא בר שילא. מאי טעמא?... משום דקים לי בגוויה דמרחם עלי כרחם אב על הבן".

מה טיבו של אותו רב חנינא בר שילא, הלא הוא רב חיננא בר שילת, שרב בטח בו אף יותר מבבניו?

אמרו במסכת שבת דף נח.
"וכי הא דאמר ליה שמואל לרב חיננא בר שילא: כולהו רבנן דבי ריש גלותא - לא ליפקו בסרבלי חתימי (רש"י: היו עושין חותמות לטליתות שלהן כעין עבדים, להראות שהן כפופין לריש גלותא), לבר מינך, דלא קפדי עליך דבי ריש גלותא (רש"י: אם תלך בלא חותם)".

אנשי ריש גלותא דרשו מכולם שיראו עד כמה כפופים הם לריש גלותא, לבל יהיו ממתנגדיו. וגם הם, כמו רב, לא חששו כלל מרב חיננא בר שילא, שהיה ענוותן ושפל רוח ביותר.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=72


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום שני י''ב באייר תש''ע    23:18   25.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  101. מסכת סנהדרין דף עג: רשב''י ובנו  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ולרבי שמעון בן יוחי דאמר: עובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו...
ולרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר: מחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו...".

אמרו במסכת שבת דף לג: (בעומר)
"נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!
כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!
הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!
נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.
בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו".
'יתיב דעתייהו', ולא דעתיה. דעת שניהם נתישבה על ידי אותו סבא, כאשר נוכחו בו ש"די לעולם אני ואתה".

וצריך להבין מה בעצם ראו באותו סבא, עד שנתישבה דעתם.
גם צריך להבין מה סברו בתחילה. וכי העוסק בחיי שעה חייב מיתה?
אמנם אמרו במסכת פסחים דף מט:
"אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת...
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג".
אך היא גופא קשיא, וכי מפני שעם הארץ הוא, יומת?!

אלא שרשב"י לשיטתו במסכת סנהדרין דף עד.
"תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: העובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר: ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה לא כל שכן? - וכי עונשין מן הדין? - קא סבר: עונשין מן הדין".

וכמו כן השווה בין עבודה 'זרה' - שעובד אדם לצרכי עצמו במקום לצרכי קדש, לבין עבודה זרה ממש.
וכעין שאמרו במסכת בבא בתרא דף קי.
"אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לע"ז ממש; ולא היא, אלא ע"ז - עבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא".

גם רבי אלעזר לשיטתו בסנהדרין עד. שתפס שיטת אביו והחמיר אף יותר:
"תניא, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו. סבר לה כאבוה דאמר עונשין מן הדין, ואתיא שבת בחילול חילול מעבודה זרה".
וסבר שחייב מיתה גם אדם המחלל את השבת - שהיא מעין עולם הבא. כלומר שעוסק בצורכי העולם הזה, במקום בחיי העולם.

ולבסוף, אמר לו אביו כפירוש רש"י:
"די לעולם - בעוסקי תורה אני ואתה",
ואילו שאר עם הארץ - תפקידם לעסוק בבנין הארץ, ולשמש בכך את העוסקים בחיי עולם.
וכאומרם בברכות דף יז: ובחולין דף פו.
"אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו - ניזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני - די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
די לו בקב - הכמות המוגבלת הקטנה ביותר האפשרית.
חרובין – פירות חורבן הגשמיות.
מערב שבת לערב שבת - בעולם הזה, כי 'שבת' עצמה היא העולם הבא.

וכך אמר לו רשב"י: כרבי חנינא - גם אנו נזונו במערה מחרובים. גם אנו כל מאווינו לחיי עולם. אולם גם שאר הבריות יש להם זכות קיום. אמנם לא בזכות עצמן - בזה צדקה דעתנו טרם נכנסנו שוב למערה. כולן ניזונין בעבורינו.
וכאומרם במסכת ברכות דף נח.
"בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני".
ופירש רש"י:
"שהם חורשים וזורעים, ואני מוצא מוכן".

וענין זה נתגלה להם באותו הסבא, שהביא מההדסים שגידל, לכבוד שבת – עולם הבא. תלמיד חכם הוא בחינת שבת. כדברי הזוהר ברעיא מהימנא פרשת צו דף כט עמוד א
"ומאי סבילו דעם הארץ לתלמיד חכם בגין דתלמיד חכם כיום שבת, צריך איהו דלית ליה מדיליה ואי עם הארץ סביל ליה בממוניה ואתנהיג ביה כפום רעותיה לשמשא ליה ולאתנהגא בפקודין כפום רעותיה יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע יי'... ונפש דתלמיד חכם אתקריאת שבת מלכתא, נפש יתירה דשבת".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=73


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום שלישי י''ג באייר תש''ע    21:04   26.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  102. מסכת סנהדרין דף עד. ערקתא דמסאנא  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "כי אתא רבין אמר רבי יוחנן... אבל בפרהסיא - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
- מאי מצוה קלה? - אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא".

מהביטוי 'מצוה קלה' משמע, שיש ב"ערקתא דמסאנא" איסור, גם טרם כפיית הגוי.
לכן כתב רש"י:
"כגון שיש צד יהדות בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים".

האם מדובר באיסור מהתורה, או מדברי חכמים?

ברמב"ם הלכות יסודי התורה ה, ב
"ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד".
מלשון "משאר מצות"משמע שמדובר במצוה מהתורה, ועוד שאם היה סובר שהוא הדין במצוה מדרבנן היה לו לפרט, כמו שפירט בהלכות עבדים ט, ו
"ומותר לשחררו לדבר מצוה, אפילו למצוה של דבריהם".
לדבריו צריך לומר שמדובר באיסור הליכה בחוקות הגויים. וכך כתב בשו"ת מהרי"ק סימן פח, הביאוהו הרמ"א והגר"א בשו"ע יו"ד קעח, א.

אולם לשון ספר הלכות גדולות (סימן נד הלכות עבודה זרה עמוד תקצב)
"אפילו ערקתא דמסאנא דאיסורא דרבנן היא, ולא מינכרא מילתא".

גם בשו"ת הרי"ד סימן נג גרס בגמרא:
"אפילו ערקתא דמסנא דלא מינכרא מילתא".
וזו רבותא נוספת, שאף שהדבר אינו ניכר כל כך, כיון שסוף סוף עשרה מישראל רואים זאת, יש בכך חילול השם.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=74


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום רביעי י''ד באייר תש''ע    20:06   27.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  103. מסכת סנהדרין דף עה. מים גנובים בפנויה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ולינסבה מינסב! - לא מייתבה דעתיה, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר (משלי ט') מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם".

הקשה הערוך לנר, שכאן מחשיבה הגמרא ביאת פנויה למים גנובים, שהרי אסורה היא.
ואילו לעיל בדף כו: אמרו:
"אמר רב נחמן: החשוד על העריות כשר לעדות.
אמר רב ששת: עני מרי, ארבעין בכתפיה וכשר?
אמר רבא: ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול.
אמר רבינא ואיתימא רב פפא: לא אמרן אלא לאפוקה, אבל לעיולה - לית לן בה.
- פשיטא!
- מהו דתימא: הא עדיפא ליה, דכתיב (משלי ט') מים גנובים ימתקו וגו', קא משמע לן: דכמה דקיימא הכי - שכיחא ליה".
הרי שרק אשת איש נחשבת בעיני החשוד כמים גנובים, ואינה כזו כל עוד היא פנויה.

ותירץ, שאמנם גם פנויה נחשבת למים גנובים, אך אשת איש יותר, כי לפי גודל העבירה, רבתה הנאתו.

עוד יש לומר, שהגמרא בדף כו: עוסקת בעיקר בחשוד על הפנויה. שכן אמר רב ששת: "עני מרי, ארבעין בכתפיה וכשר?". וביאר רש"י שהכוונה לגמרא במסכת קידושין דף פא. ושם אמרו בפירוש: "אמר רב: מלקין על ייחוד, ואין אוסרין על הייחוד. אמר רב אשי: לא אמרן אלא בייחוד פנויה, אבל בייחוד דאשת איש לא, שלא תהא מוציא לעז על בניה".
ואמרו בגמרא בכמה מקומות: "אמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר". אם כן אותו חשוד כבר אינו חש באיסור פנויה שהוא רגיל בה, ואינו צמא אלא למים גנובים דאשת איש.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=75


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום רביעי י''ד באייר תש''ע    14:16   28.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  104. מסכת סנהדרין דף עו. רשע ערום, זה המשהא בתו בוגרת  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "תניא: אל תחלל את בתך להזנותה, רבי אליעזר אומר: זה המשיא את בתו לזקן, רבי עקיבא אומר: זה המשהא בתו בוגרת.
אמר רב כהנא משום רבי עקיבא: אין לך עני בישראל אלא רשע ערום, והמשהא בתו בוגרת.
- אטו המשהא בתו בוגרת לאו רשע ערום הוא?
- אמר אביי: הכי קאמר: איזהו עני רשע ערום - זה המשהא בתו בוגרת".

סוגיה זו צריכה ביאור.
קודם כל, קשה עצם השאלה - "איזהו עני רשע ערום". 'תנא היכא קאי?!' כלומר, על מה נסובים הדברים? וכי הביטוי 'רשע ערום' מופיע בפסוק, שצריך לבארו?
התשובה לכך היא, שדברי רבי עקיבא נסובים על דברי רבי יהושע רבו, כאמור במשנה במסכת סוטה דף כ. "ר' יהושע אומר... הוא היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום... - הרי אלו מבלי עולם". ושם בדף כא: נחלקו אמוראים רבים בפירוש ביטוי זה.

מעתה קשה, למה אין הסוגיות משולבות? למה פירושו של רבי עקיבא לא הובא בסוגיה שם, והפירושים דשם לא הובאו פה?
על כך כתבו התוספות בעמוד ב:
"איזהו עני רשע ערום - 'רשע ערום' איכא טובא, כדמפרש בסוטה בפרק היה נוטל (דף כ. ושם). אבל 'עני רשע ערום' ליכא אלא האי לחודיה".
כלומר שסוגיתנו, עוסקת ב"עני רשע ערום", והסוגיה בסוטה, ב'רשע ערום' סתם.
אך קשה, שאם כך הדבר חוזרת הקושיה הראשונה, הרי אין מקור לביטוי "עני רשע ערום" שצריך לבארו.
עוד קשה, שמילת 'עני' אינה חלק מהרוע שב"רשע ערום", אלא גורם מיקרי, הרי המשהא בתו בוגרת ואינו עני, הריהו "רשע ערום" עוד יותר!
גם קשה, וכי ערמה יש בכך שמשהא בתו בוגרת כדי לחסוך מעותיו?

אלא שדברי רבי עקיבא מושתתים על הפסוק ביחזקאל טז, ז
וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי... שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה.
מכאן שבעידן ההתבגרות, כאשר: שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, נחשבת הבת לערומה.
כי רק בבא יצר הרע מתקיים: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם (בראשית ג, ז).
וכך מפורש במסכת קידושין דף פא:
"הגדילו - זה ישן בכסותו וכו'. וכמה?
אמר רב אדא בר רב עזא אמר רב אסי: תינוקת - בת תשע שנים ויום אחד, תינוק - בן שתים עשרה שנה ויום אחד. איכא דאמרי: תינוקת - בת שתים עשרה שנה ויום אחד, תינוק - בן שלש עשרה ויום אחד. וזה וזה, כדי שיהיו שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ.
אמר רפרם בר פפא א"ר: חסדא: לא שנו אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערום, אבל בושה לעמוד לפניו ערום - אסור; מאי טעמא? יצר אלבשה".
כלומר, שכאשר הבת בושה לעמוד לפני אביה ערום, סימן הדבר שכבר נכנס בה היצר, ומתחילה היא להתבגר, וכבר היא אסורה לישון במיטתו בלא כסות.
ומטעם זה דעת הטור (או"ח סימן טז) "שיעור טלית להתחייב בציצית, כל שקטן בן ט' שנים יכול לכסות בה ראשו ורובו". וכדברי הנמוקי יוסף (מנחות יא: ד"ה טלית הביאו הבית יוסף שם) "טלית שהקטן המתבייש לצאת לחוץ בלא כסות מתכסה בה ראשו ורובו חייבת, דכסותו קרינן ביה".
כלומר שמגיל ט' שנים מתבייש לצאת ערום, וזקוק לכיסוי, וקרינן ביה: כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ (דברים כב, יב).

בסוגיה בסוטה מובאים הפירושים ל"רשע ערום" מלשון עורמה וערמויות.
ואילו רבי עקיבא, כשם שדרש כאן את הפסוק "אל תחלל את בתך להזנותה" - "רבי עקיבא אומר: זה המשהא בתו בוגרת", כך דורש את הביטוי 'רשע ערום' שבדברי רבי יהושע רבו, מלשון עֵרוֹם וְעֶרְיָה, שלמרות שבתו כבר באה למידה זו, אינו חש להשיאה.
ואביי אינו חולק לגמרי על הניסוח הראשון, "אין לך עני בישראל, אלא רשע ערום". כלומר - אין לך עני בישראל שרשאי לחמוק מחובתו משום קשיי עניותו, ולהשהות בתו בוגרת. אלא נחשב לרשע ערום.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=76


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי ט''ו באייר תש''ע    13:57   29.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  105. מסכת סנהדרין דף עז: האם פעולת קפיץ נחשבת לגרמא  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ואמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה - חייב".
הוסיף רש"י:
"אבל אם נפלה נוכחה והרגה - פטור, דלאו כחו הוא אלא היא חוזרת לארץ מאליה".

הרב שלמה זלמן אוירבך רצה ללמוד מכאן היתר, לענין חוגה בטלפונים הישנים, שיחשב לגרמא בשבת. בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט:
"בשעה שהאדם מוליך באצבעו את החוגה של המספרים אז לא נעשה כלל שום דבר, ורק אח"כ בשעה שהחוגה חוזרת מחמת קפיץ למקומה הקודם אז נעשות ע"י הקפיץ כמה פעולות של חבור והפסקת זרם ומכח זה נעשה החבור. ומעתה לפי המבואר בסנהדרין ע"ז ב' שאם זרק צרור למעלה וחזר ונפל לארץ והרג פטור, משום דמה שחוזר ונופל לא חשיב כלל כחו הכי נמי גם כאן (מסתבר דנדון דידן דומה להך דהכא ולא לזורק צרור בכותל וחזרה לאחריה דחייב כמובן) כיון שהחבור נעשה רק ע"י קפיץ שמושך את הטבלה לאחריה יש לומר דחלוק מזורק חץ ע"י קשת, דהתם הכח נעשה ע"י הזורק מה שאין כן הכא".

בדבריו יש כמה קשיים:
מה שכתב: "לפי המבואר בסנהדרין ע"ז ב' שאם זרק צרור למעלה וחזר ונפל לארץ והרג פטור". אין אלו דברי הגמרא אלא דברי רש"י. מפשטות לשון הרמב"ם למשל לא משמע כך (על כך מחר אי"ה).

בסוגריים כתב שקפיץ דומה לזורק למעלה, ולא לדין האמור באמצע העמוד כאן: "ואמר רבא: זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה - חייב. ותנא תונא: כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו, במזיד - נהרגין".
אלא שקשה, מה בין כח האדם שנצבר באלסטיות הקפיץ, לבין כח הזורק שנצבר באלסטיות הכדור או הכותל?
ולפי המנחת שלמה, המותח הקפיץ, הריהו כזורק למעלה. כי גם בזורק למעלה, כח הנפילה אינו אלא כח הזורק, אשר נצבר כאנרגיה 'פוטנציאלית', והומר שוב בכח הנפילה.
אמנם לפי זה קשה, שאין הבדל מהותי בין הזורק למעלה, לבין הזורק בכותל.

בסוף כתב לחלק בין קפיץ לבין חץ מקשת. שהרי מצוי לרוב שהגמרא רוצה לתאר נזק ישיר שאינו גרמא, והדוגמא הננקטת היא דוקא של חץ - "אשו משום חציו", "מודה רבי יוסי בגירי דיליה".
וקשה, הרי קפיץ דומה ממש ליורה חץ מקשת, כי קשת היא הרי קפיץ, וכח האדם דורך הקשת נצבר באלסטיות העץ והמיתר. וכן כח המחייג נצבר בקפיץ החוגה.

והר"ן הקשה קושיות אלו, וכתב משום כך, שהיתר זה אינו אלא חידוש ברוצח. לדבריו אין ללמוד מכאן להלכות שבת.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=77


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ט''ז באייר תש''ע    16:31   30.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  106. סנהדרין דף עח. זרק צרור למעלה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   במסכת סנהדרין דף עז:-עח.
"ואמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה - חייב.
אמר ליה מר בר רב אשי לרב פפא: מאי טעמא - משום דכחו הוא? אי כחו - תיזיל לעיל!
- ואי לאו כחו הוא - תיזיל לתחת! אלא: כח כחוש הוא".

פרש"י:
"והלכה לצדדין - דרך נפילתה שלא נפלה כנגדו אלא כשהיא חוזרת לארץ היתה מתרחקת לצדדין, אבל אם נפלה נוכחה והרגה - פטור, דלאו כחו הוא אלא היא חוזרת לארץ מאליה.
תיזיל לעיל - דהא כלפי מעלה זרקה כנגדו, ולא לצדדין.
אי לאו כחו תיזיל לתחת - תפול מיד כנגדה ולא לצדדין.
אלא כח כחוש הוא - אינו כחו חזק, אלא קצת כחו יש כאן, והאי דלא אזלה לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ, אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו".

על דברי רש"י "אם נפלה נוכחה והרגה – פטור" קשה:

א. אם עזב אבן מראש הגג והמיתה, חייב (יד רמה, וכדין לעיל דבידקא דמיא גירי דידיה הוא).
הרי שהכח הראשון נחשב לחיצו אף שלא בא מכוחו.
אם כן הוא הדין אם גילגל אבן מקצה הגג לקצה השני על מנת שתיפול שם על הנרצח.
וכן אם הביאה לשם על ידי זריקה כלפי מעלה.
יתר על כן, בזה יש יותר סברה לחייב, שכן כל הכח (האנרגיה) שבאבן הצטבר אצלה ממש מכוחו כשזרקה כלפי מעלה, וזהו ממש גירי דידיה - כדורך הקשת שכוחו נצבר ומשתחרר בחץ.
ב. למה לא כתבו המשנה והגמרא במפורש את הדין "אבל אם נפלה נוכחה והרגה – פטור". גם הרמב"ם והטור והשו"ע לא הזכירו זאת. והיה לרמב"ם ולפוסקים לפרש חידוש דין חשוב כזה.
ג. לשון הגמרא: "זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה – חייב". והרמב"ם כתב (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ג הלכה יג) "אבן" במקום צרור. ומשמע שהוא זרק למעלה, והלכה האבן מעצמה לצדדין. שהרי לא אמרו "זרק אבן למעלה לצדדין".
ד. עוד קשה מדברי רב פפא עצמו במסכת מכות דף ח.
אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא (רש"י: רגב גוש עפר) לדיקלא ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול - באנו למחלוקת דרבי ורבנן. פשיטא! מהו דתימא ככח כחו דמי, קמ"ל.
ופרש"י: "מהו דתימא - הא לרבי ככח כחו דמי ופטור שהרגב היה כח ראשון ונשירת התמרים היה כח שני".
וכן כתב הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו הלכה טו
"וכן הזורק אבן לתמר להפיל תמרים ונפלו מן התמרים על תינוק והרגוהו פטור מפני שהן באין מכח כחו".
משמע שאם האבן עצמה היתה נופלת וקוטלת היה זה כח ראשון. שאם לא כן למה מזכיר רב פפא כלל תמרים, "לפלוג ולתני בדידה"! ודוחק לומר שרב פפא לא רצה להכנס כאן לחילוק בין למעלה בלבד ובין צדדין, שכן אדרבה יש לנו לדייק שאין חילוק.
ה. וכן בהמשך הגמרא שם:
אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה? כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא (רש"י: עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו), ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא (רש"י: אשכול התמרים המקובצים יחד) ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול.
למה לא נקט פשוט שזרק אבן כלפי מעלה ונפלה עליו, הרי בסנהדרין עז: סתם רב פפא את דיניו אליבא דכו"ע?
ו. עוד קשה לפרש"י, מהמשך הגמרא (סנהדרין דף עח.)
"תנו רבנן: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה - פטורין. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה - האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו".
והלכה כתנא קמא. ואפילו לרבי יהודה בן בתירא היינו רק באחרון כיון שקירב את מיתתו ממש, אבל בבת אחת מודה. והרי הכח הכחוש בדין 'זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה' דומה להכוהו עשרה קופים בעשרה מקלות בבת אחת והצטרף הוא בקיסם.
ז. הקשו התוספות סנהדרין דף עז. ד"ה סוף חמה לבא
"ומיהו קשה ההיא דזרק צרור למעלה דבסמוך דמשמע דאי לא אזלא לצדדין אלא לתחת פטור אמאי ליחייב מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אשו אי בהדי דאזלי קא מזקי כדאיתא בפ"ק דב"ק (ד' ו.) ושמא אינו מצוי כאן שתפול לתחת ממש ולא תיזיל כלל לצדדין ומיהו זה ודאי קשה דמשמע דלצדדין נמי לא מיחייב אלא משום כחו דפריך אי כחו הוא תיזיל לעיל ודוחֵק לומר כח כחוש הוא... אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון...".
וכ"כ תוספות הרא"ש שם:
"ומיהו קשה מההוא דזרק צרור למעלה דאמרי' אי נפלה לתחת פטור ואמאי ליחייב מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אש אם בהדי דאזלי קא מזיק כדאיתא בפ"ק דקמא, ושמא אינו מצוי (כגון) שתפול לתחת ממש ולא אזיל כלל לצדדין, ומיהו זה ודאי קשה דמשמע דלצדדין נמי לא מיחייב אלא משום כחו דפריך אי כחו הוא תיזיל לעיל ודוחק הוא לומר כח כחוש הוא".
ובהמשך התוספות שם: "ומיהו קשה דאי לתחת לאו כחו הוא מאי שנא מהא דתנן באלו הן הגולין (מכות דף ז.) היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו פטור משום דשלא כדרך ירידתו הוא והשתא תיפוק ליה דלאו כחו הוא וי"ל דשאני התם דמתוך שמושך למעלה נופל יותר למרחוק".
וקשה הרי גם באבן מתוך שזורק יותר גבוה כן תפול ביותר כח ומהירות.

ונראה לפרש:
"זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה – חייב", לא מבעיא כשלא הלכה לצדדים שחייב, אלא אפילו הלכה לצדדין ע"י רוח או ציפור, לא אמרינן שהם אלה שהעמידו את האבן מעל ראשו והמיתו. "מאי טעמא - משום דכחו הוא" - משום שסוף סוף הכח הממית בא מהזורק. "אי כחו - תיזיל לעיל!", אם רק כוחו יש כאן היתה צריכה האבן להשאר למעלה במקום המדויק שזרקה שם. "{אמר ליה} - ואי לאו כחו הוא - תיזיל לתחת!" כלומר, אילו הרוח או הציפור היו מצטרפות לכח ההרג הכח היה צריך לדחוף את האבן כלפי מטה, ולא הצידה. "אלא: כח כחוש הוא", כלומר מסלול האבן מורכב מווקטור (כח כיווני) כלפי מטה, ומווקטור כחוש הצידה. וההרג בא רובו ככולו מכח הזורק. על פי ביאור זה מיושבות הקושיות דלעיל. ואפשר שזהו הפירוש האחר שכתב הרמ"ה שראה ולא הביאו.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=78


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ט''ז באייר תש''ע    17:06   30.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  107. מסכת סנהדרין דף עח. ארס נחש  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ארס נחש בין שיניו הוא עומד".

הובא בשם הגר"א בספר קול אליהו על אגדות על הש"ס:
"אמר ר' אחא בר יעקב וכו' ארס נחש בין שיניו הוא עומד.
יש לפרש על דרך רמז דהנה בתיבת "נחש" האות האמצעי הוא חי"ת, ולפניו ולאחריו הם אותיות ש"ן, וכמו כן "שטן" האות האמצעי הוא טי"ת והאותיות שלפניו ושלאחריו הם ג"כ ש"ן, וכשתצטרף אות אמצעי של שטן עם אות האמצעי של נחש עולה חט, וזהו שאמר ארס נחש ר"ל הארס של נחש הקדמוני היינו החטא בין שיניו הוא עומד ר"ל בין ב' שן הללו. (ש"ח דף י"ג)".

ואנה האות 'א' שבמילה 'חטא'?

אלא, שכתב הרמ"א בהלכות ראש השנה (שו"ע או"ח תקפג, ב)
"הגה: יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא".
וקשה, הרי אגוז בגימטריא 17, ואילו חטא בגימטריא 18 !
אלא שעיקר ה'חטא' הוא בלא ה'א' שבסופה.

עוד יש לומר,
שכתוב בתהלים סח, יח - רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן.
שִׁנְאָן - פירשו המפרשים שאלו המלאכים. ואחד מהמלאכים - "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות" (מסכת בבא בתרא דף טז.).
ובין אותיות ש"ן שבראש וסוף שֵׁם זה של אותו 'נחש', נמצאת ה'א' של ה'חטא'.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=78


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ט''ז באייר תש''ע    17:23   30.04.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  108. מסכת סנהדרין דף עט. כוונה ומעשה, רשב''י ורבי יהודה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "רבי שמעון אומר: עד שיאמר לפלוני אני מתכוון".

רשב"י לשיטתו, שהכוונה הפנימית עיקר.
ובר פלוגתו העיקרי לענין זה - רבי יהודה, סובר שהעיקר המעשה.

א. במסכת סנהדרין דף עט. במשנה
"נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן ומת - חייב. רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור.
תניא, רבי שמעון אומר: עד שיאמר לפלוני אני מתכוון. מאי טעמא דרבי שמעון? - אמר קרא: (דברים י"ט) וארב לו וקם עליו - עד שיתכוון לו".

ב. במסכת ביצה דף כג.
"רבי יהודה סבר: דבר שאינו מתכוין - אסור... ורבנן סברי נמי כרבי יהודה דבר שאינו מתכוין אסור, וגזרינן קרצוף אטו קרוד. ורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון, דאמר: דבר שאינו מתכוין מותר".

ג. במסכת שבת צג: ובהרבה מקומות, הלשון -
"רבי יהודה אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. ולרבי שמעון פטור עליה".

ד. במסכת שבת דף לג:
"פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן".

ה. בבבא מציעא דף קטו. וסנהדרין דף כא.
"דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא".

ו. בספרא בחוקותי פרשה א ד"ה פרק ב

"והשבתי חיה רעה מן הארץ, ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו, אר"ש אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם משביתן שלא יזיקו. (ב) וכן הוא אומר וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהם ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו, וכן הוא אומר גמול ידו הדה, זו חיה ההורגת את הבריות".

ז. כמחלוקת הספרא בפרוש 'השבתה' כן במסכת פסחים פרק ב משנה א
"רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".
שחכמים מפרשים במסכת פסחים דף כז:
"(שמות יב) תשביתו שאר מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו".
שדי שלא יהיה ברשותו, ורבי יהודה מצריך בפועל דוקא "מעבירם מן העולם".

ח. במסכת סנהדרין פרק ז משנה א
"ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק רבי שמעון אומר שרפה סקילה חנק והרג זו מצות הנסקלין".
חכמים מחשיבים יותר את הניוול החיצוני, ורבי שמעון את השריפה הפנימית ואת נטילת הרוח באפו.

ט. רשב"י הוא מרא דספר הזוהר שהוא פנימיות התורה.

י. במסכת יומא דף נג:
"אמר עולא: שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי: וכי מאחר שרבי אליעזר מלמדנו פעם ראשונה ושניה ארון גלה לבבל, ראשונה - הא דאמרן (דברי הימים ב' לו) ויבאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה', שניה מאי היא? דכתיב - (איכה א) ויצא מבת ציון כל הדרה. מאי כל הדרה - חדרה. אתה מאי אתה אומר? - אמר לו: שאני אומר ארון במקומו נגנז".
יש לדקדק.
א. מה מלמדנו שנשאל ברומי?
ב. הלשון "וכי מאחר שרבי אליעזר מלמדנו" משמע שהדבר מקובל ושואל מרשב"י להוסיף עליו.
ג. הגמרא לא מבררת מה יעשה רשב"י עם המקראות שהביא רבי אליעזר.
ד. אף שהגמרא אמרה שלכאורה יש כאן מחלוקת בדעת רשב"י מ"מ יש לישב את דברי עולא עם דברי הברייתא: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: ארון גלה לבבל (יומא דף נג: )".

ונראה ששאל אותו ברומי ורמז גם לכלי המקדש הגנוזים שם. ורבי שמעון בר יוחאי אמנם אינו חולק על המציאות ההסטורית אך הוא לשיטתו בכל מקום שמעשה ללא כוונה ומשמעות אינו נחשב למעשה. לכן כלפי הטענה (שמואל א פרק ד כב) "גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים" הוא ענה שענין פנימיות הארון לא סר אלא נגנז במקומו כבשמות רבה (שנאן) פרשה ב, ב
"אמר ר' אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר: הנה זה עומד אחר כתלנו (שיר השירים ב)".
וכמו שאמר רבי חנינא בן תרדיון כלפי 'עלבונה של ספר תורה' שנשרף (מסכת עבודה זרה דף יח.)
"גוילין נשרפין ואותיות פורחות".

יא. במסכת ברכות דף לה:
"תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: (ישעיהו ס"א) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: (דברים י"א) ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: (דברים כ"ח) ועבדת את אויבך וגו' ".
לרשב"י התלמוד כולל את המעשה.

יב. במסכת שבת דף לג:
"נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו".
דעתייהו, ולא דעתיה. דעת שניהם נתישבה על ידי אותו סבא.
לרשב"י מקיימי העולם חשובים רק אם מכוונים לשם מצווה.

יג. במסכת ברכות דף מג:
"ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן - מתמר, שנאמר: (בראשית ל"ח) היא מוצאת וגו' ".
רצח כבודו כרצח ממש.

יד. מסכת שבועות דף יט.
"תנו רבנן: שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, והלך בראשון ולא נכנס, בשני ונכנס - חייב; הלך בראשון ונכנס, הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס - חייב, ר"ש פוטר (רש"י: דאין כאן באחת מכולן ידיעה ודאית בתחלה); ורבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן משום ר' שמעון. בכולן ואפילו בקמייתא? ממה נפשך טמא הוא! אמר רבא: הכא במאי עסקינן - כגון שהלך בראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון, דהויא ליה מקצת ידיעה, ובהא קא מיפלגי, תנא קמא סבר: אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה, ורבי שמעון סבר: לא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה".

טו. מסכת מכות פרק ג משנה ב
"כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? רבי שמעון אומר: כל שהוא, וחכמים אומרים: כזית".
נזיר דף ד. מכות דף יז. שבועות דף כא: שבועות דף כד. מעילה דף יח.
"ר"ש אומר: כל שהוא למכות, לא אמרו כזית אלא לענין קרבן".
לוקה אף שלא אכל בפועל שיעור חשוב כיון שמכוין לצורך אכילה.

טז. מסכת הוריות דף י.
"מתני'. חטאו עד שלא נתמנו ואח"כ נתמנו - הרי אלו כהדיוטות; ר"ש אומר: אם נודע להם עד שלא נתמנו - חייבים, ומשנתמנו - פטורים".
וביארו במסכת הוריות דף ג.
"ר"ש דאזיל בתר ידיעה מחייב, ורבנן דאזלי בתר חטאת פטרי".

יז. מסכת הוריות דף ג:
"מתני'. הורו ב"ד, וידעו שטעו וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן, והלך ועשה על פיהן - ר' שמעון פוטר...
גמ'. אמר רב יהודה אמר רב: מ"ט דר"ש? הואיל וברשות ב"ד הוא עושה. איכא דאמרי: אמר רב יהודה אמר רב, אומר היה ר"ש: כל הוראה שיצאה ברוב צבור - יחיד העושה אותה פטור, לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד".

יח. מסכת סנהדרין דף עד.
"רבי שמעון בן יוחי אומר: העובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר: ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה לא כל שכן? - וכי עונשין מן הדין? - קא סבר: עונשין מן הדין".

יט. מסכת בבא קמא פרק ז
"השוחט ונמצא טרפה השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה רבי שמעון פוטר בשני אלו".
וביארו במסכת בבא קמא דף עו.
"שמעינן ליה לר"ש, דאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה".
כלומר שאן לה משמעות של שחיטה שכן תפקידה להכשיר.

כ. במסכת מנחות דף קב: (ובעוד סוגיות)
"אמר רבי שמעון: כל העומד לזרוק כזרוק דמי, כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי".
די באפשרות ואין צורך במעשה.

כא. מסכת חולין דף קכט. מסכת בכורות דף ט:
"מ"ט דר"ש - אמר קרא (ויקרא י"א) מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים (רש"י: לעובדי כוכבים, דאינו אסור בהנאה.) - קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים - אין קרוי אוכל".

כב. מסכת קידושין דף עח.
"תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד - כשרה לכהונה, שנאמר: (במדבר לא) וכל הטף בנשים... החיו לכם, והלא פינחס היה עמהם".
כלומר שאין גיורת נחשבת לזונה אם לא נבעלה.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=79


                                     (ניהול: מחק תגובה)
תורה ומדע
חבר מתאריך 18.8.09
168 הודעות
יום ראשון י''ח באייר תש''ע    10:07   02.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  109. דף ע''ח יצא בדיוק בשבת אמור  
  תגובה עבור הודעה #108
 
   שם מסופר על המגדף האמור בדף שלנו,
ודף ע"ט דורשים את הפס' בעניין מכה אדם ומכה בהמה שנאמרה באותה פרשה.


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום שני י''ט באייר תש''ע    21:11   02.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  110. אשריך!  
  תגובה עבור הודעה #109
 
   וענין רשב"י דלעיל לקראת ל"ג בעומר!


                                     (ניהול: מחק תגובה)
תורה ומדע
חבר מתאריך 18.8.09
168 הודעות
יום שני י''ט באייר תש''ע    11:56   03.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  112. רשב''י מוזכר בהרבה דפים :)  
  תגובה עבור הודעה #110
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני י''ט באייר תש''ע    12:04   03.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  113. נכון, וכאן גם מנוסחת תמצית שידרת שיטתו.  
  תגובה עבור הודעה #112
 
   "שיאמר - אני מתכוון!"


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום שני י''ט באייר תש''ע    21:11   02.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  111. מסכת סנהדרין דף פ. אבא חלפתא וצאצאיו  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם והרג - שניהם פטורין. ואמר רבי יוסי: אפילו אבא חלפתא ביניהן".

רבי יוסי היה מכבד את אביו. וכשרצה לנקוט בדוגמא של אדם חסיד שלא יתכן שיאשימוהו בהריגה, נקט לדוגמא את אבא חלפתא אביו.

וכן במסכת מעילה דף יז.
"אמרו: מי ילך ויבטל הגזרות - ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים, ואחריו מי ילך - ר"א בר ר' יוסי. אמר להם רבי יוסי: ואילו היה אבא חלפתא קיים, יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה?".

אמר רבי יוסי בר חלפתא: כשם שלא יכולתם לסרב לאבי המפורסם בחסידותו, כך לא תוכלו לסרב לי, ולשלוח את בני לשליחות המסוכנת לצד רשב"י, שלמרות שהיה רשב"י מלומד בנסים כגון במערה, כאשר יצא היה מקפיד על הבריות, והיו נענשות בשל כך.

ואמרו במסכת שבת דף קיח:
"אמר רבי יוסי: חמש בעילות בעלתי, ונטעתי חמשה ארזים בישראל. ומאן אינון - רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבי אלעזר ברבי יוסי, ורבי חלפתא ברבי יוסי, ורבי אבטילס ברבי יוסי, ורבי מנחם ברבי יוסי".

רבי יוסי קרא לבנו השלישי בשם אביו. ולא לשני בניו הראשונים, כנראה משום שנולדו בחיי אבא חלפתא.
וזהו כמנהג האשכנזים. ואילו מנהג הספרדים לקרא על שם הסב גם בחייו, וכן נהגו אצל הרמב"ן (שו"ת הרשב"ש סימן רצא). וכן אצל רבי ישעיה דטראני שקרא לפני פטירתו על נכדו רבי ישעיה אחרון "והנה בן בִּתִּי יורש אותי". שני המנהגים הובאו בספר חסידים סימן תס "נכרים שקוראים לבניהם בשם אביהם אין בכך כלום, והיהודים מקפידים על כך, ויש מקומות שאין קורין אחר שמות החיים אלא אחר שכבר מתו".
טעם הנמנעים, שלא יהא האב קורא לבנו בשמו, והרי הוא קורא בשם אביו, הסב.

וכתב הטור יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ "כתב הרמב"ם לא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מרי היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם ויראה לי שאין ליזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו".
ופסק השו"ע בסעיף ב' כטור.
ולכן אפשר שלכל המנהגים אין לקרא לבן חלפתא על שם הסב, שלא יקרא לבנו בשם פלאי. כי אפשר שהשם חלפתא נחשב לאינו מצוי.

כשם שנהג רבי יוסי כבוד באביו, והיה מסבב גם לאחרים שיכבדוהו, כך נהג אחריו בנו ממלא מקומו בכבודו הוא. במסכת יבמות דף קה:
"אתיא יבמה לקמיה דרבי, אמר ליה רבי לאבדן: פוק בדקה {צא לבודקה אם קטנה היא}. לבתר דנפק, אמר ליה ר' ישמעאל, כך אמר אבא: איש כתוב בפרשה, אבל אשה - בין גדולה בין קטנה. אמר ליה: תא, לא צריכת, כבר הורה זקן!".
ובמסכתות שבת דף נא. וסנהדרין דף כד.
"יתיב רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן.
אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן!
אמר: כבר הורה זקן!
אמר רב פפא: בא וראה כמה מחבבין זה את זה! שאילו רבי יוסי קיים - היה כפוף ויושב לפני רבי, דהא רבי ישמעאל ברבי יוסי דממלא מקום אבותיו הוה - וכפוף ויושב לפני רבי, וקאמר כבר הורה זקן".

ואף רבי ישמעאל ברבי יוסי עצמו זכה שיאמרו עליו "כבר הורה זקן", בסנהדרין דף כט:

ללמדך, שאין לך מעולה בדרכי החינוך, יותר מהדוגמא האישית.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=80


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי כ' באייר תש''ע    00:16   04.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  114. מסכת סנהדרין דף פא. האם להנות מקופה של צדקה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "דרש רב אחא ברבי חנינא: מאי דכתיב: (יחזקאל יח, ו) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל - שלא אכל בזכות אבותיו".
רש"י: "שלא נצטרך לזכות אבותיו מתוך שהוא חסיד". כלומר שלא ביזבז את זכויות אבותיו, כמו שאמרו (שבת דף לב. ותענית דף כ: ) "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה... ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו".

"וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל - שלא הלך בקומה זקופה".
כלומר שהפגם בהליכה בקומה זקופה הוא הגבהת העינים בגאוה. וכן לשון היד רמ"ה: "ועיניו לא נשא שלא הלך בגבות עינים". או שפירש כך, או שגרס כך.

"וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא - שלא ירד לאומנות חבירו.
וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב שלא נהנה מקופה של צדקה,
וכתיב (יחזקאל יח, ט) צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה".

במי מדובר שלא יהנה מקופה של צדקה, במי שאינו נצרך לצדקה, או במי שנצרך?

מדברי רש"י: "שלא נהנה מקופה של צדקה - שהוא דבר גנאי לאדם הגון", משמע לכאורה שמדובר בנצרך, כי מי שאינו נצרך אינו רק גנאי לו, אלא איסור גמור, שגוזל מקופת העניים.
וקשה, הרי אדרבה, מי שנצרך חייב לקבל צדקה, כמו שפסקו הרמב"ם (הלכות מתנות עניים סוף פרק י) והשו"ע (יו"ד רנה, ב)
"וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל - הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו; ואין לו בצערו, אלא עוונות וחטאות".
וכן אמרו במסכת שבת דף קד.
"גימ"ל דל"ת - גמול דלים, מאי טעמא פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת - שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטה כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל - דלימציה ליה נפשיה". ופירש רש"י: "דלימציה ליה - עני נפשיה, ולא יטריחנו לבעל הבית לרוץ אחריו".

ואכן ביד רמ"ה כתב: "ואומנות חבירו מדמה לה לאשת חבירו. וקופה של צדקה מדמה לאשה נדה שאינו גוזל שום אדם אבל נהנה מדבר שאין ראוי לו. וקופה של צדקה אינה ראויה לאדם שאינו צריך לה".
כלומר שמדובר במי שאינו צריך לה.
וכן כתב בבית הבחירה למאירי: "שאסור ליהנות מכיס של צדקה, ר"ל מי שאינו צריך לה".
אך קשה, למה דימו זאת לאשתו נידה, שאסורה לו רק במצבה זה, והלא זהו גזל גמור, אף יותר מיורד לאומנות חבירו. והיה צריך לדמות זאת לתחילת הפסוק "ואת אשת רעהו לא טמא".

אלא, שכולי עלמא לא פליגי, והגמרא עוסקת במצב ביניים. במי שנחשב לעני, וזכאי להנות מאותה קופה של צדקה, ולמרות זאת דוחק עצמו מליטול ומצמצם מאוד את הוצאותיו, כיון שיכול עדיין להתקיים כך.

והדבר מבואר במקור הדין דלעיל שהנצרך צריך ליטול. שם ציין הגר"א למסכת פאה ח משנה ט
"וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר (ירמיהו יז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".
ואמרו שם בירושלמי מסכת פאה פרק ח הלכה ח
"רבי אחא בשם רבי חננא כיני מתנית', כל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור להתרחם עליו! על נפשיה לא חייס על חורנין לא כל שכן?!".
והקשה רבינו שמשון בסוף המסכת, שלכאורה הירושלמי חולק על המשנה. ותירץ:
"ויש לפרש דההיא בשאין יכול להספיק במעשה ידיו ומספק {ומסגף} את עצמו בחיים רעים. ומתניתא במספק על ידי שדוחק עצמו במלאכה {כבדה ובוטח בה'} קודם שיתפרנס מאחרים, ועל זה נאמר והיה ה' מבטחו".

וכן סיימו הרמב"ם והשו"ע שם:
"וכל מי שצרך ליטול, וציער עצמו ודחק את השעה, וחיה חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור - אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כיוצא בו נאמר "ברוך הגבר, אשר יבטח בה'".

וכן נהג בעל הטורים, שדחק עצמו בחול, כדי שיוכל לכבד את השבת מעט, בלא להצטרך לבריות. כמו שכתב בטור או"ח בתחילת הלכות שבת סימן רמב.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=81


                                     (ניהול: מחק תגובה)
תורה ומדע
חבר מתאריך 18.8.09
168 הודעות
יום שלישי כ' באייר תש''ע    11:04   04.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  115. הלוואי וכולם היו עושים מאמצים  
  תגובה עבור הודעה #114
 
   לא ליפול למעמסה על הציבור.


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום רביעי כ''א באייר תש''ע    20:20   04.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  116. אכן  
  תגובה עבור הודעה #115
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום רביעי כ''א באייר תש''ע    20:21   04.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  117. מסכת סנהדרין דף פב. ההסטוריה חוזרת  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "לא פגעו בו קנאין מהו?
אינשייה רב לגמריה. אקריוהו לרב כהנא בחלמיה: (מלאכי ב, יא) בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר.
אתא אמר ליה: הכי אקריון. אדכריה רב לגמריה:... ובעל בת אל נכר - זה הבא על הנכרית, וכתיב בתריה: (מלאכי ב, יב) יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת. אם תלמיד חכם הוא - לא יהיה לו ער בחכמים, ועונה בתלמידים. אם כהן הוא - לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות".

בזמן החורבן, התפילה ממלאת את מקום הקרבנות. כגון שאמרו בבמדבר רבה פרשה יח, כא:
"אמרו ישראל: רבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפלה... יהי רצון מלפניך שתהא כפרה עלינו, (הושע יד) ונשלמה פרים שפתינו".
גם לימוד הדבר יש בו כח כעין המעשה.
וכך בענין הקנאה.

הקינאה אינה באה מכח שורת הדין, ולא נעשתה בידי המנהיג והרב משה - גדול הדור בתורה. אלא בידי תלמידו הכהן – פנחס, אשר גם עורר את הצורך, וגם ביצע. כדברי רב עצמו (סנהדרין דף פב.)
"תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב: והמה בכים פתח אהל מועד. וכתיב: וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? - אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא".

כך בתלמוד העונש, היה צורך בתלמיד הכהן - רב כהנא, להזכיר לרבו - רב, גדול הדור בתורה. וכן הוא אשר ביצע מעשה קנאה. במסכת בבא קמא דף קיז.
"ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, א"ל: לא תחוי ולא תחוי, א"ל: מחוינא ומחוינא. יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה".

שמעון, היתה בו מידת הקנאה, במעשה שכם, ויצא ממנו זִמְרִי בֶּן סָלוּא.
זהו שאמרו בהמשך הגמרא, סנהדרין דף פב:
"בן סלוא - על שהסליא עונות של משפחתו".
שהיה נשיא בית אב לשמעני, ונתגלה בו ששורש הקנאה במשפחתו היה פורה ראש ולענה.

ואילו לֵוִי, שותפו במעשה שכם, הוריש לבניו את כח הקנאה, (דברים לג, ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו בָּנָיו לֹא יָדָע. ככתוב (שמות לב, כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.
וביחוד לזרעו של אהרן, בהמשך הגמרא:
"בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום, שנאמר (במדבר כ"ה) לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם".
ופירש רש"י: "בן קנאי - משבט לוי שקינא במעשה דינה דכתיב (בראשית לד) הכזונה יעשה את אחותנו.
בן משיב חמה - אהרן במעשה דקרח דכתיב כי יצא הקצף וכתיב ויתן את הקטורת".

שהכהנים משמשים במידת הכעס, במסכת בבא בתרא דף קס:
"וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר? אתרא דכהני הוו, והוו קפדי טובא".
ובמסכת סנהדרין דף קיג.
"דרש רבי יוסי בציפורי: אבא אליהו קפדן, הוה רגיל למיתי גביה, איכסיה מיניה תלתא יומי ולא אתא. כי אתא אמר ליה: אמאי לא אתא מר? - אמר ליה: קפדן קרית לי! - אמר ליה: הא דקמן, דקא קפיד מר".
ואליהו כהן היה, במסכת בבא מציעא דף קיד.
"אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של נכרים... - אמר ליה: לאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות?".

ומשתמשים במידתם זו לשם שמים, כמו שציוו במסכת שבת דף קנו.
"האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא. אמר רבי אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא.
אמר רבה: אנא במאדים הואי! - אמר אביי מר נמי עניש וקטיל".
ופרש"י: "גנבא - ליסטים ההורג נפשות. אומנא - מקיז דם. עניש - בני אדם העוברין על דבריו".
ופירש הגר"א (אבן שלמה א, ז, וע"ש סעיף ה), "רשע – גנבא, בנוני – טבחא, צדיק – מוהלא".
ורבה אכן היה כהן, כאמרם בראש השנה יח. וביבמות קה. "רבה ואביי מדבית עלי קאתו".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=82


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום חמישי כ''ב באייר תש''ע    23:38   05.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  118. מסכת סנהדרין דף פג. פרועי ראש  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ואלו שבמיתה:... ופרועי ראש".

וכך פסק הרמב"ם הלכות ביאת המקדש א, ח
"כהן שגדל שערו אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים".
כלומר שפירוש פרועי ראש, מגודלי שער.
כאמור אצל הכהנים (יחזקאל מד, כ) וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ.
וכאמור אצל נזיר - (במדבר ו, ה) גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ.

אולם הפריעה האמורה אצל אשה, פירושה גילוי ראש.
וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה (במדבר ה, יח).
"וראשה פרוע" (מסכת כתובות ב משניות א' וי', ופרק ז משנה ו)
"פרע ראש האשה בשוק" (מסכת בבא קמא ח משנה ו).

מה פירוש הפריעה האמורה אצל מצורע? (ולדעת הרי"ץ גיאת גם באָבֵל, והרמב"ן חולק).
במסכת מועד קטן דף טו.
"(ויקרא יג, מה) וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ - אין פריעה אלא גידול שער, דברי רבי אליעזר.
רבי עקיבא אומר: נאמרה הוייה בראש ונאמרה הוייה בבגד, מה הוייה האמורה בבגד - דבר שחוץ מגופו, אף הוייה בראש - דבר שחוץ מגופו.
מאי לאו - אתפילין? - אמר רב פפא: לא, אכומתא וסודרא".

לדעת רבי אליעזר, הפירוש כמו בכהנים.
ולדעת רבי עקיבא כמו באשה - גילוי הראש, כלומר שלא יחבוש כובע מכובד.

כיצד יתכן שלאותו שורש תהיינה שתי משמעויות שונות?
על כך הרחיב בשו"ת שרידי אש חלק א סימן עח. והוא כותב:
"חוקרי הלשון האחרונים בדקו ומצאו, כי מלה זו מוצאה משרשים שונים.
השורש האחד הונח למושג הפריקה, פריקת עול או פריקת מועקה וסייג, ובמובן זה הוא בא בערבית בפעל פרע (בנקודה על העי"ן), או למושג הגילוי והסרת המכסה, ובמובן זה הוא בא בסורית וגם בשפת התלמוד...
והשורש השני הונח למושג גידול השער. במובן זה הוא בא בערבית בפועל פרע (בלא נקודה על העין) ומשמעותו, מי שמגדל שער ראשו, או, ביתר דיוק, מי שמניח לשער ראשו שיגדל...
ולפיכך כל מקום שבו באה מלת פרע בתורה אפשר לפרשו רק באחד משני פנים הנ"ל...
אולם במקום שבאה מלת פרע בקשר עם הראש, אז אי אפשר שלא לראות בה את השורש העברי השני הנ"ל, במובן של גידול שער".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=83


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי כ''ב באייר תש''ע    15:58   06.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  119. מסכת סנהדרין דף פד: אין דבר כזה ילד רע  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא, מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא, דילמא חביל, והוה ליה שגגת איסור.
- אי הכי אחר נמי!
- אחר - שיגגת לאו, בנו - שגגת חנק.
והדתנן: מחט של יד ליטול בה את הקוץ - ליחוש דילמא חביל, והויא לה שגגת סקילה! - התם מקלקל הוא.
- הניחא למאן דאמר מקלקל פטור, אלא למאן דאמר חייב, מאי איכא למימר?
- מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב - רבי שמעון היא, ורבי שמעון, האמר: כל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה".

וקשה, אם כרבי שמעון למה אסור באביו, הרי הלכה שאינו מתכוין מותר לכתחילה?

אלא שאמנם דרך כלל הדבר מותר. וכן משמע בגמרא, ששאר החכמים לא נזהרו בזה. ואינו אלא מידת חסידות לכתחילה.
וכלשון הרמב"ם (ממרים ה, ז; וכ"כ הרמ"א בשו"ע יו"ד רמא, ג; והגר"א שם)
"לכתחילה לא יעשה: אפילו להוציא סילון מבשר אביו או אימו - לא יוציא, שמא יעשה חבורה.
במה דברים אמורים, בשיש שם אחר לעשות. אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא, והרי הן מצטערין - הרי זה מקיז וחותך, כפי מה שירשוהו לעשות".
וחומרת רב ומר בריה דרבינא היתה שמא יהיה לו כעס על אביו, וקצת יהיה ניחה ליה בצערו, ויחשב לו כמתכוין.

וצריך ביאור, הניחא מר בריה דרבינא, שמפוסרמת חסידותו וזהירותו בש"ס. אבל למה נזהר בכך גם רב דוקא.
אלא שרב עצמו אמר במסכת ראש השנה דף יז.
"אמר רב יהודה אמר רב: כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים - אינו רואה בן תלמיד חכם, שנאמר (איוב לז, כד) לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב".
בפסוק זה הוכיח אליהוא את איוב (רש"י שם), שלא זכה לבן תלמיד חכם. פירוש, שהיה 'גוער' בהם, ככתוב (איוב א, ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים. - היה דנם לכף חובה, במקום לקרא לבנו 'צדיק'! וטבע הבן שמאמץ את התדמית שהדביקו לו. ומתרחק דוקא מדוגמת אביו, כיון שחש שהגערות עליו אינן לשם שמים.
וכמו במקומות אחרים, רב כלפי עצמו דיבר. שכן רב עצמו היה לו בן כזה, שלא זכה להיות תלמיד חכם, כאומרו במסכת פסחים דף קיג. "אמר ליה רב לאיבו בריה: טרחי בך בשמעתא ולא מסתייע מילתא, תא אגמרך מילי דעלמא".
ורב היה חושש שלא היתה לבנו די אהבת שקידת התורה כי גער בו יותר מדי. וכדברי רבא במסכת תענית דף ח.
"אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, שנאמר והוא לא פנים קלקל".
שכן מצינו ברב שהיה מהיר להעניש, במסכת שבת דף קח.
"לסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא, ואשקייה שיכרא, ולא אחוי ליה בית הכסא, כי היכי דלישתלשל. לייט רב ואמר: מאן דמצערן - לא לוקמוה ליה בני. וכן הוה".
ואכן כל ימיו הצטער על כך, במסכת בבא קמא דף פ.
"רב לא עייל קמיה דשמואל... רב, מילתא בעלמא הוא דעבד ליה לשמואל, משום ההוא מעשה דלטייה, אדבריה רב עליה (רש"י: הטעינו עליה לנהוג בו כבוד)".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=84


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי כ''ג באייר תש''ע    13:05   07.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  120. מסכת סנהדרין דף פה: הכאת אביו אחר מותו  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "משנה... זה חומר במקלל מבמכה: שהמקלל לאחר מיתה - חייב, והמכה לאחר מיתה - פטור".

כיון שהמכה לאחר מיתה פטור, צריך ביאור למעשה במסכת בבא בתרא דף נח.
"ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה: אמאי לא צניעת באיסורא? הך איתתא עשרה בני אית לה, ולית לי מאבוך אלא חד.
כי שכיב, אמר להו: כל נכסי לחד ברא, לא ידעי להי מינייהו. אתו לקמיה דרבי בנאה, אמר להו: זילו חבוטו קברא דאבוכון {רשב"ם: חבוטו - הכו הכאות על קברו ולנסותן נתכוין שאותן שהן ממזרים הן עזי פנים וילכו לחבוט}, עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא. אזלו כולהו, ההוא דבריה הוה לא אזל, אמר להו: כולהו נכסי דהאי {רשב"ם: שלא רצה לחבוט על קברו של אביו שזה הוא הצנוע שבכם ומסתברא דלזה אהב יותר}".

וקשה, ומה בכך שחבטו קבר אביהם, והלא איסור הכאתו אינו אלא בחייו!

אלא שאמנם פטור מחנק, מדין איסור מכה אביו ואמו, אבל יש בזה עדיין גנאי לאביו, כדברי שו"ת הרא"ש כלל עח סימן ג. ומצות כבוד אביו קיימת גם לאחר מותו, כמו שאמרו במסכת קידושין דף לא: "ת"ר: מכבדו בחייו ומכבדו במותו".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=85


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי כ''ג באייר תש''ע    14:25   07.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  121. מסכת סנהדרין דף פו. האם לרשב''י עונשין מן הדין  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "תני תנא קמיה דרב ששת. אמר ליה: אני שונה, רבי שמעון אומר: מאחיו - עד שיוציאנו מרשות אחיו, ואת אמרת חייב? תני פטור. - מאי קושיא? דילמא הא רבי שמעון, הא רבנן! - לא סלקא דעתך, דאמר רבי יוחנן:... סתם ספרי רבי שמעון".

לפי דברים אלו קשה לי, שאמרו לעיל במסכת סנהדרין דף עד.
"רבי שמעון בן יוחי אומר: העובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר: ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה לא כל שכן? - וכי עונשין מן הדין? - קא סבר: עונשין מן הדין".

והלא אמרו בספרי (במדבר פיסקא א ד"ה וישלחו, ופיסקא כג ד"ה וענבים)
"ללמדך שאין עונשין מן הדין".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=86


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון כ''ה באייר תש''ע    18:25   09.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  122. מסכת סנהדרין דף פז: דם ירוק  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "דם הירוק, עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין".

צריך ביאור,
מה ראה עקביא בן מהללאל לעסוק דוקא בדם ירוק, ולא בכחול, צהוב, לבן או חום.
מנין למד את דינו דוקא לדם ירוק. גם מה טעמם של חכמים.
מה יהיה הדין לדעתו בדם בצבעים האחרים.

אלא שהיחס לצבעים בימי קדם, היה שונה מההגדרות של היום על פי הראיה המערבית.

דעת חכמים שלשון דם מורה על אדמימותו.
ואילו דעת עקביא בן מהללאל שלשון דם מורה רק על הצבע שבדרך כלל. אך גם דם בצבע אחר, עדין דם הוא, וטמא.
ולשון ירוק משמעותו ריק מאדמומיות. ובכלל ירוק כל צבע שאין בו אדמימות - צהוב, ירוק, כחול, ואפילו חום אם אין בו אדמימות.

וכלשון הלבוש יו"ד סימן קפח, א
"ואין מטהרין אלא מראה ירוק אפילו הירוק כשעוה או כזהב שהם נוטים קצת לאודם, וכל שכן הירוק ככרתי {סלרי} או כעשבים שאינם נוטים כלל לאדמימות, וכן מראה שקורין בלשון אשכנז בלוי"א בכלל ירוק הוא וטהור הוא".
וכלשון החלקת מחוקק סימן יז ס"ק נה
"ונשתנה מראה העור לירוק שקורין ברוין {חום} או בלויא {כחול}".

וכן מצאנו: "ירוקא כחמה" (תחילת תיקוני זוהר).
וגם "כוחלת. פי' כחול - ירוק שנותנת בין עיניה" (נימוקי יוסף מועד קטן דף ג: ).

ובאנציקלופדיה תלמודית כרך כה טור צה, בערך - ירוק
"ירוק. דבר שמראיתו היא בגוון הנקרא ירוק. גוון הנקרא ירוק, מצינו בהלכה בין במראה הנקרא בלשון בני אדם ירוק, ובין במראה הנקרא צהוב, ובין במראה הנקרא כחול".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=87


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי כ''ז באייר תש''ע    00:36   11.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  123. מסכת סנהדרין דף פח: חכם ושפל ברך  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "תניא, אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא... עומדין למנין. רבו המטמאים - טמאו, רבו המטהרין - טהרו.
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.
משם כותבין ושולחין בכל מקומות: כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו - יהא דיין בעירו. משם מעלין אותו להר הבית, משום לעזרה, משם ללשכת הגזית.
שלחו מתם: איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. יהבו ביה רבנן עינייהון ברב עולא בר אבא".

צריך ביאור מה ענין מינוי חכם ושפל ברך, לענין דלעיל, שהוא אופן הפסיקה וההכרעה בבית דין הגדול.
למה ענין זה לא נאמר לעיל בדף ז: למשל, עם שאר הלכות מינוי דיין הגון.

אלא שמצאנו שעמדו לישראל במשך הדורות שני סוגי חכמים. מצד אחד את החריפים התקיפים הלוחמים בעוז את מלחמתה של תורה. ומצד שני הענוותנים הוותרנים.
ולמרות שהתקיפים היו לרוב משכמם ומעלה, גדולים וחריפים מחבריהם, נקבעה הלכה כענוותנים.
וזהו שמדגישה הגמרא, שגם אם התקיף גדול וחריף יותר, יש לבכר את החכם העניו שפל הברך, ולהעלותו לסנהדרין.
כי למרות שאלו ואלו דברי אלהים חיים, ובענייני אגדה אכן אין פסק ואין הכרעה. בהלכות יש צורך בהכרעה בבית הדין, שלא ירבו מחלוקת בישראל.

כיצד,
אלדד ומידד לא נימנו על הסנהדרין. אך נתנבאו מה שאפילו משה לא יכל לראות.

"בית שמאי מחדדי טפי" (יבמות דף יד.).
אבל - "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?
- מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין דף יג: ).

"אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם" (אבות ב משנה ח).
"באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה..." (ב"מ דף נט: ).
ובשעת מותו - "נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי - ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת" (סנהדרין דף סח.).
אבל אין הלכה כמותו - "רבי אליעזר שמותי הוא" (שבת דף קל: ונדה דף ז: ).

"אמר רבי עקיבא: ואני אחרון" (מו"ק דף כח: ). "אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי צאן" {לא הגעתי} (יבמות דף טז.). "הלכה כרבי עקיבא מחבירו" (עירובין דף מו: ).

"דאמר רבי: שלשה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא" {רשב"ג} (ב"מ דף פד: ).
"בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו - הלכה כמותו, חוץ מערב, וצידן, וראיה אחרונה".

"משמת רבי בטלה ענוה" (סוטה פרק ט משנה טו). "הלכה כרבי מחבירו".

רבי שמעון - "כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף" (שבת דף לג: ).
"אמר להו רבי יוסי: אנא אזלין דלמא עניש ליה ר' שמעון דקא מסתפינא. קביל עליה דלא ליענשיה, אפילו הכי ענשיה" (מעילה דף יז: ).
"רבי יוסי ורבי שמעון - הלכה כרבי יוסי... רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה" (עירובין דף מו: ).

וכן מקובל שזכה מרן הבית יוסף שתתקבל הלכה על ידו. כי עיקר פועלו היה לבאר וללקט בענוה את דברי הקדמונים. והרבה פעמים הקשה ודחה הבית יוסף דברי קדמון, ואף על פי כן ביטל את דעתו והביא את דברי אותו ראשון בשו"ע. ורק הרמ"א שב והביא גם את דעת הב"י.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=88


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום רביעי כ''ח באייר תש''ע    21:30   11.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  124. מסכת סנהדרין דף פט. סיגנון אחד עולה לכמה נביאים  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. עובדיה אמר (עובדיה א, ג) זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ, ירמיה אמר (ירמיהו מט, טז) תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ".
פירש רש"י:
סיגנון - דבר מליצות של רוח הקודש. עולה לכמה נביאים - נכנס בלבם, לזה בלשון זה ולזה בלשון זה, והכל אחד. ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד - בלשון אחד.

בתחילת אותה נבואה משותפת קיים הבדל נוסף:
בעובדיה א, א כתוב: שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה'.
ואילו בירמיהו מט, יד כתוב: שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת ה'.

הביטוי "שמועה מאת ה'" נמצא רק בנבואה זו. ואפשר שפירושו נבואה כללית שיכולה להשמע על ידי כמה נביאים, כדברי הגמרא.

כך משמע גם מלשון עובדיה: שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ - בלשון רבים.
וצריך ביאור למה ירמיה אמר שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי בלשון יחיד.

ואין לומר שירמיה לא ידע בנבואת עובדיה, ואילו עובדיה ידע בנבואת ירמיה. שהרי אדרבה, עובדיה היה קטן הנביאים, כמו שאמרו באגדת בראשית (בובר) פרק יד, ד (ובילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפה)
"חזון ישעיהו. שני נביאים נתנבאו בלשון זה, ישעיה ועובדיה, ישעיה גדול שבנביאים, ועובדיה קטן שבנביאים, ויש אומרים גר היה, ומנין, אלא כל נביא שאינו מזכיר אבותיו מזכיר מקומו... עובדי' לא הזכיר לא אביו ולא מקומו, אלא סתם חזון עובדיהו (עובדי' א א), שהיה גר שהיה הירוד שבנביאים. אבל ישעיה חזון ישעיהו בן אמוץ, חזון עובדיה, שניהם שווין כאחד".

אלא יש לומר להיפך, שכיון שירמיה היה גדול מעובדיה, לא החשיבו כנביא שוה לו. כי עובדיה היה גֵר, שאינו שאינו יכול להעשות נביא. לכן לא נתנבא אלא נבואה זו, משום שהיה מאדום והנבואה היא לאדום.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=89


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום רביעי כ''ח באייר תש''ע    11:22   12.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  125. מסכת סנהדרין דף צ. ולא תונו איש את אמיתתו, אבל אני ה'  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: בכל, אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה - שמע לו, חוץ מעבודה זרה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע - אל תשמע לו.
תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: הגיע תורה לסוף דעתה של עבודה זרה, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע - אל תשמע לו".

יש לדקדק בלשון.
במה גדול הנס בהעמדת חמה דוקא באמצע רקיע?
מה פירוש הגיע תורה לסוף דעתה של עבודה זרה?
מה פירוש ממשלה בה?

אמנם פירש רש"י: "נתנה התורה ממשלה בה - כלומר אפילו תראה אותו נביא מושל ועושה כרצונו דכתיב (דברים יג) ונתן אליך אות או מופת".
אך קשה, שאם כן היה צ"ל -ממשלה לה-, ואילו לשון -בה- מורה שמושלים בע"ז.

אלא, שאדם חייב ללכת על פי צלילות דעתו והבנתו, בבחינתו את אמת התורה, ובבחירת רבו ושיטתו בעבודת ה'. והנה טבע האדם לנטות בקלות להאמין במה שהורגל בו, ובמה שנוח לו. ועליו להתגבר על נגיעותיו ולהשליט על דעתו את האמת. וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא כה, יז). אל תקרי עמיתו אלא אמיתו - אל תרמו איש את אמיתתו הפנימית.
ואולם, אם הוא חש שההגיון מביאו למסקנה שיש בה משום כפירה, על כך אמרו "ומנעו בניכם מן ההגיון" (ברכות דף כח: ). שאז עליו כביכול לרמות עצמו, כיון שודאי ליקוי מאורות יש כאן ולא אמת.

וכשם שהכתוב אומר (דברים לב, יח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ, - נתן לך את היכולת לשכוח, שכח את צערך ולא את בוראך. כך נתן לך את עיוורון השוחד, ועליך להשתמש בו במידה ונצרכת לכך לצורך האמונה.

ואמרו 'הגיע תורה לסוף דעתה של עבודה זרה', כלומר לאן טבעהּ להגיע, כדלעיל סנהדרין דף עב. "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו".
א"נ כמו רבי מאיר "שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו", ופירש רש"י בעירובין דף יג: "לא יכלו להבין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים, שהיה נותן דעת מיושב והגון על אין הלכה כהלכה". ושם בדף נג. "שהיה אומר על טמא טהור ומראה פנים". כך יש ביד העבודה זרה להטוטים ומופתים שכליים המוכיחים כביכול "דעתה של עבודה זרה", שהיא חושך שנדמית לאור, עד שנראים כביכול ברורים כשמש בצהריים, כנבואת עמוס פרק ח, ט וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי ה', וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר. ומי שמראים לו מופת כזה, עליו להשתמש אז בכח ה"ממשלה בה" ש"נתנה תורה".

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
אמנם ולא תונו איש את אמיתתו, ואף על פי כן, ויראת מאלהיך כי אני ה' אלקיכם.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=90


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי כ''ט באייר תש''ע    14:44   13.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  126. מסכת סנהדרין דף צא: החובה ללמד  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רב יהודה אמר רב כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית".

אמרו במסכת פסחים דף קיב.
"חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין. אמר לו רבי למדני תורה! אמר איני מלמדך. אמר לו אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות!".

וקשה, באיזו זכות מאיים רבי שמעון בן יוחי על רבו, וכי חייב הוא ללמדו בכלל? ועוד להסתכן בשביל כך?

ועל פי דברי רב יהודה אמר רב, מבואר. אין הרב מעניק בחינם משלו. התורה שייכת לכל ישראל. וכל היודעה חייב למוסרה לתלמידיו. והנמנע מכך אינו כנמנע מלהעניק מתנה, אלא כמונע מהנגזל לקבל את שלו.

וכן נפסק ברמב"ם הלכות תלמוד תורה א, ב (ובשו"ע יו"ד רמה, ג)
"מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים".

ועדיין קשה, מניין שגם בשעת הסכנה כך הדין?

על כך ענה רבי עקיבא עצמו, במסכת ברכות דף סא:
"תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה.
אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות?
אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה (דברים ל') כי הוא חייך וארך ימיך - כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה!".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=91


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי א' בסיון תש''ע    16:11   14.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  127. מסכת סנהדרין דף צב. נזק עין הרע  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "ואמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל וקיים. אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא: בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו, שמע מינה".

וכן אמרו בכמה מקומות:
"רבי יוסי ברבי חנינא אמר... דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם".
ובבתי מדרשות ח"ב במדרש בין מים למים
"כדגים הללו שהם בתוך המים, תוך ממש שאין שום מצודה נכנסת שם".

וכן אמר רבי יצחק במסכת תענית דף ח: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר (דברים כ"ח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך".

ובמסכת בבא בתרא דף ב:
"אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה".

רב לשיטתו במסכת בבא מציעא דף קז:
"(דברים ז') והסיר ה' ממך כל חלי, אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ".
ופירש רש"י: "כל חלי - דבר שכל החלאים תלוין בו, וזו העין, עין רעה. עבד מה דעבד - יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת: אם מת בזמנו אם בעין רעה".

וכן לשיטתו במסכת סנהדרין דף צג.
"ורבנן, להיכן (אזול?) - אמר רב: בעין מתו... כתנאי; רבי אליעזר אומר: בעין מתו ".

כמו כן, על מי שלא רק הביט אלא גם קילל, אמר רב יהודה אמר רב במסכת סנהדרין דף צ: ובמסכת מכות דף יא. "קללת חכם, אפילו על חנם היא באה".

גם רבי יצחק לשיטתו במסכת מגילה דף כח. ובמסכת בבא קמא דף צג. "לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך" (במסכת מגילה דף טו. איתא בשם רבי אלעזר אמר רבי חנינא, וגם הוא לשיטתו לעיל).

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=92


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי א' בסיון תש''ע    16:43   14.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  128. מסכת סנהדרין דף צג: נגינה ותורה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "(שמואל א פרק טז פסוק יח) וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ. ידע נגן - שיודע לישאל, גבור - שיודע להשיב, איש מלחמה - שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה וכו'".

מה הקשר בין נגינה לשאלה בדברי תורה?

א. איש יֹדֵעַ נַגֵּן חי בעולם של רגש וכואב לו כשהענין אינו ברור לו דיו, ואז הוא שואל ודורש הסבר שלם. ככתוב בתהלים עז, ז אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי.
משמעות נגינתו בלילות ששח עם לבבו ורוחו מחפשת מענה ואינו מניח לו לישון.

ב. איש יֹדֵעַ נַגֵּן, כפי כישוריו בהבעת עומק רגשותיו, כך הוא יודע לרדת לעומקן של דברים להבחין בדברים המצריכים ליבון ולנסח בבהירות את "שאלת החכם חצי התשובה" (שו"ת הריטב"א סימן קע).
ואמרו באגדת בראשית (בובר) פרק ו, א: "אומן גדול היה דוד כשהיה מבקש דבר מן הב"ה מנגנו (פי' אינגיניו בלע"ז פירוש, היה מעמיק מחשבתו כמו הנהו נגאני דארעא מיקרו (ב"ק דף ק"ג ב"ב דף ס"א) בורות עמוקות) היה שואל תחילה את הקלות, ואח"כ את החמורות".

ג. מי שהוא יֹדֵעַ נַגֵּן שומע כל זיוף קל, וכואב כשהוא רואה את הסוגיה דחוקה מלהיות אמת לאמיתה. והוא חש לברר את הקושיות החבויות, עד שמתבררת הסוגיה בפירושה הנכון.
וזהו שאומר נעים זמירות ישראל (תהילים כה, ה) הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם.
פירוש, אתה הוא המדריכני והמלמדני לגלות את האמת בתורתך (וכעין תהלים קיט, יח: גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ), כי אתה הוא המושיעני תמיד, שכן תמיד אני רוגש ומשתוקק ותקותי בקרבתך ובהבנת תורת אמיתך.
וכן הוא אומר בתהלים פרק לג ב-ד
הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ: שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה: כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה:
הרי מפורש שישרות דבר ה' היא הסיבה לשִׁיר ונַגֵּן.

ומה בדבר מי שלא בר הכי לנגן?
אמרו במסכת מגילה דף לב.
"ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה - עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ, כה) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים {וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם}. מתקיף לה אביי: משום דלא ידע לבסומי קלא מִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם קרית ביה?! אלא...".
הרי שמי שלאו בר הכי לזמר, ודאי לא יגרע חלקו להקרא תורתו חֻקִּים לֹא טוֹבִים.
אולם את מעלת הקורא בנעימה ושונה בזמרה, לא שללה הגמרא.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=93


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון ג' בסיון תש''ע    01:46   16.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  129. מסכת סנהדרין דף צד: תינוק ותינוקת בקיאין בהלכות  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "(ישעיהו י, כז) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן, אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה".

מכאן, שכל ילד וילדה צריכים להיות בקיאים בכל ההלכות שלמעשה.
ומכאן, שההלכות יכולות וצריכות להיות ערוכות כך, שכל ילד וילדה יוכלו ללמדם.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=94


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני ד' בסיון תש''ע    00:57   17.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  130. מסכת סנהדרין דף צה. זנותה של ערפה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה דהוות נוולא (טווה),
כי חזיתיה (ערפה לאבישי), פסקתה לפילכה שדתיה עילויה, סברא למקטליה (רצתה להורגו באותו פלך שהיה בידה, אבל לא פגעה בו),
אמרה ליה (לאבישי): עלם אייתי לי פלך!
פתקיה בריש מוחה, וקטלה".

הכיצד העיזה לבקש ממנו את הפלך שהשליכה עליו?
מה פירוש הכינוי 'עלם' שבו קראה לו?

אמרו במשנה במסכת כתובות דף עב.
"ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית... ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם".

וביארו בעמוד ב'
"ומדברת עם כל אדם. אמר רב יהודה אמר שמואל: במשחקת עם בחורים.
אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזילנא בתריה דרב עוקבא, חזיתיה לההיא ערביא דהוה יתבה, קא שדיא פילכה וטווה ורד כנגד פניה, כיון דחזיתינן פסיקתיה לפילכה שדיתיה, אמרה לי: עולם, הב לי פלך, אמר בה רב עוקבא מילתא".
אותה ערביה ניסתה לפתוח עם הבחור בדיבור ולפתותו, זרקה לרגליו את הפלך, קראה לו בשם החיבה, עלם צעיר, וביקשה ממנו שיגישהו לה. אמר לו רב עוקבא, הרי לך 'מדברת עם כל אדם' שדיברו בה חכמים.

וכיון שראתה ערפה שלא הצליחה לפגוע באבישי, ניסתה להראות כאילו, השליכה אליו את הפלך רק לשום זנות וחיבה כהרגלהּ.
אמר לה אבישי, ביקשת את הפלך? תקבלי. במוחך.

על זנותה של ערפה, שמענו גם במסכת סוטה דף מב:
"רבי יוחנן אמר: בר מאה פפי וחדא נאנאי (נתעברה ממאה אנשים וכלב. ירושלמי ומדרשים).
וגלית שמו מגת - תני רב יוסף: שהכל דשין את אמו כגת.
כתיב מערות (ממערות פלשתים), וקרינן מערכות - תני רב יוסף: שהכל הערו באמו.
כתיב (שמואל ב' כא) הרפה (אשר בילידי הרפה), וכתיב ערפה - רב ושמואל, חד אמר: הרפה שמה, ולמה נקרא שמה ערפה? שהכל עורפין אותה מאחריה (הפקירה עצמה כבהמה פנים כנגד עורף); וחד אמר: ערפה שמה, ולמה נקרא שמה הרפה? שהכל דשין אותה כהריפות (חטין כתושין), וכן הוא אומר: (שמואל ב' יז) ותקח האשה ותפרוש... המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות; ואי בעית אימא, מהכא: (משלי כז) אם תכתש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי".

רבי יוחנן שאמר כאן שנתעברה ערפה ממאה אנשים, כשיטתו שיכולה אשה להתקדש אפילו למאה אנשים.
במסכת קידושין דף נט:-ס.
"בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים...
עולא אמר רבי יוחנן: אפי' מאה תופסין בה; וכן אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן: אפילו מאה תופסין בה".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=95


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי ה' בסיון תש''ע    17:34   18.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  131. מסכת סנהדרין דף צו. בר נפחא  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר ריש לקיש: טבא דנפחא מדבר נפחא".
פירש רש"י:
"טבא מליה דר' יצחק נפחא מדבר נפחא - ר' יוחנן דמקרי בר נפחא בכולא התלמוד, כמו (בבא מציעא פה, ב) מאן עייל - בר נפחא. נראה למורי דאביו של ר' יוחנן הוי נפחא ולהכי מיקרי בר נפחא".

ובהמשך הגמרא:
"והזהרו בבני עמי הארץ שמהן תצא תורה".

נתקשו המפרשים מה עניין שתי הסוגיות זו לזו.
עוד קשה, וכי מכבודו של רבי יוחנן שיהו מזכירים בכל מקום שאביו נפח היה?

אלא, שחכמים רבים נקראו רבי יוחנן.
רבי יוחנן בן זכאי, רבי יוחנן בן ברוקא, רבי יוחנן בן נורי, רבי יוחנן בן החורנית, רבי יוחנן בן אלעזר, רבי יוחנן בן תורתא, רבי יוחנן בן דהבאי, רבי יוחנן בן גודגדא.
ורק רבי יוחנן בר נפחא נקרא רבי יוחנן סתם, ולא נתפרסם שם אביו, שלא היה חשוב כלל.
שמצד אחד זכות גדולה היא שהבן ממשיך לעסוק בתורה במקום אביו. אך גם זכות יותר גדולה שממקום שהיה ללא תורה כלל, מתגדלת התורה.

שאמרו במסכת בבא מציעא דף פה.
"כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר (ישעיהו נט) ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם... מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה".
וכן מסופר לפני כן שם על רבינו הקדוש שהיה מחזר אחר צאצאי החכמים דוקא, להשיבם לדרך התורה.

ולמרות זאת אמרו שם:
"כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (ירמיהו ט"ו) אם תשוב ואשיבך לפני תעמד.
וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה - מבטלה בשבילו, שנאמר (ירמיהו ט"ו) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה".

וזהו שרמזו לאותו בר נפחא, ואמרו בהמשך הגמרא כאן: "והזהרו בבני עמי הארץ שמהן תצא תורה".
ובמסכת נדרים דף פא. "שלחו מתם... הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר: (במדבר כד) יזל מים מדליו, שמהן תצא תורה".
שיש להם מעלה שבכוחם לחדש יותר בתורה. ואילו הבא מזרע של חכמים אינו אלא ממשיך את תורת אבותיו.
וזהו פירוש לשון "שמהן תצא תורה", כמו שאמרו בויקרא רבה (וילנא) פרשת שמיני פרשה יג סימן ג
"אמר הקדוש ברוך הוא תורה חדשה מאתי תצא, חדוש תורה מאתי תצא".

---

וגם לכן נקרא בר נפחא, נפח עוסק באש כבמסכת בבא קמא דף לב:
"הנכנס לחנותו של נפח, ונתזה ניצוצות וטפחה לו על פניו...".
והעוסק באש ובפחם משחיר, כמו שאמר רבן גמליאל לרבי יהושע במסכת ברכות דף כח. לאחר שראה שקירות ביתו שחורות: "מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה".
וענה לו רבי יהושע: "אי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים".
שחרות פנים זו אינה אלא עסק התורה מתוך דחקות ועניות. כאמרם מסכת עירובין דף כא:
"קווצותיו תלתלים. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. שחרות כעורב, - במי אתה מוצאן – במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש. רבה אמר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב".
וכדלקמן במסכת סנהדרין דף ק.
"דרש רבי יהודה ברבי סימון: כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה - הקדוש ברוך הוא מבהיק זיויו לעולם הבא, שנאמר (שיר השירים ה') מראהו כלבנון בחור כארזים".

וכן רבי יוחנן היה משחיר את פניו מתוך עניותו כנפח ועוסק בתורה.
על דחקותו הרבה של רבי יוחנן לעסוק בתורה, למדנו במסכת תענית דף כא.

"אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין (דברים ט"ו) אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי (דברים טו) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

ובויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל, א
"ר' יוחנן הוה מטייל סלק מטבריא לצפורין והוה ר' חייא בר אבא מסמך ליה. מטון חד בית חקל, אמ' הדין בית חקלא הוה דידי וזבינית יתיה בגלל למזכי באוריתא. מטון חד דבית כרמא, אמ' הדין בית כרמא דידי הוה וזבינית יתיה בגלל למזכי באוריתא. מטון חד דבית זיתא, אמ' הדין בית זיתא דידי הוה וזבינית יתיה בגלל למזכי באוריתא. שרי ר' חייא בכי. אמ' ר' יוחנן מה את בכי, אמ' ליה על דלא שבקת לסיבותך כלום. אמ' ליה חייא ברי קלה היא בעיניך מה שעשיתי, שמכרתי דבר שניתן לששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום. עולם כולו ומלואו לא נברא אלא בששה ימים, דכתיב כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ (שמות כ, יא), אבל התורה ניתנה לארבעים יום, שנאמר ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה (שמות לד, כח), וכתיב ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה (דברים ט, ט). כד דמך ר' יוחנן היה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה (שיר השירים ח, ז), שאהב ר' יוחנן את התורה. בוז יבוזו לו (שיר השירים ח, ז')".

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=96


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי ה' בסיון תש''ע    17:35   18.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  132. מסכת סנהדרין דף צז. משיח עכשיו  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "תנו רבנן: שבוע שבן דוד בא בו,
שנה ראשונה מתקיים מקרא זה (עמוס ד') והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר,
שניה חיצי רעב משתלחים,
שלישית רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה.
ברביעית - שובע ואינו שובע,
בחמישית - שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה.
בששית - קולות,
בשביעית - מלחמות.
במוצאי שביעית - בן דוד בא.
אמר רב יוסף: הא כמה שביעית דהוה כן, ולא אתא!
- אמר אביי: בששית קולות, בשביעית מלחמות מי הוה? ועוד: כסדרן מי הוה? (תהלים פט, נב אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ה' אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ)".

בגמרות שלנו,
http://www.daf-yomi.com/DafYomi_Page.aspx?vt=1&id=3802
הפסוק מוקף בסוגריים, ובהערה במסורַת הש"ס נכתב "רש"ל מוחק זה". דבריו הם על פי דברי רש"י:
"אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך - לא אתפרש האי קרא למאי איכתיב הכא, דהא לא קא דריש ביה מידי, ונראה למורי שכן נכתב בספרים תחלה כמו ששנינו בפרק אחרון דסוטה (מט, ב): בעקבות המשיח חוצפא יסגא, וכתבו פירוש זה על בעקבות שהוא לשון סוף, כמו אשר חרפו עקבות משיחך".

אולם בהגהות הגר"א נכתב: "גמ' אשר חרפו. נדפס בצדו רש"ל מוחק זה נמחק ההג"ה:".
כלומר שהגר"א מחק את מחיקת המהרש"ל, והוא מקיים את גירסת הפסוק כאן.
אם כן איפא שבה קושית רש"י, מה ענין מקרא זה לכאן?

אלא שלגר"א, פסוק זה הוא סיום דברי אביי, המקשה על רבו רב יוסף, כיצד ניתן לשלול את דברי הברייתא, ולהלעיג ולחרף - להביא חרפה, על אמונת עיקבתא דמשיחא!
לפירוש זה, המילה חֵרְפוּ היא באותה המשמעות של הפסוק שלפני כן (תהלים פט, נא) זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ. ולא כדברי רש"י: 'לשון סוף'.

אלא שכוונת רב יוסף לא היתה ח"ו לחרף את עיקבתא דמשיחא. אלא דוקא להיפך.
רב יוסף הוא היחיד מבין האמוראים שלא אמר לקמן (סנהדרין דף צח: ) "ייתי ולא איחמיניה", אלא להיפך! "ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". הרי שדוקא היה מוכן לסבול את כל היסורים והביזיונות כדי לזכות ולחזות בעיקבתא דמשיחא. ושאף שיבואו במהרה בקרוב בימיו.
ודוקא לכן, הוא לא יכל לקבל את דברי הברייתא, המרחיקה את ביאת המשיח להקדמת המאורעות הנדירים הללו.

וממש כמו רבי עקיבא, שכל כך האמין במשיחותו של בר כוזיבא, עד אשר אמרו עליו: "שבקה רבי עקיבא לחסידותיה" (סנהדרין דף קי: ). שהיה מוכן לוותר על גאולת עשרת השבטים, למשל, שהרי לדעתו כבר בא, משיח עכשיו.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=97


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי ז' בסיון תש''ע    01:30   20.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  133. מסכת סנהדרין דף צח: סגי נהור  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה".

מה ראה רב יוסף לחלוק על עולא, רבה, אביי, רבי יוחנן וריש לקיש הסוברים "ייתי ולא איחמיניה"?

למה הדבר דומה. לאדם המביט בכנופיה של רעולי פנים הסובבים אדם המוטל לפניהם. סכיניהם שלופים בידיהם. והם מבתרים את גופו. עודו מהרהר כיצד לתוקפם, עונה בו קול: "פקח עיניך וראה"! (דניאל ט, יח). הוא עוצם את עיניו, מתעמק להבין, ואז הוא מגלה שאלו אינם אלא רופאים מנתחים המצילים את חיי החולה.

רב יוסף היה "סגי נהור" (עירובין נד. בבא קמא פז.) כלומר "רואה אורה". דוקא הוא, שלא התבונן במציאות החמרית אלא במשמעותה, יכל לומר "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (מסכת ברכות דף ס: ).

וזהו שאמר אותו עיוור בסיפורי מעשיות לרבי נחמן מברסלב מעשה יג
"ואתם סבורים שאני עור? אין אני עור כלל. רק שכל זמן העולם כולו, אינו עולה אצלי כהרף עין. (ועל כן הוא נדמה כעור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין. ועל כן אין שיך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל)".

וכן אמרו במסכת ברכות דף נח.
"רב ששת סגי נהור הוה, הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא, וקם אזל בהדייהו רב ששת. אשכחיה ההוא מינא אמר ליה: חצבי לנהרא, כגני לייא? אמר ליה: תא חזי דידענא טפי מינך. חלף גונדא קמייתא, כי קא אוושא אמר ליה ההוא מינא: אתא מלכא. אמר ליה רב ששת: לא קאתי. חלף גונדא תניינא, כי קא אוושא אמר ליה ההוא מינא: השתא קא אתי מלכא. אמר ליה רב ששת: לא קא אתי מלכא. חליף תליתאי, כי קא שתקא, אמר ליה רב ששת: ודאי השתא אתי מלכא. אמר ליה ההוא מינא: מנא לך הא? אמר ליה: דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא; דכתיב (מלכים א' י"ט) צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה. כי אתא מלכא, פתח רב ששת וקא מברך ליה. אמר ליה ההוא מינא: למאן דלא חזית ליה קא מברכת? ומאי הוי עליה דההוא מינא? איכא דאמרי: חברוהי כחלינהו לעיניה, ואיכא דאמרי: רב ששת נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות".
הרי שמה שאמרו על רב ששת "סגי נהור הוה" נתקיים כפשוטו שראה יותר מהאחרים.

וכמו כן במסכת בבא בתרא דף קמב.
"אמר רב נחמן: המזכה לעובר לא קנה, לכשתלד - קנה; ורב הונא אמר: אף לכשתלד - לא קנה; ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה - קנה".
דוקא רב ששת שהיה סגי נהור, היה בבחינת "איזהו חכם - הרואה את הנולד" (מסכת תמיד דף לב.).

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=98


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי ז' בסיון תש''ע    01:47   20.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  134. מסכת סנהדרין דף צח: תכלית העולם  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רב: לא אברי עלמא אלא לדוד. ושמואל אמר: למשה. ורבי יוחנן אמר: למשיח".
פירש רש"י:
"אלא לדוד - בזכות דוד שהיה עתיד לומר כמה שירות ותושבחות.
למשה - בשביל משה שהיה עתיד לקבל את התורה".

רב מציין את תיקון העולם שיבוא מתוך השפעה רגשית אומנותית.
וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּה' (תהילים מ ד).
שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ (תהילים צו א).
מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (תהילים נ ב).
ובאלפא ביתא דרבי עקיבא (נוסחא א)
"אמר הקב"ה אפתח לשון של כל בני בשר ודם כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום וממליכין אותי בארבע רוחות העולם. שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום ויום לא בראתי את עולמי. ומנין שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל שירה וזמרה שנאמר הוד והדר לפניו עוז ותפארת במקדשו (תהלים צו). הוד והדר לפניו בשמים ועוז ותפארת במקדשו בארץ".
ובהמשך שם
"אמר הקדוש ברוך הוא אפתח להם לישראל פה ולשון בדברי תורה כדי שישבחו שמי בכל יום ויום שאם אין ישראל בעולם אין לי שבח וגדולה, שאלמלא שירה וזמרה שישראל אומרים לפני בכל יום לא בראתי עולמי. אפילו ישראל שכל העולם כלו נברא בשבילן לא בראתים אלא בשביל שירה שנאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיה מ"ג)".
את חשיבות השירה פירש רבי עקיבא גם במדרש תנחומא (ורשא) פרשת צו סימן ז
"אמר רבי עקיבא כל מי שאומר שירה בעה"ז זוכה לומר שירה לעה"ב שנא' (שמות טו) אז ישיר משה אז שר לא נאמר אלא אז ישיר הוי כל מי שאומר שירה בעה"ז זוכה לומר שירה לעה"ב".

שמואל מציין את תיקון העולם שיבוא מתוך השפעת חכמת ההתורה.
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיה יא ט).

ורבי יוחנן מציין את תיקון הצדק בעולם.
(ישעיה יא, א-ט) וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'. וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי.

אמנם ודאי שאין האמוראים חולקים על רבי עקיבא, שאמר "לא נברא העולם אלא בשביל שירה וזמרה". אלא שכל דבריהם בכלל שירה הם.

רב אמר "בזכות דוד {נעים זמירות ישראל} שהיה עתיד לומר כמה שירות ותושבחות".

שמואל אמר "אפילו ישראל שכל העולם כלו נברא בשבילן לא בראתים אלא בשביל שירה", ו"אמר הקדוש ברוך הוא אפתח להם לישראל פה ולשון בדברי תורה כדי שישבחו שמי בכל יום ויום" שהתורה נקראת שירה שנאמר (דברים פרק לא, יט)
וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
ולכן "בשביל משה שהיה עתיד לקבל את התורה".

ורבי יוחנן אמר: למשיח,
שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ (תהילים צו א).
וזהו שאמר רבי יוחנן עצמו במסכת סנהדרין צא:
"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: עתידין כל הנביאים כולן אומרים שירה בקול אחד, שנאמר קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו".


                                     (ניהול: מחק תגובה)
חיים
חבר מתאריך 7.4.09
3042 הודעות
יום חמישי ז' בסיון תש''ע    01:55   20.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להצגת פרופיל המשתמשלחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  135. ישר כח!!! המשך כך  
  תגובה עבור הודעה #134
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי ז' בסיון תש''ע    08:55   20.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  136. תודה רבה!  
  תגובה עבור הודעה #135
 
  


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ח' בסיון תש''ע    15:36   21.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  137. מסכת סנהדרין דף צט. כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "תניא, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר (תהלים צה, י) אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר".

פירש רש"י: "אקוט בדור - אקח ישראל ואמלוך עליהם, כמו נקטיה, ארבעים שנה אקוט בדור - בדור קטן של ארבעים שנה שהוא משונה מדורות שלפניו, ומסתמא היינו משיח ששינוין גדולים יהיו בדורו, ופשטיה דקרא מיהא גבי מתי מדבר, אבל מדכתיב אקוט - משמע אף להבא היה מתנבא.

הסבר נוסף למשמעות הדרשה מהפסוק עולה מהמשך הגמרא:
"תניא אידך, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה, כתיב הכא (דברים ח') ויענך וירעבך ויאכלך, וכתיב התם (תהלים צ') שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה".
ומפורט יותר בפסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה א
"וכמה הם ימות המשיח? ר' עקיבא אומר ארבעים שנה, שנאמר ויענך וירעיבך (דברים ח' ג'), וכתב: שמחינו כימות עניתנו (תהלים צ' ט"ו). מה עינוי להלן ארבעים שנה, אף עינוי האמור כאן ארבעים שנה.
א"ר אבין מה טעמו של ר' עקיבא - כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו)".

על אותה הדרך יש לפרש את הדרשה הראשונה, שלמדו מההמשך בפסוק שאחריו:
אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר (רש"י שם: רַבְתִּי עמהם) וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן (אותם מ' שנה) אֶל מְנוּחָתִי.
כלומר, נשבעתי שאותם מ' שנות הצער שבמדבר, ישובו להיות מ' שנות מנוחה לימות המשיח.

עוד יש לומר, שהברייתא הראשונה הזכירה את הפסוק ארבעים שנה אקוט בדור, רק כדי להראות שסבלו אז, והברייתא השניה הביאה במקום פסוק זה, את הפסוק "ויענך וירעבך". אך הפסוק הנוסף שהביאה הברייתא השניה "שמחנו כימות עניתנו" נצרך גם לברייתא הראשונה.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=99


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ח' בסיון תש''ע    17:23   21.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  138. מסכת סנהדרין דף ק. נחל מבית קדשי הקדשים  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא, ויתיב וקאמר: עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא נחל מבית קדשי הקדשים ועליו כל מיני מגדים, שנאמר (יחזקאל מז, יב) וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים והיו וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה.
אמר ליה ההוא סבא: יישר. וכן אמר רבי יוחנן: (יישר)".

צריך להבין מה מצאו בדרשה זו, לשבחה כל כך, יותר מכל שאר הדרשות הרבות.

אלא שקיים קשר נוסף בין דרשה זו לסוגיה דלעיל.
"אפיקורוס כגון מאן? - אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן? לדידהו קרו, לדידהו תנו".
"רב פפא אמר: כגון דאמר הני רבנן".
- ה'בני"שים' הרחפנים הללו, הספונים במגדל השן של בית המדרש, המנותקים מהוויות העולם, ואינם תורמים דבר.
כביכול.

ואומר רבי ירמיה, שגם קדש הקדשים הסגור ומסוגר, סמל התורה, אשר בו הלוחות וספר התורה שכתב משה. יבא יום, ויצא ממנו נחל ועליו כל מיני מגדים, והכל יכירו את מתיקות המעלה הגדולה היוצאת מפנימיות סתר התורה לעולם כולו.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=100


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום שני י''א בסיון תש''ע    20:41   23.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  139. מסכת סנהדרין דף קא. פסוק כמין זמר  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו - מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים...
העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא: כל הקורא פסוק בזמנו - מביא טובה לעולם, שנאמר (משלי ט"ו) ודבר בעתו מה טוב".

הגמרא מציגה מצד אחד שאין לקרא פסוק באופן לא ראוי, ומהצד השני שטוב לקוראו בזמנו - באופן החיובי.

בלשון מסכת כלה פרק א הלכה ד, יותר מפורשת ההקבלה בין הרישא שהיא "שלא בזמנו", לבין הסיפא "בזמנו":
"הקורא פסוק משיר השירים ועשהו כמין זמר, וכן הקורא פסוק מדברי תורה שלא בזמנו, מביא מבול לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק...
העיד ר' שמעון ואמר כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם".

ועדין לא מבואר בגמרא אימתי קריאת פסוק נחשבת שלא בזמנו, ואימתי משובחת היא.

ההלכה במסכת כלה שלפני הלכה זו, פותחת: "שאלו את ר' אליעזר מהו לשתות מיד הכלה".
וההלכה שאחריה: "המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה, מפני שדעתו רבה עליה".
וכן כל הפרק עוסק בעניני שמירת הצניעות.
אם כן גם כאן, מדובר שמזמר פסוק, משיר השירים למשל, כדי לשבח בתוכנו את הכלה. כי משמעות 'בבית משתאות' בלשון משנה - משתה החתונה. הנה ג' הפעמים הראשונות שהביטוי מוזכר במשנה: (מסכת ברכות א משנה א) "מעשה שבאו בניו מבית המשתה", (מסכת שביעית ז משנה ד) "לקח בכור למשתה בנו", (מסכת תרומות יא משנה י) "מדליקין בבית המשתה אבל לא בבית האבל".
ומבואר לפי זה למה נקטו לדוגמא דוקא פסוק משיר השירים, שכולו אהבת הבורא ואהבת ישראל.

וכן מפורש בגמרא של מסכת כלה רבתי פרק א הלכה ו
"היכי דאמי כמין זמר, כגון דזמיר ביה ודעתיה על הירהור".
כלומר שמהרהר באשה בשר ודם.

וכן מבואר בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק א משנה טז
"שירים שלהם ענין אחד, לעורר כח התאוה... וכל שכן אם יצורף לזה שימוש בפסוק מן התורה או משיר השירים לזאת הכוונה, שאז יצא מחלק המאוס לחלק האסור, המוזהר ממנו, הואיל והתורה אסרה שיעשו מילות הנבואה מיני זמר בפחיתויות ובדברים המגונים".

וכן משמעות ספר חסידים סימן קמז
"אבל אותם ההולכים ואומרים המקראות דרך לצים, והם בפיהם כשיר של עגבים, עתידה תורה שתצעק עליהם ואומרת רבש"ע בניך עשאוני ככנור".

כי ביזוי התורה הוא כשמשתמשים בה לדבר האסור.
אולם מותר להשתמש בפסוק לצורך דבר המותר, גם אם השימוש הוא לכוונה שונה מהפירוש המקורי של הפסוק. וכך נהגו תנאים ואמוראים.
במסכת פסחים דף ק. "אמר לו רבן שמעון בן גמליאל לרבי יוסי: ברבי, רצונך נפסיק, וניחוש לדברי יהודה חבירנו? אמר לו: בכל יום ויום אתה מחבב דבריי לפני רבי יהודה, ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה בפני, (אסתר ז) הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?".
במסכת פסחים דף נב: "קרי עליה רב יוסף: (הושע ד) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו - כל המיקל לו מגיד לו".
במסכת יומא דף פב: "ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי, אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא. קרי עליה (ירמיהו א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'".

וכעין זה כתבו בתוספות מסכת מנחות דף לב:
"אבל מה שאדם כותב באגרת מן הפסוק לדבר צחות שרי".
כלומר שנוקט בלשון הפסוקים כביטויים נאים לתוכן איגרתו.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=101


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
אור ליום שלישי י''ב בסיון תש''ע    23:08   24.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  140. מסכת סנהדרין דף קב ע''א מקלות המתיזות זו את זו  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "(מלכים ב' יז, כא) וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה' וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה. אמר רבי חנין: כשתי מקלות המתיזות זו את זו".

פירש רש"י:
"כשתי מקלות המתיזות זו את זו - כאדם שיש בידו מקל אחד ומכה בו מקל אחר ומתיזו ומשליכו ברחוק, כך הדיח ירבעם את ישראל מאחרי ה' בעל כרחם".
וכן ביד רמ"ה:
"דרך הנערים כשמשחקין במקלות קטנות אוחז שתי מקלות בידו וזורק את אחד מהם וטרם יתרחק המקל האחד הימנו מכה במקל השני את הראשון שבאויר והוא הולך בכח הכאה שניה יותר ממה שהיה הולך מחמת זריקה ראשונה".

בפסוק זה יש כתיב וקרי. הקרי הוא וַיַּדַּח אך הכתיב הוא 'וידא'. ודרשו אותו מלשון תעופה, כמו (תהלים יח, יא) וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ. או אפילו מלשון זריקה, כמו (זכריה ב, ד) לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם, ופירש רש"י: "להשליך".

ועדיין צריך ביאור למה נקטו במשל של שתי המקלות המכות ומעיפות אחת את רעותה.

כמו שביאר הרמ"ה, מקל אחד מכה בכח מסויים. אולם כשמצטרף אליו גם כח הנפילה או ההכאה של המקל השני, המכה חזקה כפליים. כיון שכידוע בחוקי הטבע, כל כח שמכה לכיוון מסוים (וקטור), מקבל מכה באותו כח בדיוק, מהכיוון שכנגדו.

וכך ירבעם, כיון שרצה להרחיק את ישראל משלטון יהודה בירושלים, הדיחם גם מעבודת ה' שבמקדש.
וכיון שטבע האדם (משלי כז, יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, אנשי יהודה שחשו בניכור השבטים כלפיהם, נעשו גם הם אויבים אליהם, וכח הניכור וההרחקה גדל כפליים.

ועל התרופה למכה זו נתנבא הנביא:
(יחזקאל לז) הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי... וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=102


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי י''ב בסיון תש''ע    01:42   25.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  141. מסכת סנהדרין דף קג ע''ב אשמות אמון  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמון [שרף את התורה], והעלה שממית על גבי המזבח...
אמון בא על אמו, שנאמר (דברי הימים ב' לג, כג) כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה. רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: ששרף את התורה, וחד אמר: שבא על אמו, אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו? אמר לה: כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי".

מניין דרשו שבא על אמו?

כתב המהרש"א בחידושי אגדות:
"אולי דדייקי בשמיה אמון ע"ש אמו כמו מואב מאב".
אך קצת קשה, במה אם כן נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר?

אלא משמע בגמרא שדרשו מהמילים הִרְבָּה אַשְׁמָה. חד אמר מלשון אש, ששרף את התורה. וחד אמר מלשון שממה, שעבר על אותה עבירה שאין הנאה ממנה כלל. וכמו שלפני כן דרשו אַשְׁמָה מלשון שממית.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=103


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום רביעי י''ג בסיון תש''ע    01:04   26.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  142. מסכת סנהדרין דף קד ע''א אשתו השקתה עליהם  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "תניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: ... בשביל שנכרים אכלו על שולחנו - גרם גלות לבניו.
מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה: כל המזמן עובד עבודה זרה לתוך ביתו ומשמש עליו (רש"י: כגון חזקיה דאמרינן לקמן: אשתו השקתה עליהם) - גורם גלות לבניו, שנאמר (מלכים ב' כ') ומבניך אשר יצאו ממך יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל.
(מלכים ב' כ') וישמח עליהם חזקיהו ויראם את (כל) בית נכתה את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת השמן הטוב וגו'. אמר רב: מאי בית נכתה? - אשתו השקתה עליהם (רש"י: אשתו השקתה עליהם - היא עצמה מוזגת להם, והיינו בית נכתה לשון מנכה על שם צלע שנפחתה מן האדם וממנה נברא אשה)".

האיסור הוא שמחשיב עובדי עבודה זרה בכך שמשרת אותם. וכעין איסור "לא תחנם - לא תתן להם מתנת חנם" (ע"ז דף כ ע"א).
אולם הדגישו שדוקא "אשתו השקתה עליהם - היא עצמה מוזגת להם". וזהו איסור נוסף של חוסר צניעות.
כמו שאמרו במסכת קידושין דף ע ע"א, ודף פא ע"ב: "אמר שמואל: אין משתמשים באשה".
ובמסכת כתובות דף צו ע"א:
"אמר רבי יוסי בר חנינא: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה - אלמנה עושה ליורשים {אפילו אינם בניה}, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו".
כלומר מלאכות של שירות אישי.

במה השקתה אותם, ביין דוקא, או אפילו במים?

מדברי הרשב"א משמע שדוקא יין (תורת הבית הקצר בית ז' שער ב' ד; חידושיו במסכת כתובות דף ד ע"ב ודף סא ע"א הובא בשו"ע יו"ד קצה, יג).

אולם הרמב"ם כתב שאפילו מים.
בפירוש המשנה במסכת סנהדרין פרק ז, ד הזכיר אוכל, כלומר לאו דוקא יין: "ואסור לאדם שתשרת אשה לפניו, להגיש לו המשקה או האוכל".
ובהלכות איסורי ביאה כא, ה כתב
"אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבוא לידי הרהור, באי זה שמוש אמרו רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת מטה לפניו ומזיגת הכוס שאין עושה לאיש דברים אלו אלא אשתו בלבד".
מבואר בדבריו שענין המלאכות "שאין עושה לאיש דברים אלו אלא אשתו בלבד" היינו משום איסור אין משתמשים באשה.
וכלשון זה כתב גם הרמב"ם בהלכות אישות פרק כא הלכה ג-ד, והעתיקו בשולחן ערוך אבן העזר סימן פ, ד
"וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו, ידיו ורגליו; ומוזגת לו את הכוס; ומצעת לו את המטה; ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתטול מלפניו, וכיוצא בדברים אלו; אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו.
מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה, ואפילו היה לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל, אלא אשתו".
כאן פירט הרמב"ם מהן אותן מלאכות אשר "אין עושין מלאכות אלו לבעל, אלא אשתו". וכתב כדבריו בפירוש המשנה שבכלל האיסור כל שירות אישי (להוציא כיבוד הבית, והצעת המיטות של טרחה שלא בפניו וכדומה) ואפילו מים או כלי.
וכן מבואר בעוד פוסקים.
וכן משמעות מסכת כלה, בפרק א הלכה ז: "ברייתא, המשגר כוס של ברכה לאשה...".
ובהלכה ט: "תאנא וכן הכלה שמשגרת לפני הכלה משאות השולחן".
ואין זה יין דוקא.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=104


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום חמישי י''ד בסיון תש''ע    00:47   27.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  143. מסכת סנהדרין דף קה ע''ב מה עדיף, לשמה או שלא לשמה?  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה. שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות.
אמר רבי יוסי בר הונא: רות בתו של עגלון, בן בנו של בלק מלך מואב היתה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי: כתיב (מלכים א' א') ייטב אלהים את שם שלמה משמך ויגדל כסאו מכסאך, אורח ארעא למימרא ליה למלכא הכי? - אמר ליה: מעין, קאמרה ליה. דאי לא תימא הכי (שופטים ה') תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך. נשים באהל מאן נינהו - שרה רבקה רחל ולאה, אורח ארעא למימר הכי? אלא: מעין, קאמר. הכי נמי - מעין קאמר.
ופליגא דרב יוסי בר חוני, דאמר רב יוסי בר חוני: בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו, בנו - משלמה. ותלמידו, איבעית אימא: (מלכים ב' ב') ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ואיבעית אימא (במדבר כ"ז) ויסמך את ידיו עליו ויצוהו".

לכאורה לא מובן מה שייכות המחלוקת אם אדם מתקנא בבנו ותלמידו, לכאן - בין האגדתות העוסקות בבלעם.

וכבר תירץ המהרש"א:
שכשם שקיימים שני פירושים בפסוק: ייטב אלהים את שם שלמה משמך. א) מעין קאמרה ליה. ב) אכן, אורח ארעא למימרא ליה למלכא הכי, כיון שאינו מתקנא בבנו.
כך קיימים שני פירושים בפסוק: מנשים באהל תברך. א) מעין קאמר. ב) אכן, תברך מנשים יעל, יותר משרה רבקה רחל ולאה!
וכפי חלק האגדתא השייך לסוגיית 'שלא לשמה', החסר כאן אך נמצא באותה סוגיה במסכת הוריות דף י ע"ב:
"אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, שנאמר: (שופטים ה) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך, מאן נינהו נשים באהל? שרה, רבקה, רחל ולאה.
איני? והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!
אימא: כמצוה שלא לשמה".

(קטע זה נמצא גם במסכת נזיר דף כג ע"ב, אך בנוסח מעט שונה:
"אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה.
והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן!
אלא אימא: כמצוה שלא לשמה, דכתיב: (שופטים ה) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה".
ועל פי האמור לעיל, סדר הדברים שבהוריות מבואר יותר, כי לשון "מנשים" - יותר מנשים, מתאים במיוחד להוה אמינא. וצריך לומר שגם במסקנה לא חלקו על משמעות הלשון "מנשים" - יותר מנשים, אלא שביארו שלמרות שלכאורה לשמה חשוב משלא לשמה, לדברי רב יהודה אמר רב מעלתם למעשה שוה).

ולכאורה לא מובנת כלל קושיית הגמרא:
"איני? והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!".
אדרבה! כיון שכל מעלת 'שלא לשמה' להביא ל'לשמה', הרי שמעלת ה'לשמה' גדולה יותר! ולכן דוקא ניחא שמעלת יעל שלא נהנתה מבעילתו של אותו רשע, גדולה ממעלת האמהות שסוף סוף גם נהנו מהיותם באהל עם האבות הקדושים.

אלא על כרחך שכוונת רב יהודה אמר רב כדלקמן.
הרי העוסק שלא לשמה האמור פה, מדובר שמכוין גם לשם שמים ולא רק להנאתו, כמוכח בכמה סוגיות.
ומחדש רב יהודה, שאל תאמר שכיון שמכוין גם להנאתו הרי שמפחית בזה את מעלת המצוה.
אדרבה ואדרבה. ככל שממציא לעצמו פירות, פרסים, והנאות מהמצוה, כך הוא רק מנעים עליו את המצוה, ומדרבן את עצמו לחבבה ולהזדרז לעשותה.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=105


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ט''ו בסיון תש''ע    01:57   28.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  144. מסכת סנהדרין דף קו ע''א חכמת המלכות?  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי: שלשה היו באותה עצה, אלו הן: בלעם איוב ויתרו.
בלעם שיעץ - נהרג,
איוב ששתק - נידון ביסורין,
ויתרו שברח - זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית".

דברים אלו דומים ממש לדברי הגמרא במסכת שבת דף לג ע"ב:

"דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו.
פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות.
רבי יוסי שתק.
נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס.
הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו:
יהודה שעילה - יתעלה,
יוסי ששתק - יגלה לציפורי,
שמעון שגינה - יהרג".

גם בדין של מעלה וגם בדין הרומאים. דין התומך, שיתעלה. דין השותק שיתיסר. ודין המתנגד למיתה.

ואין תימה בדבר, כי כבר אמר רב ששת במסכת ברכות דף נח ע"א:
"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא".
לכן גם דעתם בדין שוה.

ובמסכת שבת דף יא ע"א
"ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין - אין מספיקים לכתוב חללה של רשות.
מאי קראה? - אמר רב משרשיא: (משלי כה, ג) שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר".
ופירש רש"י:
"חללה של רשות - עומק לבם, שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות, למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים, והכל ביום אחד".

וקשה, וכי אנשי הרשות מחוכמים כל כך? הרי הנוהרים להתחבר לאנשי המלכות הם לרוב דוקא אותם הריקים מרדפי הכבוד.
ואכן כתב השפת אמת על הגמרא שם:
"אם יהיו כל הימים דיו כו' לכתוב חללה של רשות לפי הפשוט הוא גוזמא יתירה איך כח גדול כ"כ לבשר ודם.
וי"ל דרך הלצה ע"פ לשון רש"י שהוא צריך להיות לו לב כו', פי' חללה של רשות העומק לב שצריך להיות לרשות ובאמת אין להם, לכן לא יאתה המלוכה אלא לממ"ה הקדוש ברוך הוא, ולו נאה ויאה".

ובדרך הנ"ל מבואר, שבאמת מצד עצמם אין בהם חכמה ודעת.
אך כיון שנתקבל השלטון למלכותא דארעא, כבר נעשים מחוברים למלכותא דרקיעא, וכבר מתקיים בהם הכתוב במשלי כא, א:
"לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ".
ואז, מלכותא דארעא נעשים כעין מלכותא דרקיעא, מכח מלכותא דרקיעא.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=106


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ששי ט''ו בסיון תש''ע    01:57   28.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  145. מסכת סנהדרין דף קז ע''א משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום (רש"י: שהיה משמש מטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר אשה כל היום), ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע (רש"י: ונתעלמה ממנו - שהמשביע אברו בתשמיש - רעב ומרבה תאוה)".

לרש"י כאן, פירוש 'משביעו' - שממלא תאוותו, 'רעב' - תאב יותר. 'מרעיבו' שמונע ממנו תאוותו, 'שבע' - אינו תאב.

מימרה זו נמצאת גם במסכת סוכה דף נב ע"ב
"אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב, שנאמר (הושע יג, ו) כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ {שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי}".
והתוספות ותוספות הרא"ש שם הוכיחו מהמעשה בדוד שהפירוש כדברי רש"י בסנהדרין, ולא כרש"י בסוכה שכתב: "משביעו - בתשמיש. רעב - גופו חסר כח, ורעב לעת זקנה. שבע - בכח שלם".
וכן פירש הראב"ד בבעלי הנפש.
וכן משמעות המסילת ישרים פרק יג: "לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של אדם התאוה הזאת ומשם יכול להמשך אל האסור, וכמאמר רבותינו ז"ל: אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו, שבע".

גם המהרש"א בסוכה שם ביאר כתוספות.
ודלא כמהרש"א על העמוד שלפני כן, במסכת סוכה דף נב ע"א "שלמה קראו שונא, שנאמר (משלי כה) אם רעב שנאך (רש"י: יצרך הרע רעב ותאב לעבירה) האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך".
וכתב המהרש"א: "ועוד נראה לפרש ע"ד שאמרו לקמן אבר אחד יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, ואמרו יצה"ר שמאל דוחה וימין מקרבת וז"ש אם רעב שונאך תן לו קצת תאוותו".
משמע מפירושו שדוקא 'מרעיבו' הוא שממלא תאוותו, כלומר שמרעיבו מהזרע, ודוקא אז הוא שבע.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=107


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום ראשון י''ז בסיון תש''ע    01:16   30.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  146. מסכת סנהדרין דף קח ע''ב מעשים המעכבין את הפורענות  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "(בראשית ז, י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ, מה טיבם של שבעת הימים? אמר רב: אלו ימי אבילות של מתושלח. ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא {חייהם על אחת כמה וכמה! (לקוטי מדרשים כת"י בתי מדרשות)}".

סוגיה דומה על מעשים טובים המעכבין את הפורענות, במסכת סוכה דף לז ע"ב ובמסכת מנחות דף סב ע"א:

"במערבא מתנו הכי: אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים.
אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא: וכן בלולב".

גם מהות שני מעשים אלו דומה, שעל שניהם קשה לכאורה:
הכיצד היה בכח שבעת ימי אבילותו של מתושלח שיהו מעכבין את הפורענות, והלא לא נעשו אלא כמנהג בעלמא, שכן קי"ל שמהתורה אין אבילות אלא יום אחד, כדברי ספר הלכות גדולות (סימן כא בהלכות אבֵל עמוד רמה) :
"עיקר אבילות מדאוריתא יום ראשון הוא דכתיב (ויקרא י, יט) ואכלתי חטאת היום היום אסור למחר מותר, וכתיב (עמוס ח, י) ואחריתה כיום מר, וכיון דיום ראשון דאורייתא...".

וכן בלולב, הרי אמרו במסכת סוכה דף מב ע"א "מדאגבהיה נפק ביה", ומה שמחזיקו אח"כ אינו אלא לחיבוב מצוה. וכיצד אם כן יהיה בכח הנענועים לעכב את הפורענות?

אלא ששתי סוגיות אלו מלמדות, שגם בנספח למצוה יש קדושה, ודי בכחהּ לעכב את הפורענות.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=108


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שני י''ח בסיון תש''ע    01:52   31.05.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  147. מסכת סנהדרין דף קט ע''א מָקוֹם מְשַׁכֵּחַ מָקוֹם מַחְכִּים  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רב: אויר מגדל (בבל) מְשַׁכֵּחַ (רש"י: שכן נגזר על אותו מקום שישכח ולכך הם עצמם שכחו את לשונם).
אמר רב יוסף: בבל ובורסיף (מקום שכן לעיר בבל) סימן רע לתורה (רש"י: מפני שעומדים באויר המגדל).
מאי בורסיף? (בּוּר מן הספר. ערוך) - אמר רבי אסי: בור שאפי (בור ריק)".

כשם שקיים מקום המשכיח את התורה, קיים גם מקום שמחכים בתורה, כמו שאמרו במסכת בבא בתרא דף קנח ע"ב:
"כי סליק רבי זירא, קם בשיטתיה דרבי אילא, קם רבה בשיטתיה דרבי זירא. אמר רבי זירא, שמע מינה: אוירא דארץ ישראל מחכים".
רבי זירא למד זאת מנסיונו האישי.

גם רב אפשר שלמד זאת מנסיונו, כדלעיל במסכת סנהדרין דף פב ע"א: "אינשייה רב לגמריה". והיה זה בשיחתו עם רב כהנא, לאחר ירידתו לבבל (ראה מסכת בבא קמא דף קיז ע"א).

גם את דברי רב יהודה אמר רב: "קללת חכם, אפילו על חנם היא באה" (מסכת סנהדרין דף צ ע"ב, ומסכת מכות דף יא ע"א) למד רב מנסיונו במסכת שבת דף קח ע"א.

וראה עוד:
http://rotter.name/cgi-bin/kolot/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=prime&om=24987&omm=62&viewmode=threaded

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=109


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץצל''ש
חבר מתאריך 30.7.09
3302 הודעות
יום שלישי י''ט בסיון תש''ע    15:54   01.06.10   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  148. מסכת סנהדרין דף קי ע''ב שבקה רבי עקיבא לחסידותיה  
  תגובה עבור הודעה #0
 
   "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
שבקה רבי עקיבא לחסידותיה!
שנאמר (ירמיהו ב, ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר... זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. ומה אחרים באים בזכותם - הם עצמן לא כל שכן?".
...
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
שבקה רבי עקיבא לחסידותיה!
שנאמר (ירמיהו ג, יב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם".

ואכן קשה.
רבי עקיבא רגיל לדון לכף זכות, ולראות את הצד החיובי שבכל דבר.
כדברי הגמרא בהמשך:
"מאי חסידותיה? דתניא... רבי עקיבא אומר: באים הם לעולם הבא".

ומדוע דוקא בפירקנו ראה לנכון להחליט,
שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא,
שעדת קרח אינה עתידה לעלות (דף קח ע"א),
שעשרת השבטים אינן עתידין לחזור,
וגם שאין להם חלק לעולם הבא (דף קי ע"ב)?

אלא שרבי עקיבא אמנם היה רואה הכל לטובה.
וכן אמרו במסכת שמחות פרק יד הלכה טו:
"המברך בבית האבל אינו מברך רביעית דברי רבי יוסי הגלילי, ורבי עקיבא אומר הטוב והמטיב, וחכמים אומרים ברוך דיין האמת".
גם בזמן אבילות אמר לברך הטוב והמטיב, כאילו כבר חשים עכשיו, כמו שיחושו לעתיד לבא, שהכל לטובה. וכשיטתו במסכת ברכות דף ס ע"ב:
"תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד".

לכן, דוקא מתוך רוב חסידותו רצה לְזַכּוֹת את ישראל והיה חפץ לקרב את הגאולה.
וכמסופר במסכת מכות דף כד ע"א, שהיו חכמים מהלכין בדרך, ושמעו קול המונהּ של רומי, והתחילו בוכין. ואילו רבי עקיבא משחק - ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!
ושם בעמוד ב': כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק - עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.
הרי שרבי עקיבא, אף בזמן הגלות כבר היה חוזה את הגאולה הצריכה כמעט רגע להפציע.
והיה תאב ל"משיח עכשיו" בכל מחיר. כדברי הירושלמי תעניות פרק ד ה"ה:
"תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה רבי היה דורש: דרך כוכב מיעקב - דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא! אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא!".

ומרומז במסכת סוכה דף כג ע"א:
"תניא: העושה סוכתו בראש הספינה, רבן גמליאל פוסל ורבי עקיבא מכשיר. מעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, עמד רבי עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה. למחר נשבה רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא, היכן סוכתך?".
הגאולה נקראת סוכת דוד הנופלת, וכשם שסוכת רבי עקיבא נפלה, כך בר כוזבא לא היה משיח בר קיימא.

וכיון שהאמין שבזמנו צריכה לבא הגאולה, נצרך לטעון שעשרת השבטים אינם זכאים לגאולה. ולכן, למרות שהם טרם שבו, הם אינם מעכבים את הגאולה. וכמותם גם אבותיהם שהם סימן לבניהם - המרגלים ועדת קרח, שכפרו בישיבת ארץ ישראל ובגאולה. לכן אינם עתידין לחזור ולעלות, ואין להם חלק לעולם הבא.

ודוקא רבי אליעזר המפורסם בתקיפותו, הוא בר פלוגתיה דרבי עקיבא. שלא דגל בשיטת "משיח עכשיו".
כי מידה אחרת היתה לו, שרצה לְזַכּוֹת את עם ישראל כולו, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב יד יד). בשיטת: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ובלבד שתהיה לבסוף הגאולה שלימה.
וסבר כרבי יוחנן בן תורתא שאף שיתמהמה בא יבוא, לגאולה שלמה לכל ישראל.

http://toraland.co.il/allsites/1/Assets/dy/dmain.asp?Masechet=sanhedrin&Page=110


                                     (ניהול: מחק תגובה)
הניצוץ