יחד עם זאת, טען השופט כי הדיון הציבורי והמשפטי בזכויות בעלי חיים לא תם ולא הושלם עד היום. נותרה מחלוקת חריפה בשאלה הבסיסית באשר למקור זכותם של בעלי החיים לחיים וכנובע משאלה זו, מידת ההגנה לה הם ראויים או זכאים. בעניין זה קיימות כיום שתי גישות מרכזיות: על פי הגישה הראשונה, לבעלי החיים אין ולא יכולות להיות זכויות משפטיות עצמאיות כי רק בני האדם ראויים ומתאימים לשאת בזכויות משפטיות, ואילו החובה לשמור על בעלי החיים נובעת מחובות מוסריות החלות על בני אדם כגון - רחמים.

מנגד קיימת גישה אחרת המצדדת בהכרה בזכויות משפטיות לבעלי חיים. השופט פיש הבהיר כי גם בישראל נשמעו דעות המצדדות בהכרה בזכויות משפטיות עבור בעלי חיים, אולם נכון להיום בחקיקה ובפסיקה טרם הוכרעה השאלה אם יש ליחס לבעלי חיים זכויות משפטיות עצמאיות.

שתי הגישות מעניקות הגנה לבעלי חיים בפני התעללות, התאכזרות או עינוי ולכן עולה שאלה אודות החשיבות בהבחנה ביניהן. התשובה היא שההכרה בזכויות משפטיות עצמאיות לבעלי חיים תביא בהכרח להגנה חזקה יותר ורחבה יותר מפני פגיעה בהם.

דעת השופט פיש הינה כי ראוי שהמשפט יתקדם מתפיסות המשקפות חמלה בלבד כלפי בעלי חיים לתפיסות שתכרנה בכך שלבעלי חיים זכויות משפטיות עצמאיות ברמה מסוימת. המשמעות המשפטית תהיה בכך שחובותיהם של בני אדם כלפי בעלי חיים לא ימדדו מכוח הפגנת חמלה המתחייבת ממעמד של אדנות כלפיהם, אלא על פי קריטריונים הנובעים ממעמד של אפוטרופסות (stewardship) כלפיהם.

השופט ציין כי ההכרה בזכויות משפטיות עצמאיות לחיות מוצדקת מסיבות מדעיות ותועלתניות כאחד: מבחינה מדעית הראיה כי המין האנושי עליון על פני מינים אחרים הופרכה כבר לפני יותר ממאה וחמישים שנה על ידי צ'רלס דרווין. סיבה נוספת ומרכזית מבחינת בני האדם לאימוץ הכרה בזכויות משפטיות עצמאיות לבעלי חיים נעוצה בכך שהתפיסות האחרות לא הצליחו למנוע גרימת נזקים כבדים ביותר למגוון המינים והאיזון האקולוגי הדרושים, בין היתר, להמשך קיום האנושות, או לכל הפחות לקיום חברה אנושית בה בני אדם זוכים לחיי חופש.